"אימא והמשרדים", מאת איוון קראוס

איוון קראוס, יליד פראג 1939, הוא שחקן, מפעיל תיאטרון בובות, מחברם של תסריטים לטלוויזיה ושל מחזות, אך את עיקר פרסומו קנה לו בזכות סיפוריו הקצרים, שהפכו אותו לאחד הסופרים הפופולאריים בצ'כיה. הסיפורים שלו משלבים בדרך כלל פן אוטוביוגרפי – והאוטוביוגרפיה שלו עשירה למדי: הוא בן לאם נוצריה ולאב יהודי שהעביר את רוב ימי המלחמה במחנות ובבתי כלא גרמניים; הוא אח לארבעה; ואחרי פלישת כוחות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה, בשנת 1968, היגר עם אשתו ובתם לגרמניה. משם עבר קראוס בשנות השבעים לצרפת. קראוס כותב על החיים הללו בהומור רב, כפי שידגימו הסיפור שאני מפרסם כאן היום, וזה שאפרסם בקרוב. קראוס בוחן את האבסורד שבחיים, ומאיר גם את האירועים הקשים ביותר – סיפורי המחנות של אביו – באור אופטימי מאוד. סיפור אחד מפרי עטו תרגמה לאחרונה רות בונדי, לספר "בירה ומצבי רוח משתנים". אחד מאחיו הצעירים של איוון, יאן קראוס, הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה. הוא אף מנחה הטלוויזיה האהוב ביותר ברפובליקה, עם תוכנית טוק-שואו משעשעת בנוסח ג'יי לנו, המשודרת כבר מ-2004.

בחודשים האחרונים אני עובד עם איוון קראוס על תרגום מבחר סיפוריו לעברית. זו הייתה יוזמה שלו: מאוד היה רוצה לראות כמה מספריו יוצאים לאור בישראל. נאמר זאת בפשטות: הוא מחפש מו"ל. שני הסיפורים שלו שיופיעו כאן ב"מקרה מקרופולוס" מתפרסמים, אם כן, גם על דעת מחברם, והם לקוחים מתוך הספר "מספר לשמיים". מבחר הסיפורים שתרגמתי עבור קראוס כולל חמישה סיפורים קצרים מספר זה, וחמישה מן הספר "מפגש משפחתי", שמעמיק לעסוק בחיי אביו של קראוס, והוא ספר אקזיסטציאליסטי יותר — אך לא פחות מצחיק.

חתימה והקדשה מאת איוון קראוס על אחד מספריו (בסוגריים הוסיף בעברית: "לחיים!")



איוון קראוס
אימא והמשרדים (1993)

מצ'כית: פאר פרידמן



על ממציא השאלון הראשון אין אנו יודעים דבר. כולם מכירים את גלילאו, את אדיסון או את איינשטיין, אך שמו של האדם שהמציא את הטופס עם השאלות ותיבות-הסימון נותר לעד בלתי-ידוע. זה לא הוגן, במיוחד אם מבינים איזה תפקיד חשוב ממלאים מסמכים כאלה בחיינו.

השאלון – המצאה מאוחרת למדי – גם הפך תהליכים לפשוטים יותר. אילו היה קיים כבר בימי הביניים, לא היה צריך גלילאו, למשל, להתייצב בפני הוועדה המפורסמת. די היה בכך שיציגו לפניו שאלון בן שאלה אחת:

עמדתך בעניין תנועת כדור הארץ:
א. הארץ מסתובבת סביב השמש.
ב. להיפך.

מחק את המיותר. גלילאו אמנם היה חוזר בו מקביעותיו המוקדמות; אבל אילו חי היום, יכול היה לעשות זאת בכתב, ועוד היו נותנים לו שלושה שבועות כדי לשלוח את הטופס בחזרה!

למרבה המזל, מאז לא חדלה הציוויליזציה להתפתח. שורת משרדים עמלה לאורך השנים על הפיכת השאלונים למושלמים עוד יותר, והפכה את השאלות למדויקות יותר. כך אין חיינו חולפים להם סתם מבלי שנשים לב.

