יהודים בחלל: על הרצאותיו של א.ב. יהושע בפראג

הפוסט הזה מתפרסם במקביל גם ב"הרפובליקה הספרותית", הבלוג הספרותי המעמיק והמומלץ-תמיד של עדנה אברמסון. תודה על ההזמנה ועל שיתוף הפעולה, עדנה!

"אני לא יודע אם מדינת ישראל תתקיים בעוד מאה שנה. אני מקווה בכל מאודי שכן: אני חי שם, הילדים שלי שם, הנכדים שלי שם, ואעשה כל שביכולתי כדי שישראל תתקיים. אבל האם זה בטוח? כלל לא. מצד אחר, מה שכן בטוח הוא שכשיהיו מושבות של בני אדם בחלל, שם יהיו גם יהודים. יהיו שם יהודים, והם יתפללו כל הזמן 'לשנה הבאה בירושלים'".

א.ב. יהושע באגודת פרנץ קפקא, פראג, 1 בדצמבר 2010 (צילום: פאר פרידמן)

א.ב. יהושע באגודת פרנץ קפקא, פראג, 1 בדצמבר 2010 (צילום: פאר פרידמן)

בדברים אלה חתם א.ב. יהושע את הרצאתו המרתקת במכון למזרח-הקרוב ואפריקה באוניברסיטת קארל בפראג. זה היה האירוע הראשון מבין שניים שבו השתתף שלשום (1.12.2010). האירוע השני היה מפגש עם הקוראים, שהתקיים באולם של אגודת פרנץ קפקא [מודעה]. יהושע מבקר בעיר עם צאת התרגום לצ'כית של ספרו "מר מאני" (הספר, בתרגומה של חברתי האהובה מגדלנה קר'יז'ובה, ראה אור בהוצאת פיסטוריוס ואולשנסקה. לפני כשנה וחצי ראה אור באותה הוצאה תרגומה של מאידה ל"המאהב" ליהושע, ועתה היא עובדת על תרגום הרומאן הנהדר "מולכו"). בשתי ההרצאות דיבר יהושע על הרומאן עצמו, על הנסיבות שהובילו לכתיבתו, ועל יהדות ויהודים – עניין שאף הוא נוגע ישירות לרומאן.

"לא הבנו את ההיסטוריה, כי חיינו במיתוס"
"גרשום שלום דיבר על הציונות כעל חזרתה של היהדות אל ההיסטוריה מן המיתוס", אמר יהושע לסטודנטים באוניברסיטה, וביאר: המיתוס מנותק מכל מסגרת של מקום, גבולות או טריטוריה. התחומים האלה הם תחומיה של ההיסטוריה. המיתוס מלכד עם סביב סיפור שאפשר לקבלו או לדחות אותו או להציע לו פרשנות, אבל לא שום דבר מעבר לכך. כך, למשל, איננו יודעים היכן בדיוק נצלב ישו, ואיננו יודעים בדיוק מתי. "בתשעה באב מציינים היהודים את חורבן שני בתי המקדש. מאות שנים חלפו בין חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני; גם הנסיבות היו שונות; אבל המיתוס של תשעה באב מחבר את שני הסיפורים האלה לסיפור אחד, שסביבו יכול העם להתלכד. בתימן, בפראג ובארצות הברית, יהודים מציינים את חורבן הבית באותו היום."

עם הציונות חזרה היהדות אל ההיסטוריה, אל הדברים בעלי המשמעות. "אירופה מבוססת על היסטוריה וארצות הברית מבוססת על מיתוס," הציע יהושע לסטודנטים. "בארצות הברית, אם קרה משהו רע, אומרים לך 'שכח מזה, זה היסטוריה'. אבל באירופה יאמרו לך: 'זהירות, זו היסטוריה'. אנחנו לא הבנו את ההיסטוריה, כי חיינו במיתוס.
"כל אחד מבני משפחת מאני שברומאן מציע אופציה שנדחתה על ידי ההיסטוריה. הייתה אפשרות להקים מדינה יהודית בפלשתינה לפני השואה, אבל האופציה הזו נדחתה. השואה היא הכישלון הגדול ביותר של היהדות."

