קפקא בארצו של ג'ויס: ראיון עם תומאש קפקא, משורר ושגריר צ'כיה באירלנד

קפה לובר בראשית המאה ה-20 (צילום: אתר בית הקפה)

קפה לובר בראשית המאה ה-20 (צילום: אתר בית הקפה)

אחר-צהריים קר וגשום מפתיע את פראג האביבית, אבל בקפה "לובר" אין לכך סימן: מלצרים במדים מדלגים בין השולחנות, בידיהם מגשים עמוסים קנקנים ועוגות, והאווירה קלילה ונינוחה ומלאת מצב רוח טוב. בכלל, בקפה "לובר" אין זה החורף שחזר פתאום, אלא האימפריה האוסטרו-הונגרית שזוקפת בשנית את ראשה.

ובעצם היא מעולם לא עזבה. בית הקפה הזה פועל באותו המקום בדיוק כבר משנת 1902, והנה לכם מסורת שאינה אופיינית אפילו לרפובליקה הצ'כית. קארל צ'אפק ישב כאן, איינשטיין ישב כאן, וגם פרנץ קפקא. עכשיו ממתין לי כאן קפקא אחר: תומאש קפקא (אין קשר משפחתי), משורר ושגריר צ'כיה באירלנד. קפקא נמצא בביקור מולדת בן כשבוע, לרגל פסטיבל הסופרים של פראג, שמציג השנה תוכנית נאה, אם כי אולי פחות סלבריטאית מבשנים קודמות; ובכל זאת יש כאן נציגות אמריקאית נאה (ג'ונוט דיאז ודון דלילו), חתן פרס נובל אחד (המשורר דרק וולקוט), נציגים צ'כים מכובדים (ראש וראשון להם הוא ולדימיר פאראל, שלא תורגם עדיין לעברית, אבל כמה מספריו הטובים תורגמו לאנגלית, ביניהם Lovers & Murderers בתרגומו של ידידי קרייג קרייבנס), כמה וכמה סופרים מיוון, שהיא אורחת הכבוד של הפסטיבל, ואחרים. אני פוגש את קפקא בצהרי היום הקר הזה, לשיחה על ספרות, פוליטיקה, צ'כיה וישראל.

תומאש קפקא (צילום: אתר שגרירות צ'כיה באירלנד)

תומאש קפקא (צילום: אתר שגרירות צ'כיה באירלנד)

"זה לא התפקיד שלי להתווכח עם הממונים עליי ביחס לשאלה אם אני האדם הכי ראוי לתפקיד השגריר באירלנד", אומר קפקא וצוחק. "אפשרות אחת היא ששלחו אותי לשם כי אני מומחה לרוסיה ולמרכז אירופה ורצו לפקוח את עיניי לעולם, להוציא אותי מה-comfort zone שלי. ואפשרות אחרת, כפי שהתבדח שר אחד בצ'כיה, היא שנחמד לשלוח את קפקא לעירו של ג'ויס".

איש משעשע ודברן, השגריר המשורר קפקא, בקי מאוד במתרחש באירלנד ובצ'כיה, מצוי היטב בסבך היחסים האירופיים, וכראוי למי שמגיע ממשפחה ספרותית (אביו הוא גרמניסט ומתרגם), ועוד נושא על כתפיו שם טעון שמיד מעלה שאלות, הוא בקי בהחלט גם בנעשה בספרות העולמית, ועל אחת כמה וכמה בזו הנכתבת בצ'כיה. תומאש עצמו תרגם מגרמנית את "מקס ומוריץ" לווילהלם בוש, "שטרוולפטר" להיינריך הופמן; וכן את ברנהרד שלינק, קובץ שירים בגרמנית של הצ'כי יז'י גרושה ואחרים.

