מאירועי יריד הספרים הבינ"ל בפראג: רות בונדי, מאיר שלו (וכמה צ'כים)

רות בונדי קיבלה פרס על תרומתה להפצת התרבות הצ'כית * מאיר שלו הבהיר סופסוף מה ההבדל בין מושב וקיבוץ * אני גיליתי שאני דווקא בסדר * לודביק ואצוליק הצחיק את הקהל * איוון קראוס וארנושט גולדפלאם בסדר עם יהודים * פטר שאבאך הזמין אותי לבירה * יריד הספרים הבינלאומי נערך בפראג זו השנה ה-18, וסיפק למבקרים חוויות רבות.

זהו האירוע הספרותי הגדול ביותר בצ'כיה. מדי שנה מציגים כאן עשרות מו"לים את מרכולתם, ועשרות — אולי אפילו מאות — אירועים ספרותיים מתקיימים פה, מאירועי החתמה ועד פאנלים מרובי משתתפים; מהשקות ספרים ועד דיונים עם אורחים מחו"ל. זהו "עולם הספר" — יריד הספרים הבינלאומי של פראג, שנפרש על ארבעה ימים תזזיתיים ועמוסי פעילויות, ומתקיים באולמות האר-נובו של ארמון התעשייה אשר בצפון פראג [תמונה; היא מציגה את הארמון בשנת 2007, לפני השריפה שכילתה את כל אגפו השמאלי]. יחד עם חג המולד, זהו גם המועד העיקרי לרכישת ספרים, ממש כמו שבוע הספר בישראל, אלא שכאן הכניסה היא בתשלום, ואנשים באים לא רק כדי לקנות, אלא גם כדי להאזין לסופרים האהובים עליהם ולאנשים מן התעשייה. הם לומדים על מגמות שונות בספרות העולמית והמקומית, מתוודעים לספרות זרה (בין אם בדוכני ההוצאות ובין אם בדוכנים שמפעילות שגרירויות זרות. הדוכן הישראלי זוכה בכל שנה להתעניינות עצומה). הם גם פוגשים סופרים מחו"ל, וכאלה מסתובבים כאן לא מעט: ראשית, בכל שנה משמשת מדינה אחרת כאורחת-כבוד. היא זוכה לשטח תצוגה נרחב, שבו היא מציגה את תרבותה ומארחת רבים מסופריה. השנה היתה זו רומניה, ורבים מאוד הסופרים הרומנים שהגיעו לשוחח עם הקהל (בשנה שעברה היתה זו ערב הסעודית. אז הגיעו פחות סופרים, אבל היה אוהל בדואי מחוץ לאולמות היריד, וגם הציגו לקהל קליגרפיה ערבית ומבחר קוראנים. זו היתה יכולה להיות בדיחה, אבל אני לא צוחק). שנית, אורחים רבים מגיעים מחו"ל בהזמנת המו"לים המקומיים שלהם.

אגב, בעקבות קריאה למו"לים הישראליים להחרים את שבוע הספר הישראלי במחאה על מחירי הדוכנים — קריאה שנתקלתי בה באחרונה בפייסבוק — כדאי אולי לספר שרוב המו"לים הצ'כים מפגינים כאן לפחות נוכחות כלשהי, אבל ההוצאה המובילה לספרות יפה, הוצאת TORST, דווקא מדירה ממנו רגליה. להבדיל, מו"לים קטנים וזוטיים דווקא מקפידים לשכור דוכנים ביריד. אין בכך כדי לרמוז, חלילה, על דעיכתו או על היעדר מרכזיותו של "עולם הספר". הוא מושך אלפי אנשים מדי שנה, ומשמש זירה גם לתערוכות בתחומים שונים: השנה הנושא המרכזי של היריד היה קומיקס, ותערוכות רבות הוצגו בו בנושא זה. כמו כן, הוענק בו אנטי-פרס "קרש העינויים" המפורסם, המוענק מדי שנה על ידי אגודת המתרגמים הצ'כית לתרגום הגרוע של השנה. למותר אולי לציין שהיה זה האירוע שמשך הכי הרבה אנשים. הזוכים האומללים תרגמו מנורווגית רומן מתח מאת Torkil Damhaug. חבר השופטים סיכם כי התרגום הנורא נובע מאי-הבנה של המקור הנורווגי, כמו גם מאי-ידיעת צ'כית. השופטים היו מתרגמים מובילים כואצלב יֶמֶק (ז'ורז' פרק, מישל טורנייה ורבים אחרים) ומירוסלב יינדרה (פיצג'רלד, וונגוט, אטווד, הלר והמון אחרים).

