על "ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק; פורסם ב"תרבות וספרות"

זוהי הגרסה המלאה למאמר שפורסם הבוקר במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. הוא עוסק ב"ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק, בתרגומו לעברית, ובכמה סוגיות נוספות. בנוסף, פורסם הבוקר במדור תרגומי לרשימתו של צ'אפק "סיפור בית-לחם", שפורסמה בעיתון "לידובה נוביני" ב-25 בדצמבר 1926. קראו אותה כאן.

הרנסנס-זוטא שעוברת בישראל יצירתו של קארל צ'אפק נמשך עתה עם צאתו לאור של "ספר האפוקריפים", קובץ סיפורים קצרים ופיליטונים שכתב צ'אפק בין השנים 1920 ו-1938, ושייחודם בכתיבה-מחדש של יצירות תנ"כיות, מיתולוגיות, היסטוריות, פוליטיות וספרותיות, קריאה וכתיבה-מחדש של מיתוסים, אגדות, סיפורי-עם, יצירות ספרות וסיפורים דתיים.

בשינוי הפרספקטיבה המוכרת של הסיפורים הידועים, מפנה צ'אפק את תשומת ליבו דווקא אל סוגיות של ההווה. התוצאה היא לא אחת פארודית; אבל הפארודיה הזו משמשת את צ'אפק לא כדי ללעוג ליצירה המוקדמת, כי אם לעיון מחודש בה, וקריאת המציאות היומיומית העכשווית, דרכה. העיקרון המכונן את האפוקריף הצ'אפקי הוא ההוספה: היכן שהטקסט המקראי מציג התרחשות קצרצרה, מספק צ'אפק סצנות שלמות; היכן שהתיאור ההיסטורי המקובל מספק רק פרטים יבשים, מוסיף צ'אפק את הדיאלוגים החסרים. הטקסט שלו ממלא כך פערים בטקסטים המקוריים, ומסתמך על דיאלוג ועל דיבור ישיר שנעדרים פעמים רבות מן הטקסט המוקדם. אלא שהעיבוד-מחדש הזה – אדרבה: הכתיבה מחדש כבראשונה, הפיכת הטקסט הקנוני-לשעבר ל"טקסט מאת צ'אפק" – איננה רק עניין של שימוש בטקסט קודם, של ניצולו לצרכים חדשים. סיפור-מחדש כשלעצמו אינו אקט מהפכני, גם לא אם הוא מכניס הומור היכן שהסיפור המקורי מבכר טרגדיה; גם לא אם הוא פורע סיפור מקראי קנוני: גרסאות שונות לאירוע אחד נמצאות כבר בספרות הקלאסית עצמה, בתנ"ך ובברית החדשה (מהן ארבע הבשורות אם לא סיפור מחדש, תוך הוספות והשמטות, של אותם אירועים?). צ'אפק מפנה את הסיפורים לא אחת גם נגד עצמם, ומעמיד בספק את אקט הסיפור והקנוניזציה כולו. ביקורת הקנון והאוטומטיזציה שלו, כחלק מפילוסופיה רחבה יותר: גם בזה עסוקים הטקסטים הללו, כפי שנראה מיד.

בסיפור "לוט ואהבת המולדת" (במקור: "פסאודו-לוט, או: על אהבת המולדת"; יחי ההבדל), אולי קורע-הלב מבין סיפורי הספר, טקסט חריג באכזריותו ובישירותו, מסרב לוט לנטוש את סדום ואת אנשיה, בטענה שגם הוא סדומי, אנשיה – אנשיו, וכיצד יוכל לעזבם, גם אם חוטאים הם. אלוהים ושליחיו הלוא אינם מבינים את השייכות האנושית לְמקום, את האחריות האנושית למולדת! בחירתו הבלתי-קנונית של פסאודו-לוט חושפת את הקלות שבה הפקיר לוט המקראי את בני העיר שעל אנשיה נמנה גם הוא – הפקרה שהסיפור המקראי אינו מעניק לה מקום, ובכל זאת מוכרחה היא להדהד. אפשר לפקפק בתפישה של צ'אפק את הפטריוטיזם (ובעצם, מותר גם לשאול מהי התפישה המשתקפת בסיפור זה); אך הטקסט אינו מבקש כאן את עמדת מחברו. הוא חושף את הפרט הנעדר בסיפור הקנוני. במקרים אחרים הוא אף חושף את שרירותיותו של הקנון בקבלו נרטיב אחד על פני האחר.