אף פקיד כבר אינו מאמין היום לאדם הטוען שנולד, אם אין הוא מציג מסמך שיעיד על כך. כמה פקידים מוכנים בכל זאת להודות שאנחנו חיים, אבל בהחלט לא בזכות העובדה שהם רואים אותנו במו עיניהם, כי אם לנוכח העובדה שטרם הגיעה לידיהם תעודת הפטירה שלנו.

השאלון הראשון שלי הוא מהעשרים במרץ אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, ואני שומר אותו כמזכרת יקרת-ערך. אני חושב שרק מתי-מעט יכולים להתגאות בדו"ח מס שהיה עליהם למלא, כמוני, בגיל ארבע. ועוד מדובר בטופס דו-לשוני. בגרמנית הוא נקרא איינבקנטניס צור קולטוסשטוייר פור דאס יאר 1943, ובלשוננו הכותרת היא 'דו"ח מס ליהודים למחצה, לשנת 1943'. השאלון מחזיק כמה עמודים והרבה תיבות-סימון, כי המדובר הוא ברכוש שהיה ברשותי באותה עת. תיבות הסימון מחולקות לפי חברות, אדמות, ניירות ערך, בתים, כסף מזומן, פיקדונות בבנק ואחרים.

בהוראות למילוי השאלון מצוין כי גם בן משפחה קטין נחשב לראש שיש לספור, ועליו להגיש על כן דו"ח מס.

מנקודת מבטם של פקידי הרייך הייתי אני, כבר בגיל ארבע, ראש המשפחה בהיעדרו של אבא. הייתי על כן בעליו של עסק, שבו הועסקה גם אמי. השאלון נמסר לי כחוק ואני יכול להתגאות אף בעובדה שאז קיבלתי גם את ספח האישור הראשון שלי. על העובדה שהמסמך נשלח אלי בצדק מעיד סעיף 6 בהוראותיו של האינספקטור של בוהמיה ומוראביה, סעיף bB, תת-סעיף cc, שאומר כך: "ליהודי/ה ייחשב/תיחשב גם בן/בת ליהודי/ה (סעיף א'), שנרשם אחרי 15.9.1935."

הפסקה הזו מרתקת אותי. מרשימה אותי העובדה שדי היה בכך שהוריי יביאו אותי לעולם בארבעה עשר בספטמבר 1935 לפני חצות, וכבר לא היו המשרדים האלה לוקחים אותי ברצינות.

מוכרחים להעריץ את האדם שהפסקה הזו עלתה בדעתו. אין ספק שהיתה זו עבודה קשה ומלאת אחריות: למצוא בין כל השנים, החודשים והימים לאין-מספר את אותו היום היחיד שלגביו ניתן היה לקבוע, בדיוק של שעה, מי מבין הקולגות שלי בארגז-החול הוא מנהל חברה ומי בסך הכול איזה ילד פרטי. היום אני יודע שהאדם הזה היה גאון פקידותי. אבל באותם ימים זה לא עלה בדעתי.

בראש ובראשונה, היו לי די צרות עם הדובי שלי, וגם בכל הנוגע לייצור עוגות בוץ אתה אף פעם לא יודע מה לעשות קודם. את כל ההתכתבות עם המשרדים ניהלה, למרבה המזל, המזכירה האישית שלי, שאותה העסקתי קודם לכן כמֵינֶקֶת. זו מילאה את תפקידה החדש בהצלחה מרובה. בתשומת לב כתבה בשאלון: "עזב, שינה כתובת", או סימנה איקסים במקומות הנכונים ושלחה בחזרה. למרבה המזל איש לא שאל למספר הרישוי של העגלה שלי.

שנים רבות אחר כך סיפרה לי אימא כי הייתה נכונה אפילו, במקרה הגרוע ביותר, להסתיר אותי ביער ולהמציא לי תעודת פטירה מזויפת. אני מדמיין לעצמי את מותי הביורוקרטי.

מוות כזה הוא מהיר וככלל נטול-כאבים, שכן מהלומותיה של מכונת הכתיבה בנייר אינן כואבות.