בעוד הטקס הזה מתקיים, פגשתי בצד השני של היריד את פאבל דומיניק, מתרגם-על, שמפעל חייו הוא תרגום יצירתו של נבוקוב לצ'כית. הוא מתנגד בנחרצות לאנטי-פרס הזה. "לפעמים הוא מוענק למתרגמים שזה התרגום הראשון שלהם, והם לא מצליחים להתאושש מזה. זו גם לא רק אשמת המתרגם: זו אשמת ההוצאה, או אשמת העורך. אבל זה כל מה שהאגודה עושה, זה פרס מת שמעניק ארגון מת". הגם שקשה לומר שאגודת המתרגמים הצ'כית היא ארגון מת או בלתי-חשוב (הוא גם מעניק מדי שנה את פרס יונגמן, בהחלט פרס מרכזי בסצינת הספרות הצ'כית, הפעם לתרגום הטוב של השנה; הפרס הזה זוכה להתייחסות נרחבת בכל כלי התקשורת, כיסוי שבישראל אי אפשר אפילו לפנטז עליו), אני נוטה להסכים עם הטענה שהפרס הזה בעיקר נבזי, גם אם משעשע מאוד (לא עבור הזוכים). אני מכיר מתרגם אחד שזכה בו פעם, בעקבות תרגומו הראשון. הוא באמת לא התאושש.

בין האורחים מחוץ-לארץ שהגיעו השנה ליריד היו אנה אנקוויסט ההולנדית, אהובת הקוראים והביקורת בישראל (כתבתי עליה פעמיים. קראו [כאן] על "יצירת המופת", ו[כאן] על "השיבה הביתה"); בואולם סנסל האלג'יראי, שסיפר לנו כי מאז ביקורו לאחרונה בישראל מאיים ארגון החמאס על חייו; הרוסיה לודמילה אוליצקאיה, מחברת "דניאל שטיין, מתרגם"; ועוד רבים אחרים, ביניהם גם הישראלים רות בונדי ומאיר שלו.

רות בונדי זכתה כאן לכבוד מיוחד: היא הזוכה לשנת 2012 בפרס על שם ייז'י (ג'ורג') טיינר (Theiner), שהוענק ביריד זו השנה השניה. טיינר, שנולד ב-1926, עקר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן 11. כשבגר שב לפראג ועבד כמתרגם. בעקבות הפלישה הסובייטית ב-1968 שוב עקר ללונדון, הפעם עם אשתו ושני ילדיו. בשנת 1982 הוא התמנה לעורך הראשי של כתב העת החשוב Index on Censorship. טיינר עצמו תרגם לאנגלית את כתבי איוון קלימה, ואצלב האבל, לודביק ואצוליק ואחרים, והפרס על שמו מוענק לאזרחים זרים שפועלים להפצתה של התרבות הצ'כית בעולם. אין ספק כי רות בונדי היא זוכה ראויה, ובמפגש עמה לרגל הענקת הפרס השתתפו גם פאבל טיינר, בנו של ייז'י, הנמנה על וועדת הפרס; העיתונאי דייויד ווהן מתחנת "רדיו פראג"; וייז'י סליבה, מן המאיירים והקריקטוריסטים המרכזיים בצ'כיה, ידיד קרוב של בונדי שאף אייר את כל ספריה שראו אור בצ'כית, וכן את תרגומה לעברית של הספר "אירופיאנה" מאת פטריק אוז'דניק. בקהל נראו גם שגריר ישראל בצ'כיה; מאיר שלו; העיתונאית טל בשן, בתה של בונדי, וסקרנים רבים שביקשו להאזין לבונדי, ולדברים שנאמרו עליה.

ודברים רבים נאמרו, אך כתמיד מעניינים במיוחד דווקא הדברים שאומרים חתני הפרס. בין היתר סיפרה בונדי את הסיפור המוכר על הדרך בה הגיעה רק במקרה אל מלאכת התרגום של מילן קונדרה. כשקראה את "ריקוד אחרון ופרידה" גילתה כי שמותיהם של הצ'כים, באותו ספר המתרחש בצ'כיה, אינם צ'כיים כלל: רוזליה אחת מופיעה בו, והרי הדמות שמה רוז'נה. הספר תורגם לעברית שלא מן המקור הצ'כי. כשהעירה על כך למו"ל, נעתנה: "אם יש לך טענות, תרגמי בעצמך". כך עשתה, והעניקה לקורא הישראלי כמה מתרגומיה היפים ביותר. מאוחר יותר נטש קונדרה את הצ'כית, ובונדי מספרת כי רווח לה: "הוא כבר הפך אז להיות אחד מהפילוסופים הצרפתיים האלה, איבד את חוש ההומור שלו, והספרים עברו למתרגמת מצרפתית, עובדה ששימחה אותי מאוד", אמרה.