צ'אפק מניח כְּמוּבן מאליו היכרות בסיסית של הקוראים עם תרבות המערב, מהתנ"ך וסיפורי יוון, דרך הברית החדשה ועד שקספיר. הסיפורים שלו על פי רוב משעשעים מאוד, אבל גם מציגים עמדה פילוסופית עקרונית שמלווה את יצירתו של צ'אפק מראשיתה ממש: שהדברים לעולם אינם (רק) כפי שהם נראים, וכי תמיד ניתנת אופציה אחרת — אופציה שמושתקת, מודחקת ומבוטלת לא אחת על ידי מנגוני כוח שונים, ויהא זה "הקנון" האמורפי או הזולת הקונקרטי.

זו אולי הסיבה שצ'אפק בחר לכנות את הסיפורים הללו "אפוקריפים". המילון הצ'כי למלים שמקורן בשפות זרות (הוצאת אקדמיה, 2006) מונה שלושה מובנים למלה הצ'כית apokryf: טקסט מקראי שלא נכנס לקנון; טקסט מזויף שמקורו מוטל בספק; וצורה ספרותית המשתמשת בתמות מוכרות ומציגה אותן באור חדש. האפוקריפים של צ'אפק מציגים תערובת מבריקה של כל שלושת המובנים. על כן מטעה ומוזר השם שניתן לספר בעברית ("הסיפורים הגנוזים"). צ'אפק מעולם לא גנז את הסיפורים הללו. הוא מת בשנת 1938, בטרם השלים את עריכת "ספר האפוקריפים", שראה אור על כן רק בשנת 1947; אך חמישה סיפורים תנ"כיים שמופיעים בספר ראו אור בצורת ספרון כבר בשנת 1932, ואחרים פורסמו, כמו חלקים רבים מיצירת הפרוזה של צ'אפק, בין דפי העיתון "לידובה נוביני", עיתון הבית של צ'אפק ואחד היומונים הנפוצים בצ'כוסלובקיה, נדפסו בספרים, וממילא אף נערכו על ידי מחברם לקראת פרסומם כקובץ אחד. שום 'גניזה' אין כאן, ומעולם לא הייתה, ועל כן תמוה הוויתור על התואר "אפוקריף" לטובת שם בהיר יותר, אך גם שגוי מעיקרו.

למרבה הצער, אין זו הבעיה היחידה בתרגום שלפנינו. רות בונדי עושה על פי רוב מלאכה נאמנה ורבת-המצאות (תרגומה ל"שנת הגנן" של צ'אפק הוא, לטעמי, יצירת מופת שכל מתרגם ראוי לו שילמד על-פיה מלאכת תרגום מבריקה, למדנית ושקדנית מהי), אך היא לוקה הפעם באי-דיוקים מעצבנים, בבחירת מלים שאיננה רק בלתי-מדויקת, כי אם שגויה לחלוטין. נבחן שתי דוגמאות מן הסיפור הפותח, "עונשו של פרומתאוס" [לקריאה באתר הוצאת בבל], ונעמוד בתוך כך גם על מהלכים אופייניים לסיפורי הספר הזה בכלל.

הסיפור מתאר את ישיבתו האחרונה של חבר-השופטים המיוחד הדן בעניינו של פרומתאוס, גנב-האש. אצל צ'אפק דנים היושבים-בדין לא רק בעונש הראוי, כי אם בשאלה ראשונית יותר: מהו בעצם טיבו של הפשע שביצע פרומתאוס. שופט אחד טוען: היה זה פשע דתי, נגד האלים; שני גורס: היה זה פשע נגד המדינה; שלישי מוצא כי המדובר בפשע נגד בטחון הציבור.