א.ב. יהושע חותם על עותקים של ספרו "מר מאני" בתרגום לצ'כית מאת מגדלנה קז'יז'ובה (צילום: פאר פרידמן)

א.ב. יהושע חותם על עותקים של ספרו "מר מאני" בתרגום לצ'כית מאת מגדלנה קר'יז'ובה (צילום: פאר פרידמן)

הרומאן "מר מאני" מורכב מחמש שיחות, שבהן מובא רק צד אחד, כאילו מקשיב הקורא לשיחת טלפון שמתנהלת לידו. "הייתי אומר שזה דיאלוג," אמר פטר ברוד, איש הרדיו הצ'כי שהנחה את האירוע השני, שהתקיים בערב, "אבל זה בעצם מונו-וחצי-לוג". השיחה הראשונה, בין בחורה צעירה ואמהּ, מתרחשת בזמן מלחמת לבנון הראשונה. השנייה, בין חייל גרמני וסבתו, מתרחשת בזמן מלחה"ע ה-2. השלישית, בין לוטננט וקולונל בריטים – אחרי כיבוש ירושלים בידי הבריטים וכן הלאה. כל שיחה מתנהלת במקורה בשפה אחרת: עברית, גרמנית, אנגלית, יידיש ולדינו, בהתאמה. בכל שיחה מוצגת דמותו של מר מאני אחר: הראשון הוא שופט שלום בירושלים, השני הוא אביו, השלישי הוא סבו, הרביעי הוא אבי-סבו, והחמישי – סב-סבו של מאני בן-זמננו.

"השיחה החמישית היא הדבר הטוב ביותר שכתבתי עד היום ושאי-פעם אכתוב. הייתי שם מדיום, לא רק סופר", אומר יהושע. השיחה הזו, החותמת את הרומאן, מתקיימת בשנת 1848. "זו שנה חשובה," הוא מעיר, "השנה שבה החלה התודעה הלאומית, אביב העמים. וזו השנה שבה הסירו היהודים את המסיכה", הוא מוסיף. "הם אמרו: אנחנו לא רק דת, אנחנו עם".
במפגש השני גם תרם אנקדוטה: 1848 היא גם השנה שבה הגיע לירושלים אחד מאבותיו, אדם בשם אופלטקה. הקהל ציחקק לשם הצ'כי שפירושו וופל. "זה הדם האשכנזי היחיד שזורם בעורקיי", צחק גם יהושע.

א.ב. יהושע בפראג (מימינו: פטר ברוד. בחזית, בגבה למצלמה - רעיית הסופר. צילום: פאר פרידמן)

א.ב. יהושע בפראג (מימינו: פטר ברוד. בחזית, בגבה למצלמה - רעיית הסופר. צילום: פאר פרידמן)

אבל מה הוביל את יהושע לכתיבת הרומאן? ומדוע בחר דווקא בצורה המקורית הזו, החד-צדדית, שמתנגדת לזמן הכרונולוגי? "הייתי זקוק להיסטוריה ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. גייסו אותי ליחידת מרצים – זה דבר נחמד בצה"ל, שיש יחידה כזו, כי חיילי המילואים מעבירים לפעמים שבועות בשטח, וכך הם שומעים לא רק מוסיקה אלא גם הרצאות. כל מרצה בוחר נושא: היסטוריה, סמים, סקס, ומדבר עליו. הגיע מישהו מה'בור' והתחיל להסביר לנו את תוכנית המלחמה: שנכבוש את ביירות, ונתחבר עם הנוצרים בצפון כדי להביא שלום ללבנון. כל מה שהוא תיאר התרחש כך בדיוק. אחר כך גילינו שהמלחמה הזו היא כישלון חרוץ, כישלון מוחלט; ראש הממשלה טען אז שהוא לא ידע, ששר הביטחון הטעה אותו. אבל הוא ידע. אם אני ידעתי – גם הוא ידע. וכששמעתי את התוכנית הזו, הרגשתי כאילו אני פוגש קרוב משפחה שלי שלפתע יצא באחת מדעתו. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. זו באמת התוכנית? אנחנו נכבוש בירה ערבית? הבנתי שאני זקוק לעזרה מן ההיסטוריה כדי להבין מניין הגיע טירוף כזה."