עוד על פרס טיינר אפשר לקרוא [כאן]. על יום העיון לכבוד רות בונדי, שייערך ביום שלישי הקרוב (22.5) במכללת בית ברל, אפשר לקרוא [כאן]. הצבעה על תמונה במורד הדף תציג את תיאורה, ולחיצה על תמונה תגדיל אותה.

רות בונדי, דייויד ווהן (מימין) וייז'י סליבה (משמאל), במעמד הענקת פרס ייז'י טיינר על תרומתה להפצת התרבות הצ'כית

רות בונדי, דייויד ווהן (מימין) וייז'י סליבה (משמאל), במעמד הענקת פרס ייז'י טיינר על תרומתה להפצת התרבות הצ'כית. (כל התמונות מטקס הענקת הפרס צולמו על ידי פטרה מוהילובה, Petra Mohilová ©. שאר התמונות צולמו על ידי פאר פרידמן ומשוחררות ברישיון הרגיל של "מקרה מקרופולוס".)

  

מאיר שלו הגיע לפראג בהזמנתה של הוצאת גרמונד – הוצאה קטנה שמתמחה בספרות צרפתית, והחלה בשנים האחרונות לפרסם גם תרגומים של ספרות עברית. המו"ל פטר הימל אף לומד עברית, ובעצמו תרגם את ספרי "איתמר" של גרוסמן, ועתה הוא עובד על תרגום "הדבר היה ככה" של שלו. לפני כחודש ראה אור בהוצאה תרגומה המשובח של שארקה דולז'לובה ל"רומן רוסי", ובעקבותיו הגיע לעיר גם הסופר. ביריד הספרים התקיים אירוע בהשתתפותם של שלו ודולז'לובה, בהנחיית העיתונאי הידוע פטר ברוד. שלו הקריא בו קטע מן הספר בעברית; שארקה הקריאה קטעים בצ'כית; וברוד שאל שאלות יפות ומעמיקות.

בין היתר נדרש שלו להסביר את ההבדל בין קיבוץ ומושב, באשר "רומן רוסי" מציג פר שבחר לעבור מן הקיבוץ למושב בחיפוש אחר חיים נוחים יותר (ההבדל, אגלה לכם, נוגע לרכוש המשותף). כמו כן נשאל בעניין התקבלותו של הרומאן במושב-הבית שלו, נהלל. "התגובות היו חצויות. היו כאלה שחשבו שאני מתאר מושב אחר לגמרי. החצי השני אמר שזו ממש תמונה, צילום, של נהלל. אבל אלה וגם אלה דאגו לקרוא אותו ולחפש בו את עצמם. ההבדל הוא שחצי מן האנשים אמרו לי שאני מוזמן לחזור לבקר במושב, והחצי השני אמר שהם לא רוצים לראות שם שוב את פניי".

עוד סיפר שלו על מקור השם "רומן רוסי". פטר ברוד התעניין מה בדיוק רוסי ברומאן, ושלו השיב: "כשסיימתי לכתוב, חיפשתי שם לספר. סיפרתי לכמה חברים את העלילה, ומישהו הציע שאקרא לרומאן 'רגבים'. אמרתי שזה לא נשמע לי כל כך טוב. מישהו הציע 'כיסופים', וגם זה לא התאים. אבל חבר אחר אמר אז, 'אתה יודע, זה נשמע כמו איזה רומאן רוסי כזה'. ואני אמרתי שזהו, ככה בדיוק אקרא לרומאן".

יום קודם לכן קיימתי ריאיון עם מאיר שלו, שעתיד להתפרסם בכתב העת הצ'כי A2. דיברנו מעט על "רומן רוסי", ויותר על ספרות, חיי הסופר וכיוצא באלה. הוא הפגין, לשמחתי — וכמו שידעתי שיהיה — אהבה גדולה לספרות הצ'כית, ולבוהומיל הראבאל בפרט, וסיפר סיפורים מרתקים. בקרוב אפרסם כאן את הנוסח העברי של הריאיון, ואני חושב שיהיה בו עניין גם לקוראים הישראליים. בזמן שהותו בפראג העניק שלו לפחות עוד שני ריאיונות נוספים, והראשון מביניהם כבר פורסם ביומון המרכזי Hospodářské noviny. לפני שנה התארח ביריד דויד גרוסמן, ואז קיימתי ריאיון גם עמו. את הריאיון הארוך ההוא אפשר לקרוא [כאן].