הדוגמה הראשונה נוגעת לעניין שהוא, בסופו של דבר, עניין כמעט-שולי כשמדובר בתרגום טוב: לפן הלקסיקלי של מלאכת התרגום. בשפה הצ'כית נוטה כל מלה (תואר, מִספר, שם עצם, ובכלל זה שמות פרטיים ושמות מקומות) על פי תפקידה התחבירי במשפט. בעוד שכללי ההטיה ברורים מאוד, ויוצאי-הדופן הרבים מנומקים היטב גם הם, משמרת השפה הצ'כית את ההטיות המקוריות של מלים שמקורן בלטינית וביוונית. השופט אמתאוס, הטוען כי פרומתאוס חטא לאלים, מוצא כי האש היא מעין ברק, והברק הוא – בתרגום בונדי – ביטוי "לכוחו המיוחד של האל החולש על הרעמים" (במקור: zvláštní moci Dia Hromovládce). בונדי מתרגמת את המלה "דיאה" כאילו היה מקורה לטיני, ומכאן: "אל". אלא שצ'אפק – כמו כל צ'כי משכיל – אינו מטה כאן את המלה אֵל סתם, כי אם את השם היווני "זאוס". "דיאה" היא יחסת הקניין (גניטיב) של השם "זאוס", וצ'אפק עוד מדגיש עובדה זו בכתבו "זאוס השולט ברעמים" באותיות גדולות, כראוי במקרה של שם פרטי ואפיתט (וממילא זאוס הוא אל הברק והרעם במיתולוגיה היוונית). אין לנו כאן עניין עם איזה אל אמורפי – שלא לדבר, חלילה, על האל היהודי-נוצרי, שאין ספק שהוא ה'אלוהים' שיעלה בראש הקוראים – כי אם בזאוס עצמו. גילוי נאות: לפני כשנתיים שלחה לי הוצאת בבל את הנוסח הראשוני של תרגום הסיפור הזה, במסגרת ניסיון לשיתוף פעולה, שלא הבשיל. כבר אז הערתי עליו הערה זו ואת ההערה העקרונית-יותר שלהלן. אם באחרית הדבר ההיפראקטיבית שצירפה לספר מחמיאה בונדי לצ'אפק בחיבה מהולה בפטרונות על שליטתו בשפה הצ'כית, מוטב היה שלא תנכש משפתו את הדיוקים שעליהם הקפיד.

מעידות נוספות בתרגום כבר מחבלות ממש בשכבת-העומק של הסיפור. הטקסט כולו עוסק בשאלה צ'אפקיאנית מובהקת: בשאלת ההגדרה, בשאלת זהותם של דברים. היצירה של צ'אפק היא קוביזם ספרותי, היא בוחנת תמיד את מגוון האפשרויות ומבכרת את הריבוי על החד-משמעיות. כמה נפלא על כן לגלות כי בסיפור זה שעוסק כולו בהגדרות, מסרבים השופטים (והמספר!) להסכים אפילו על התואר הראוי להם עצמם. המספר מכנה אותם "סנאט", כלומר חבר-שופטים; השופט אפומתאוס קורא להם "טריבונל"; ויושב-ראש חבר-השופטים היפומתאוס מסתפק ב"בית משפט". כשהם פונים להיפומתאוס, מכנים אותו השופטים האחרים בשם "אדוני היושב-ראש".