אני רואה בדמיוני כיצד הודעת הפטירה – לאחר מחלה קצרה אך אנושה הלך לעולמו בננו, מנהלנו ומעסיקנו, בן ארבע היה במותו – מגיעה לידי הפקידים, שלומדים אותה היטב ואז מבטלים את התיק האישי שלי, אשר טרם מלאו לו ארבע, עדיין נקי ובלתי-מוכתם בסימניהם של קלסרים, תיקיות וארונות אחסון, ומעבירים אותו אל החדר המיוחד שבו נחים סופסוף בשלווה אלה, שהמשרד חדל לשלוח להם מעטפות ירוקות.

באימא, עם זאת, הותירו אירועים אלה חותם עמוק.

היא הבינה כי אין המדובר במיסים אלא בחיים, ולנצח חדלה להאמין למשרדים. היא למדה לתרגם את שפת המשרדים לשפת בני אדם ולקרוא בין השורות. שוב לא הקלה ראש באף שאלה בשאלון. היא הבינה, כי גם המשרד עצמו אינו שואל סתם כך, וכי מטרת השאלונים היא לגלות על האדם יותר משנדמה לו שאמר. מלחמתה של אימא במשרדים לא הסתיימה מעולם. רק לעתים, בהפסקות-אש קצרות, אגרה כוחות כדי לצאת שוב לקרבות נוספים.

כשאני נזכר בה, אני תמיד רואה אותה עם מסמך כלשהו בידה.

היא יושבת ליד מכונת הכתיבה אַנְדֶרְווּד שלה ומדקלמת בקול את המשפט שאותו היא כותבת מיד: "נולדתי באחד במרץ…", שכן היא שוב כותבת עבורי את קורות חיי…

בכל פעם שקיבלתי בבית הספר שאלון כלשהו, הייתי מוכרח למסור אותו לאימא. פעם אחת מילאתי אותו בעצמי בחפזה. אימא שוב ביקשה אותו, בתואנה שטעיתי בתאריך הלידה שלה. היא בקושי הציצה בטופס וישר נזפה בי שרשמתי בו את סבא כחקלאי.

"בשאלון אתה הרי חייב לכתוב איכר פשוט!"

הודיתי שאני לא רואה שום הבדל בין המילים.

"אבל הם כן רואים!" אמרה אימא ואז הבהירה לי שמוכרחים להשתמש במילים שאותן הציג השלטון ושלהן הוא מצפה. היא אמרה שאחרת עוד יכול לקרות שהאנשים, שיקבלו לידיהם את המסמך, עוד יכולים לעשות מסבא בטעות, בגלל טיפונת חוסר תשומת לב, איזה קוּלָאק1. מאוחר יותר כתבה את המלה "פשוט" באופן מודגש, ומשהרגישה שגם בכך אין די, הוסיפה אחריה גם את המלה "מאוד".

אני חושב שאילו היו הזמנים רעים עוד יותר, הייתה אימא הופכת את סבא באופן מניעתי לתלוש מוחלט.

גם אבא לא היה רשאי למלא בעצמו את שאלוניו והיה עליו למסור אותם תמיד לאימא. הוא כמובן לא הבין את התנהגותה של אימא, והיה גוער בה שאינה כותבת אמת. אימא תמיד נאנחה והסבירה שאת האמת אפשר היה לומר רק לפני המלחמה, ועוד זמן קצר אחריה.

פעם אחת אבא התעצבן, ואמר שאימא מבצעת הונאה כשהיא כותבת עליו שהוא בן למשפחת פועלים.

אימא הזכירה לו שהוא עבד פעם באיזה מפעל, אבל אבא פסק שאין לזה שום קשר למשפחתו, ושהוא לא מעוניין לכתוב אינפורמציה שגויה משום שיכול לקרות מצב שהוא עוד יצטרך לחזור בגלל זה למפעל.

אימא אמרה שיהיה הכי טוב אם אבא בכלל לא יתעסק עם שאלונים, והיא הזכירה לו שהוא והדואר הם אלה שאיבדו לה הכי הרבה שאלונים. אחר כך הפצירה בו שאולי ייצא לסיבוב ולא יפריע, כי היא שוב חייבת לכתוב עבורו גרסה חדשה של קורות חייו.