מאיר שלו ביריד הספרים הבינ"ל בפראג, 2012 (צילום: פאר פרידמן)

מאיר שלו ביריד הספרים הבינ"ל בפראג, 2012 (צילום: פאר פרידמן)

לודביק ואצוליק כתב את הרומאן הצ'כי האהוב עליי ביותר — רומאן שיש לו כת חסידים קטנטנה בישראל, שמקפידה לספר על נפלאותיו. קוראים לו "חזירי הים", והוא תורגם לעברית מגרמנית בצבי ארד — תרגום מלא מעקשים גרמניים, אבל בכל זאת כזה שעושה חסד עם הקורא הישראלי, בבחינת מוטב תרגום מגרמנית של יצירת מופת צ'כית משלא יהיה תרגום כלל. ואצוליק הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים בצ'כיה, דמות מרכזית בתרבות הצ'כית ואיש רוח אמיתי. מדי שבוע הוא מפרסם בעיתון "לידובה נוביני" מאמר פובליציסטי על אירועי השבוע, וממש לאחרונה ראה אור כרך שלישי שמרכז את המאמרים הללו. הוא דמות מרתקת, ואני מקווה לכתוב עליו פעם בהרחבה. הוא גם איש מצחיק, משעשע ומשועשע, אבל בתור צ'כי זקן אמיתי הוא גם לא מפחד לומר מה שיש לו לומר. בראשית המפגש עמו החל לפתע המזגן באולם להרעיש. ואצוליק קם והרעים בקולו: "אני מצהיר בזאת כי עד שלא ייפסק הרעש, אני לא מתכוון לדבר!"

איש לא נגע במזגן, אבל הרעש פסק באותה שניה.

ואצוליק.

בשנה שעברה כבר פגשתי אותו וזה היה נפלא, אבל השנה הוא השתתף ביריד גם באירוע להשקת ספר חדש שלו, המתעד חליפת מכתבים היסטורית בינו ובין ידידו, פיזיקאי הגרעין פרנטישק יאנוך, ממייסדי קרן אמנת 77. חליפת המכתבים הזו מתעדת היטב את הימים שאחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (1968), והשניים הפליגו בסיפורים על הימים ההם.

בין היתר סיפרו כיצד תרמו לזכייתו בפרס נובל של יארוסלב סייפרט — המשורר הנפלא, הצ'כי היחיד שזכה בפרס בתחום הספרות. משהחליטו להגיש לאקדמיה השוודית את מועמדותו של סייפרט, גילו כי מעולם לא תורגמו שיריו לשוודית, וכי יש צורך דחוף לעשות זאת. אלא שענייני זכויות יוצרים הקשו על העניין. "כתבתי לסייפרט מכתב," מספר יאנוך, "והסברתי לו שאנחנו רוצים להוציא חוברת משיריו בתרגום, ושאנחנו מבקשים את אישורו בכתב. אחרי כמה זמן קיבלתי בדואר חבילה קטנה. היו בה שלושה דפים ריקים עם חתימתו של סייפרט, ומכתב קצר: 'תכתבו מה שאתם צריכים שיהיה כתוב שם'. אני חייב להגיד," הוסיף יאנוך, "שהשתמשנו רק בשני דפים. הדף השלישי שמור בארכיון שלי, אני עדיין שוקל מה לעשות איתו." שני הדפים שבהם השתמשו הובילו לפרסומה של חוברת קטנה "ונורא, נורא יפה" (יאנוך) עם שיריו של סייפרט בתרגום. הוא זכה בפרס נובל בשנת 1984, בהיותו בן 83, והלך לעולמו שנתיים מאוחר יותר, אך נותר בלבבות הצ'כים. לעברית הוא תורגם, ככל הידוע לי, רק ביוזמה פרטית של אחד א. שור, שפרסם מעין חוברת מצולמת משיריו, בתרגום, איך נאמר, כשל יוזמה פרטית. סייפרט כתב כמה שירי אהבה יפהפיים לפראג, ומבחר שירי אהבה יפהפיים גם לאנשים ומקומות אחרים. אני אוהב אותו מאוד, אבל שירה אני לא מתרגם.

