על "הסופר שגלגל איטריות" מאת מא ג'יאן

(פורסם הבוקר, 25.7.2008, במדור הספרות החדש של מעריב, ובנרג' (ויש עוד פוסט במורד העמוד


לגרסא המודפסת, לחץ כאן

הסיפור שאינו נגמר

מא ג'יאן, "הסופר שגלגל אטריות", מסינית: ענת מוניץ. הוצ' אחוזת בית, 219 עמ'

"הסופר שגלגל אטריות" מדגיש את ייחודה הגדול של הספרות: אין לה שום קשר לעולם כפי שהוא מוכר לנו

אחת לאיזה זמן (ולאחרונה, בטורו של עמיתי מנחם בן) נשמעת טענה מוכרת בעניין לימודי הספרות בתיכונים: ראוי לבטל מונחים כ"דובר" ו"מספר", שבינם ובין ספרות אין לכאורה ולא כלום, מפני שדרך ההוראה הזו מרחיקה את בני-הנוער מן הספרות. עמדה זו מחמיצה את ייחודה הגדול של הספרות, המבדיל אותה מן היצירה הביוגרפית, ובעצם מכל האמנויות האחרות: את האי-קשר המוחלט שלה לעולם כפי שהוא מוכר לנו. בהחלט יש דובר בשיר ומספר בסיפור. אלה דווקא המשורר והסופר שאינם קיימים ביצירה. אימוץ "הדובר" ו"המספר" הוא הדרך היחידה להעניק כבוד לחייה העשירים של הדמות הספרותית – גם במחיר מחיקה זמנית של האגו הכותב של המחבר.

"הסופר שגלגל אטריות" מאמץ את ההבנה הזו, והופך אותה לספרות מעניינת ומורכבת. במרכז העלילה, המתרחשת בעיר עלומה בסין, עומדים סופר מקצועי וחברו תורם הדם. הם נפגשים מדי שבוע לסעודת אטריות ויין. בשבוע שהספר מתרחש בו מקבל הסופר המקצועי הוראה מן השלטונות לכתוב סיפור בעקבות דמותו של אחד, ליי פנג, ש"הקדיש את חייו לשירות המהפכה ולצורכי העם". עליו למצוא ליי פנג מודרני, "מישהו בעולם של ימינו שמצפונו הסוציאליסטי זהה למצפון שהיה לליי פנג בשנות השישים. 'בקש את האמת בעובדות', כמו שאומר ראש הממשלה שלנו. תפיח בו חיים על הנייר". הסופר מתקשה לעשות זאת. הוא מבכר "דמויות מספרו הלא-כתוב [...] האנשים שהוא מכיר, שקרא עליהם או נתקל בהם ברחוב מדי יום. הוא מבין אותם, ועליהם היה כותב לו אזר אומץ. חייהם אומללים ומוגבלים כחייו שלו".

ואכן, חלק הארי של "הסופר שגלגל אטריות" מביא מסיפוריו הבלתי כתובים של הסופר המקצועי, סיפורים שהוא כותב במחשבותיו. לכאורה הדמויות בסיפורים האלה הן דווקא ייצוגים נאמנים של המציאות, אלא שעיקר העניין בספר ומקור עוצמתו הם באי-ודאות התמידית ובחידודה המתמיד של ההבחנה בין ספרות למציאות.

את המציאות אנחנו נוטים, שוטים שכמונו, לתפוש במונחים של "או, או". הסופר המקצועי מדגים היטב את תפישת ה"גם וגם" שהספרות מכוננת ביתר שאת. לרוב סיפוריו הוא מעניק שני שמות, כי סיפור הוא גם כך וגם אחרת, גם סיפור של נוטש וגם סיפור של נטוש, גם סיפור של התאבדות וגם סיפור של שחקנית. ה"גם וגם" זולג אל עולמו של הסופר וממנו: הדמויות הספרותיות אינן בדויות אבל סיפוריהן בדויים. רק מחיקתה של המציאות החיצונית מאפשרת כלב מדבר – כי יש אחד כזה, מורה רוחני של ממש! רק הודאה בקיומו של "מספר", שאיננו הסופר המקצועי, וגם לא מא ג'יאן עצמו, מאפשרת סיפורים מרהיבים באמת, כמו "משחרר הנשמות" – סיפורו של צעיר שמפעיל כבשן ומוביל אליו את אמו, תוך שהוא משכנע אותה כי שריפתה חיים היא רעיון מקורי שלה; וכמו "ההתאבדות, או: השחקנית" – סיפורה המבריק של שחקנית צעירה שמצאה דרך מקורית ומערערת למשוך תשומת לב למותה.

ובכל זאת חודר הסופר המקצועי אל סיפוריו, במאמרים שבסוגריים, בְּדיבורים שתוך כדי סיפור עם תורם הדם, ובהבנה המחלחלת לאיטה בעניין קשריו עם הדמויות שהוא מספר עליהן. בתוך כך מדגים "הסופר שגלגל אטריות" דווקא את התהליך היצירתי, שבו הופכת המציאות לבדיון והבדיון שב ומתערבל במציאות. הרומן היפה של מא ג'יאן מדגים כיצד האדם היחיד שיכול ללמוד דבר מה מן הספרות הוא המחבר, שחוֹוה דרכה מחדש את האירועים שכוננו (אולי) את ספרותו. עבור כל השאר, הספרות, שתמיד מבדילה עצמה מן העולם, היא הזמנה להתנסוּת. לא מפני שהיא מסבירה את החיים או מדגימה את העקרונות המארגנים אותם, אלא דווקא מפני שהיא שונה מהם כל כך.


עוד במדור השבוע: אירי ריקין על אלדוס הקסלי; דפנה שחורי מראיינת את חנה בת שחר; מנחם בן על הורביץ, ציפר ומיכאל; אירי ריקין על "עכשיו זה פשוט"; ומשהו על יודית שחר, אמיר אור ובננות.

סגור לתגובות

המאמר סגור לתגובות ! לא ניתן להשאיר תגובה.