הפרצוף הנכון (פוסט אורח ביורוקרטי מאת החברה רות בן הדר)

להביא מסמכים

להביא מסמכים

בעיר הזו, שהיא ביתי ושאֶת כל פינותיה אני אוהב, יש בניין אחד שמטיל עליי מורא. זה המקום השנוא עליי ביותר בפראג, כנראה המקום השנוא היחיד; אני מתעב אותו, ירא ממנו, משתדל להתרחק ממנו ככל שרק ניתן: זהו המשרד הראשי של משטרת הזרים הצ'כית בפראג. יש לי מזל, ובזכות אזרחותי כמעט ואיני נדרש להגיע אליו; אבל הזכרונות הבודדים שלי ממנו — כולל המתנה, פעם אחת, מחמש לפנות בוקר ועד ארבע אחר הצהריים, מתוך זה כשש שעות בְּתור שהקיף, מצד הרחוב, את הבניין העצום משלושת צדדיו ונמשך לגובה שלוש קומות בתוך חדר המדרגות  המוביל אל המשרדים, עמידה כואבת וקרה בחברת בני לאומים שאת קיומם כלל לא שיערתי, תושבי רפובליקות-עממיות בדיוניות, רק כדי לגלות, בואכה שלוש וחצי אחה"צ, שהמתנתי בתור הלא נכון — הזכרונות האלה הפכו אותו בעיניי למוקד כל מה שרע בביורוקרטיה הצ'כית. תמונות אופייניות אפשר, אגב, למצוא [כאן]. בהזדמנות אחרת נאלצתי לנסוע הלוך-ושוב בין הפקולטה למדעי הרוח והמשטרה, להשיג חותמת או לצלם איזה מסמך, להחתים כאן ולחכות לפקידה אחרת שם, וכמובן שבינתיים האישורים שהיו אמורים להגיע לא הגיעו, והסמכות להנפיקם הספיקה לעבור במפתיע למשרד ממשלתי אחר. רות בן הדר, שאף היא — כמוני — לא צריכה כבר לבקר בכור הגיהנום הזה כמעט לעולם, אם בכלל, בכל זאת עושה לפעמים טובה לחברים ומסייעת להם בסבך הביורוקרטיה הצ'כית. די לומר זאת כך: במשטרת הזרים זו עדיין צ'כוסלובקיה של 1976, רק עם מעליות שקטות יותר. הרשימה שלהלן פורסמה במקור ב-11 באוגוסט 2010, בבלוג שלה, "ליבי במזרח אירופה ואני שתויה קלות", תחת הכותרת: "הפרצוף הנכון (או: משטר הפקידוּת הצ'כי)".

חכי ותראי, אני אומרת לחברה שלי, את תגישי לה את הטפסים שהיא ביקשה אחרי שמילאת אותם כמו שצריך והיא לא תוכל לומר לא. החברה מביטה בי במבט לא מאמין. זו הפעם השלישית שלה במשטרת הזרים, והיא סקפטית. לא בכדי.

בפעם הקודמת כמעט הגעתי לכדי צעקות עם הגברת החמוצה שישבה מולי ונבחה בצ'כית, אבל בסוף נשמתי עמוק, חשבתי לעצמי שאולי גם קפקא עבד במשטרת הזרים, ואמרתי בקול הכי נחמד שיכולתי להוציא מהפה "בבקשה ממך, הבירוקרטיה הזאת תהרוג אותנו. אם אנחנו כבר כאן, לא תוכלי לומר לנו מה לא בסדר ולהראות לנו איך למלא את הטפסים?"

הפקידה תקעה בי מבט רב משמעות והביטה שוב בטופס, שאותו הסיטה הצידה כמה דקות קודם תוך חזרה שוב ושוב על המילה "לא". הביטה, לאחר מכן נאנחה, ואני ידעתי שהצלחתי ושהיא תעזור לנו.

תראי, היא מעיפה מבט מפוזר על פני הדף ומתחילה להצביע, כאן היא לא חתמה, כאן היא לא כתבה למה היא בצ'כיה, וכאן… תחת "מעסיק" היא צריכה לכתוב את שם מוסד הלימודים שבו היא לומדת… ולמה היא לא כתבה את זה בצ'כית? היא מנופפת באצבע מול החברה שיושבת לידי וחוזרת לעיין בטופס. היא מסמנת לנו את הסעיפים הבעייתיים בטופס, מקפלת ומחזירה לנו אותו. לאחר מכן היא פונה אלינו ושואלת אילו מסמכים הבאנו איתנו.