ספרות עברית הוא מכיר, וקרא כמובן את עמוס עוז ואחרים. הוא מספר לי על רומאן ישראלי שאהב: לצערו אין הוא זוכר את שם המחבר, אבל את פרטי העלילה הוא זוכר לפרטי פרטים: זהו סיפורו של בלש משטרה שהורג את מאהבהּ של זוגתו, ואחר כך גם מגלה שזוגתו זו מסובכת באיזה פשע ומתלבט מה עליו לעשות: לתמוך בה או להסגירה. כל זה נשמע לי מוכר מאוד, מוכר להפליא, אבל איני מצליח להיזכר. התדעו אתם באיזה ספר מדובר? כך או כך, אני מתעניין יותר בספרות המקומית.

מיהם הסופרים הצ'כיים האהובים עליך?
"אני מאוד אוהב את יאכים טופול", אומר קפקא. השניים הם חברים טובים, וקפקא מספר כיצד עזר לקדם בגרמניה – שם שימש בתפקיד נספח התרבות הצ'כוסלובקי, ואחר כך הצ'כי, בין השנים 1991-1995 – את הסופר החשוב הזה ואת יצירתו. "בשירה," הוא מוסיף, "אני אוהב למשל את יוזף הירשל, שהיה מודרניסט נהדר. הוא באמת הצליח לשחק עם המלים ולבנות בעזרתן עולם".

קפקא הוא מאמין גדול בכוחן של המלים. אנחנו משוחחים ארוכות על טופול, ששניים מספריו עומדים לראות אור גם בעברית, אולי אפילו עוד במהלך השנה הקרובה. אחד הספרים הללו, "לגרגר זפת" (בצ'כית: Kloktat dehet; תרגום בינוני לאנגלית, כזה שמחמיץ לחלוטין את ייחודיותו הלשונית והנרטיבית של המקור, ראה אור בשם Gargling with tar), מציג מספר צעיר, נער שגילו אינו ברור לגמרי, שלשונו היא בליל מרהיב של צירופים כבולים שליקט מכאן ומשם, של לקסיקונים צבאיים ודתיים ושל שפת-רחוב. "טופול באמת מצליח לשמור בכתיבה שלו על איזושהי ילדותיות. הוא רוצה לשחק עם העולם, עם המלים. אני זוכר שקראתי את Sestra ("אחות", הרומאן הגדול הראשון של טופול; תורגם לאנגלית, בהשמטות ומעט אי-דיוקים, בשם Sister, City, Silver –פ"פ), ונאלצתי לנטוש אותו בגלל כל מיני עניינים שהייתי צריך לטפל בהם. אחר כך לא הצלחתי להיכנס שוב לספר, אבל קראתי חלקים שלו, קצת מכאן וקצת משם; ובחרתי לקרוא אותם כמו שירה, כמו גושי-שירה ענקיים. וזה עובד".

אני מספר לו על וויכוח עליז שהיה לי עם נספחת התרבות של צ'כיה בישראל. כולם קוראים בתל אביב, היא אמרה לי, ואני צחקתי בקול. הרי בצ'כיה שקועים בספרים – או לכל הפחות בעיתונים או במגזינים – כל החוטמים שבמטרו, באוטובוסים ובחשמליות.

מספריו של קפקא: Za světa ו-Verše v roce (למטה)

מספריו של קפקא: Za světa ו-Verše v roce (למטה)

אתה חושב שהצ'כים הם אומה קוראת?
"אני חושב שיותר משהצ'כים אוהבים לקרוא, הם מפחדים להיתפש בלי משהו ביד", אומר קפקא. "יכול להיות שבין בהייה באוויר ובין קריאה הם מעדיפים קריאה; אבל אני לא חושב שזו בהכרח קריאה לשם קריאה. אתה יכול לקרוא את אותו עמוד כמה פעמים, רק לא להרים את הראש".