על פי "מילון קארל צ'אפק" (הוצאת לידובה נוביני, 2007), המונה את מספר הפעמים שבהן מופיעה מלה ביצירתו של הסופר, השתמש צ'אפק במלה "סנאט" 35 פעמים בלבד (ספירה הכוללת את מופעיה ביצירותיו הספרותיות, במכתביו, בכתיבתו העיונית, בשירה ובטוריו העיתונאיים). ביצירות הפרוזה מופיעה המלה רק 12 (!) פעמים. בדיקה במכלול יצירתו של צ'אפק מעלה, כי כמעט בכל מופעיה היא משמשת את צ'אפק בהתייחסו לבית העליון של הפרלמנט, לסנאט הרומי או לסנאט אקדמי. רק ב"עונשו של פרומתאוס" ובשלושה מקרים נוספים – ורק ביצירות פרוזה! – מופיעה אצל צ'אפק המלה סנאט במשמעות "חבר שופטים". בכל המקרים הללו, פרט ל"עונשו של פרומתאוס", היא משמשת במובהק ובמוצהר כניגוד ל"חבר מושבעים" (porota). למעשה, ככל שמחקרי מגיע, מחוץ לסיפור שלפנינו מופיעה המלה סנאט בהקשר משפטי, מבלי להנגיד אותה לחבר-שופטים, רק פעם אחת בכל קורפוס כתיבתו של צ'אפק. אמת היא, שגם בטקסטים אחרים היא מוחלפת בהמשך במלה נרדפת כלשהי, אך אין בכך כדי להפחית מייחודה של מלה זו בסיפור שלפנינו. צ'אפק משתמש בכל המלים שבשפה הצ'כית, בכל רבדיה הלשוניים (כפי שמדגים לעילא, ובתרגום מבריק, הסיפור על מרתה ומריה למשל). בחירתו במלה "סנאט" בפתיחת הסיפור הזה רחוקה, לטעמי, מלהיות שרירותית.

בתרגום בונדי הצטמצמו כל כינויי המקום לכדי "בית-דין", והיפומתאוס הפך בפי כל ל"אב בית-הדין". כל הדקויות אבדו. לא הייתי דן בכך באריכות כזו אלמלא היה הדבר עקרוני כל כך, ברור כל כך בטקסט המקורי (אם כי משמעויותיו הן כמובן עניין לפרשנות), ובעיקר: פשוט כל כך לביצוע גם בעברית (בית משפט, בית דין, טריבונל, חבר-שופטים; נשיא חבר השופטים, יושב-ראש, אדוני השופט וכו'). בטקסט שעוסק כולו בהגדרות, אבדו לקורא העברי כל חילוקי הדעות המובלעים בין השופטים, והוא נותר עם פיליטון משעשע הרבה יותר משנותר עם יצירה ספרותית ששמה דגש אמיתי, מובהק, גם על הלשון (ולא רק על השפה). שופטיו של פרומתאוס, אגב, מסרבים בסוף הסיפור להחליט מה בדיוק היה פשעו, ודנים אותו לכל העונשים האפשריים בעוון כל החטאים גם יחד. חבל שבשכבת-העומק לא נותרה לקורא העברי אותה אי-החלטיות של צ'אפק – אולי המאפיין המובהק ביותר בכתיבתו כולה; מאפיין אמיתי, שלא כמו עניינים שעיקרם פרשנות, כמו הקביעות המוכרות בדבר היותו הומניסט, וכזה שכותב "בחמלה" על העם הצ'כי.

ודוק: בשום אופן איני מבקש להצביע כאן על דקויות וזוטות, לפשפש בתרגום ולברור ממנו בכוח אי-דיוקים. זה הדבר הקל ביותר לעשותו, והנלוז ביותר. בכל תרגום יש כשלים, כל תרגום הוא תמיד בחירה ופרשנות, שכתוב כוזב של הטקסט, ובסופו של דבר – ראוי לומר זאת בבירור וביושר – תרגומה של בונדי מהודר ומשעשע, פעמים רבות רב-המצאות, והספר קריא כמו שעליו להיות. זה ספר טוב! אך בכל זאת ראוי היה לעמוד כאן על סוג מסוים של אי-דיוקים, כאלה המשליכים אל הטקסט שדות סמנטיים שזרים לו לגמרי, זרים לחלוטין לכוונת המחבר (שמובהרת, ככלות הכול, בשפה בהירה לגמרי מבחינת הדקדוק, למי שבקי בו). לא למותר להעיר גם כי על השולחן שלפניי מונחים לא רק המקור הצ'כי בשתי מהדורות, ותרגומה של בונדי, כי אם גם שלושה תרגומים שונים לאנגלית, משלושה עשורים שונים של המאה העשרים. כל השלושה טרחו לשמור על זהותו של זאוס, ועל ההבדלים בהתייחסות לחבר השופטים. ברי שהיו זמינים גם למתרגמת. על טעויות מביכות באחרית הדבר — מניין השנים שחלפו מאז מותו של צ'אפק (באחרית הדבר ל"שנת הגנן" טעו רק בחודש מותו), או שם כפר הולדתו, וכן הלאה — מוטב שלא נרחיב כעת.