אני מוסרת את המסמכים שיש לחברה בשקית, שאותה היא שומרת קרוב אליה לבל תאבד אף עותק. הפקידה מוציאה אותם מהשקית ומיד מנידה בראש לשלילה. אנחנו גם לא יכולים לקבל את המסמכים שהיא מצרפת, היא נאנחת בדרמטיות מעושה.

למה לא? אני שואלת.

כי הם ישנים. הם בני יותר מחצי שנה ואנחנו לא יכולים לקבל את זה. בכלל, אנחנו גם לא יכולים לקבל אותה, כי היא גרה בחלק ההוא של פראג, שעבר לטיפול משטרת הזרים בפראג 4… הכול כתוב עכשיו באינטרנט.

א-הא, אני ממלמלת. וזה חדש, העניין הזה עם החלוקה לרבעים? אני מתעניינת. חודשיים בערך, היא פונה אלי ונפנית חזרה אל הטופס.

אבל למה זה לא כתוב בצ'כית? היא שואלת.

אני ממצמצת נכוחה ושואלת לאט, כמו מטומטמת, למה ההוראות על הטופס הן באנגלית אם אי אפשר למלא אותו באנגלית.

כדי שהיא תבין מה היא צריכה לכתוב בצ'כית, עונה לי גברת חומץ בלי להניד עפעף. תראי, היא מתרווחת בכסאהּ, מתעלמת לחלוטין מן החברה. אחותי גרה באנגליה. כשבאתי לבקר אותה גנבו לי את המצלמה, אז הלכנו למשטרת הזרים ושם לאף אחד לא היה אכפת. אף אחד שם לא היה יכול לדבר איתי צ'כית, היא פורשת ידיה לשני הצדדים ובעיניה מבט של "מה תעשי לי?"

למתבונן מבחוץ נראית הארשת שעל פני כשילוב של "נכנס לי כרגע חרק לחולצה דרך פתח במקום אינטימי" ו"למה לא אמרתם לי שזה שורף?" אפשר גם לתמצת אותה במילים נוסח "פחד", "חרדה" או "מצוקת המהגר" — כך או כך מדובר במבט הנכון לעטותו בעת שנתקלים באנשי חוק וסמכות ברפובליקה הצ'כית.

כבר קרה שהסתבכתי בבעיות מבעיות שונות: נתפסתי על ידי המשטרה אחרי שחציתי מעבר חציה באור אדום, ננזפתי על ידי המבקר ברכבת אחרי שמילאתי את כרטיס הנסיעה שלי לא נכון, התווכחתי עם קופאית על גובה הקנס שקיבלתי בחשמלית, נגשתי לבחינה ללא המסמכים הנדרשים ואפילו נכנסתי ללחץ אמיתי בשיחה עם מנהלת מחלקת הרישום באוניברסיטה. המבט הזה עבד כמו קסם בכל פעם. ברגע זה למשל, בסניף משטרת הזרים בפראג 3, אני שמחה על פתיחות הלב ומרגישה שכבר שוררת ביני ובין הפקידה אחוות-מתוסכלות אמיתית. אהה, הבנתי, אני אומרת. זה בטח קשה לך, עם כל המסמכים הלא נכונים האלה שמגיעים אליך כל יום, נכון?

כן, היא תוקעת בי מבט צופן סוד ומסתכלת לשני הצדדים. רק שתדעי, היא אומרת בנימה משת"פית, שאפשר לתת לחברה שלך כאן קנס, כי לפי מה שאני רואה, היא גרה כאן יותר משלושים יום ולא הגיעה אלינו עד עכשיו. אז אפשר לתת לה קנס.

באמת?! – אני מעמידה פני נלחצת. אני כבר מכירה את כוונת המשורר הצ'כי כשהם משתמשים בתחביר סתמי, ויודעת שאף אחד לא הולך להטריח את עצמו ולתת קנס לאף אחד.

בוודאי! היא משתפת פעולה בשמחה ונוקטת בסכום אסטרונומי של קורונות צ'כיות, שאם חברתי המעט-מוגבלת-כלכלית-בימים-אלו הייתה מבינה אותו כנראה שהייתה מהדקת לעצמה את יד ימין עם המהדק הגדול שעל השולחן.

הו, אני מתפעלת בהכרת תודה, תודה רבה על המידע. באמת. ותודה רבה לך על כל העזרה. אנחנו נסדר את זה תיכף ומיד. אני מחייכת בהתנצלות, אנחנו לא רוצות לעשות שום דבר בניגוד לחוק.

