"קידום החינוך – קידום הדמוקרטיה": מתוך "שיחות עם מסריק" מאת קארל צ'אפק

קארל צ'אפק (מימין), דוקטור לפילוסופיה, בחברת תומאש מסריק, פילוסוף ונשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה

קארל צ'אפק (מימין), דוקטור לפילוסופיה, בחברת תומאש מסריק, פילוסוף ונשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה

הצ'כים עדיין נושאים עיניהם אל הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כוסלובקית, תומאש גריק מסריק (1850-1937) – פילוסוף ופדגוג, בן למשפחה מן המעמד הנמוך, שבמאמצים ובעקשנות הצליח לא רק להפוך לאזרח מספר אחת, אלא גם לייסד רפובליקה עצמאית על חורבותיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. מסריק היה אורח קבוע במפגשי יום-שישי המפורסמים שנערכו בביתו של קארל צ'אפק, והשניים היו חברים קרובים. בין השנים 1926-1935 ניהלו השניים שיחות קבועות, שראו אור בספר בן שלושה כרכים בשם "שיחות עם ת.ג. מסריק", ואשר סוקרים את קורות חייו מילדותו ועד שנות נשיאותו, שופכים אור על עמדותיו ועל השקפת-עולמו, על תפישות הדמוקרטיה שלו וכיוצא-בזה.

 לכבוד פתיחת שנת הלימודים, אני מביא כאן את תרגומי לקטע קצר מתוך הספר, שבו מדבר הנשיא על שנות בית הספר שלו, על מעמד המורה, ועל חשיבותו של החינוך. הודונין המוזכרת במשפט הפתיחה היא עיירת הולדתו של מסריק. צ'ייקוביצה היא עיירה קרובה להודונין; משפחתו של מסריק גרה שם בין השנים 1856-1862.

חתימה והקדשה מאת קארל צ'אפק, על ספרו "שיחות עם מסריק" (אוסף פרטי; לקריאה נוספת, ראו קישור בתחתית הטקסט)

חתימה והקדשה מאת קארל צ'אפק, על ספרו "שיחות עם מסריק" (אוסף פרטי)

אז לבית הספר התחלתי ללכת בהודונין, זה היה בית ספר גרמני, ואחר כך הלכתי לבית ספר בצ'ייקוביצה. אני עדיין יכול לראות את הידיים של המנהל הראשון של בית הספר שלי בצ'ייקוביצה: כאלה ידיים שעירות ודקיקות, שבעזרתן חבט בנו. בבית, אבא שלי למד ממני לכתוב; כל זמן שהיה עגלון הוא לא ידע לכתוב, אבל אחר-כך, כשהפך להיות שרת, ומאוחר יותר חקלאי עצמאי, הוא היה צריך לתעד את העבודה שנעשתה, ואת העובדים – מה עשו ובמשך כמה זמן. את הדו"חות המזדמנים האלה כתבתי לו אני; סימנתי לו קווים והכנתי את הטורים הנדרשים. את זה אתה כבר יודע: אבא שלי לא אהב לעבוד, והוא עבד, כמו כל צמית, רק כשהיה מוכרח. זה פירושה של צמיתות: לעשות מה שאינך רוצה.

בשנות ילדותי, המורה הכפרי היה עני מרוד; משכורת גדולה לא הייתה לו, אז הוא התפרנס מכל מיני עבודות פקידות ומעבודות בכנסיה, הוא שר בהלוויות וזימר מזמורים בחגים. בזמן הבציר היינו הולכים, הילדים הצעירים, מגת אחת לשניה, והיינו אוספים יין בשביל המורה בחבית קטנה, כמה שכל חקלאי הסכים למזוג בשבילו. את החבית הזו הוא היה שומר אחר-כך במשך כל החורף מאחורי תנור-החימום בבית הספר, כי מרתף לא היה לו, ושם תסס לו היין. כזה קיבוץ-נדבות זה היה; ואתה יודע, החקלאים – במיוחד אם הם היו גם חברי-מועצה או ראש המועצה – באמת לא התייחסו אליו בתור יותר מקבצן. מובן מאליו שהילדים לא הרגישו שהמורה המשועבד הזה סמכותי במיוחד; אז הוא חבט וחבט בהם – זה היה אמצעי החינוך העיקרי שלו. העבד תמיד משתמש בשיטותיו של המשעבד, והוא נוקם היכן שהוא יכול. אז רק תראה כמה מתקדמים בתי הספר של היום; אבל יש עוד רפורמות רבות שצריך לעשות בהם, כדי שיצליחו לחנך אנשים עצמאיים ובטוחים-בעצמם, אנשים בעלי אומץ ותעוזה לחיים. רפורמה בבתי-הספר היא בפירוש גם רפורמה של המורה; פירושו של דבר העלאת מעמדם החברתי של המורים, ושיפור השכלתם. היום אלה כבר המורים עצמם שדורשים חינוך גבוה; אז נצטרך לבחון איזה קשר ייצור כזה מורה-אקדמאי עם הילדים. הדבר העיקרי הוא זה: לאהוב ילדים; לדעת לשים את עצמך במקומם ולהרגיש את עולמם הפנימי, שהוא בעצם קונקרטי ומכוון-תמונות הרבה יותר משהוא מדעי באופן אבסטרקטי; צריך ללמד באופן גרפי, להצמיד את חומרי הלימוד לדברים שהילדים רואים באופן קונקרטי בסביבתם; ולעשות את הלימודים אינדיווידואליים ככל האפשר. בכלל, צריך להקדיש הרבה יותר מחשבה לבית הספר, ללימודים ולחינוך… ולהקדיש להם הרבה יותר משאבים משהוקדשו עד כה. קידום החינוך, בכך טמון קידום הדמוקרטיה.