כריכת המהדורה הראשונה של הספר "ביקורת המלים" (עיצוב: יוזף צ'אפק. מאוסף המחבר)

ב-1935 כתב צ'אפק, בתשובה לסקר בעניינו של ירוסלב האשק, מחבר "החייל הטוב שווייק": "בבתי הספר אומרים לנו, כי ההומור הוא תבלין. היום נדמה לי כי ההומור איננו רק תוספת, אלא בפירוש בסיס לתפישת עולם, הבסיס לכל נקודת מבט. להאשק היה הומור. האשק היה אדם שראה את העולם. רבים אחרים רק כותבים עליו". גם צ'אפק ראה את העולם, וספר האפוקריפים שלו מדגים כמה הומור היה לו, אבל גם כמה נקודות מבט היו לו על העולם. צ'אפק הוא וירטואוז של ריבוי-תפישות, של ורסטיליות ושל אי-התקבעות (עמדה מוסרית שעליה ראוי אולי להעיר בהזדמנות אחרת). כשהוא מספר את סיפורם של רומיאו ויוליה ומסרב להמיתם, הוא מהדהד טקסט קודם שלו-עצמו. "אני מתנגד לזכותו משולחת-הרסן של הסופר להמתה," כתב צ'אפק בפרק "מוות" בספרו "ביקורת המלים" (1920). "במרבית המקרים הורג הסופר את הגיבור על מנת להסתיר את חולשתה של יצירתו ואת שבריריותה. נניח שהגיבורה נושאת אי-אלו דברים על אודות אהבה ואכזבה, ואז יורה בעצמה. אלמלא ירתה בעצמה היה מתברר אז בבהירות נוראה, כי נאומה היה כולו זיוף או שקר. במקום אחר על הגיבור לקפד את חייו, משום שברור באופן מוחלט וגורלי כי אין לו כל דרך אחרת לצאת מן המצב שאליו נקלע. אלמלא שבק חיים היה מתברר, כי הייתה כאן בעצם דרך אחרת – כלומר, לחיות".

יוליה של צ'אפק מתחתנת טוב בנישואין שיש בהם גם אהבה גדולה, יולדת שמונה ילדים וחיה חיים נעימים, אבל הסיפור הצ'אפקי עצמו – שמעמת בין אציל אנגלי שראה מחזה שקסיפירי בתיאטרון ובין כומר איטלקי שהכיר את אנשי ורונה עצמם – תוקע מסמר אחרון בארון הקבורה של האמת הספרותית. אם כל הטקסטים הם רק סיפורים וסיפורים-מחדש, מוטב אולי להטיל ספק בכל הגרסאות. בעולם הפנימי של סיפור רומיאו ויוליה אצל צ'אפק יש אמת, ישנו הסיפור-כפי-שנטען-שהתרחש-באמת; אבל הטקסט כולו מערער על הקנון המערבי, על האמת המוחלטת שלו, על גרסאות שאין בלתן. "ספר האפוקריפים" בוחן (אכן, בהומור; אבל באופן שמשוקע עמוק בפילוסופיה של מחברו) את הדרכים האחרות, המטושטשות על ידי הנוסח הקנוני, ואת האלטרנטיבות לדרך הפופולארית; אלטרנטיבות שאליבא דצ'אפק נמצאות תמיד בכל נתיבותיו של האדם, ושאפשר גם אפשר להצביע עליהן.



לקריאה נוספת: