Posts in סיפורים קצרים
חיים ציגאן: חייזר
Karol Sidon. Foto: Pierre Pe’er Friedmann

Karol Sidon. Foto: Pierre Pe’er Friedmann

חיים ציגאן הוא שם העט של קרול אפרים סידון - סופר, מחזאי והרב הראשי של צ’כיה. פרק מן הרומאן הגדול שלו "שיטת אלטשול", הבאתי כאן בעבר. לבקשתו של סידון תרגמתי בשנת 2015 לא רק פרק מן הרומאן ההוא, אלא גם את הסיפור שאני מביא כאן היום.


מסכת קידושין עא א, העוסקת במסירת שמו הסודי של האל – שֵם המונה ארבעים ושתיים אותיות – דנה גם בעובדה כי אל לו לאדם לגשת ללימודי קבלה אם אינו בקי בתלמוד, ובטרם למד לשלוט ברגשותיו. מותר הדבר אך לאדם השקול, הצנוע, בגיל העמידה, אשר אינו פזיז ואינו שותה, אינו רודף נקם, ומתנהל עם זולתו באהבה. הסיפור שאני עומד לספר אינו מבקש להוכיח כי כללים אלה תקפים רק בתנאים מסוימים ואינם רלוונטיים ליוצאי הדופן, ועל אחת כמה וכמה שאין הסיפור מבקש לטעון כי הכללים אינם תקפים כלל; אעיר רק כי שמואל פוזן מילא את כל התנאים המוקדמים המוכרים, הכיר את התלמוד ברמה מספקת, התחתן – אם איני טועה – בגיל עשרים, בעודו בישיבה, לא שתה ולא היה פזיז –אדרבה, אפשר שהיה עצור מדיי – ולא העלה בדעתו להשיב על אי-צדק, ולו מפני שמטבעו נהג כדרך בית שמאי והקפיד לדון את הזולת לכף זכות. כלומר, עד הרגע האחרון...

ודווקא היתה לו סיבה לחוש כי נגרם לו עוול, שכן חרף נישואיו נותר חשוך ילדים. עשרים שנות תפילה עלו בתוהו. הוא עבר סדרת בדיקות לא נעימות, רופאים באו והלכו – וללא הועיל. הרופאים לא מצאו דבר שיכול היה למנוע ממנו להביא ילדים לעולם. ניסיונות ההפריה המלאכותית מזרעו שלו לא הועילו יותר מן התנוחות מרסקות האיברים שהומלצו לו לפני כן. אימוץ אף הוא לא היה פתרון מתקבל על הדעת, שכן איריס השתוקקה לילד שתלד בעצמה, ולא היתה מסוגלת להעלות על דעתה הפרייה מלאכותית מזרעו של גבר זר. היא רצתה ילדים מבעלה שלה, ובנוסף עוד יהיה עליה לעשותם עם גוי, כי ההלכה אינה מאפשרת הפרייה מלאכותית מזרע של תורם אנונימי יהודי. כך עוד עלול אותו אינדיבידואל שזה עתה הופרה לבוא בעתיד בברית הנישואין עם אחותו, וילדיהם וכל בני-ילדיהם מעתה ועד קץ הימים, יהיו ממזרים.

לאחר עשרים שנות נישואין, כמספר השנים שהמתינו לְבֵן יצחק ורחל – אבינו ואמנו – כבר לא יכלו אפילו לקוות לטוב, ועוד פחות מכך לנס, דוגמת זה שקרה לאברהם ולשרה, אשר הרתה בגיל שמונים ותשע. הם פשוט לא היו זוג פורה, זה לא היה גורלם, וכשהתגרשו בלב כבד היה זה בעיקר רצונה של איריס, הגם שמצוות הגבר היא לפרות ולרבות ולמלא את הארץ, והאישה פטורה ממנה. זמן לא רב אחר כך נישאה שוב ועד מהרה ילדה בזה אחר זה שלושה ילדים בריאים – שני בנים ובת. אבל שמואל, ירצה או לא ירצה, מצא את עצמו אחרי הגירושין במצב שבו נדרש לחפש שידוך, כדי שיוכל למלא את חובתו כגבר ולהשאיר אחריו צאצאים. על אחת כמה וכמה מוטל עליו לשמש דוגמא, בהיותו רב רווק ביישוב חילוני, שבו צעירים שוכבים זה עם זה בלי חופה וקידושין. אלא שהניסיון שרכש בחייו הפך אותו לזהיר משהיה בגיל עשרים, וככלות הכול הרי בכלל לא רצה להינשא. בשנה הראשונה שאחרי הגירושין, הגם שהטלפון לא בדיוק צלצל בלי הפסקה עם הצעות שידוכין, נותר סקפטי ביחס אליהן ונזכר בשנות הזוגיות שעברו עליו. לעתים קרובות היו יוצאים לטיולים בטבע, במיוחד אהבו לנסוע אל מקורות הירדן, אבל גם אל המדבר; שלא לדבר על חייהם האינטימיים שבהם – כך חזרו והבטיחו זה לזה – לא היה חסר דבר. יותר ויותר ברור היה לו כי בגילו כבר לא ימצא שוב אושר כזה.

כדי לחמוק ממאמציהן הבלתי נלאים של השדכניות, נרשם לקורס שארגנה קרן רוטשילד עבור רבנים צעירים המבקשים לרכוש ניסיון בגולה. הוא אמר לעצמו ששם יהיה לו שקט משידוכים. הסוכנות אמנם נתנה עדיפות לרבנים שאך זה סיימו את לימודיהם וזה מקרוב נישאו, שכן עם הרווקים קיים סיכון שיפצחו בקשר עם גויות, או – וזה במקרה הטוב – יינשאו ליהודיה מקומית ושוב לא יחזרו לארץ ישראל. אך לבסוף הוחלט כי גם אם לא ישוב, לא יהיה זה הפסד גדול מדי עבור מדינת היהודים. הוא היה חייל מילואים, והציעו לו אפוא לצאת לשליחות בת שנתיים באוזבקיסטן, שכן הרב המקומי הזקן ביקש לסיים את חייו בשכונת הבוכרים בירושלים, שם גרו שישה משמונת בניו. שמואל אמור היה לשמש מחליפו בבוכרה למשך שנתיים. הדבר אמנם נשמע רומנטי, אלא שבוכרה של היום אינה שוכנת על דרך המשי, ותשע עשיריות מן הקהילה היהודית שלה כבר היגרה לקווינס, ניו-יורק, או לשכונת הבוכרים בירושלים, לטג'יקיסטן ולמקומות נוספים, ובבוכרה יש עתה רק שני בתי כנסת פעילים, בית ספר וגן ילדים. בשנת 1991, כשברית המועצות התפרקה לחמש עשרה מדינות, הכריזה אוזבקיסטן על עצמאותה ובראש הרפובליקה התייצב המזכיר הכללי לשעבר של המפלגה הקומוניסטית, איסלם קרימוב. היום, הגם שהוא מצהיר על עצמו כדמוקרט, מפעיל לכאורה משטרו שלטון דכאני כלפי אזרחיו, ומנמק זאת בטענות של התגוננות מפני האיסלם הקיצוני. בנימוקים אלה מדוכאת עם זאת כל אופוזיציה, בראש ובראשונה זו הדמוקרטית. המחשבה שהמשטרה החשאית תבשל לו תיק כאויב השלטון לא הכבידה על שמואל כמו התהיות כיצד בכלל ידבר עם המקומיים. את שנת ההכנות האחרונה הקדיש במיוחד ללימודי רוסית, אבל ללמוד את המאַמע-לשון היהודית-טג'יקית של יהודי בוכרה – זה כבר היה מעל לכוחותיו. ומלבד זאת הוא היה אשכנזי מכף רגל ועד ראש והמנטליות של יהודי המזרח היתה זרה לו. אביו נמנה על דור האינטלקטואלים הציונים שעוד עלה בידם, בשנות השלושים, להגר מפולין לפלשתינה. משפחתו הגיעה מוורשה והיא היתה מעורבת כל כך בקהילה העירונית עד שלא דיברו אפילו יידיש. אביו התחתן רק כשמלאו לו חמישים, עם יהודיה רומניה שהיתה צעירה ממנו בעשרים שנה, והוא הוליד עמה את שמואל, שירש ממנו – אללי –  גולגולת מרובעת עצומה עם שערות חומות-בהירות פזורות לפרקים, ועיניים חומות קרובות לבסיס האף, זיפים אדמוניים ופנים לבנות שלא השתזפו מעולם ורק האדימו בשמש, ודמה אפוא לפולני. גם גופו היה גרום ואסימטרי – ידיים גדולות, גב ישר, רגליים ארוכות ונעליים במידה ארבעים וחמש כמו של איזה איכר. אמו היפה העניקה לו רק שיני סוס ודלקת חניכיים. העובדה שבחר להיות רב מקורה בכך שאביו חשש לבריאותו הנפשית-רוחנית (שכן כבר מילדות היה לו קשר אינטימי עם האל), והוא לא ירש ממנו את אהבתו למדעים. העובדה כי היו לו שתי ידיים שמאליות לא הותירה להוריו ברירה והם שלחו אותו לישיבה. זמן רב למדיי רצה להיות אסטרונאוט, אבל עם הזמן בעצמו הודה כי אביו קיבל את ההחלטה הנכונה.

ככלל, גם בתור רב הוא לא היה משכנע במיוחד, כי היה לו קול חלש ולמאזיניו נדמה היה כי הוא מדבר לא לעניין. אביו נפטר זמן קצר אחרי ששמואל התגייס לצבא, ואמו – שדבקה בנישואין יותר משדבקה בבנה יחידה – נפטרה אחריו בגיל צעיר יחסית, חמש שנים אחרי נישואיו של בנה. מדי שבוע היה שמואל הולך לסוכנות, שבינתיים ניהלה משא ומתן עם קרנות שונות שיממנו את משכורתו, את ביטוח הבריאות והפנסיה ואת הוצאות הנסיעה, והוא ניסה לקשור קשרים עם רבנים בוכרים בירושלים. אלה מצדם לא נטו חסד לרב האשכנזי שייצא לשליחות בבוכרה – אף על פי שהצעירים בוגרי הישיבה בשכונת הבוכרים, שידעו בעל פה את כתבי המורים הבוכרים מימי הביניים, העדיפו להקריב את מיטב שנותיהם בניו-יורק. הגם שהיה לו אפוא די זמן לחמוק מן הלולאה שהלכה והתהדקה סביב צווארו, לא עשה כן ובוקר בהיר אחד חתם על חוזה וקיבל כרטיס טיסה לטשקנט, עם נחיתת ביניים במוסקבה-דומודיידובו. בטשקנט יחכו לו בשדה התעופה והקהילה היהודית המקומית תדאג לו משם. היא גם תספק לו מגורים, ומספיק לקרוא לעזרה אם יזדקק למשהו.

חששותיו פן ינחת בטשקנט ואיש לא יאסוף אותו משם התבררו כמיותרים. לאחר תחקור בטחוני ארוך זכה לקבלת פנים שכמוה לא העז אפילו להעלות בדעתו. להקה בת שלושים חברים, בראשותו של יו"ר איחוד הקהילות היהודיות באוזבקיסטן, הקיפה אותו ובזה אחר זה הוצגו בפניו השר לאירועים מיוחדים, כמה חברי פרלמנט, נציגי המפלגות והקונסול הישראלי. היו שם גם כמה נשים. נשיא אוזבקיסטן היה נוכח בווריאציות שונות של דיוקנו ובפסלים שניצבו בגודל על-טבעי באולם הנוסעים רחב-הידיים. בעודו מציג לו אנשים בזה אחר זה, לא חדל יושב-הראש מללחוש על אוזנו איזו חשיבות רואה הקהילה היהודית בשליחותו, כמה משמעותיים עבור אוזבקיסטן הקשרים הדיפלומטיים הטובים עם ישראל, קשרים שהחבר-הנשיא עמל עליהם חרף הרוב המוסלמי במדינה, ואיזו משמעות גדולה רואים היהודיים בעניין שמגלים המוסדות המקומיים באישיותו. כל הקבוצה יצאה אז לאיטה משדה התעופה, שם המתינה להם שורה ארוכה של כלי רכב עטורי דגלים, וביחד נסעו לארוחת ערב במעונו של השגריר הישראלי. אלא שבשגרירות ישראל לא שמרו כשרות, כך ששמואל יכול היה לאכול רק פירות. הוא למד עם זאת כי ילון במלון ובבוקר שוב יובילו אותו אל שדה התעופה, משם – בלוויית יזם ישראלי – יטוס בצסנה הפרטית שלו לבוכרה, שם יקחו עליו אחריות המקומיים בראשות הרב הישיש. איש העסקים לא יכול היה להשתתף בארוחת הערב, שכן הוא עסוק בארוחה אצל שר הכלכלה וסחר-החוץ.

בשדה התעופה וגם כאן סביב השולחן דיברו רוסית שוטפת, ושמואל העיר לעצמו בתקווה שאפשר כי כך יהיה הדבר גם בבוכרה, במשך כל השנתיים הבאות. הוא אמנם לא טעה, אלא שהרוסית עתידה היתה לשחק תפקיד אחר לגמרי מזה שקיווה לו. אך אל לנו להקדים את המאוחר. אחרי שהעביר לילה במלון יוקרה בשדרה הראשית של טשקנט, ואחרי שסעד (בחברתו של אותו איש עסקים ישראלי שנזכר למעלה) ארוחת בוקר שבה יכול היה רק לשתות קפה שחור, לקחו אותו במכונית לשדה התעופה. רק כשהיה ברכב נזכר במטען שלו. חוץ מתיק המסמכים שלו, שעליו שמר כעל בבת עינו, היה לו עוד מטען נכבד – בעיקר ספרים – אך היזם הרגיע אותו ואמר שאת כל המטען שלו כבר העלו על הצסנה, ורק התפלא מדוע הביא עמו ספרייה שלמה לשהות בת שנתיים. ללא כל טקס ורשמיות הם נסעו באותו רכב עד ההאנגר שבו המתינו שני טייסים אוזבקים. מטוס הצסנה היה בן ארבעה מושבים (אם לא סופרים את מושבי הטייסים מלפנים) והוא היה צפוף למדיי. הטיסה ארכה חצי שעה, המרחק בין טשקנט שבפינה הצפון-מזרחית של הארץ ובוכרה שבמרכזה היה 438 קילומטרים, וכל אותו הזמן טסו מעל עמק פורה מיושב בצפיפות, שבו נראתה במרחק גם סמרקנד, לוטה בערפל.

ולפתע היתה מתחתיו עיר לבנה גדולה והצסנה קיפצה כל כך והחלה להנמיך, ששמואל חשש שמא עוד ינחתו באחד הרחובות. זו היתה בוכרה והם הנמיכו טוס ונחתו על מסלול בקצה העיר. באולם הטיסות הנכנסות הוא פגש את הרב הקשיש, אך תקוותו כי הרב יכניס אותו בסוד קהילתו נכזבה במהירות. שכן הרב לא בא לברכו ולקבל את פניו, להיפך, הוא המריא עם היזם לטשקנט, ומשם ימשיך בטיסה הסדירה למוסקבה, ובמוסקבה כבר המתינו לו עם מזוודות ארוזות אשתו, שני בניו האחרים ומשפחותיהם. אך הוא בירך בהתרגשות את מחליפו, וכאשר הניח את ידו על ראשו של שמואל, התרומם על קצות אצבעותיו ולחש לו: "בכל עניין תוכל תמיד לסמוך על לנוצ'קה. היא הנשמה הטובה של קהילתנו, ובלעדיה הייתי אני אבוד".

שמואל הבין שהוא מדבר על הרוסייה הצעירה, העגלגלה למראה, שבאותו הרגע עמדה ליד הדלפק – לבושה בג'ינס שמהם נשפכו צמיגים נוזליים – וטיפלה בנחישות בעניינים הפורמליים. אחר כך הביט הזקן באולם, הרהר והוסיף בעברית: "לא הייתי מעלה על הדעת שאעזוב את ארץ אבותיי בכזו תחושת הקלה".

זמן קצר אחר כך ננטש שמואל באולם הטיסות הנכנסות, שכן לסימנה של לנה תפסו כולם את מזוודותיו של הרב הזקן ויצאו ללוותו אל הצסנה, ושמואל הרהר באזהרה שנרמזה במילותיו של הישיש הנבון. אם אפילו הרב, שנולד כאן ואשר אבותיו חיו כאן דורות על גבי דורות, היה אבוד אלמלא לנה, הרי שעל אחת כמה וכמה נכון הדבר לביו. לא היתה נחמה רבה בעובדה כי האישה הנחרצת הזו תהיה לו למשענת בשליחותו. אבל בתוך כחצי שעה היא שבה, ועמה גם המשלחת האוזבקית ומטענו של שמואל בכמה עגלות. מובך משהו על שלא סייע להם, הוא ביקש לתפוס את אחת העגלות עם הספרים, אך זכה בתגובה לקיתונות של רותחין. היא התפרצה עליו שיתעסק בשלו ולא יסתבך לה בין הרגליים. כך שירכה השיירה את דרכה במסדרונות צדדיים והגיחה שוב אל שמיים בהירים ושמש בוהקת מחוץ לאולם הטיסות הנכנסות, שם המתין להם ואן חבוט וממנו זינק לכיוונם בעלה של לנה ובידיו ילדון בן שלוש.

שמואל ישב במושב האחורי, ובהיותו עטוף משני צדדיו בקופסאות, לא יכול היה לראות הרבה מאותה בוכרה. על פי הכתובת (צנטרלניה 20) הוא הניח שבית הכנסת יהיה ברחוב הראשי, ועל כן לא ידע מה לחשוב כאשר פנו לסמטה קצרה ומצאו את עצמם בשכונה ובה בתים בני קומה אחת, ללא חלונות או דלתות, שנראו כמוסכים ואשר לפניהם התגלגלו על הארץ שקיות ניילון וזבל. ברחוב שררה דממת מוות, כאילו לא התגורר איש מעברם השני של הקירות הלבנים. בירושלים היו מתרוצצים חתולים בין ערימות הזבל, אבל כאן לא היו אפילו עכברושים. אחר כך עברו לפני בית שמעל דלתותיו הירוקות היה שלט בכחול בהיר ועליו הכתובת "בית כנסת". "צנטרלניה סינגוגה בוכרה", הכריז בעלה של לנה מאחורי ההגה, פונה בגאווה אל הרב. כל הסימנים הראו כי הסמטה המתפתלת נקראה על שם בית הכנסת.

אך באותו רגע נפתחה הדלת הירוקה שמתחת לשלט ובעדה התעופף החוצה פרפר בדמות המלאך העדינה של אודרי הפבורן, בשמלה לבנה רחבה, רקומה בכחול.

"זו לנוצ'קה שלנו," הסבירה לשמואל ההמום האישה שעד אותו רגע הניח שהיא-היא הנשמה הטובה של הקהילה והמשענת היציבה של קיומו כאן.

היות ונאלץ להמתין בטרם תחלץ אותו האישה מבין ארגזי הספרים, היה לו די זמן להבין את שרמזו לו הלמות לבו. כשלנה-השגויה פתחה את דלתות הוואן ובנה רץ אל הַלנה הנכונה וראשו שקע באהבה אל חיקה, שמואל שבמושב האחורי חש התרגשות שהכריזה בכל ישותו כי הגוף מסכים עם הלב והנפש. הוא הבין כי נטש את החלטתו לחמוק משידוכים שיושלכו לעברו בחוץ-לארץ וכי הגיע, חרף כל התהפוכות האפשריות, אל משמעות קיומו ואל מטרת קיומו: הרי הם כאן בדמותה של עלמה נהדרת זו. הוא אפילו לא שאל את עצמו אם היא רווקה, או אם יש בכוחותיו להשיגה. דמותה דחקה הצידה את כל אלה כאילו היו עניינים שוליים. כך ודאי חש יעקב אבינו כשהבחין ברחל רבת החן היורדת עם צאנה אל הבאר. גם עיניו של רבי שמואל התמלאו דמעות של התרגשות כשהביט בלנה.

היא קרבה בינתיים אל הרכב, עם הילד שעדיין אחז בשמלתה, ורכנה פנימה כדי לברכו. כשראתה אותו יושב שם עם התיק על ברכיו, שלושה קרטוני ספרים מימינו ושלושה קרטוני ספרים משמאלו, פרצה בצחוק: "שלום. אני רואה שזינה וז'נייה ארגנו הכל ככה שלא תברח לנו מיד!"

כשכבר יכול היה סוף סוף לצאת, ביקשה לנה להושיט לו את ידה, אבל בדיוק בזמן הבינה שיהודי דתי אינו רשאי לגעת באישה זרה, ובמהירות הסתירה את ידה מאחורי גבה. בטרם התאוששו שניהם, הופיעה ביניהם משום-מקום זינה עם שתי מזוודות ביד וסיננה מבין שיניה: "לא בשבילך, רבי. אבא שלה אוזבקי ואימא שלה רוסיה פראבוסלבית".

אכזבתו כי ההשגחה העליונה הכינה לו ניסיון בדמות אודרי הפבורן במקום רעייה-לעתיד, גרמה לדחיית-מה בהיכרותו עם הסביבה החדש, בתוכנית הביקורים ובמחשבות על תוכנית להחייאת חיי הדת בקהילה. הרושם הראשוני כאילו בית הכנסת, בית הספר וגן הילדים, שנראו ביום הגעתו שוממים לגמרי, הם כפר פוטיומקין[1], היה עם זאת שגוי. "זו כמעט הכפשה לומר שבבית הכנסת בבוכרה לא יימצא מניין," הכריזה לנה, שעוד לא הספיקה להובילו אל בית הכנסת בטרם הגה את השאלה שהכבידה על לבו יותר מכל. "זה נכון," המשיכה בעודו סוקר את הקירות, "שפרט לשבתות וחגים מתכנס מניין רק כשמישהו זקוק לו כדי לומר קדיש, אבל זה קורה לעתים קרובות יחסית, וכשאחד המקומיים נפטר אז דואגים למניין מדי יום במשך חודש. בבוכרה יש עדיין שלושת אלפים יהודים ורובם רואים חשיבות במנהגי אבלות. מובן שאין להשוות זאת עם האשכנזים המקומיים, כי אלה לא משלימים מניין אפילו לא בשביל זה. עניין נוסף הוא שבית הכנסת זקוק לצביעה מחדש," הראתה לו את המקומות הכהים שמהם נזלו מים. את הגג תיקנו לפני שלוש שנים, אבל מאז רק מבטיחים לה לשלוח צבּע. כמו כן צריך לעשות משהו בשביל הנשים. היא לא מתכוונת למקווה, את המקווה היא תראה לו בעוד רגע, אבל הוא בעצמו רואה כמה לא מכובדת עזרת הנשים. למעשה בכלל לא לוקחים אותן בחשבון, הן טובות להם רק בשביל להכין כיבוד אחרי הקידוש, בשביל זה כן. פרט לכך בית הכנסת במצב לא רע. יושבים על ספסלים מרופדים בכריות מסביב לבימה, הספרים לא מפוזרים, ובמדפים הגבוהים, לצד הסידורים, החומשים והתלמוד, ניצבים דחוסים גם פרטי דפוס עתיקים, וככלל, בית הכנסת הזה אינו שונה מאותם בתי כנסת שכוחי-אל ומוזנחים מעט בצפת. בכל הנוגע לעזרת הנשים, הצדק היה עם לנה.

קהילת בוכרה העסיקה את זינה כגננת וכמנקה, ואת ז'ניה כשמש, נהג ואן וכלבויניק. לנה מילאה את שאר התפקידים, בכלל זה של מזכירת הקהילה. היא למדה במהירות לעבוד על המחשב המשומש שתרם לקהילה היזם הישראלי שליווה אותו לכאן, וכך זכתה קהילת בוכרה ליתרונות הנובעים מתקשורת באימיילים. יתרון אחד היה השתתפותה של הסוכנות בשליחותו. פרט לשפת אמה ולאוזבקית, לנה דיברה טג'יקית וידעה לקרוא ולכתוב באנגלית. מלבד זאת היתה לה השכלה בתחום החינוך (מספר לא ברור של סמסטרים באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה) והיא הסתדרה מצוין עם ילדים. הרב לשעבר היה בן האסכולה הישנה והקדיש תשומת לב בעיקר לגברים, אף על פי שאת אלה שהיו מסוגלים לעקוב אחרי שיעורי התלמוד שלו ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת, וגם הם כבר היו עם רגל אחת בקבר. גם את גן הילדים ובית הספר היא היתה צריכה להוציא ממנו בכוח, כי הוא לא האמין שההורים ישלחו לשם את ילדיהם. הרב דמיין לעצמו את בית הספר כמעין מכינה לנערים לפני הבר-מצווה, ולא היה מוכן לשמוע על לימודים משותפים לבנים ולבנות. למרבה המזל עזר לה ראש הקהילה, שיודע למשוך כמה חוטים בעירייה. אבל שלא תבין לא נכון, היא מאוד העריכה את הרב. הוא לא התערבב עם המכובדים המקומיים, הוא ראה בהם רוצחים. בית הספר היהודי ממומן היום חלקית על ידי העיר (שכמובן התנתה את הדבר בפתיחתו לבני שני המינים), ואין בו שיעורי דת של ממש. אבל לה זה לא מפריע שהילדים לומדים חשבון, גיאוגרפיה, מוזיקה, לימודי טבע ואוזבקית, הרי גם בית ספר יהודי צריך להכין את הילד לחיים, ובכל מה שנוגע לדת – המדינה מפחדת בעיקר מהמוסלמים. הלימודים אמנם נפתחים מדי בוקר בשירת ההמנון האוזבקי ורק אז בתפילת שמע ישראל, אבל הילדים לומדים את זה, וזה הרי מה שחשוב. הבעיה האמיתית היחידה היא עם חינוך גופני, כי מה שמראים למפקחים על בית הספר בתור אולם התעמלות הוא למעשה המקום שבו מכשירים בשר.

את כל זה הספיקה לספר לו עוד לפני שראה את בית הכנסת והחדרים הסמוכים לו, אבל הדיבורים על אולם ההתעמלות הזכירו לה בעיה דוחקת יותר. היא פנתה מן המחשב שבו היו רשומים כל שמות הילדים, וסקרה אותו בספקנות מלטה למעלה בעיניים חומות-זהובות, כאילו לא ראתה אותו קודם. "מי ישחט עכשיו את הכבשים והבקר, כשהרב הזקן עזב?" קוננה לפתע.

ככל בוגרי הקורס של קרן רוטשילד, גם שמואל עבר בהצלחה את הבחינה על מסכת חולין ועל החלק בשולחן ערוך העוסק בשחיטה, והוא עבר בהצלחה גם את הבחינה המעשית, כך שהיתה לו תעודה שהסמיכה אותו לשחיטה כשרה; אבל אם לומר בכנות, הוא לא באמת חשב שישמש בבוכרה כשוחט. להשחיז סכינים זה דבר אחד – והוא הצטיין בו – ולהרוג חיות זה דבר אחר. הוא נאלץ לשחוט כמה כבשים תחת השגחתו של שוחט מנוסה, אבל צחנת הדם, המתכת והנוצות הרטובות במשחטות לעופות עשו לו בחילה. אחרי סטז' בן שלושה חודשים כבר לא יכול היה אפילו לראות בשר עוף על צלחת, ואם כבר הצליח להכניס לפה קצת בשר, זה היה בקר. המורה שלו אפילו לא ניסה להכריח אותו לשחוט פרות, די היה לו לראות את שמואל כששחט כבשים. אבל לבסוף נתן לו את התעודה, בהנחה שבעזרת השם לא יזדקק לה לעולם. הוא גם אמר לו בארבע עיניים שאם חס וחלילה יהיו בבוכרה יהודים דתיים שירצו לאכול כשר, מוטב שיסתמך על הקצב המקומי ויעמוד כמה צעדים מאחוריו בזמן השחיטה. לנה כנראה הכריעה מראש כי אינו כשיר, טענה שהוא נאלץ להתקומם נגדה כדי לשמור על כבודו.

"עברתי קורס," התגונן אפוא. "יש לי עשרות כבשים על המצפון ומאות עופות, ואני מומחה בהוצאת גידים". בעניין האחרון הוא לא הגזים, כי אלמלא היה מקדיש תשומת לב להשחזת הסכינים, ואלמלא בקיאותו באנטומיה הרלוונטית להסרת גיד הנשה האסור באכילה ולניקוי הבשר מגידים, לא היה עובר את הבחינה המעשית. ליתר ביטחון שאל כמה עופות וכבשים הספיק הרב הזקן בשחיטה אחת. עשר כבשים ומאה תרנגולים? לכמה זמן הקפיאו אחר כך את הבשר לפני שאזלה האספקה? עוד באותו היום מכרו את הכל טרי? כל יום חמישי? ומי, למען השם, פושט את עור הכבשים, מבתר את הבשר, מגיש לרב את העופות, ממליח ומשרה? ז'נייה, זינה והיא? איך הם מספיקים הכל בלי פסים אוטומטיים למריטת נוצות? אהה, כל אישה מורטת את הנוצות במקום, כשהעופות עוד חמים. גם תרנגולים, אווזים וברווזים? כי באמת אין להם כאן קצב יהודי?

"הקצב האשכנזי לא מקובל על יהודי בוכרה," הנידה לנה בחום-הבהיר של תלתליה. "והקצב הבוכרי נאלץ לסגור את חנותו עוד הרבה לפני שהגעתי הנה, כי הוא לא הצליח להתפרנס, אז הוא היגר לישראל עם כל בניו, כנראה עוד בימי ברז'נייב. ומה מצבך אתה, אתה יודע להוציא גידים מהחלק האחורי?"

"ועוד איך!" מתח את חזהו בגאווה. "הבעיה היא שזו טרחה איומה ועבודת נמלים, ומהבשר נשארות אחר כך רק חתיכות קטנות".

"אני יודעת," הנהנה בהזדהות, "אבל הנשים שלנו ממילא טוחנות אחר כך הכול. העניין הוא," התלוננה בעודה מובילה אותו דרך החצר אל מה שכונה אולם התעמלות, "שהאנשים כאן אוכלים ירקות ודגים רק לעתים רחוקות, בסיס המטבח האוזבקי הוא באופן מסורתי בשר. לכן צורכים כל כך הרבה ממנו – ובינתיים מגיעים לשוק ירקות יותר טובים מבכל רוסיה, ויחסית בזול". היא עצמה לא באמת חייבת בשר, ומה איתו?

"בכנות, גם אני לא," חייך בהביטו באפה הקטון, הסימטרי, שהמשיך ללא הרף להזכיר לו את אודרי הפבורן.

"אז אני יכולה לבשל גם עבורך, זה דווקא יתאים לי," היא שמחה בכנות. "אני תמיד מבשלת סיר ואחר כך לא אוכלת את זה. אני מבשלת טוב, אפילו שאני לא נראית ככה".

"למה 'לא נראית ככה'?" פתח מגירה בשולחן הקצבים הגדול.

הוא מישש בכרית האצבע את אחד הסכינים שהיו עטופים בבד, ואז שני ושלישי, ותהה איך לומר לה שאינו יכול לאכול אוכל שלא הוכן בידי יהודים. "עם זה היה הרב שוחט?" שאל אותה, כי הסכינים היו קהים וסדוקים, כאילו קודמו בתפקיד ניסר בעזרתם עצמות.

"מה פתאום, היו לו סכינים משלו, אסור היה לאף אחד לגעת בהם, אפילו לא ידעתי שאלה נמצאים כאן! אלוהים יודע כמה זמן הסט הזה שוכב פה. בהחלט ייתכן שקיבלנו אותם ביחד עם השולחן כשהקצב הזקן חיסל את העסק".

"רק אם," אמר והחזיר את השיחה לענייני התזונה, "תרשי לי להכשיר את המטבח שלך".