כריכת התרגום הצ'כי של "מר מאני", בהוצאת פיסטוריוס ואולשנסקה

כריכת התרגום הצ'כי של "מר מאני", בהוצאת פיסטוריוס ואולשנסקה

יהושע מספק מפתח מרתק, לטעמי, לצורה המקורית של הרומאן – הסבר שקשור היטב בחיפוש שלו אחר ההיסטוריה. "רעייתי היא פסיכולוגית," הוא מספר. "בטיפול הפסיכואנליטי, אם לוקחים אותו ברצינות, זה המטופל שמפרש את הדברים ועושה את החיפוש בעצמו. הוא שוכב על הספה, אינו רואה את המטפל וגם אינו שומע אותו. מטרת הטיפול היא לחזור אל הקונפליקטים המוקדמים. הרומאן הזה, שמתחיל בהווה של מלחמת לבנון ומסתיים ב-1848, הולך נגד כיוון הזמן, אינו בריחה אל ההיסטוריה, אלא ניסיון להבין את ההווה. אנחנו יודעים הרבה על הורינו, ולא מעט על סבינו. אם נצטרך ללכת אחורה עוד דור, ולדבר על אבי-סבנו, נוכל בדרך כלל לומר כמה שמות ולשלוף כמה מסמכים. אבל על סבי-סבנו כבר אין אנו יודעים דבר. ובכל זאת הוא עדיין משפיע עלינו כל הזמן.
"עשיתי ברומאן הזה טיפול פסיכואנליטי לישראלים. שהם, אגב, המטופלים הגרועים ביותר: הם לא ביקשו לעבור טיפול, והם גם לא משלמים".

הרעיון הזה נפלא בעיניי. לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הביקורת הראשונה שפורסמה בצ'כיה על הרומאן. המבקר יאן ניימץ כתב אז על טכניקת הסיפר של יהושע: "פירושו של דבר שמחצית מהטקסט צריך כל קורא להמציא בעצמו, וכך הוא עצמו הופך לשותף בדיאלוג, כאילו אמר המחבר: אני מדבר איתך. או, אם להציע אינטרפטציה נוספת, ברוחו של הפילוסוף היהודי מרטין בובר: בכל דיאלוג אנו מדברים עם האל — ואלוהים הוא זה אשר אינו עונה". אני אוהב את ההסבר של יהושע. אני לא משוכנע שהוא מנמק את הטקסט מתוך עצמו, אבל כהסבר של היוצר הוא יותר ממקסים בעיניי.

א.ב. יהושע בפראג (צילום: פאר פרידמן)

א.ב. יהושע בפראג (צילום: פאר פרידמן)

יהושע מאמין שהדרך היחידה עבור ישראל להשתלב במרחב היא לאמץ את הזהות הים-תיכונית. "אנחנו לא אירופה ולא ארצות-ערב, ובוודאי שאין אנו וושינגטון. כל דבר מכוון היום לוושינגטון, עד כדי כך שבסוף באמת יאמרו לנו הערבים שנלך לוושינגטון. אני מאמין בזהות ים-תיכונית: ים-תיכוניות שאינה רק המרחב המצומצם שבו אנו חיים, אלא כוללת גם את יוון ואת איטליה, את דרום צרפת וכיוצא באלה."

מצד אחר, הריבוניות היהודית בישראל ברורה לו וחשובה. "על היהודי החי היום בישראל אי-אפשר יותר לומר שהוא 'נטמע' בסביבה, בדיוק כפי שאי-אפשר לדבר על צ'כי שנטמע: גם אם אינו יודע דבר על האוול, על צ'אפק, על קפקא – הוא צ'כי בגלל שהוא נולד וחי בצ'כיה. מחוץ לישראל, אף יהודי אינו יכול לגעת ביהודי אחר. בישראל אני נשפט על ידי יהודים, מגויס על ידי יהודים, משלם מסים ליהודים."

"אתה מדבר על המשכיות של היהדות," הפנה אדם מן הקהל שאלה ליהושע, "אבל בשנים האחרונות יש היסטוריונים שטוענים שהמשכיות שכזו היא פיקציה. מה אתה חושב למשל על ספרים כמו זה של שלמה זנד?"

"שלמה זנד הוא פרובוקטור, זה ברור. מה שהוא עושה זה זיוף. אני לא יודע מאין הנתונים שהוא מדבר עליהם. כמובן שיש המשכיות של העם היהודי, גם אם היא עדינה וחמקמקה".

 

א.ב. יהושע: הקדשה וחתימה