ואצוליק עצמו סיפר כיצד השיגו את חתימתו של סייפרט על מניפסט "2000 המילים". זה טקסט מכונן בהיסטוריה הצ'כית, שוואצוליק פרסם ב-27 ביוני 1968, ושקרא להמשך פתיחות השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה נוכח הלחץ הסובייטי המתמשך. עשרות אנשים מוכרים מכל תחומי החברה חתמו עליו – אמנים, סופרים, אנשי רוח, אבל גם שחקני כדורגל למשל. ואצוליק סיפר, כי כל אחד מחברי הקבוצה שדאגה לפרסום המניפסט קיבל רשימת אנשים שמהם נדרש להשיג חתימה. סייפרט רצה רק לדעת מי חיבר את המניפסט. "אמרו לו שואצוליק, והוא אמר שהוא לא צריך לדעת מה כתוב שם בדיוק, הוא חותם", סיפר ואצוליק ביריד. "הוא רק התקשר אחרי כמה זמן לוודא שאין שם משהו נגד אחד מידידיו".

לודביק ואצולוק (צילום: פאר פרידמן)

לודביק ואצוליק (צילום: פאר פרידמן)

לאחרונה ראה אור בעברית קובץ (מעניין, טוב ומאכזב מאוד) של סיפורים קצרים שבחרה ותרגמה רות בונדי. קוראים לו "בירה ומצבי רוח משתנים" (הוצאת חרגול), ובין היתר מתורגם שם לראשונה סיפור של אחד הסופרים הפופולאריים ביותר בצ'כיה, איוון קראוס. הוא איש מקסים, והסיפורים שלו נהדרים. הוא כותב גם רומאנים וסאטירות שנונות ומעוררות מחשבה.
פגשתי אותו ביריד. "אבל נולדת כאן, כן?" שאל נוכח הצ'כית שבפי. "לא, בישראל", אמרתי. "אז אתה סאברה!" הוסיף בצחוק, נטל עט וכתב על הספר שבידי: "לחיים!"

הסופר פטר שאבאך, שמסיפוריו לא תרגמה בונדי, על אף מרכזיותו (בטענה שלא הצליחה להתחבר אל ספריו, שאחד מהם נושא את השם הנורא "חרא בוער"), הגיב גם הוא בפליאה (זאת יש לדעת: הצ'כים יודעים שהם אומה קטנה, ותמיד מתפלאים על העניין שמגלות בהם אומות קטנות אחרות). הוא העיר לסובבים אותו על המרחקים שהספרות הצ'כית מצליחה לעבור, ודרש שאהיה עמו בקשר ונלך לשתות בירה. אולי באמת נעשה זאת.

א-פרופו אומות קטנות. לצד המפגשים והאירועים באולמות המרכזיים של היריד, התקיימו עוד מפגשים ברחבי פראג בשיתוף פעולה עם היריד. ביום שלישי, 15.5, לקחתי גם אני חלק באחד מהם, כשהסופר יאכים טופול, גדול הסופרים הצ'כים של דור הביניים (זה שהחל לפרסם אחרי מהפכת 89') — ויש מי שיאמר: המרכזי והחשוב שבין הסופרים הצ'כים החיים היום — קיים מפגש פומבי עם מתרגמיו. היינו שישה: לשק אנגלקינג (Leszek Engelking) ואדגר דה-ברואין, שני המתרגמים הסופר-סטארים (לפולנית ולהולנדית בהתאמה); קריסטין קילסטי שמתרגמת לנורווגית; וכן סיירהיי סמאטריכנקה (המתרגם לבלארוסית) וטיהנה המוביץ' (שמתרגמת לסרבית). היה ערב מקסים וכולנו קיטרנו על העבודה הקשה שלנו בניסיון להפוך את הצ'כית הבלתי-אפשרית של טופול למשהו אפשרי בשפתנו. אכתוב על כך עוד בבוא הזמן, כשהספר הראשון של טופול יראה אור בעברית, בתרגומי; בינתיים אני יכול לומר למפרע, כי במפגש הזה הבנתי עד כמה הבעיות שחשבתי שהיו מיוחדות לי בתרגום לעברית היו גם בעיותיהם של מתרגמים לשפות סלאביות (עובדה מפתיעה באמת), ועד כמה הפתרונות שחשבתי עליהם הם הפתרונות שהציעו גם שאר המתרגמים. יומיים קודם לכן אירחנו זוגתי ואני את טופול לברביקיו בכפר — אבל גם יומו של הסיפור הזה יגיע. בינתיים יש למטה כמה תמונות מן האירועים האלה. הצבעה על תמונה תציג את תיאורה, ולחיצה על תמונה תגדיל אותה.