אבא אמר שבעיניו המעשים הללו מסוכנים.

אימא מצידה טענה שהוא תמיד היה נאיבי בצורה שלא תיאמן, וביקשה ממנו שיבין סופסוף שיש לו חמישה ילדים.

אבא אמר שהוא מבין את זה, ושבדיוק בגלל זה הוא לא מתכוון לשקר בשאלונים, כי הוא לא רוצה לסכן את קיומנו.

אימא חייכה בעצבנות ואמרה שלכל משטר יש השאלונים שלו, שבהם אי אפשר לומר את כל האמת בדיוק בגלל הילדים, שעוד יעשו מהם מנקי רחובות בגלל האמת הזאת.

לאבא לא היה שום דבר נגד הפיכתנו למנקי רחובות, בעיקר כי ככה באמת נהיה משפחת פועלים, ולפחות יהיה קל יותר למלא את כל השאלונים האלה.

אבל אימא אמרה שהיא באמת לא רוצה שמהילדים שלה ייצאו מנקי רחובות. אבא עוד התעניין איך כל העניין מתיישב עם אמונתה הדתית של אימא, ורצה לדעת אם אימא לא תצטרך ללכת לווידוי אחרי מילוי השאלונים.

"אתה תדאג לעניינים שלך!" התעצבנה אימא ואיימה על אבא בעיפרון מחודד היטב.

ובתור עונש סירבה לתת לו עותק של האישור על כתובות מגורים קודמות.

אני חושב שהרובריקה המסוכנת ביותר בעיני אימא הייתה 'קרובים בחו"ל'. כל השנים חזרה וסימנה בסבלנות: "אין". היה זה מעשה נועז, שכן בתקופה שעשתה כן היו לנו שני דודים בארה"ב, אחד בדרום אמריקה ואחד בקנדה.

"בחו"ל, הכוונה במערב!" הסבירה לנו.

אם לשפוט על פי הדרך שבה מילאה את הטפסים, נראה היה שאין לנו איש לא רק במערב, אלא גם במזרח ובדרום ובצפון.

"זכרו שאין לכם אף קרוב משפחה במערב!" הזכירה לנו בלי הרף. לעתים הציגה לאחיי שאלות והעמידה אותם בניסיונות.

פעם אחת בחנה בעניינֵי קרובים את אחי מיכאל, שלו המתינה כבר בדלת. היא שאלה אותו איפה יש לו דוד. מיכאל, שהופתע מהשאלה, רצה לדעת לאיזה דוד היא מתכוונת.

"ההוא שברח למערב," אמרה אימא באותו קול שבו ודאי מדבר זאב עם גדיים קטנים.

אחי אמר שהוא לא יודע כלום על הדוד, ואימא עשתה ממנו דוגמה לכולנו, ובמיוחד לאבא, שבנוגע אליו היא הייתה משוכנעת שהיה נשבר אילו נקלע לסיטואציה דומה.

"אתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי מישהו ישאל אתכם על משהו כזה!" הזכירה לנו אימא והדגישה כמה חשוב שברגעים כאלה לא נאבד את הראש. אני חושב שמיכאל לקח את זה ברצינות, כי בצירוף מקרים זה היה הוא שהופתע בבית, לבדו, על ידי שני גברים במעילים ארוכים, שהציגו לו אותה שאלה בדיוק. הם שאלו אותו על הדוד ירוסלב.

מיכאל שמר על קור רוח ואמר להם שהוא לא מכיר את הדוד.

אימא שיבחה אותו והעניקה לו כפרס מסטיק בטעם פירות. הוא הגיע בחבילה האחרונה שהדוד בדיוק שלח מאמריקה.

לפעמים אני רואה את אימי מחזיקה בזרועותיה את אחותי הקטנה, ומיד מניחה אותה, כי היא צריכה למצוא איזשהו מסמך.