אז תסדרו את זה, כי היא יכולה לקבל קנס, חוזרת על עצמה סמכות משטרת הזרים ובאחת מפנה מאיתנו את מבטה מעלה. הבא בתור! היא אומרת בקול רם וקשה.

הפרצוף המפוחד, שבעזרתו אני מודה באימפוטנטיות הרגעית שלי, סר מעל פניי כשהחברה ואני מתרחקות משולחן הפקידה. הוא תמיד מביא לאותה תוצאה: פתאום משתנה קולם של בעלי הסמכות ורחמיהם נכמרים עלי. "נו טוב, אבל זאת פעם אחרונה", הם זוקפים אצבע מורה בתנועת נו-נו-נו, "…ורק שתדעי שאפשר לתת לך קנס על זה!"

תודה רבה, אני מעפעפת בהתרפסות, תודה רבה לכם.

לדעתי יש אנשים שלא מסוגלים לעשות פרצוף כזה, ממש כפי שאני חסרת אונים בהתמודדות עם בירוקרטיה ישראלית, זו מהזן של "אני לא מסכימה", "אני לא משלמת", ו"תקראי למנהל". בדיוק כפי שאני לא מסוגלת להוציא את העצבים שלי על עובד המדינה שנמצא מולי, אלא מסתפקת בתקיעת-מבט סנובית והוכחת האבסורד שבסיטואציה בעליונות אשכנזית אפרים-קישונית שלא תורמת לשום דבר אלא רק מעוררת אנטגוניזם – ובכן, כך ישנם גם אנשים שלא מסוגלים להתעצבן ולהתנהל בנימוס מתוך שנאה לטנטית, בעודם מקבלים את כוחו רב העוצמה של הפקיד. במקרה הקיצוני, כפי שקרה לי בשעתו במשרד הפנים, ההתפרצות שלי כללה חזרה אגרסיבית על המשפט "ותודה רבה לך". אני לא יכולה לומר שזה לא שחרר אותי מכל העצבים.

בינתיים, במשטרת הזרים, החברה ואני אוספות את הניירות הפזורים סביבנו והולכות לשבת באזור ההמתנה, על מנת שנוכל לדסקס הפקת לקחים מהמערכה הנוכחית הכושלת במלחמתנו בבירוקרטיה. בדרך אנחנו גם לוקחות כמה עותקים מכל טופס, למקרה שהחברה תטעה במילוי.

היא, כך מתברר, צריכה להתרוצץ שנית בין מזכירויות שונות ואנשים שונים, להחתים מחדש את הטפסים שהספיקו להזדקן אצלה בשקית ולקבוע איתי עוד פגישה בהקדם. אין סיכוי שאצליח לעשות את זה אי פעם, היא ממלמלת בייאוש. אני כבר יודעת איך זה הולך, אני מסבירה לה, בעודנו חולפות על פני עשרות אוקראינים בכניסה לבניין, הם פשוט אוהבים את הניירות הנכונים… חוץ מזה, לפחות לא היינו חייבות לחכות בחוץ ולהתבשל בשמש כמו אנשים אחרים, אני מסבה את תשומת ליבה לאוקראינים. כן, היא מסכימה, מזל שיש לי דרכון אירופאי.

בביקור השלישי שלנו במשטרת הזרים אנחנו מגישות בבת אחת את כל המסמכים במקום הנכון, והפקידה לא יודעת איך לאכול אותנו. כל המסמכים אפילו מעודכנים. הפקידה מחפשת טעויות ומחפשת – ואין. בצר לה היא נפנית להזין את הנתונים בשפיפות רוח וכעבור כמה דקות מורטות עצבים, כשהמחשב מסכים להסכים איתה, היא אפילו מחלצת חיוך קטן והחברה מקבלת את האישור המיוחל.בחרדת קודש היא שמה את המסמך אצלה בשקית ומנידה בראשה בתנועת "אני לא מאמינה". תודה לך, היא מחבקת אותי, לא הייתי יכולה לעשות את זה לבד. אני מחבקת אותה בחזרה. האמת היא שהיא יכולה לעשות את זה לבד, היא פשוט צריכה ללמוד לעשות את הפרצוף הזה שלי.

httpv://www.youtube.com/watch?v=LuG6AQUIl9o



רות בן הדר גרה בפראג ולומדת תיאורייה קולנועית בפקולטה למדעי הרוח. היא כותבת על פראג ב"עכבר עולם פראג". הפוסט פורסם במקור בבלוגה, "ליבי במזרח אירופה ואנכי שתויה קלות". בעבר פורסמו ב"מקרה מקרופולוס" רשימותיה על מערכת הבריאות הצ'כית ועל עידוד הכאת נשים.