"הקורא הנכבד", מאת קארל צ'אפק

מצ'כית: פאר פרידמן

Photo: CC by-nc-nd by oranges and lemons. Taken from http://bit.ly/hgDK6F

Photo: CC by-nc-nd by oranges and lemons. Taken from http://bit.ly/hgDK6F

איני יודע מדוע, בעצם, קוראים לו "נכבד"; שהרי איני יודע האם הוא נכבד, כשם שאיני יודע האם הוא אדום שיער כמו הקיסר ברברוסה או קירח כסנטור רומי; איני יודע כיצד לדמיינו, ונדמה לי כי ייוותר עבורי בגדר תעלומה עד סוף ימיי. לעתים קורה לו, לאדם, שניגש אליו מישהו מהוגן למדיי ואומר: "אני חבר המועצה כך וכך וקראתי את מאמרך על –." ברגע זה, כשאתה מזהה כך את קוראך, אתה מאבד אותו; משום שהאדם הזה כבר אינו קורא נכבד וסודי, אלא האדון חבר המועצה כך וכך; זהו אדון עם זקן ועם דעה נתונה; הוא מכר שלך. עם כל אדם שאותו אתה מכיר נדחק הצידה קורא מסתורי נוסף: הוא כבר אינו כזה; משום שהקורא הנכבד אינו איש מבין אלה שאתה מכיר; הוא התגלמותם של האנשים שאותם אינך מכיר.

אבל אילו ניסיתי להעניק לאותו אדם בלתי-מוכר לפחות אילו תכונות שהן, הייתי מגלה שאיני יכול לדמיין את הקורא הנכבד כדמות אוהבת באופן מיוחד, עליזה ומסורה. במקום זאת הייתי מדמיין אותו כדמות קפדנית מאוד וקודרת, שלוקחת לידיה את המאמר שלי או את ספרי כפי ששופט נוטל לידיו את התיק המשפטי. אני חושב שיש לו פאות ארוכות כמו לסבא-זמן, והגרוע מכל: הוא מכיר הכל ויודע הכל לגבי כל נושא שעליו אני כותב, משום שהוא עוסק בכל המקצועות. מעיניו לא נמלטת אף שגיאה משגיאותיי, אף בורות, מעידה ושגגה; הוא תופס אותי בכל דבר שהתבלבלתי בו או שאותו הוא מכיר טוב ממני. אין הוא אומר דבר; אבל בגבותיו מסתמנת שמחה חורשת רעה על שתפס אותי: אהה, חביבי, כאן קצרה הבנתך. ידיעותיו מדהימות ואולי בלתי-מוגבלות; אם אני מבלבל בין עששית ופנס-כורים הוא מעיר על כך; לא חומק ממנו הדבר אם אני מחליף, בשל תמימותי הבוטאנית, בין שן החתול ולוע הארי.

אנשים, אני מפחד ממנו! לעתים קרובות אני נעצר בעת הכתיבה ומוחק את שזה עתה כתבתי; משום שאיני מרגיש בטוח נוכח הקורא הנכבד. הוא נורא, הוא בלתי-ידוע; אם קוראים לו "נכבד", הרי זה מתוך פחד משתולל: מוכרחים לשאת חן בעיניו.

"לידובה נוביני", 26 במאי 1926