קפקא מצדיק כך, שלא במודע, את רשימתי "תשוקת השתיקה הציבורית", ובכל זאת איני משוכנע שהוא לגמרי צודק. פראג וברנו מתפקעות מחנויות ספרים – חדשים ומשומשים כאחד. ב'אנטיקווריאטים' של פראג אתה יכול למצוא כמעט כל ספר שתעלה בדעתך (רק צריך לחפש). אין לי ספק שחנויות ספרים רבות כל כך לא היו שורדות אלמלא היו לספרים הללו קוראים, ואלה אכן פוקדים אותן כל העת. גם היחס בין חנויות-רשת ובין חנויות פרטיות עדיין נוטה ללא ספק לטובת החנויות הפרטיות. כדי "לקרוא את אותו העמוד" אין צורך בכל החנויות האלה.

העובדה הכלכלית הזו מזכירה את הקשר בין תרבות וחברת השוק. "יש כאן אנשים שחושבים שצריך לתת לתרבות לפעול כמו כל תחום כלכלי אחר", אומר קפקא. "הם טוענים שהיא תדאג לעצמה, שמה שנחוץ יעלה ומה שלא נחוץ יצליח פחות. אבל זה לא נכון. צריך להשקיע בתרבות, צריך לטפל בה ולטפח אותה. היא לא יכולה להתקיים בעצמה".

קפקא מכוון ללא ספק לגישת השוק החופשי של מפלגת השלטון, ה-ODS. הגם שכעקרון אני נוטה דווקא לעמדתם (שהרי ברור שהתרבות תמיד שורדת, מתפתחת, עוברת אבולוציה, ואין צורך לדאוג לה באופן מיוחד), ברור שהתעלול האחרון של ה-ODS מעמיד את הליברלים בצ'כיה מול דילמה מעצבנת: לאחרונה הוחלט על העלאת המע"מ על הספרים בצ'כיה, וזאת כדי לממן תוכנית פנסיה חדשה שיצאה לדרך ונועדה להבטיח הכנסה מספקת לכל הגמלאים, שמספרם בצ'כיה עולה תדיר, כבאירופה כולה. מוצרי הבסיס התייקרו, וגם מחיר הספרים עולה. העובדה הזו היא הבסיס לוויכוח סוער להפתיע ברפובליקה. אבל קפקא מוצא שמעבר לוויכוח העקרוני, הצ'כים פשוט אוהבים להתווכח.

"הצ'כים והאוסטרים לא אוהבים אלה את אלה בגלל שהם כל כך דומים. זה כמו להסתכל במראה. גם הצ'כים וגם האוסטרים פוחדים להיתפס כפרובינציאליים. אבל כדי להתנער מהפרובינציאליות, הצ'כים עושים משהו לא טוב: הם מייבאים בעיות שאינן נוגעות להם בכלל, ומתחילים להתווכח עליהן ולהתפלג סביבן. אלה יכולות להיות בעיות כלכליות או סביבתיות – לכל הפוליטיקאים פתאום יש דעה, והם מגנים עליה בתוקף."

וזה משפיע על הצ'כי הרגיל שברחוב? כי בישראל ברור שלכל אחד יש דעה ועמדה לגבי כל נושא שהוא. כולם יודעים טוב מאוד מה צריך לעשות בכל עניין, גם אם אינם מבינים בו דבר. הרושם שלי הוא שבצ'כיה האנשים יודעים היטב מה הפוליטיקאים חושבים ומה הם עושים, ובהחלט יכולים להתעצבן מזה, אבל הפוליטיקה אינה הדבר הראשון שמעסיק כאן את כולם.
"יש בדיחה כזו על החברה הגבוהה באנגליה. בגלל שלספר בדיחות זה לא מכובד, הם אומרים רק את המלה האחרונה בבדיחה שכולם כבר מכירים, וכך כולם יכולים לצחוק בשקט ממשהו שהם מכירים מראש. אני חושב שזה אותו הדבר בפוליטיקה. אנשים פשוט אוהבים לשמוע שוב ושוב את מה שהם רגילים אליו. יש משהו מאוד מנחם בחזרה על דברים שאתה כבר מכיר. משהו מאוד מרגיע". מילן קונדרה וניטשה לא יכלו לנסח זאת טוב יותר.