לעתים עולה אימא בזיכרוני כשהיא מחפשת בקלסרים, בתיקיות ובמעטפות ומתעצבנת כי אינה מצליחה למצוא את מה שהיא מחפשת. לעתים קרובות היא מקללת בתוך כך את אבא, שבילגן את כל המסמכים. אחר כך היא מוצאת מסמך שאותו לא חיפשה, אבל היא מיד פונה לקרוא אותו כי מעניין אותה איך מילאה אותו לפני שנים. היא קוראת עד הסוף, מניחה את הנייר, ופתאום היא שמחה, כי מצאה את תעודת בית הספר שלה, שאותה חיפשה פעם לשווא. היא מעיינת בה, אחר כך מחפשת את זו של אבא ומשווה ציונים. אחר כך היא מטלפנת אליו כדי לוודא שבשנת אלף תשע מאות עשרים ושבע באמת קיבל רק 3 בגרמנית.

רוב הזיכרונות המוצגים בקולנוע המשפחתי על מסך עפעפיי מתרחשים בלילה, כשאימא עושה את העבודה האדמיניסטרטיבית שלה ויכולה, כמו שהיא אומרת, להתרכז.

לעתים קרובות אני רואה אותה נטולת-שינה ועייפה, בין ספלי קפה ריקים מרשרשת בטפסים, בקורות חיים ובמסמכים. הרשרושים מעירים את אבא, הישן בחדר השני, מחוץ למסך, שגוער באימא שהגיע הזמן לישון, כי כבר תכף בוקר. אימא רק נאנחת או מושכת בכתפיה.

בסופו של סרט הזיכרונות מסתובבת אימא לפתע אל הקהל ומנופפת מולי בהעתק של צו המעצר של אבא, משנת אלף תשע מאות וארבעים.

את המסמך המקורי אימא שומרת במקום בטוח, כאילו היה מדובר בתמונה יקרת-ערך. היא גורסת שהוא יכול בקלות ללכת לאיבוד, ומסרבת להמציא אותו למי מאיתנו.

כשאחי, שהוא פרופסור באמריקה, היה זקוק לתעודת הבגרות שלו, היא שלחה לו צילום של ההעתק. גם אני, עד גיל ארבעים ושלוש, לא הצלחתי לקבל את תעודת הלידה שלי. אימא כתבה לי שאין ביכולתה לשחרר את המקור, והבהירה שאת המשרדים הגרמניים היא מכירה טוב עוד מימי המלחמה, שאז החזיר לה איזה פקיד במקום את תעודת הנישואין שלה, את רישיון הציד של איזה אדון מווינוהראדי. בשל כך יכולתי לקבל לידיי רק צילום של העתק נאמן למקור. אימא אפילו המתינה אצל הצלם, כדי שתוכל לקחת עמה מיד בחזרה את המסמך, משום שפחדה שמא יניח אותו הצלם איפשהו בטעות, ויחזיר לה במקומו שקופיות של בעלי חיים.

באותה מידה של תשומת לב היא מטפלת בכל גזרי הדין המשפחתיים. בתיקים מיוחדים היא שומרת את הטפסים המקוריים וגם העתקים מההליכים המשפטיים או המשטרתיים החל משנת 39' ואילך. לכל אחד מאיתנו יש בתיקים הללו מרחב מוגדר, שגבולותיו מסומנים בדפים צבעוניים. בחלק השמור לאבא מתויקים גם כל הקנסות שקיבל בגלל הכלב, ותוצאות וויכוחים שלו עם מאבטחים, פקחים ומשתפי פעולה של המשטרה.

לא זאת בלבד שאין היא בוטחת במשרדים, אימא גם משוכנעת כי את שאר המסמכים שהיו אמורים להיות ברשותה איבדו הדואר ואבא. לאבא היא פשוט לא מנפקת מסמכים, גם לא כנגד אישורים, אבל הדואר עושה לה צרות. לכן היא שולחת רק מכתבים רשומים, ומכל מכתב היא מקפידה לעשות העתק מראש. לפעמים היא שולחת גם גלויות במעטפות חתומות, משום שנדמה לה שפקידי הדואר אוספים אותן. כשאימא שולחת לי מכתב, היא מסמנת אותו כמקור ועותק נוסף של אותו מכתב היא שולחת לאחי או לאחותי, שיהיו גם הם בעניינים. לפעמים היא שולחת לי מכתב אחד בכל מהדורותיו, ומבקשת שאעביר הלאה את העותקים.

היא תמיד מצפה שאאשר את הגעת המכתב.

לעתים מלאים מכתביה בחדשות על אודות מכתבים אחרים והם דומים למזכרים. לא מזמן למשל קיבלתי את המכתב הבא: 

יקיריי,

(המקור לאיוון. העתקים: אלישקה ומיכאל)

תודה על המכתב מיום 14.3.1982 (הגיע ביום 17.3.1982 בשעה 11:30 בצהריים) וכן על הגלויה (מגדל אייפל באביב) מיום 16.3.1982 (הגיעה ביום 20.3.1982 אחה"צ).

למיכאל, תודה על מכתבו המקסים מיום 21.3.1982 (הגיע ביום 26.3.1982 בשעה 10:00 בבוקר) שלקח לו חמישה ימים להגיע, להבדיל מהמכתב הקודם, שנשלח ב-17.1, שהגיע רק ב-27.1, כלומר שלקח לו עשרה ימים! כמו כן תודה על הגלויה (סנטרל פארק, ניו יורק), שהגיעה באותו היום ביחד עם המכתב, כלומר ביום 21.3 השנה. לצערי איני יודעת כמה זמן נדרש לה להגיע, כי אין עליה תאריך, מיכאל!! לאלישקה, תודה על המכתב מיום 4.4 (שהגיע ביום 12.4). אבל את לא כותבת אם הגיע אליך האישור שהחתימו לי פעמיים. שלחתי אותו ב-25.3, ובדואר רשום, כי אני יודעת שאצלכם הדואר הרבה פעמים הולך לאיבוד. יש לי לא רק אישור מסירה אלא גם העתק של אישור המסירה. בבקשה ממך, תאשרי לי שקיבלת אותו, אחרת אני אצטרך לרדוף אחרי הדואר כאן, ואַת אחרי הדואר אצלכם. אני מצרפת העתק של המכתב האחרון מאיוון, משום שהוא שכח לעשות לשניכם העתקים.

ב-10.4 השנה שלחתי לאיוון בפריז 21 תמונות שחור-לבן של דויד הקטן (7 יחידות בשביל אלישקה, 7 יחידות למיכאל).

מהן: 3 תמונות עם אבא, 2 עם אימא (באחת מהן רואים את הספה החדשה), 1 עם שני ההורים (יאן לובש את הסוודר מאלישקה, שדרך אגב הגיע ביחד עם הפונצ'ו עם האנטילופות ב-22.9.1981), 1 איתי בפארק. אני נראית איום בתמונה הזאת, כי בלילה שלפני כן כתבתי ערעור חדש בשביל קתרינה.

יקיריי, לצערי אני מוכרחה לסיים, כי הייתי רוצה לשלוח את המכתב הזה מהדואר המרכזי, ולכן אכתוב לכם עלינו בפעם הבאה.

                                                                                                  נשיקות, אימא

רצ"ב: 3×7 תמונות
2 עותקים של המכתב
1 עותק אישור מסירה
1 עותק של אישור חתום

נדמה לי שלא אצליח למצוא עוד עותק של אימא כזו.


קראו גם: הסיפור "מספר לשמיים" מאת איוון קראוס, בתרגומי.

"שלוש דקות עם איוון קראוס", לרגל צאת הספר "איך רואה את זה… איוון קראוס", ספר ריאיונות עם הסופר, שראה אור במסגרת סדרת ספרי "איך רואה את זה…". לחצו לפתיחת הסרטון

"שלוש דקות עם איוון קראוס", לרגל צאת הספר "איך רואה את זה… איוון קראוס", ספר ריאיונות עם הסופר, שראה אור במסגרת סדרת ספרי "איך רואה את זה…". לחצו לפתיחת הסרטון



עוד ספרות צ'כית? מבחר מתרגומי ממתין לכם כאן!

  1. מונח סובייטי המתאר איכר אמיד, בעל אדמות, שהתנגד למשטר החדש. []