"אני חושב גם שאנשים צריכים להפסיק לחפש לעצמם דמות-אב בפוליטיקאים שלהם. בימים שאחרי המהפכה, היו נשים שהתאהבו בפוליטיקאים. היה מחנה של נשות האבל, מחנה דינסביר, מחנה קלאוס. גם אם הן לא ממש רצו להתחתן איתם, בכל זאת היה נחמד מבחינתן לגלות שגברים כאלה קיימים. אבל לאט-לאט אנשים התחילו לגלות שגם הפוליטיקאים החדשים הם בני אדם, ומאוד התאכזבו מזה. אני חושב שצריך להתייחס אל הפוליטיקה כאל חלק מהחיים, משהו שמתנהל לידם, ולא להפוך את זה למרכז העולם. זה מיותר להתאכזב מהפוליטקאים. אני מקווה, למשל, שאחרי קלאוס יהיה לנו נשיא אפור ולא מעניין. כזה שיטפל בעניינים החשובים ויעשה את עבודתו, וזהו".

httpv://www.youtube.com/watch?v=zpe4T0lXZcE
בני אדם (אילוסטרציה)

 

"יש היום אנשים שצוחקים על הססמאות של ואצלאב האבל, עם האהבה והסובלנות. אבל זה תמיד מזכיר לי את הסרט של קובריק, 'דוקטור סטריינג'לאב'. כי מצד אחד יש 'מיסטר לאב' ומצד אחר יש 'מיסטר סטריינג'רלאב'. ומה עדיף?"

ברור באיזה צד של הלאב נמצא תומאש קפקא. גם כשאנחנו מדברים על ישראל ועל מצבה הוא דבק בדרכו של האבל. יש לו, לקפקא, אהבה גדולה לישראל. הוא לא מזלזל לרגע בקשיים שהמדינה נתונה בהם, ומזכיר את הקשר ההיסטורי בינה ובין צ'כוסלובקיה. אחרי המהפכה, הוא מעיר, כשהפשירו היחסים שידעו שנות קיפאון בזמן השלטון הקומוניסטי, ישראל הפכה למקור השראה – עוד מדינה קטנה שמנסה עדיין למצוא את זהותה. קפקא אף מוצא נקודות דמיון בין עזיבת הפלסטינאים את בתיהם ב-48, שיש שיכנוה גירוש, ובין מה שאין חילוקי דעות שהיה גירוש לכל דבר ועניין – זה של הגרמנים הסודטים מצ'כיה, אחרי מלחמת העולם השנייה. "בשלב מסוים צ'כיה ניסתה להציע להם לשוב. איש לא חשב שהמגורשים עצמם בכלל לא ירצו לחזור. יש בצ'כיה הרבה אנשים שאומרים, 'מה עשינו שמגיע לנו להיות שכנים של הגרמנים'; אבל אני חושב שהרבה יותר הגיוני להבין שזהו, אלה פשוט השכנים שלנו ואין הרבה מה לעשות בקשר לזה".

שלא כמו חברו-לשם, אביר האומללות המייאשת, תומאש קפקא רואה את העולם בפכחון צ'כי אופייני, מעין מרירות משועשעת, ואולי שעשוע מריר. השירים שלו גם הם כאלה, ואיני יכול שלא לחשוב שוב כמה מיוחדת הרפובליקה הזו, שנשיאה הראשון היה פילוסוף, נשיאה הראשון אחרי תור הקומוניזם היה מחזאי, ושיש לה שגריר משורר, שחושב שפוליטיקה אינה הדבר החשוב ביותר, ושמסוגל להודות שהדברים הם כפי שהם, ופשוט אין מה לעשות בקשר לזה.

תודה לגב' רות זך, סגנית שגריר ישראל בדבלין.