"מה אתה חושב לעצמך," נעמדה מולו וידיה על מותניה, "אני אמנם כמעט לא אוכלת בשר, אבל יש לי כלים בשריים, חלביים ופרווה, בוא תראה בעצמך!" פתחה את הדלת אל החדר הסמוך. זה היה מטבח שבמרכזו שולחן גדול ולאורך הקירות מדפים ועליהם צלחות מסומנות באדום "מיאסו", בלבן "מאלאקו" ובירוק "פרווה". היא אף פתחה את המגירות כדי להראות לו שבאותם צבעים מסומן גם הסכו"ם. שני כיורים גדולים במסגרת עץ שהשחירה, לשטיפת כלים בשריים וחלביים; שני מקררי ענק ושני תנורים עתיקים – הכל כמו שצריך. מתחת למדפים שמעל הארונות הנמוכים עם הכלים המסומנים אדום תלו מחבתות נחושת עצומות וכמה קטנות יותר, ועשרות מצקות שונות. "לפעמים אני צריכה לבשל לחמישים אנשים והרב לא היה מרשה ש..." אחר כך הבינה מה על ליבו. "אהה, זינה אמרה לך שאיני יהודייה," קבעה נחרצות. "אם בזה העניין, אז כשבישלתי בשביל הקהילה היה האדון הזקן מדליק עבורי את הכיריים ובוחש בסירים, כדי שזה יהיה מאותו רגע אוכל ישראל. אז גם אתה יכול לעשות את זה, לא?"

המתחם שבו הדריכה אותו ביומו הראשון היה מרובע של בניינים נמוכים שנבנו סביב חצר. שכנו שם אולם ההתעמלות שהיה בנוי מעץ, המטבח ובית הכנסת עם המשרדים, דירתם הקטנה בעליית הגג וקיטונו של השמש, שבו שיכנו את שמואל באופן זמני עד שז'ניה וזינה יסיימו להכין עבורו את דירתו של הרב הזקן – אך את רוב המקום תפס המבנה שבו שכנו בית הספר, הגן והחדרון הקטן לעזרי-הלימוד לגאוגרפיה ומדעי הטבע. מלבד זאת עמד שם בית קטן ובו דירתו של הרב ומקווה יבש במרתף. בית הספר, שכלל שתי כיתות, עשה רושם מסודר מאוד. השולחנות היו ישנים, הם נצבעו ונמשחו בלכה, הקהילה קיבלה אותם מבית הספר העירוני שבדיוק קנה ציוד מודרני. על הקירות נתלו תמונות יפות שציירו הילדים לקראת ראש השנה. רימונים, כפות תמרים, דגים, גזרים, ראש איל ופה ושם שופר. "אם היו מגיעים מהפיקוח הארצי, איש לא היה מעלה על דעתו שאלה סמלים דתיים," חייכה לנה בערמומיות.

כבר ביום המחרת אוששה חלקית הטענה שהשמיעה באזניו במהלך הסיור במבני הקהילה, כאילו ביטלה בשל הגעתו את כל הפעילויות. היא תיארה לו את חיי הקהילה באופן ריאליסטי ונאמן למדיי למציאות, אף על פי שבהתחלה לא האמין לדבריה. בשש וחצי בבוקר העיר אותו ז'ניה באמרו שבית הכנסת מלא וכולם מחכים רק לו. כשהסתיימה התפילה לנה וזינה חילקו לגברים כוסות עם תה מרווה ועוגיות מתוקות. שמואל אילתר כמה מילות ברכה ובחן את השפעתן הדלה על הגברים שסביב. בפניהם השתקפה אכזבה נוכח העובדה שהרב באמת אינו משלהם. אבל אז עברו לדבר על פוליטיקה, וכשאמר להם שלחם בלבנון התפוגג מעט המתח. מלבד זאת נשמעו כבר קולות ילדים, והוא התנצל אפוא ואמר שהוא מוכרח ללכת לפגוש את התלמידים.

הקהילה תפקדה הודות ללנה ולבני הזוג, אבל המקווה היבש הדאיג את שמואל. עושה רושם שאפילו זינה לא משתמשת בו, ועל כן פנה ראשית להאיר את עיניו של גֵנָדִי, כלומר של ז'ניה. יותר מכל פגעה בו ההבנה כי יהודֵי המקום מביאים לעולם ילדים מבלי להיטהר קודם לכן. ז'ניה האשים ראשית את מחלקת ההיגיינה העירונית, שאסרה כבר לפני שנים על אגירת מי גשמים, מפני שנמצאו בהם מושבות חיידקים, ואז הנשים חששו להיכנס למים; וכששמואל אמר לו שבכל מקום מוסיפים למים כלור, העמיד ז'ניה פני מופתע. אלא שהרב שמע מלנה שהמקווה ריק זה למעלה מעשור וכי הרב הזקן בהחלט לא אסר שימוש בכלור, כפי שטען ז'ניה. אלא שהאחרון, כשהבין שתירוצו אינו מחזיק מים, שלף מיד טיעון נוסף, שהיה מתקבל יותר על הדעת: שינסה הרב לשכנע את האישה – הוא עצמו לא יכול. אם רק יתחיל, היא תמשוך את המיטה ולא תיתן לו להתקרב אליה. אלא שבכך סתר את טיעונו של שמואל, כאילו יוכל להכריחה ללכת למקווה אם יסרב לשכב עמה כי אינה נקייה. היה עליו לנקוט אפוא גישה מעשית יותר. "בעיה נוספת," אמר לז'ניה, "היא שאין לנו בלנית. זינה היתה יכולה לשמש בתפקיד, אבל יהיה עליה ללכת בעצמה למקווה. היא תוכל לעשות ככה עוד כמה סוֹמים, כסף בכיס, זה לא יהיה כל כך רע בשבילכם, לא?"

אלא שזינה כבר היתה בלנית על הנייר, וקיבלה על כך משכורת. אין זו אשמתה שאיש אינו זקוק למקווה, ולנה לא יכולה לנכות לה את זה מהשכר. וחוץ מזה, אפילו אם זינה היתה מסכימה ללכת למקווה, מי יבדוק שהשקיעה בו את כל גופה, אם היא בעצמה הבלנית ולנה אינה יהודיה, אה?

"כי אי אפשר למצוא אף אישה נוספת?" אמר הרב.

"ומי ישלם לה על זה, אם כבר משלמים לאשתי?"

שמואל הבין כי לא יוכל להיחלץ ממעגל הקסמים הזה, כל עוד הנשים עצמן לא יבינו כי הן מציבות את בעליהן בפני חטא שדינו מיתה. הוא לא היה תמים, וידע שהיהודים המקומיים חונכו זה זמן רב לחומרנות. הוא אמר אפוא ללנה כי בשבת אחר הצהריים יעביר שיעור לנשים בלבד. "הרמב"ן כותב שהאישה היא גן, ככתוב בשיר השירים: 'גן נעול, אחותי כלה'," אמר, ומשהביט מעלה ראה כי הדם זורם לפניה. אבל משהתחיל כבר מוכרח היה להמשיך, ואמר כי האדם הוא עץ השדה, וכי בטרם הורה אלוהים לאדם הראשון לשמור ולטפח את הגן אשר בעדן, צמח האדם פרא בשדה. יחסי גבר ואישה דורשים מן האדם תשומת לב מיוחדת לבת-זוגו, ושמירה על טהרת חיי הנישואין היא תנאי ראשון לתִרבות האדם ככזה.

על כך השיבה לו לנה: "אתה לא תבין אותנו לעולם".

אין אישה בעולם שלא תרגיש שגבר מעוניין בה. לנה כמובן ידעה זאת ברגע שהרב החדש רק תלה בה את מבטו. אבל הוא רב והיא הרי לא יהודיה, וחוץ מזה זה בכלל לא מתאים כאן. אחרי הרב הזקן – שאותו אהבה משום שהיה שייך לכאן כאגודל לכף היד – היה שמואל באמת כמו עץ-שדה שהביורוקרטים מהסוכנות נטעו בבוסתן הבוכרי העתיק. התקווה שיכה כאן שורש היתה קלושה, שלא לדבר על כך שהוא היה עוד יותר משעמם מתמונת הצבע שנשלחה ביחד עם קורות החיים שלו. ברב הזקן היא התאהבה ממבט ראשון, היו לו יותר חיים משיש בשמואל בן הארבעים-ושתיים. ובכלל לא היה לו אכפת שהיא לא יהודיה, כי בגילו כבר בכלל לא עלתה בדעתו באהבת בשרים. כשהתקוממה נגדו בגלל בית הספר, נכנע לבסוף לאינטואיציה שלה. אחרי הפתיחה החגיגית אפילו נכנס לכיתה כדי להראות לה שהוא יודע כי טעה, הגם שעל ספסלי בית הספר ישבו רק חמישה תלמידים. מאוחר יותר הודה בפניה כי חשש שהכיתה תהיה ריקה לחלוטין. הילדים ראו בו לא רק את הסבאל'ה שהיה חסר להם לעתים קרובות במשפחותיהם כי נעלם מתישהו לבלי שוב, אלא גם ישיש מן האגדות, שהצליח לסחוף אותם בעזרת סיפורי התנ"ך אל מחוזות שהיו קרובים לנפשם הילדית. כשלא היו לה מחויבויות אחרות, היתה יושבת בספסל האחורי ומקשיבה עמם. ובנוסף הוא היה מצחיק, וכשהציגו לו אותה אפילו לא הביט בה ואמר: "השבח לאל שברא גם אנשים נמוכים ממני". מלבד זאת לא דיבר עמה מעולם ישירות, תמיד בעזרת אדם שלישי, אפילו כשלא היה עמם בחדר אף אחד פרט לאלוהים. היא היתה שמחה – אמר לו – והיא אומרת ש... היא צריכה אפוא, וכו'. לא היה בחייה מקום לאף גבר אחר, איש אף לא יכול היה להשתוות לו, והעובדה שעזב אותה – ובכן, הדבר גרם לה סבל רב. אך הוא הצליח לנחם אותה, וכשנפרד ממנה העיר בחיוך: "שתודיע לי בבקשה כשתינשא. אם אהיה בקו הבריאות, לא אחמיץ את חתונתה". ואז בירך אותה בעברית.

לכל מחליף היתה צפויה עבודה קשה אחרי הרב הישיש, אבל שמואל אפילו לא הבין שהאנשים זקוקים לברכת הרב. כשביקשו ממנו ברכה, הסמיק והניד בראשו בלי רצון. אחר כך אמר לה כי מעולם לא עשה זאת והוא אינו מרגיש ראוי לעשות כן. כיצד עליו לברך אישה בהריון, שתזכה ללידה קלה, או עקרה כדי שתהרה, כשבקשותיו שלו-עצמו לצאצא לא נענו? למרבה המזל היו בקהילה כמה כהנים זקנים שאליהם יכלו האנשים לפנות בשעת הצורך, ואלה סיפקו להם את הברכות המצויצות שלהן ייחלו. את הדרשות לשבת, אשר הכין במשך כל השבוע, קרא מן הכתב – ובכל זאת קרה לא פעם שהתבלבל בהערותיו ואיבד את חוט המחשבה. אבל רק היא ידעה זאת, כי בימי שישי התאמן עליה ובדק אם האנשים יוכלו להבין אותו. הוא דיבר רוסית ראויה, אבל כשנדרש לשאת דרשה היה קולו קופץ ומתגמגם, ואת כל שלמד יפה כל כך מהספרים לא הבינה בסופו של דבר אפילו היא. אותה תוצאה היתה גם לשתי הרצאותיו לנשים שאותן ביקש לשכנע כי יחדלו מן ההרגל המגונה שלהן ויתחילו ללכת למקווה. להרצאה הראשונה הגיעו שבע נשים, שתיים מתוכן אפילו בגיל שבו הן עדיין זקוקות למקווה. בהרצאה השנייה כבר ישבו לשולחן שבעזרת הנשים רק היא ועוד זקנה חירשת. הכי גרוע זה שאין איך לעזור לו: כל עצה היתה לשווא, כי הוא בכל מקרה עשה רק מה שרצה. המקומיים התייחסו אליו בסוף כמו אל עוד רהיט שנתרם לבית הכנסת ושאי אפשר להשליכו. הגם שהיה גרוש ומסביב היו לא מעט נשים ללא גברים, איש לא העלה בדעתו לשדך לו מי מהן, כי סיפרו עליו שהוא עקר. זינה קראה לו גוליאשצ'י פאראחוד, כלומר "ספינת קיטור עם רגליים", כי תמיד היה הולך ומתנשף, אלוהים יודע למה. לנה הפכה באפשרות שתבשל לו ורק בימי חמישי בערב ביקשה שידליק לה את הכיריים, כשהחלה להכין אוכל לארוחת השבת עבור כמה אלמנים זקנים שלא היו זוכים אלמלא כן לארוחה חמה. עוד בשישי אחר הצהריים היתה שולחת לו עם ז'ניה לדירת הרב את שתי ארוחות השבת, בעוד שהיא והזקנים היו אוכלים במטבח. הוא חשד בה שתגיש ליהודים אוכל לא יהודי, אז באמת שיאכל לבד; והיא רמזה לו על כך.

מאז שעבר אל דירת הרב יכלה לעקוב אחריו דרך חלון חדרה שמעבר לחצר. הוא ישב מאחורי שולחנו, ראשו הגדול מואר במנורה, ולמד. זה היה ראוי להערכה, איך החזיק מעמד ורכן אל תוך הלילה על התלמוד, ובכל זאת כבר בשבע בבוקר היה בבית הכנסת. בסביבות השעה שתיים בלילה החשיכו חלונות דירתו של הרב, אבל היא הבחינה בכך רק לפעמים, כשהיתה צריכה לשירותים, כי בעצמה הלכה לישון מוקדם. כדי שלא יבחין בה בעודה רצה בחצר אל תא השירותים, נאלצה להמתין עד שיכבה את האור וישכב סוף סוף לישון. בחורף קרה פעם אחת שהאור לא דלק בחלונו, והיא זרקה על עצמה מעיל ורצה לחצר ולגופה רק כתונת לילה, לרגליה רק מגפי שלג חמים בלי גרביים, כי בדיוק ירד שלג ובאופן יוצא דופן גם נשאר על הקרקע במשך כמה ימים. היה כפור כזה שהיא כרעה כבר על המדרגות, ובדיוק כשהתחילה להשתין הבחינה בדמות גבר כהה במרחק כמה צעדים ממנה, המביטה בראש נטוי בשמיים המכוכבים בין הגגות, וענן אדים מעליה. היא כבר לא יכלה לעצור, מפלים געשו משלפוחית השתן שלה, והם הרעישו בקול שהדהד מן הקירות ורק חירש עשוי היה שלא לשמוע. הוא לא הסיר את עיניו מן הכוכבים, והיא, נטיפי קרח התקרשו על השערות שבין רגליה. להבא נזהרה יותר וסקרה היטב את החצר, שמא לא עומד שם מישהו.

מוזר היה שבנוכחותו הרגישה דווקא בטוחה יותר, כאילו אבד לה כוח המשיכה והוא נגלה לה מזווית אחרת. מאיזו זווית – זאת הבינה רק באביב, כשהגיע חג פורים והוא הגיע לתפילת ערבית בתחפושת אסטרונאוט. הזקנים בהו בו בפליאה, כי בחליפת הכסף שלו נדמה באמת לאורח מכוכב אחר, וכשזיהו את הרב מבעד לקסדת הפלקסיגלס הלבנה, רק היו מבולבלים יותר, עד שאחד מהם הכריז שהלוא פורים היום. אבל לנה הבינה מדוע הוא מביט בכוכבים, והדבר נגע לליבה: בתור נער הוא חלם להיות אסטרונאוט. באותו ליל פורים, אחרי קריאת המגילה, חזרו מבית הכנסת ואחר כך הבחינה בו מבעד לחלון, עומד בחצר בתלבושתו הזוהרת והקסדה בחיקו. היא לא יכלה להתאפק, ירדה למטה והצטרפה אליו. רגע התבוננה עמו בכוכבים ואחר כך שאלה: "קנית את התחפושת כאן בעיר?"

"מה פתאום. קניתי אותה לפני שנים בירושלים," ענה בשקט. "נראה לי שכאן לא נהוג לבוא לקריאת המגילה מחופשים, מה?"

"לא באמת," אמרה.

"הבנתי את זה מיד," הרכין את ראשו הגדול. אחר כך שאל: "שמת לב שקראתי את המגילה בניגון הבוכרי?"

"באמת?"

"לקח לי הרבה זמן ללמוד אותו, תאמיני לי," הוסיף בכאב, כי אפילו לא העריכה זאת.

אבל השאלה הבאה שיפרה את מצב רוחו. "אתה אוהב לצפות בכוכבים, נכון?"

הוא הפשיר וגילה לה את סודו. "כשהייתי קטן, חלמתי להיות אסטרונאוט. למרבה המזל, אבא הוריד אותי מזה; אבל באותה הזדמנות הוא אמר לי דבר אחד חשוב ביותר. אני לא יודע איך הוא הגיע לזה, כי כל חייו עסק בבלשנות והוא לא היה אדם דתי; אבל הוא אמר לי שאלוהים יצר את כדור הארץ כספינת חלל, ובנה אותו כך שמיליארדי בני אדם יכולים לטוס בו בבטחה במשך אלפי דורות, כך שבעצם כולנו אסטרונאוטים".

הירח היה עדיין אליפטי מעט, אבל גדול מאוד. הוא הראה לה את המכתשים שיצרו על פניו מטאוריטים בימים שהיקום היה עדיין צעיר. לא רק שהכיר את מערכות הכוכבים ואת מספרם של כמה כוכבים, הוא גם האיר לה את תנועתם האיטית ממזרח למערב, כשהארץ מסתובבת סביב צירה. היא כמובן ידעה את כל מה שסיפר לה עוד מבית הספר, אבל הדרך שבה דיבר הסגירה כי מילדותו ועד היום הוא קברניטה של ספינת החלל 'ארץ'. היא נדמתה לעצמה כילדה קטנה שהוזמנה על ידי נער מבכיר להשתתף במשחקיו הסודיים. כששמעה באיזו מהירות מסתחררת הארץ ובתוך כך עוד סובבת במסלולה הקבוע סביב השמש, אחזה בה אימה אמתית פן תעוף מעל פניה בכל רגע, והיא הבינה על מה דיבר אביו. לפתע היתה החצר בין קירות הבתים הלבנים ספינת חלל פתוחה הצפה בין הכוכבים, שניהם היו תושביה היחידים ולנה חשה סחרחורת, פלא שלא תפסה ואחזה בו כדי לא לצלול אל תוך הרִיק. "בכל זאת אני לא מבינה איך אנחנו יכולים לעמוד כאן בשלווה למרות המהירות הזו," אמרה. "אני כנראה מטומטמת, אבל איך זה שהעצים לא נעקרים מן האדמה, איך לא מתמוטטים בתים והאוויר לא נפלט מראותינו?"

"אם כדור הארץ היה קרוב לשמש ולו במעט," הרצה לה, "היא היתה צולה אותנו בקיץ. ואם היה כדור הארץ רק מעט יותר רחוק, היינו קופאים בחורף. אלוהים מיקם את הארץ בדיוק במרחק הנכון מהשמש, כדי שהחיים יוכלו להיווצר עליה ולהימשך. האטמוספרה משחקת כאן תפקיד מרכזי, אבל היא גם אחת מן המעטפות המגנות על כדור הארץ מן הקרינה הקוסמית. ואל תשכחי את כוח המשיכה!"

"איך תנווט את הספינה?" שאלה אותו, והשתמשה לפתע בפנייה לא רשמית.

הוא הביט בה בהפתעה מגובה ראשו, תוהה כיצד זה שהיא פונה אליו פתאום כאל חבר. "בינתיים עוד לא נדרשתי לכך," חייך אליה.

"ומה אם תצטרך?"

"המ," צחק, "כנראה שבעזרת תפילות".

אחר כך, בעת תפילת שחרית בבית הכנסת, נזכר שאת אודרי הפבורן הוא מכיר בעצם רק מן הפוסטרים והתמונות שהיו תלויים בקולנוע שלידו עבר תמיד, וכי כלל לא היה לה אף סימטרי כמו ללנה. הקרינו שם את הסרט במשך כמה שבועות רצופים, ולפני הקולנוע תמיד היה תור לכרטיסים. אך הוא לא נכנע לחטא ולא נכנס אל המבואה הזוהרת באור, שאליה שמו כולם את פעמיהם ואשר בה היתה אודרי בבית. הוא לא בא בשעריו של ארמון האשליות. הוא לא ידע כי היצר מניח לאדם להתגבר עליו, רק כדי שיוכל לתקוע את קרניו במקום שבו אינך מודע לו. הסיפוק שאתה חש לאחר שגברת עליו הוא נשקו החזק ביותר. על כן יכול היה לחוות, במחשבותיו הנעורים שלו, אהבה לשחקנית הנאה ולא לחוש אשמה בשל כך. הוא ידע כמובן כי היא מבוגרת ממנו בשנים רבות, והוא הבין גם כי אינה יהודייה, אבל את זה אפשר לסדר. בכל הקשור בגיל עמד לו היתרון כי בתוך כמה שנים יהיה הוא בגילה; ובכל הנוגע לחתונה – עד אז היא עשויה להתגייר. כל זה ייסר אותו הרבה פחות מקיומה המקביל בארמון האשליות; וכשסקר את התמונות מתוך הסרט – אשר בהן נראתה בחברת גברים אחרים – הוא קינא לה. הוא לגמרי שכח את תקופת אהבתו לפוסטר שקם לתחייה – אהבה שנמשכה רק שבועות ספורים, בטרם חדלו להקרין בקולנוע את הסרט. מוזר. לגמרי שכח ממנה, עד היום.

לפעמים נדמה היה לו שלנה היא רק אובייקט פסיבי של דמיונותיו, ופעמים אחרות הבין מדבריה כי היא אוהבת אותו וכועסת עליו בשקט על שהביאה למצב שאינה יכולה למלל את רגשותיה. אילו היתה עושה כן היה נאלץ להשיב לה; ואילו ענה לה כפי שקיוותה שיענה, היה שם לאל את שליחותו כרב, ועבודתם המשותפת מוכרחה היתה להיפסק. בחודש מאי, לפני חג מתן תורה, שאל אותה אם יהודי בוכרה מקשטים את בית הכנסת בירק כמנהג האשכנזים. "כן, אנחנו נוסעים לקחת אותו עם ז'ניה," אמרה. "לא צריך להיות מסובך להשיג ירק בבוכרה, רק שכולם כאן שומרים על הענפים והשיחים שלהם ודורשים עבורם המון כסף. ז'ניה גילה עמק נסתר ממזרח לעיר, באמצע המדבר, שמלבלב גם בקיצים הקשים ביותר!"

פרט לסיורים בעיר ובאתריה המוסלמיים, לא הוציא שמעון את קצה אפו ממתחם בית הכנסת וסביבתו. כשסיירה עמו לנה בעיר, מעט אחרי בואו, לא עשו עליו כל רושם המבנים הנהדרים עם הפסיפסים הערביים שאליהם נהרו אנשים מכל רחבי העולם. להבדיל, היא לא הצליחה לגרור אותו החוצה מסמטאות הרובע היהודי, שבו לא היה שום דבר ששווה לראות, פרט לבנייני אבן ישנים, מטים לנפול. נראה שרק ההיסטוריה היהודית עניינה אותו בבוכרה העתיקה. היא הופתעה אפוא למדיי כששאל אותה מה דעתה שהפעם ינהג בוואן הוא, ואת ז'ניה הם ישאירו בבית.

"אתה יודע לנהוג?" שאלה בפליאה כנה.

כשיצאו את פרבריה המזרחיים של העיר, מצאו עצמם בכביש המוביל אל המדבר. לנה הזהירה אותו מראש כי בניית הכביש הופסקה, וכי בכל רגע הם עתידים להגיע לדרך שיירות עתירת מהמורות, במיוחד עתה, אחרי גשמי האביב. בוכרה שוכנת בנווה מדבר רחב ידיים, המושקה ממערב בתעלה המביאה מים מנהר האמו-דריה. מים מנהר הזאראפשאן, השלישי בגודלו באוזבקיסטן, שמשו להשקיית פסיפסי-השדות במדבר ממערב לבוכרה, והם נספגים באדמת המדבר. "רוב המים ממילא נבלעים בשדות בסמרקנד," אמרה לנה בהתירה את כפתורי חולצת הפסים שלה כדי לקשור אותה סביב ראשה. היא לא יכולה לסבול חול בשיער.

הם מצאו את עצמם בלב השממה, בלי סימן חיים סביב. בכל זאת קבעה שהם נוסעים נכון, והרגיעה אותו שזה כבר לא רחוק. אבל הנסיעה ארכה עוד שעתיים טובות, ואלמלא חוש הכיוון שלה לבטח היו מפספסים את העמק הפלאי. אילו נסע לבד, ואפילו היה יודע היכן עליו לפנות, אין לו ספק שלא היה פונה, כי מימין ומשמאל ראה רק שלטים מחלידים ועליהם כיתוב קריא רק בקושי: "זהירות, מוקשים!" שדות מוקשים נמתחו לאורך כמה קילומטרים לאורך דרך השיירות, מן הסתם מזכרת לקרבות שידע המקום בימים שבהם קרסה ברית המועצות. אבל היא כבר לא זכרה מי נלחם במי. שלט כזה ניצב גם מימין לדרך, במקום שבו לאימתו הרבה ביקשה לפנות. אף על פי שהבטיחה לו שז'ניה נסע כאן כבר כמה פעמים ולא התפוצץ עם הוואן לאלף רסיסים, שמואל – בתור חייל לשעבר – לא יכול היה לדמיין את עצמו נכנס להרפתקה כזו ברמת הגולן, נניח, בלי סקירה קפדנית של השטח מראש. אין ספק שלא היה לה מושג מה מוקש יכול לעשות לבנאדם. אבל הוא, מצד שני, לא רצה להיראות פחדן, וכך הקשיב לה ועשה כדבריה, בידיעה שהדקות הבאות יהיו רגעי חייהם האחרונים. הוא אפילו תהה אם אין זה הרגע הנכון להתוודות על רגשותיו כלפיה. אבל מה יעשו אם ייצאו משדה המוקשים בריאים ושלמים?

ריח הפרחים שנישא באוויר הלח גירש את המחשבות שהתרוצצו בראשו. בין גלי האדמה היבשה נגלה לפניהם העמק המובטח, שיופיו עלה על כל הציפיות. הוא לא היה רחב ידיים, בהחלט לא, בין גבעות האדמה הבהירה שהתנקזו אליו מכל העברים, הוא הזכיר חיק אישה אפל, שבו נאחזו בדרך פלא זרעי עצים ופרחים שהאדמה היבשה אינה מאפשרת להם להתעורר לחיים, פרט לתקופה קצרה אחרי גשמי האביב. הנגב הפורח באביב משך תמיד עשרות ישראלים אוהבי טבע, אבל בכזה גן עדן מעולם לא מצא את עצמו עם אשתו.

"תמיד חשבתי שגן-העדן יהיה גדול יותר," אמר נרגש כשיצאו מן הרכב. "אבל מה אם באמת היה קטן כזה?"

לנה קשרה את החולצה סביב מותניה, כמו שנהגה לעשות אשתו, והקיפה את הוואן בטישרט מיוזעת, ללא שרוולים. "היה שווה, נכון?" חייכה אליו בגאווה, מכוונת אליו לא רק את עיניה אלא גם שתי פטמות זקורות. בטרם הספיק להפנות את מבטו, נח זה על חזה. היא כמו התפשטה מולו מתחת לבד הכותנה שנדבק לעורה. "וזה עוד לא הכל. בוא איתי," הסתובבה והפנתה לו את גבה. מחשבה הבזיקה בראשו: שהוא אבוד כנראה; ואז הלך בעקבותיה, מעולף למחצה, כמו חמור. היא הובילה אותו למטה אל העצים, אל קרירות נעימה, ובעודה הולכת הסתובבה אליו. שמואל לא התמצא בעצים, פרט לדקלי-תמר ואורנים לא ידע להבדיל בין עץ רימון ופיקוס אם לא היו עליהם פירות, או בין אלון וארז. הוא התבלבל מעט בין העצים הפורחים המגודלים, כי כולם הזכירו לו עצי תפוח שאותם ראה בתפרחתם ברומניה. מבין הפרחים ידע לזהות ורדים, נרקיסים ובעיקר כלניות, כי כאלה היה קונה בדוכן מדי יום שישי; והוא ידע גם להבדיל על פי הריח בין מנטה ולבנדר – אלה גדלו בישראל בכל מקום. לפתע נפרש מולו מבעד לעצים נוף לשדה-פרחים אדום כולו, והוא לא יכול היה להאמין למראה עיניו. אלה אכן היו הכלניות שקנה לאשתו לקראת שבת, והשדה שבין גזעי העצים היה מנוקד נקודות ורודות קטנות של עלי כותרת שנשרו מן העצים, וללנה היו כמה עלים בשערה. לנה הכירה אותם ברוסית כ"וטרניצה", ומיד ניגשה לקטוף מהם.

"את בתי הכנסת האשכנזיים אנחנו מקשטים בירק, לא בפרחים," ניסה למחות על כך, כי בישראל איש לא היה מעז לקטוף פרחים רבים כמוה – וודאי שלא אשתו.

"הרב שלנו אמר שבשבועות צריך לקשט את בית הכנסת ואת הבתים בפרחים, כי הר סיני פרח כולו בזמן מתן תורה, אז אל תתפלסף יותר מדי," אמרה לו, והשתמשה שוב בפנייה לא-רשמית. "אתה יודע בכלל איך נראה מדבר פורח?"

"כמובן, בכל אביב הייתי נוסע עם אשתי לנגב, בדרך כלל בין ט"ו בשבט לפורים".

הוא ביקש לעזור לה, והיא אמרה שייקח ממנה את הפרחים לרכב. לפני שהספיק לחזור אליה מהוואן, כבר פשטה את מכנסיה, השליכה אותם ואת החולצה על אחד מענפי העצים הקרובים וכרעה בשדה הפרחים האדומים רק בטישרט ובתחתונים, כאילו אבדו לה בגן העדן הזה הן בושתה, הן כל כבוד לרב. ולמרבה הפליאה, הדבר לא הפריע לו.

"אני בטוח שאלה פרחים מוגנים גם באוזבקיסטן," אמר לה כשמסרה לידיו זר נוסף.

"נחביא אותם באוטו, ומי בכלל יחשוב בדרך חזרה מהמדבר, שאנחנו מובילים פרחים?" כששוב אספה עשרה פרחים אדומים שעיגול שחור במרכזם, שאלה לפתע: "היא היתה יפה?"

בבת אחת שם לב שהוא מביט בפנים מנוקדות נמשי זהב. מנומשים היו לא רק אפה, אלא גם מצחה וכתפיה.

"היא מצאה חן בעיניי".

"אז למה נפרדת ממנה?"

"צריך שניים בשביל זה".

היא הנידה את ראשה בצחוק: "שטויות של גברים. אם הגבר לא רוצה אותה – לאישה אין ברירה. אנחנו ביסודנו נאמנות," קשרה את הפרחים יחדיו ולפני שנתנה לו אותם הריחה אותם מקרוב. "אז למה?" הביטה בו מעליהם בלי רחמים, ישר בעיניים.

"פשוט לא נועדנו זה לזה. לא יכולנו להביא ביחד ילדים, וכשנישאה מחדש היא נכנסה להיריון והיום כבר יש לה שלושה".

מובן שחשבה שהוא עקר. היא קשרה עוד שני זרים, שיהיה, והיא קמה, ובטון מאוכזב אמרה: "יש לנו מספיק פרחים בשביל כל הקהילה, אפשר לחזור. אם תרצה," שוב דיברה אליו בפנייה רשמית, "אני עוד אקטוף כמה ענפים של עץ תפוח, שיהיה לך גם ירק בבית הכנסת". היא לבשה את מכנסיה ואת חולצתה ותלשה כמה ענפים נמוכים עם עלים קטנים פה ושם.

"ישר אמרתי לעצמי שזה תפוח", אמר בגאווה.

"תפוח בר," ענתה. "הזרעים בטח הגיעו איכשהו כל הדרך מקזחסטן, שם המקור שלהם והקזאחים קוראים להם אלמה. עיר הבירה שלהם, אלמה-אטה, נקראת על שמם. בסתיו אפשר לנסוע לכאן עם ז'ניה ולקטוף כמה שיתחשק. התפוחים האלה קטנים יותר מהרגיל אבל הם טעימים כל כך, עוד תראה!"

למרות שמדבריה היה לו ברור למדיי שהוא עצמו אינו מוזמן לקטוף איתם, הוא חש בהם ניסיון לכסות על החדות שבה הגיבה לעקרותו המסתמנת. אבל היה זה למטה מכבודו לנסות לשכנע אותה כי ההפך הוא הנכון, הוא הרי לא יתחיל לספר לה איך היה צריך לאונן במעבדה. התחושה כי הוא מואשם על לא עוול בכפו עוררה בו דווקא גאווה, והמהירות שבה התלבשה הקרינה בעיקר קדרות על כך שלא הניח לעצמו להתפתות לעירומהּ. היא איבדה בו עניין ברגע שהחליטה שיש לו זרע עצל! היא התנהגה באופן אינסטינקטיבי כמו כל נקבה אחרת. 

בעצם די מפתיע שלא ניסו לשדך לו מישהי עד עכשיו. בהנחה שהיא לא מעורבת בזה בעצמה, כי ניסתה לעשות עליו איזה מהלך. יהיה מה שיהיה, עכשיו יהיה לו שקט ממנה וגם מאהבתו שלו לגרושתו, ואם היא רוצה לרכל עליו שהוא עקר, מה טוב! אם הדברים יגיעו לידי כך, הוא תמיד יכול להראות לנשותיו-לעתיד את תוצאות הבדיקות מבית החולים, שהזרע שלו מהיר בדיוק כמו של כל גבר בגילו! זה בין המסמכים שלו. היא גם חזרה בה מהרעיון שתבשל לו, הרי ביקשה שידליק לה את התנור רק בחמישי בערב, כשהתחילה להכין אוכל לארוחת השבת של כמה מהאלמנים הזקנים שבאופן מסורתי אכלו בקהילה. ביום שישי קראה לו מיד אחרי תפילת שחרית, שבה בדרך כלל לא היה מניין, והוא נאלץ לבחוש מרק ורטבים כמו הרב הזקן. כשהתפיחה בצק ללחם, הפריש חלה והכניס אותה לתנור.

בעודו הופך במחשבות אלה ובדומות להן, בלי פחד חצה את שדה המוקשים בדרכם חזרה, וגם בעת הנסיעה במדבר היו משוחררים יותר משהיו קודם. משום מה, בדרכם לכאן לא נתן את ליבו לכתמים החומים הפזורים במדבר. היו אלה שיחים קטנים שניצלו בשמש. לפני חודש או חודשיים עדיין פרחו. הטיול לגן העדן פקח את עיניו, ובעוד שהאישה הצעירה שלידו התפלספה ברוסית, הוא צלל לשפת אמו העברית, וחשב לעצמו. ככה זה גם עם רגשות ומחשבות, הרהר. אין זה מקרה שהמלך שלמה כתב את ספר קהלת רק בזקנתו. אין כל חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, ומה שיהיה – כבר היה מיליון פעמים. הבל הבלים הכל הבל, אפילו החכמים ביותר לא יכולים לחשוב על דבר חדש, הכל כבר היה ונותר רק לגלותו, לגלות ושוב לשכוח. הרי גם מחשבותיו אלה כבר חלפו בראשו כשאיריס הודיעה לו שהיא עוזבת. כי ברב חכמה רב כעס, דברי קהלת. ומה בכלל הטעם לכעוס? היש רע בעובדה שנשים מתנהגות ככל הנקבות בטבע?

אבל משהו ביניהם בכל זאת השתנה. אחרי שובם הביתה נקשה לנה על חלונו הפתוח כדי לקרוא לו לאכול – כבר אחר הצהריים וכל היום לא אכל דבר. או שאתם האשכנזים צמים לפני חג שבועות, צחקה לו. היא המשיכה לפנות אליו בפניות כבוד מרוחקות יותר, אבל אפשר שהבינה מדוע שתק לכל אורך הנסיעה. הוא הביט בה, היא היתה קטנה כל כך, שרק ראשה בצבץ מעבר למסגרת החלון. כשעמדה שם כך נראתה לו אחרת. לא היה זה מפני שהתקלחה בינתיים ושערה היה רטוב. הוא רכן מעל השולחן כדי להביט בה טוב יותר. "זה לא ייתכן," הניד בראשו בתמיהה.

"מה לא ייתכן? הרי הבטחתי לך שאבשל".

"נעלמו לך הנמשים!"

"אילו נמשים?" הביטה בו בהפתעה, אך אז התכווצו קצות פיה בהביטה בו.

"אל תצחקי כל כך הרבה," אמר, "היו לך נמשים על האף ועל כל הפרצוף, בכל מקום!"

"בחייך! ועכשיו אין?"

"נעלמו!"

"יותר טוב שתלך לשטוף ידיים, ואם אתה כבר שם – אז גם להתקלח. אני אחכה לך עם האוכל. יש עוד זמן עד ארוחת הערב." והיא הסתובבה והלכה משם, כאילו בכך נגמר הכול ונפתר. הוא רצה לקרוא אחריה, מאין באה פתאום הדאגה הזו להיגיינה שלי? אבל אז החלה הבטן שלו לקרקר וקולה הנחרץ של קיבתו הריקה החזיר את מחשבותיו לסִדרן. ממילא עליו לטבול לפני החג, אז מה הוא כועס? הוא התפשט בחדר האמבטיה, צחצח שיניים, וכשירק את המים מפיו והביט במראה, רק בנס לא התעלף. פניו היו מכוסים נמשים! אחר כך הבחין במראה בקווים אנכיים שהתפתלו על מצחו המזדקן, והוא הבין שאלה רק עקבות זיעה ופרץ בצחוק על פניו המכוסים אבקנים מן הפרחים שנשא אל המכונית. אותם אבקנים הזהיבו גם את פניה שלה.

"אז מה?" קידמה את פניו מאוחר יותר במטבח. "אתה כבר מבין איך איבדתי את נמשיי?"

מאז היה בא אליה בקביעות לארוחת ערב. רק ברביעי בערב היתה לוקחת חופש ומעבירה את הלילה בעיר. היא הסבירה לו זאת בפשטות בכך שהיא בחורה רווקה ואף אחד לא יכול למנוע ממנה לממש את זכותה לבלות פעם בשבוע. הוא גם הוזמן באופן אוטומטי לסעודות שבת עם האלמנים המקומיים. עוד קודם ידע שהיא טבחית טובה, כי בימי שישי הכינה לו מראש אוכל כדי שלא יגווע מרעב בשבת. אבל רק עכשיו הבין שהיא טבחית מעולה – עכשיו, משבישלה עבורו גם בימי חול. זו היתה עבורו שיבה אל מטבח-אשכנז של אמו, שכן לנה למדה לבשל מאמה הרוסיה, וזה היה כמעט אותו דבר. לעתים קרובות נדרש להמתין שעה ואף למעלה מכך בטרם היתה ארוחת הערב מוכנה, כי היא בישלה באהבה, כך שהטעמים יתאחדו בבישול והבשר – אם הכינה בשבילו בשר – יימס על הלשון. והיא גם אהבה לאכול, תמיד ניקתה את הצלחת עוד לפניו. לפני שסיים לאכול כבר נשאה מונולוגים על הדת. בדרך כלל הגיעה למסקנה שהיהדות מתאימה לה יותר מכל דת אחרת, אבל תודה לאל שלא נולדה יהודייה.

אי אפשר היה להשוות את האוכל הזה לבישוליה של גרושתו. כשקיבל הצבה לישיבה, שמח שאוכלים שם ביחד בחדר האוכל. בדיעבד הבין כי הבישול היה עוד אחד מן הצדדים האפלים בנישואיהם. אם התחשק לו משהו טעים, היה צריך לאכול בחוץ או לקנות משהו קפוא בסופרמרקט ואז לדחוף אותו למיקרוגל בשביל שניהם. היא תמיד לקחה תוספת, למרות שנהגה לומר שלא היתה אוכלת בכלל אלמלא היתה חייבת, וגם לא משתלם לבשל רק עבור שניים. על השולחן לא היתה מעולם מפה, צלחות לקח כל אחד לעצמו, שלא לדבר על כך שרק לעתים רחוקות היו אוכלים ביחד. לרוב לקח כל אחד פיתה, שם בה גבינה וירקות ונגמרה ארוחת הערב. ברור שגם לא היו מזמינים אורחים. אחר כך שב כל אחד לעבודתו ובלילה היו עושים ילד.

"היא היתה הנדסאית ביטוח לאומי. לא מהנדסת!" הכריז פעם מבלי לשים לב שהוא ממשיך בקול שיחה על נישואין שאותה ניהל עם לנה רק בראשו. "כשמישהו אמר שהיא מהנדסת, היו יוצאים לה ברקים מהעיניים. היא היתה פעילה פמיניסטית".

"מי?" שאלה.

"מה מי?" חדל ללעוס.

"מי הנדסאית ביטוח לאומי?"

"אשתי לשעבר".

"אהה. ומה היא עשתה?" שאלה בחוסר עניין.

"הנדסאית ביטוח לאומי במשרד הפנים". הוא לא הבין מה הבעיה.

"ומה זה אומר?"

שמואל משך בכתפיו. "אני לא יודע. למה את שואלת?"

"אתה יודע לפחות איך קראו לה?"

"איריס. את רוצה לדעת גם מה שם הנעורים שלה?"

היא הביטה בו באלכסון: "לא, זה לא מעניין. יש לי כבר תמונה טובה שלכם, של שניכם". היא הניחה את הסכו"ם על צלחתה, הקיפה את השולחן הגדול והניחה על הצלחת גם את הסכו"ם שלו. ברגעים כאלה חשב כמה פשוט יהיה לגעת בה. היא נותרה לעמוד עם הצלחת קרוב כל כך כאילו חיכתה שילטף אותה אחרי שאמר תודה. רק דבר אחד היה חסר באותם ערבים שהסתיימו בטקס איסוף הכלים ובאמירת "תודה, זה היה טעים מאוד"; רק שתעמוד מולו עירומה וכרסה בין שיניה.

אבל ילדהּ כמובן לא יהיה יהודי, אם כי לא יהיה זה חטא גדול. ודאי שלא מצדה, אם היא משוכנעת שהוא עקר. זה יהיה לא פחות מסקס בטוח, ובמקרה הזה היא תעמוד היטב על טעותה.

כך חלפה שנה מבלי שישתנה דבר. הוא יכול היה להיות גאה בעצמו על שליטתו ביצר, אך נאלץ להודות שאי-הידיעה אם לנה בכלל מעוניינת בו דווקא מחזקת אותו. השאלה עם מי היא מבלה את הלילות בין רביעי לחמישי לא הניחה לו לישון. לא שהיא עשתה מזה סוד גדול, היא היתה בקשר עם בחורה מהקהילה האשכנזית, שאותה שמואל כמובן הכיר; הן הלכו ביחד לקולנוע או לקונצרטים ואחר כך לנה תמיד ישנה אצלה. היא אפילו רמזה לו כמה פעמים שהוא צריך לחזר אחריה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך, ומלבד זאת, זינה גילתה לו שהיא מנהלת רומן אומלל עם מנהל בית הספר הרוסי. אבל המנוול משתמש בה רק בתור מין כפר פוטיימקין כזה, כדי להסתיר מהציבור שהוא הומו. הוא מסתובב איתה כבר כמה שנים והאומללה הזאת ממשיכה לקוות שהוא יתחתן איתה, למרות שהיא כמובן יודעת על המאהב שלו. היא לא מסוגלת לסיים את הקשר, היא מהסוג הזה של בחורות יהודיות לא אטרקטיביות, שהיו יוצאת בשמחה עם כל אחד שהיה מפגין בהן קצת עניין. אלא שבדיוק בשל כך נראה לשמואל סביר עוד יותר שהיא ולנה מבקרות בבארים של מלונות במרכז העיר ומחפשות שם ריגוש ללילה. איריס סיפרה לו שדברים כאלה מתרחשים אפילו בירושלים, וגם נשים נשואות עושות את זה. ככלות הכל זה רק טבעי שלנה מבלה כמו שמקובל בעולם החילוני, ובכל זאת היתה זו תעלומה בעיניו, מדוע אישה כל יפה יפה ואינטליגנטית נשארת רווקה ומקדישה את רוב זמנה לקהילה היהודית. היא הלוא אינה נמנית על אותן צעירות לא-יהודיות שמתאהבות ביהדות מתוך איזו ראיה רומנטית ובוחנות את העולם היהודי מבעד למשקפיים ורודים. היא כנראה אוהבת את האנשים האלה, מסיבה כלשהי, ומרגישה טוב בסביבתם. הוא היה יכול להבין זאת, מפני שגם הוא חיבב אותם, במיוחד את המבוגרים יותר שהיו באים לבית הכנסת, והוא נהג יותר ויותר לשבת איתם אחרי התפילה ולהקשיב לסיפוריהם. הוא העריץ אותם, כי לא נטשו את אמונתם אפילו בימי הטרור הסטליניסטי, ולא ראו בכך גבורה מיוחדת. רובם חוו זוועות איומות בחזית, חלקם שרדו גם גולג בסיביר ורק בנס לא גוועו ברעב או קפאו למוות. הם איבדו את הקרובים להם ביותר, ובכל זאת התפלאו מדוע החיים הרגילים האלה שלהם בכלל מעניינים אותו.

אבל לפעמים איששה עבורו לנה במבט או במשפט את תחושתו כי הוא מאוהב, ופירושו של דבר היה שנכונו לו אז כמה לילות אומללים. אך רעים מכולם היו הלילות שבין רביעי וחמישי, שאותם העבירה אולי בחיק גברים זרים. הוא כמובן לא התווכח עם העובדה כי גבר יהודי אינו יכול להיכנע לרגשותיו כלפי אישה לא יהודייה; הוא רק הבין, בכאב הולך וגובר, כי רגשותיו, מחשבותיו ודמיונותיו סובבים במעגל קסמים שממנו אין מוצא.

אלא שהתשובה ממש הציעה את עצמה: עליו לחמוק מנטייתו לבקש מזור לנפשו בעולם הזה, ולהקדיש אפוא זמן ללימודי קבלה. אלא שהיה זה כאילו הוא עודנו ניצב מול הקולנוע ואינו מסוגל להתיק את מבטו מתמונותיהן של הנשים הנאות; והוא נאבק עם הניסיון הזה, עם הפיתוי להיכנס אל מבואת הארמון המוארת, אשר בה שולט יצר הרע עם משרתיו הדמוניים – רוחות רפאים שהחלו לנוע. בתוך כך ידע כי התפילה לאל, אם היא נשלחת כחץ מקשת-הלב המתוחה, תמיד נשמעת. בכך היה בטוח, אף על פי שהתפלל רבות כל כך שאיריס תיכנס להיריון. הוא כנראה חייג למספר הלא-נכון. לכן כבר אז עסק בלימודי קבלה תיאורטית.

אך בעת הלימודים השיטתיים של הזוהר הוא נתקל בבעיות עם הפרשנות, שהזכירה לו כימיה אורגנית. בבית הספר הוא הסתדר עם כימיה אנאורגנית, אבל המוח שלו פשוט לא תפש את הנוסחאות המורכבות של הכימיה האורגנית. זה היה אותו הדבר עם "פרדס רימונים" לר' משה קורדובירו, שהוא החיבור הבסיסי בלימודי קבלה. הוא ניסה אפוא להתרכז בספריו של חיים ויטאל על תורת האר"י הקדוש, אך הוא לא התקדם מעבר לשיעור המהפכני שלו על אודות הבריאה, המבוסס על הצטמצמותו של אור האינסוף. בזכותה צמח בתוכו, כמו ברחמו או בחיקו, חלל ריק, מקום לבריאת העולם. בתמונה שורטט מעגל שאליו חודר צינור מאור האינסוף המקיף אותו, חודר כמו זרע המבקש להפרות ביצית ברחם. מכאן נדדו מחשבותיו אל עקרותם של נישואיו, כי לא יכול היה להיפטר מן התחושה שאיריס מטפחת בחיקה בקטריות שתפקידן להיפטר מן הזרע שלו. הוא הביא עמו לבוכרה ספרות קבלית, בהניחו כי יוכל לפנות לעצמו זמן ללימוד הקשרים הסבוכים שבין עשר הספירות – מערכת שנדמתה לו, בבית, בלתי מובנת ממש כמו הנוסחאות הבלתי-נגמרות של הכימיה האורגנית (שהובילו אותו לציון "מספיק בקושי"). למרבה המזל הביא עמו גם כמה ספרים של אברהם אבולעפיה, אבי הקבלה הנבואית, ותיקונים שונים שמטרתם העמקת המדיטציה. מטרתם לא היתה הכרה תיאורטית, אלא הגעה להארה.

מלבד זאת לא היו לו סיבות לכעוס על לנה. היא אמנם צריכה להיות בערך בת שלושים, אבל אפשר שהיא עדיין בתולה והרחם שלה כָּמֵהַּ לגבר. בעולם הקטן, הסגור, של הקהילה היהודית, אי אפשר להאשים אותה שבחרה דווקא בו. אבל בין אם זו אשמתה או אשמת יצר הרע שלו, לא הצליח שמואל להתרכז במדיטציה: רדפה אותו המחשבה שהיא עוקבת אחריו מעבר לחצר בעודו עושה מדיטציה, מתחבאת עם תשוקתה אליו מאחורי הווילון. לבסוף, לאחר מאבקים פנימיים רבים, החליט להעביר את שולחן העבודה שלו אל חלקו האחורי של החדר, היכן שעמדה המיטה, במקום שלא יכלה לראותו מבעד לחשיכה. את המיטה מיקם מחדש מתחת לחלון. את שני החדרים האחרים שהותיר אחריו הרב הזקן השאיר ריקים. כאשר שאלה אותו לנה בתמימות, בערך כעבור שבוע, מדוע העביר את השולחן מן החלון, אמר לה בסוד, כי ביטל בכך השפעות מפריעות. מובן שלא אמר לה כי היא-היא אותה השפעה מפריעה, אך הוא הרגיש שפניה היפים התארכו מצער. בכל מקרה איחלה לו, בקול שנמזג בו רעל, כי מלאכתו הראויה-לשבח תעלה יפה בהקדם.

מראש חודש אלול – חודש לפני ראש השנה, הוא יום הדין – החל להיפגש בבית הכנסת עם כמה מן הזקנים המקומיים כשעה לפני עלות השחר, לאמירת סליחות; ובסיום תפילת שחרית היה תוקע להם בשופר. בין תיקון חצות והסליחות נותרו לו עוד כמה שעות שינה, אבל הוא לא ישן ונותר ער עד עלות השחר. לא זאת בלבד ששכח מנוכחותה של לנה מאחורי גבו, אלא שעוד שקע בכזו מדיטציה שבלילה השלישי נעשה מסביבו אור. היה זה אור אחר מאור יום; כל ספקטרום הצבעים נבע בו כקשת המופיעה על שמן בבריכת מים, סמיך כמו שמן חמניות, כאילו ירדה עליו שלוות עולם איטית כתנועת הכוכבים, ועולמו התרחב אל היקום כולו. הכול ארך רק זמן קצר וכבר חלף, אך הוא הפך לחלק מהרמוניה שנדמתה לו כנצח אשר נפשו התעלתה אליו לרגע. כשהגיע אחר כך אל בית הכנסת ושקע באמירת סליחות עם זקניו, שבה אליו אותה תחושה של הרמוניה שמימית בעוצמה גדולה עוד יותר מבלילה. הוא רק התפלא כי במו עיניו לא ראה עוד קודם את הקירות והרהיטים של בית-מקדש-קטן זה. הקירות הלבנים עם עיטורי הגבעולים המשתרגים ופרחי הטיח למעלה, הפכו למרחב מלא באורה של נוכחות האל אשר קרנה ממגילות התורה שבארון הקודש, מבעד לדלתות העץ והפרוכת אשר תרם היזם הישראלי שליווה אותו לכאן מטשקנט. היתה זו פרוכת שיוצרה בישראל, כזו שבישראל יש כמוה אלפים, ולפני כן לא הקדיש לה את תשומת לב אשר לה היתה ראויה. אותיות ההכרה העבריות בערו בה כמו הסנה על הר חורב מול עיני משה, ואחרי שנים רבות נזכר שמואל במה שידע אל נכון כילד: כי רק אלוהים לבדו קיים באמת, ואור הווייתו וקיומו חודר את הכול. הוא אף הבין מדוע אלוהים אסר על אלוהים למוש ממקומו, כשביקש לגשת ולבחון מקרוב את הנס, את הסנה הבוער ואיננו מאוּכּל. "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא," אמר לו, ושמואל מיהר והסתיר את פניו בטליתו כדי לא להביט אל האלוהים, כי קיים הוא, ורק הוא קיים. בעשותו כן, גאתה בו הכרת תודה והציפה אותו: הבורא הפך אותו, את השלימזל הזה, האנושי, למנורתו, למקור אורו, ל"אשר" שלו ב"אהיה אשר אהיה".

הגם שחשש כי יפגע בה, התנצל בפני לנה ואמר כי אינו חש בטוב לאחרונה, וכי עד ראש השנה יהיה עליו לוותר על הכנסת האורחים שלה. למרבה הפלא אפילו לא הסמיק בגלל השקר הזה, וכשעמד ליד הדלת והביט בה, וראה כיצד היא עומדת שם כאילו נכוותה, לא עורר בו הדבר רגשות אשמה. להיפך: הוא מיהר להגיע כבר הביתה, אל שולחנו, להתפעם מאור ההווייה האלוהית. יום למחרת – היה זה יום רביעי – שאלה אותו בדאגה איך הוא מרגיש, ואם לא כדאי שז'ניה ייקח אותו לקופת חולים, כדי שיבדוק אותו רופא. הדאגה לבריאותו היתה במקום, כי פניו היו חיוורים כקלף. גם נדמה היה לה כי הוא מתנודד מעט בהילוכו כי לא ישן היטב, והיא חשה כי עולה ממנו ריח קלוש של גווייה, כמו כשהכינה עם ז'ניה מנוח לקבורה. היא התקשרה על כן לחברתה והודיעה כי לא תבוא היום, שהרב חולה והיא דואגת לו, הוא היה ער כל הלילה ולמד ועכשיו הוא נראה כאילו חטף איזה וירוס, ומחר יש לו שחיטה, ומה יעשו בלעדיו בחגים? למחרת היו לו אמנם עיגולים שחורים מתחת לעיניו, אבל היא לא יכלה לקרוא במבטו דבר שיכול היה להדאיגה, וממילא לא היתה מצליחה לגרור אותו אל הרופא. הוא רזה בזמן האחרון, זה נכון, אבל זה די הולם אותו עכשיו, הוא נראה סוף סוף כמו מחנך. הוא גם תקע אחרת בשופר; הצלילים שבקעו ממנו נשמעו שלווים יותר ומלודיים, לא כמו זעקות נואשות שקולן עולה ויורד בחרדה. אם כך יתקע בשופר בראש השנה ובצאת יום הכיפורים, יהיה זה סימן כי תפילותיהם נשמעו. הוא קיבל את האיחולים בחיוך מבין ולנה האמינה שאם היו מבקשים זאת ממנו, היה אף מעניק להם ברכה בחיוך דומה. היה זה כאילו בקע ממנו איזה מין אור פנימי – היא רק דאגה מעט איך יתמודד עם השחיטה.

כלובי העופות המקרקרים בעצבנות כבר היו ערוכים, אך המשאית שהובילה את העופות והתרנגולות מהחווה עדיין לא יכלה לעזוב, שכן המתינו בה לשחיטה עוד חמישה איילים. אך חששותיה התבדו: כאשר הוביל אותם ז'ניה למטה בזה אחר זה וכרע אליהם ברך, בהו האיילים ברב בשלווה, כמו כבשים. לנה לא נהגה להתבונן במעשה, אך משראתה באיזה ביטחון הוא אוחז בעור הגרון, ובאיזו הבנה קיבלו האיילים את עובדתם מותם, לא גרמו לה אפילו נתזי הדם ורעידות הרגליים שאחרי המוות, שתסיט את מבטה. אפילו הרב הזקן לא יכול היה לעשות זאת טוב יותר, הגם שידע לטפל בחיות כמו בתינוקות בעת הברית. אם כך זה יימשך, אמרה לעצמה, בעוד שנה יהיה להם הרב שהם ראויים לו.

הגם שהדבר עשוי להישמע מוזר כשמדובר בשחיטה, בליבה של לנה גמלה החלטה להשיא את שמואל לחברתה האומללה, ולהביא כך אושר לשניהם. אולי מפני שוֶרה גם היא היתה קצת כמו שֵׂיָה, מחוסרת כל סיכוי להשתחרר מהמנוול שרק מנצל אותה. היא ידעה שאין היא מפתה במיוחד עבור גבר רגיל, אבל היא תלתה זאת בעובדת היותה שמנמנה, באף היהודי שלה, בחזהּ העצום ובעובדה שהיא מזיעה נורא. גם נשים שמנות יותר מוצאות בני זוג, מחתה בפניה לנה. קחי למשל את ז'ניה, והנה לזינה יש שדיים כמו של גבר שמן. ונכון שאף גדול לא נחשב באוזבקיסטן לקישוט נחשק במיוחד, אבל היהודים לא רואים באף גדול שום דבר רע. מה שכן, בקשר להזעה היא צודקת. כבר בבית הספר לא רצה אף אחד לשבת לידה, כי (כמו שהם אמרו) היא מסריחה מיהודוניות. אם הייתי גבר, הודתה לנה, יכול להיות שגם אני הייתי נדחית ממנה. היא עצלנית ואדישה, זבובים נוחתים עליה ולא אכפת לה. לנה הציעה לוֶרה שיתחילו לרוץ ביחד כדי שתוריד כמה קילוגרמים, אבל איפה, כל העצות הטובות ניתזו ממנה כמו כדורים מקיר. שמואל טעה גם הוא כשחשד בה שבלילות שבין רביעי לחמישי היא יוצאת לצוד גברים בבארים. הבנות הלכו לפעמים ביחד לקולנוע או לקונצרט, אחר כך שתו מעט יין ודנו בבעיותיה של ורה גם כשכבר שכבו במיטה.

אבל בערב יום כיפור חמקה מידיה התוכנית לשדך את שני אלה. בבוקר שחט הרב תרנגולים לכפרות, ולפתע התעלף. הוא נפל לאחור, נחבל בראשו ברצפה והכיפה נפלה מראשו. בזמן שהשיבו אותו להכרתו, רצה לנה למשרד כדי לקרוא לאמבולנס. כשלקחו אותו, היא טילפנה לוורה וביקשה שתלך מיד אל בית החולים ותתקשר להודיע לה מה מצבו, אם אין לו זעזוע מוח; רק שלא ישאירו אותו שם, למען השם, היא חייבת להסביר להם שבערב מתחיל החג היהודי החשוב ביותר בשנה, ואף אחד מחסרי-השיניים הזקנים פה לא יכול לתקוע בשופר! בלעדיו, בלי הרב, היא עוד תצטרך לתקוע בו בעצמה!

אז היא עוד צחקה, מפני שהניחה שישחררו אותו; אלא שהיא העריכה הכול לא נכון. "זעזוע מוח אמנם אין לו," התקשרה ורה מבית החולים, "אבל הם איבחנו תשישות כללית. תוציאי לך מהראש בכלל שהם ישחררו אותו תוך פחות משבוע". וכשהגיעו לנה וז'ניה אל בית החולים, ורה ישבה ליד מיטתו ואחזה בידו. יום כיפור התקרב במהירות, כך שלנה לא בזבזה זמן בניסיון להסביר לוורה שאסור לה לגעת בו אם לא היתה במקווה, והיא התרוצצה בכל בית החולים כדי לדבר עם הרופא האחראי. לאחר כמעט שעה של חיפושים היא תפסה אותו מוציא מהחדר את האחות הצ'רקסית. אלא שהשבוע בבית החולים, שעליו דיברה ורה, הפך להיות חודש לכל הפחות. עד כה, אמר, לא עלה בידיו לאבחן מה מתרחש שם בגוף, אבל בדיקות הדם הראו רמות גבוהות בכל החומרים שגוף האדם מייצר, פחות או יותר, כאילו כל האיברים השתגעו בבת אחת. "זה מה שקורה כשלא אוכלים כמו שצריך," נזפה בשמואל במרירות. "אם היית מקשיב לי זה לא היה קורה לך. אלוהים יודע שאני צודקת!" וכשוורה יצאה להגנתו ואמרה שהיא רק מקשה עליו עוד יותר, התנפלה גם עליה: "זה לגמרי מתאים לך. העיקר שיש לך את מי לשרת!" אבל כן, שתטפל בו, אם זה עושה לה טוב. לה, ללנה, אין זמן לשבת איתו ולהחזיק לו את היד. אם הוא היה מקשיב לה ואוכל כמו שצריך הוא לא היה קורס ככה לפני יום כיפור. היא רק היתה שמחה לדעת מה היא אמורה לעשות עם בית הכנסת המלא, ומי יתקע מחר בשופר. למרבה הפליאה, הרב עצמו קיבל עליו את הדין בלי להתאונן, הוא לא מחה כלל, ואלמלא היו ממש רואים עליו שהוא חולה באמת, הרי שעשוי היה להיווצר הרושם כי אבן ירדה לו מעל לבו, מששמע כי יישאר באחריות בית החולים לתקופת החגים. הוא התענג על העובדה כי מזינים אותו באופן מלאכותו בצינורות לווריד, כך שהיום ומחר, בזמן הצום, לא יכריחו אותו לאכול אוכל של בית חולים; ואמנם התנצל על הסיבוכים שגרם ללנה, אך לאמתו של דבר זה לא הזיז לו בכלל.

תפילת יום כיפור ללא הרב עלתה יפה יותר משיכול היה מישהו לדמיין, ואפילו תקעו בשופר. אחרי תפילת נעילה תקע בו אחד מתלמידי בית הספר היהודי, שלמד זאת מאבי-סבו. הצליל הארוך האחרון היה נקי כל כך, שלבטח נשא את תפילות הקהילה אל המרום, למרות שלאותו תלמיד חסרו שנתיים לגיל בר המצווה. אחר כך כבר יכלה להניח לז'ניה לדאוג לבניית הסוכה, והיא התפנתה לטפל בהעברת הרב הישראלי מן החדר המצחין שבו שכב עם עוד תשעה מטופלים גוועים, לחדר שנועד לאצולה המקומית. אפשר היה לסמוך בזה על ראש הקהילה: הרב קיבל בסופו של דבר חדר עם טלויזיה ועם נוף למסגד המרכזי, המקושט בתמונת ענק של הנשיא קרימוב, מוקפת זר בן אלפי פרחים אדומים.

מטבח בית החולים, עם זאת, לא נראה לפציינט המפונק כשר דיו – כל זמן שנמנע ממנו לעמוד, כנדרש, ליד הטבח הגוי, או להדליק עבורו את התנור. על כן ביקש ממנה שוורה תעזור להכשיר את מטבחה שלה, ותביא לו אוכל. היא היתה יהודייה, ולידה לא נדרש אפוא לעמוד; ובכל הנוגע לכשרות – הוא זה שיאכל. לנה לא יכלה להתלונן על טיפולה של ורה ברב. מיד אחרי הלימודים היתה רצה הביתה, מבשלת, ממהרת עם הכלים לבית החולים ומציקה לו עד הערב בדיבורי סרק. כשהיה עדיין חלש היתה אפילו מחליפה לו מצעים, ואלמלא היה מתעקש על כך שהוא מסוגל ללכת בעצמו לשירותים שבחדר, היתה בהחלט עשויה להגיש לו סיר לילה. כשרמזה לו לנה, באחד מביקוריה בבית החולים, באיזה מצב-ביש נתונה ורה, גילתה כי אין אלה חדשות עבורו. "בהתאם לעצתי, ורוצ'קה סיימה את הקשר המשפיל הזה," התגאה, ואפילו הגן עליה באמרו שבעצם לא היה לה שום דבר עם אותו גבר. היא רק העמידה פנים בציבור שהיא חלק מהפמליה שלו, וקיוותה בתמימותה שבסופו של דבר יעריך את קורבנה ויתחתן איתה. לא יפה שהיא מדברת ככה על החברה שלה.

לנה יכולה היתה להיות מרוצה: תכניתה לשידוך השניים עלתה יפה גם בלי כל עזרה מצדה. אלא שוורה שלחה אליו את ציפורניה מהר מדי. היא ניצלה את המצב, גנבה לקהילת בוכרה את הרב, וברוב אנוכיות אימצה אותו לעצמה. מעיניה של לנה לא חמקה אף העובדה כי חברתה רזתה באופן נראה לעין. היא כמו איבדה ממשקלה כל קילוגרם שהרב העלה. היא באמת השתנתה, היא באמת היתה אחרת, היא ניצלה את המצב ולא היה כוח בעולם שישחרר מידיה את קורבנה. בעשרת הימים הראשונים רזתה בחמישה עשר קילוגרמים והיא נראתה לפתע כמו אחת מאותן יהודיות אמריקניות עשירות שהיו מזמינות את לנה למוסקבה, לוועידות ויצ"ו. אם היא רק היתה שמה קצת אודם על הפה מתחת לאף היהודי שלה, כמו שצריך, אז היו חסרים לה רק שרשרת זהב במחשוף, וכובע שעולה אלף דולר על הראש, והיא היתה נראית כמו אחת מהן. נשים מברית המועצות לשעבר, מבולגריה ומצ'כוסלובקיה הרגישו בוועידות האלה כמו משרתות. רק עכשיו למדה משמואל שלוורה יש בבולגריה קרובי משפחה מצד אמה, ומצד אביה בוורשה, ממש כמו שיש לו; ושהיא חיה כמה זמן בישראל, תתארי לך! לנה אמנם העבירה שם שנה שלמה, אבל זה לא נחשב. הוא היה לגמרי תחת השפעתה. בינתיים היא עוד הרשתה לו לנשום.

כששחררו אותו מבית החולים היא כבר הספיקה לסובב אותו לגמרי. מדי יום נסע בהכנעה למרכז העיר באוטובוס כדי לפגוש אותה, ולמרות שלנה לא הראתה כמה קשה לה עם זה, ולמרות שנפגשה עם ורה גם אחרי ששמואל החל להיעלם בערבים אחרי התפילה, ייסרה אותה תחושה של בגידה כפולה. זה מה שמגיע לה על הלילות שבהם בכתה ורה על כתפה וסיפרה שהמנהל מכה אותה. עכשיו סיפרה ללנה על התוכניות לעתיד שלה ושל הרב. היא נזכרה איזה פרצוף עשה כשגילה שאפילו זינה לא הולכת למקווה, ועכשיו החברה הכי טובה שלה מספרת לה, ובלי שום נקיפות מצפון, איך הם מתאימים במיטה! היא יכלה רק להצטער שלא תראה את הפרצוף של ורה, כשתגלה איך מתפוגגים חלומותיה על ילדים, כי הוא כמובן לא הזכיר בפני ורה את עקרותו, ולנה שמרה לעצמה את המידע הזה, במידה מסוימת של שמחה לאיד. טחנות הצדק האלוהיות טוחנות לאט אבל בטוח, עודדה את עצמה. היא כן תהתה אם לא ראוי שתיהנה מן הנקמה שמגיעה לה עוד בטרם יסיימו לטחון. לאור העובדה כי איבד את כבודו בעיניה, לא בא בחשבון שתילחם עליו. היא האמינה, עם זאת, שאם הוא במקום רדוד כל כך מבחינה מוסרית, לא יהיה קל יותר מלפתותו. ורה אמנם רזתה, ומוכרחים להודות שיש לה כמה נקודות יתרון פיזיות על פני לנה, אבל זו הרי עדיין אותה ורה חדלת-אישים שהכירה. היא רק השתחררה מגבר מוזר אחד וכבר נשאבה אל גבר אחר. השאלה היתה אם ראוי לרדת לרמתה. מצד אחר, היא ידעה הרי שעד יום מותה תכעס על עצמה אם תפספס את ההזדמנות לנקום.

אלא שלפתות את שמואל, עתה משכרך את נפשו באישה אחרת, לא היה קל כפי שתיארה לעצמה בהתקף פגיעוּת. הקסם האישי שלה חדל לעבוד עליו, וגם היא שוב לא חשה בנוכחותו בעקצוצי התרגשות שרמזו כי עודנה מושכת בעיניו, וכי בדרכו ניצבים רק הטאבו המוחלט והעניין הפושר שגילתה בו. אך התשוקה לפתות אותו מילאה אותה בעוצמה כזו שהיא החלה להזין את עצמה ולחיות מן הדמיונות כיצד היא זוכה בו, ובלילה בכתה בזעם כי הוא כלל לא מבחין בסערת התשוקה הגועשת בה. למען השם, היא הרי לא מאוהבת בו בלי לדעת, נכון? במקרה זה יש סיבה מוצדקת עוד יותר לנקמה: לפתע נדמה היה לה כי איבדה חלק משמעותי מעצמה, ואת משמעות החיים. היא אפילו תפסה את עצמה מהרהרת במחשבה המבישה כי תכתוב לסוכנות על הרומן שלו עם ורה, כדי שיסלקו אותו מבוכרה לפני שאנשים יתחילו לדבר.

בסופו של דבר החליטה שהמקום היחיד בו תוכל לתפוס את הרב הוא בגן התפוחים שבמדבר, שבו קטפו כלניות. הפעם תיתן לו לטעום את תפוח גן העדן המובטח, ושייקח אותה השד אם לא תצליח להדליק בעיניו ניצוץ כאילו היתה חוה ממש! הוא אמנם הציע שייקחו איתם גם את ורה, אבל לנה היתה משוכנעת שורה לא תסבול את הנסיעה הארוכה לשם ובחזרה, ותסרב בתוקף לעבור מסע כזה בשביל כמה תפוחים שגם ככה אפשר לקנות בשוק. הוא לא אמר לוורה דבר על שדה המוקשים, היא עוד היתה מבטלת לו את כל הטיול, ולנה פירשה את שתיקתו בעניין כסימן טוב. אבל כשהגיעו יחדיו למקום, היה הכול הפוך מכפי שציירה זאת לעצמה. לא זו בלבד שלא ניסתה לפתות את הרב – היא אף איבדה את הרצון לעשות כן. אפשר כי הסיבה היתה שבדרך לשם חלק עמה את אהבתו הילדותית לאודרי הפבורן, וכמה זמן חיה בו בסתר תמונתה של השחקנית האמריקנית לפני שזיהה אותה בה, בלנה. רק בבית החולים התחוור לו לפתע כמה סבל לשווא. אך מצד אחר היה זה חשוב עבורו, ואלמלא כן לא היה מתמודד עם הדברים עד היום. היא מצדה סיפרה לו שראתה אותו בחורף סופר כוכבים בחצר, וכי התפללה שיפסיק עם זה כבר, כי היא ישבה שם בכפור מתחת למדרגות עם אחוריים חשופים. גם אילו היו מתפשטים מכל בגדיהם בזמן קטיף התפוחים, היו עיוורים זה לעירומו של זה ממש כמו אדם וחווה לפני שחטאו. שעשוע דומה גרמה לה הודאתו, כי כאשר נסעו לכאן לפני חג השבועות כדי לקטוף ירק, והיא קטפה ענפים בטישרט ותחתונים, חשד בה לשווא כי היא מנסה לפתות אותו.

"בחייך!" התפרצה לנה. היא אפילו לא זכרה שהתפשטה מולו. היא צחקה ושיבחה אותו על שלא עשה שום צעד בכיוונה. ובכל זאת לא התאפקה מלשאול שמא לא יעשה איתה אהבה עכשיו, ובחיוך על שפתיה הגישה לו תפוח אדום. "ורה, למרות שהיא יהודיה, לא יודעת מה זה מקווה," אמרה לו ועקבה אחר שפתיו המתפתלות בנגיסה, "ולא ייתכן שלעשות אהבה עם אישה לא יהודיה זה חטא גדול יותר מלשכב עם יהודיה שלא היטהרה". בכוונה סיפרה לו על אורי, הישראלי שבו התאהבה כששהתה בארץ. אותו אורי טען כי אישה לא יהודיה ממילא אינה יכולה להיות לא-טהורה, והיא רצתה להתגייר בגללו בירושלים, ומבחינתה סקס זה שום דבר.

הגילוי כי למדה לקראת גיור, וכי רק מעט עוד היה דרוש כדי שתהפוך ליהודיה, פגע בשמואל. הוא חשב האם לא היה משתנה משהו בקשר שלהם אילו אמנם היתה מתגיירת, וכדי לא להסגיר שהפריע לו שלא עשתה למענו את מה שרצתה לעשות מתוך אהבה לחייל הישראלי, אמר: "אורי שלך היה כנראה מאהב גרוע".

"טוב, בזה אתה טועה!" הגנה עליו, אלוהים יודע למה.

"אף אישה לא באמת פריג'ידית," הוא נזכר בגניקולוג המשופם בהדסה, שהבטיח לו כך. אחרי שבדק את איריס הוא חזר אל המשרד שבו המתין שמואל כמו על קוצים לראות אותה, השליך את כפפות הגומי ובאי-נוחות ברורה הדריך את שמואל בדרכיו הפלאיות של הדגדגן, ובהשפעתו על הִתְרבּוּת מוצלחת והעמדת צאצאים. הוא אפילו הצביע לו בעיפרון על דגם של מפשעה נשית, שהיה ערוך על שולחנו למטרה זו, היכן עליו לחפש את הצ'ופצ'יק הזה בין רגליה של איריס. "כמובן," שמואל הרגיש גם עכשיו איך הוא מאדים, "טכניקה זה לא הכל באהבה, אבל בעל אוהב צריך לעשות כל שביכולתו על מנת לספק את אשתו. חבל להרים ידיים רק בגלל חייל ישראלי אחד, צעיר ואגואיסטי".

"דוראק!" חשבה לעצמה לנה, כי בעצם קרא לה פריג'ידית.

היא שמחה שסוף סוף ירד לה מהצוואר, אבל על זה היא לא יכלה לעבור בשתיקה. "אתה חושב שהייתי מציעה לך את עצמי, אם לא היית עקר?"

שמואל לא הגיב להתגרות הזו, אך הוא נפגע ורק בלע את שארית התפוח, כולל הליבה, ומשמילאו את סליהם יצא לפניה בשתיקה אל הרכב. הוא המתין שתתיישב לצדו, ואז אמר: "אני מקווה שלא סיפרת לה על זה".

"מישהו היה חייב להגיד לה," הפליטה מבלי להביט בו אפילו.

"תסלחי לי, אבל זה לא היה יפה מצדך," אמר. "מה אם היתה מפסיקה לקחת גלולות בגלל זה?"

לנה לא הבינה בתחילה למה הוא מכוון. הרי למען השם, הוא בעצמו אמצעי המניעה הטוב ביותר. אבל אז הביטה בו וכשהבחינה במבט המודאג שעל פניו, הבינה לפתע כי האגדה על עקרותו של שמואל מקורה בראשה שלה בלבד.

 

אבל היא טעתה גם בהנחה שהוא ירד סוף סוף מצווארה, שכן במהלך הנסיעה מגן העדן כבר לא יכול היה שמואל להתאפק, וסינן מבין שיניו החשוקות, שהיא בהמה. בדיוק באותו רגע הם עלו על מוקש, וכשמצאו ביום המחרת במדבר את גופותיהם החרוכות, כמה מטרים מהוואן המעוות, הם היו מולחמים זה לזה כך, שלקחו אותם לנתיחה אחד על השני.

לא היה דבר מוזר בעובדה שהגופות הושלכו מרחק רב כל כך מן הרכב כתוצאה מן הפיצוץ; אך כיצד קרה שנשרפו בעודם חבוקים כמאהבים – זה היה אגוז קשה לפיצוח עבור הכבאים והשוטרים. אילו היה הדבר תלוי בפקידות המקומית ובבית החולים, היו מפרידים ביניהם בדרך זו או אחרת במהלך הנתיחה, וקוברים כל אחד בנפרד – את הרב בבית הקברות היהודי, ואת לנה בזה הפראבוסלאבי; אלא שבינתיים הגיע לבוכרה רבה הראשי של אוזבקיסטן ואסר את כל זה, לאחר התייעצות בת שעות מספר עם החברה קדישא בירושלים. גופת הרב מוכרחה להיקבר בישראל, נאמר לו, זה קודם כל; ודבר שני, מסיבות הלכתיות אסור לקיים נתיחה שלאחר המוות, שכן כל חתיכה מגופתו של יהודי מוכרחה להיות מובאת לקבורה; ודבר שלישי, חייבים לשלוח את הרב, ביחד עם הבחורה הלא-יהודיה, בארון פח אל ארץ הקודש, שאלמלא כן ייקבר חלק מגופו עמה, בבית קברות נוצרי! הוא העיר אמנם, כי קבורתה של נוצריה שלמה בקבר יהודי עשויה להיות עניין גרוע עוד יותר, אבל בירושלים התעקשו וטענו כי בנסיבות הקיימות אין זה משנה. מה שחשוב הוא שהיהודי יהיה שלם בתחיית המתים, ובכל מה שקשור לבחורה, תחיית המתים ממילא לא נוגעת לה. אם היא בכל זאת אחת מאותם אנשי אמונה בין הגויים – מה שאינו סביר במיוחד אם מביאים בחשבון את ההתדרדרות המוסרית של הצעירים בימינו – והיא תזכה לחיים בעולם הבא, מה עוד היא יכולה לבקש לעצמה אם לא לנוח בשלום באדמת ישראל לצד הרב, ולחסוך לעצמה את המסע במנהרות התת-קרקעיות אל ארץ הקודש, מסע אשר נכון לשרידיהם הקדושים של אנשים פחות ברי-מזל ממנה. שם, ככתוב בספר יחזקאל, עצמותיה יקרבו עצם אל עצם, יקרמו עור וגידים ויעלו בשר ויחיו לעד בעולם הבא.

טיעונים אלה נחסכו מן הפקידים האוזבקים. אמנם צותתו לשיחתו הארוכה של הרב הראשי עם רבני החברה קדישא, אבל בטרם תורגם הכול מעברית ופוענח כבר החליט הנשיא קרימוב כי מוכרחים – מסיבות פוליטיות – להיענות לבקשת היהודים. גורלה-שלאחר-המוות של לנה נחתם אפוא, חרף מחאתה של הכנסייה הפראבוסלאבית. ארון העץ שהכיל את גופותיהם המפוחמות זו לזו הוכנס לארון פח, נחתם ונשלח לישראל בטיסה, בליווי הקונסול הישראלי. בינתיים התגלגלה הידיעה על אודות התאונה הטראגית של הזוג היהודי-נוצרי לצהובונים במערב, ותמונה בגודל חצי עמוד של התפלצת הדו-ראשית, זוג המאהבים שחוברו במותם – תמונה שצילמה משטרת אוזבקיסטן ונמכרה ל-Bild am Sonntag הגרמני – הגיעה גם לעיתונים בישראל. הכוונה לקבור אותם יחדיו גררה תשומת לב מיוחדת מצד התקשורת הישראלית, וההלוויה בשכונת סנהדריה בירושלים חייבה התערבות של משטרת התנועה. זו נאלצה לפזר הפגנות בעד ונגד שהתארגנו מול שער בית הקברות בסנהדריה, ולמנוע את חילול בית הקברות.

חילוקי הדעות בין החילונים בשאלה, האם נכון היה להיענות לבקשתה של החברה קדישא, הפכו את קברו של רבי שמואל כמעט למקום עליה לרגל, סמל לאהבה המתעלה מעל לאמונות הדתיות, ומצבת האבן הנושאת את שם הרב היתה מכוסה אבנים ופרחים עוד שנים רבות אחרי האירועים הללו.

אבל בדיחות הצידה, האדם היחיד שבאמת ביכה את אובדנו היתה ורה. היא איבדה את בעלה-לעתיד ואת חברתה הקרובה. אך לא עבר זמן רב והיריון המתיק את עצבונה, שכן ציפתה לילדו של המנוח. אפשר לומר שסוף טוב – הכל טוב; אבל ראוי להרהר גם בעובדה שכל זה לא היה קורה אילו שלט שמואל ברגשותיו, ולא אמר ללנה שהיא בהמה.



[1] כפרֵי פּוֹטיוֹמקין (ברוסית: Потёмкинские деревни) הוא ביטוי שפירושו זיוף מרשים אך ריק מתוכן, תפאורת ראווה שנועדה ליצור רושם, אך אין מאחוריה כלום.

יאן נרודה: בבית שלושת השושנים
יאן נרודה סיפורי מאלה סטראנה

יאן נרודה נולד ב-1834 ומת ב-1891. הוא חי כל ימיו בפראג והרבה לכתוב עליה, למשל בקובץ הסיפורים המפורסם ביותר שלו, “סיפורי מאלה-סטראנה”, שממנו כבר הבאתי את סיפורו של מר פורל. היום אני מביא את תרגומי הישן לסיפור מאוד לא-אופייני לנרודה, סיפור שכולו תשוקה וארוטיקה.


אני חושב שהייתי משוגע אז. כל ורידיי פעמו, דמי להט.

היה ליל קיץ חם אך אפל. בעננים שחורים התעטף סוף-סוף האוויר הגופריתי, המת, של הימים האחרונים. לעת ערב הדפה לפניה רוח סערה את העבים, אחר כך השמיע רעם אדיר קולו, גשמי זעף שטפו, ועד שעת לילה מאוחרת נמשכו הגשם והרעמים. ישבתי מתחת לאַרְקָדַת העץ של הפונדק שב"בית שלושת השושנים", הסמוך לשערו של מנזר סטרהוב. היה זה פונדק קטן, שבימים ההם פקדו אותו אורחים רבים מן הרגיל רק בימי ראשון, שאז בילו בסלונו צוערים וקורפורלים, אשר רקדו לקול נגינת פסנתר. אכן היה זה יום ראשון. ישבתי לשולחן שלצד החלון, מתחת לארקדה, לגמרי לבדי. רעמֵי-אדירים הלמו בקולם כמעט בזה אחר זה, הגשם תופף על רעפי הגג שמעליי, המים ניגרו באשדים שוטפים אל הקרקע, והפסנתר שבסלון זכה רק להפוגות קצרצרות בטרם שוב נשא קולו. לרגעים השקפתי בעד הדלת הפתוחה אל הזוגות המסתחררים, המצחקים; לרגעים שוב נשאתי מבטי החוצה אל הגינה החשוכה. לעתים, כשהאיר את השמים ברק בהיר במיוחד, הבחנתי בקצה הארקדה בערימות לבנות של עצמות אדם. שהרי כאן היה פעם בית קברות קטן, ובדיוק באותו שבוע הוציאו מקברם את השלדים כדי להעבירם למקום אחר. האדמה הייתה עדיין הפוכה, הקברים פתוחים.

ואולם רק לרגעים קצרים נשארתי אצל השולחן. תכופות קמתי ממקומי וקרבתי אל דלת הסלון הפתוחה לרווחה, כדי להביט מקרוב ברוקדים. משכה אותי לשם נערה יפה, כבת שמונה-עשרה. דקת גזרה, קוֵיה חמים ומלאים, שערה השחור פזור, גזור בקו העורף, פניה חלקים ועגולים, עיניה בהירות – נערה יפה! במיוחד ריתקו אותי עיניה. כמים צלולות, צופנות-סוד כפני מים, אך חסרות-שלווה, הן מעלות בדעתך מיד את המלים: "האש מן העצים תִּשְׂבַּע, והים ירווה ממים, בטרם תשֹבע יפת-העין מגברים".

היא רקדה כמעט בלי הרף. אך היטב השגיחה בעובדה כי לכדה את מבטי. כשרקדה בקרבת הדלת שלידה עמדתי, הביטה בי תמיד במבט חודר; וכשהמשיכה לרקוד בעומק הסלון, ראיתי, אף חשתי, כי בכל סיבוב היא שולחת מבטה אליי. לא ראיתיה מחליפה דברים עם איש.

שוב עמדתי שם. מבטינו נפגשו מיד, אף על פי שהנערה עמדה אחרונה בשורה. הקוודריל התקרב אל קצו, הסיבוב החמישי הסתיים, לפתע פרצה נערה אחרת אל הסלון בריצה, נשימתה קצרה והיא נוטפת מים. היא פילסה דרכה אל יפת-העין. המוזיקאים החלו לנגן בשישית. בעוד שרשרת האנשים הראשונה נוצרת לחשה הרצה דבר-מה ליפת-העין, וזו הנידה ראשה בשתיקה. הסיבוב השישי התארך מעט, צוער נמרץ ניהל אותו. כשהגיע לקצו שוב הביטה יפת-העין אל דלת הגן, ואז פנתה אל הדלת הראשית של הסלון. ראיתי אותה מכסה בחוץ את ראשה בשמלתה העליונה, ואז נעלמה.

הלכתי והתיישבתי שוב במקומי. הסופה החלה שוב, כאילו עדיין לא סערה כלל לפני כן; הרוח ילל בכוח מחודש, הרעמים הלמו. האזנתי ברעדה, אך מחשבותיי היו נתונות רק לאותה נערה ולעיניה הפלאיות. ללכת הביתה – על כך לא היה אפשר לחשוב אפילו.

רבע שעה חלפה והבטתי שוב אל דלת הסלון. יפת-העין עמדה שם בשנית. היא היטיבה את שמלתה הרטובה, ניגבה את שערה הלח ועלמה מבוגרת יותר סייעה לה.

"ומדוע יצאת הביתה במזג אוויר נורא שכזה," שאלה ההיא.

"אחותי באה לחפש אותי". עתה שמעתי לראשונה את קולה. הוא היה רך כמשי, מתנגן.

"קרה דבר-מה בבית?"

"מתה אימא".

נרעדתי.

יפת-העין הסתובבה ויצאה החוצה. היא עמדה לצדי, מבטה נח על מבטי, חשתי את ידה לצד ידי הרועדת. אחזתי בידה, והיא הייתה רכה.

בשתיקה משכתי את הנערה עוד ועוד אל הארקדה, והיא באה ברצון.

הסופה התגברה והגיעה עתה אל שיאה. הרוח געשה כשיטפון-מים, שמים וארץ צווחו, מעל ראשינו התגלגלו רעמים, המתים סביבנו כמו צרחו מקבריהם.

היא נצמדה אליי. חשתי את בד שמלתה הלח נדבק אל חזי, הרגשתי את גופה הרך, את נשימותיה הקורנות – חשתי, כאילו עלי לשתות את נפשה הנקלֵית מתוכה!

קארל צ'אפק: הוכחה חותכת
kapsa.jpg
img220.jpg

הנה הצצה אל העבר - אל התרגום הראשון שלי, שאבד קצת בתהום הנשייה. הסיפור “הוכחה חותכת” הוא צ’אפק-המהתל-בז’אנרים בשיאו. התרגום, יחד עם ההקדמה שצירפתי אליו ומעידה היטב כמה השתנה מעמדו של צ’אפק בישראל בשנים שחלפו, פורסמו בגיליון מספר 3 של כתב העת קצר-הימים “אלמנך”, בשנת 2010 - גיליון שהוקדש כולו לנושא המכתבים.


"סיפורים מכיס אחד" ( 1929 ) הוא כנראה קובץ הסיפורים המפורסם ביותר מבין אלפי העמודים שהותיר אחריו הסופר הצ'כי קארֶל צ'אפק, שמוכר בארץ בעיקר כסופר מדע בדיוני ("המלחמה בסלמנדרות") וכמחזאי שהציג לעולם את המלה "רובוט". 24 סיפורי הקובץ עוסקים כולם בשאלת האפשרות לדעת, ובמגבלותיה של הידיעה האנושית. זהו ללא ספק אחד העיונים הספרותיים המקיפים ביותר בשאלה "מהו ידע" ובמימושה של הפילוסופיה הספקנית, וצ'אפק תוקף בכוח בכל החזיתות: הוא מפקפק בידיעותיו של המדע, בידיעותיה של הדת, מפקפק בגרפולוגים ומפקפק בשופטים. הוא מטיל ספק באמונות הבסיסיות ביותר שמניעות את בני האדם, מדגים וחוזר ומדגים כיצד הן מעכבות אותם, מטעות אותם, שוללות מהם הלכה למעשה את חייהם.

הדברים הופכים סבוכים יותר אם נזכור שרוב גיבוריו של צ'אפק בסיפורים הקצרים האלה הם אנשי משטרה, בלשים, שופטים-חוקרים (כמו בסיפור שלפנינו) – כלומר, אנשים שההגעה לאמת האחת, המוחלטת, היא כל תכלית עבודתם. אי-ידיעה מערערת לאנשים כאלה את עולמם הפרטי והמקצועי

כאחד. וגם עבור הקוראים, נדמה, מדובר בקובץ סיפורים מבלבל, שכוחו באפקט המצטבר שלו: צ'אפק מציג בו דרכים רבות כל כך לערער את מושג האמת, ובתחומים רבים כל כך, שקשה להתעלם מדבריו. הוא אף משכיל להציע בזה אחר זה, בסיפורים עוקבים, טיעונים סותרים – סתירות שדווקא פועלות כך יחדיו ומערערות עוד יותר כל תקווה לוודאות. הסיפור שתורגם כאן שייך לקבוצת סיפורים שבהם מדגים צ'אפק כיצד עצם הטענה לידיעת אמת חייבת להיות מוטלת בספק כשמדובר בבני אדם, שהרי לעולם אין לדעת מה הם מסתירים, מהן תוכניותיהם, וכיצד הם עתידים לפעול.

מבחרים מתוך "סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מכיס שני" (שראה אור גם הוא ב 1929- , ובמובנים רבים הוא המשכו הישיר של קודמו, על אף הבדלים

חשובים בין הקבצים, בעיקר ככל שהדבר נוגע לטכניקות סיפוריות), תורגמו לעברית כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, על ידי אליעזר ארנשטיין ופסח ליפובצקי ("משני הכיסים גם יחד", "כבוד השופט צוחק"), ואחר כך בשנות השבעים על ידי דב קווסטלר (במבחר "האיש שידע לעופף"). חוה שור תרגמה בשנות השישים שני סיפורים שנכללו במבחר "מלוא השק סיפורים". ב 2001- תורגמו שמונה סיפורים על ידי רות בונדי, וראו אור בכרך זעיר בהוצאת עם עובד – קובץ שהיה, עד חודש מארס השנה, הספר היחיד משל צ'אפק שעוד ניתן היה להשיגו מעת לעת בחנויות. באמצע חודש מארס ראה

אור תרגום ראשון לעברית של "שנת הגנן" לצ'אפק, גם הוא בתרגומה של בונדי, בהוצאת בבל.


"אתה יודע, טוניק", אמר השופט החוקר מאטֶס לחברו הקרוב ביותר, "זה עניין של ניסיון; אני לא מאמין לאף תירוץ, לשום אליבי ולשום דיבורים; אני לא מאמין לנאשם וגם לא לעדים. הבנאדם משקר, גם כשהוא לא מתכוון לשקר; ככה, למשל, יישבע בפניך העד שאין בו כל איבה כלפי הנאשם, והוא בעצמו לא יודע שבאותו הזמן ממש, בתוככי נפשו, אתה מבין, בעומק הלא מודע שלו, הוא שונא את הנאשם בגלל איזו קנאה או עוינות מודחקת. כל דבר שהנאשם מוציא מהפה כבר תוכנן מראש; וכל דבר שמוציא מפיו העד, ייתכן שנובע מכוונה מודעת – ואפילו לא מודעת – לסייע לנאשם או להזיק לו. את זה אני יודע, חביבי: הבנאדם הוא ממזר שקרן מכף רגל ועד ראש.

"במה אני מאמין, אם כך? בדברים שקורים במקרה, טוניק; באותם מעשים או פעולות או בַּמילים הלא מודעות, או – איך לומר – בלתי נשלטות, שהבנאדם פולט פה ושם בלי משים. אפשר לזייף הכל, לייפות כל דבר, בכל דבר יש כוונה כלשהי, הכל הוא העמדת פנים, הכל מלבד המקריות: זה גלוי ממבט ראשון. השיטה שלי היא כזו: אני יושב ומניח לאנשים לברבר את כל הדברים שהמציאו והכינו מראש; אני מעמיד פנים כאילו שאני מאמין להם, אני אפילו מעודד אותם כדי שיפטפטו עוד ועוד, ואני אורב להם, עד שנפלטת להם מהפה איזו מילונת לא מכוּונת, לא שקולה; אתה יודע, הבנאדם צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. יש שופטים חוקרים שהטקטיקה שלהם היא לבלבל את הנאשם; לכן הם מתפרצים לדבריו כל הזמן ומסובבים אותו ככה, שהטמבל הזה מוכן להודות מרוב בלבול אפילו ברצח הקיסרית אליזבת. אני לא. אני מבקש ודאות מוחלטת; לכן אני אורב בסבלנות, עד שמתוך ההתחמקויות והשקרים השיטתיים שמכונים בשפה המקצועית "עדות", מבליחה חתיכה לא מודעת של אמת. בעמק הבכא הזה, אתה יודע, האמת הטהורה מתגלית רק במקרה: רק פליטת פה יכולה להסגיר את הבנאדם; רק טעות שהוא עושה בלי כוונה.

"שמע, טוניק, אני לא שומר ממך סודות; הרי אנחנו חברים מהילדוּת – אני לא צריך להזכיר לך איך חטפת בשבילי כששברתי את החלון. לא הייתי מגלה את זה לאף אחד, אבל יש משהו שאני מתבייש בו, משהו שאני מוכרח להוציא החוצה; אין מה לומר, בני אדם צריכים להתוודות. אני אספר לך איך ממש לאחרונה השיטה שלי הוכיחה את עצמה בחיי... בחיי הפרטיים ביותר; בקיצור, בחיי הנישואין שלי. ואז תאמר לי, בבקשה ממך, שהייתי טיפש ונבזה; זה מגיע לי.

"ידידי, אני... כן, אני חשדתי באשתי מרתה; בקצרה, קינאתי כמו משוגע. אני הכנסתי לעצמי לראש, שיש לה משהו עם ההוא... הצעיר הזה... בוא נקרא לו ארתור, נדמה לי שאתה לא מכיר אותו. חכה, אני לא ברברי; אם הייתי יודע בוודאות שהיא אוהבת אותו, הייתי אומר, מרתה, בואי ניפרד. אבל זה מה שהכי גרוע: לא הייתה לי כל ודאות; טוניק, אתה לא יכול לתאר לעצמך את הייסורים. חי אלוהים, זו הייתה שנה איומה! אתה יודע אילו שטויות יכול בעל קנאי לעשות: הוא יתכנן מעקבים, יארוב, יחקור את המשרתות, יעשה סצנות... אבל תזכור שאני – כך רצה המזל – שופט חוקר; ידידי, חיי המשפחה שלי בשנה האחרונה – זו הייתה חקירה צולבת מתמשכת מבוקר ועד... עד ששוב הגיע הזמן לישון.

"החשודה, זאת אומרת מרתה, עמדה בזה יפה; גם כשבכתה, גם כשנפגעה ושתקה, גם כאשר מסרה היכן הייתה כל היום ומה עשתה, המשכתי לשווא להשתוקק לאיזו פליטת פה שלה, לאיזה רמז מסגיר. אתה יודע, לעתים קרובות שיקרה לי, כלומר, בדרך כלל הייתה משקרת, אבל אתה יודע איך זה עם נשים; אשה לא תגלה לך אפילו אם הייתה שעתיים אצל התופרת – היא תמציא שהייתה אצל רופא השיניים או בבית הקברות אצל אמאל'ה. ככל שאמללתי אותה יותר – טוניק, גבר קנאי גרוע יותר מכלב משתולל – ככל שחקרתי אותה יותר, כך הייתי משוכנע פחות. כל מילה שלה ניתחתי, בכל התחמקות שלה נברתי עשר פעמים; אבל לא מצאתי כלום מלבד אותם חצאי האמיתות וחצאי השקרים המחושבים הרגילים, שמרכיבים כל קשר אנושי נורמלי, אתה יודע, ובמיוחד את חיי הנישואין. אני יודע איך הרגשתי תוך כדי כך; אבל כשאני חושב כמה סבלה באותה עת מרתה האומללה, מתחשק לי להחטיף לעצמי.

"ובכן, מרתה נסעה השנה לפְרַנְטִישְׁקוֹבִי לָאזְנְיֶה – אתה יודע, ענייני נשים וכיוצא בזה, בקיצור, היא נראתה לא טוב. ברור שביקשתי שמישהו שם ישים עליה עין – שילמתי לאיזה מנוול שבעצם רק שרץ במסבאות... זה מוזר, איך כל החיים מתקלקלים כשדבר אחד בהם מתערער; אם יש לך כתם באיזה מקום, אתה מתלכלך כולך. מרתה כתבה לי... במין חוסר ביטחון כזה, בביישנות... כאילו לא ידעה על מה לכתוב; מובן שקראתי כל מכתב אלף פעם וחיפשתי בין השורות... והנה פעם אחת קיבלתי ממנה מכתב, הכתובת הייתה "פראנטישק מאטֶס, שופט חוקר" וכן הלאה; וכשאני פותח את המעטפה ושולף את המכתב שלה, אני רואה את המילים: "ארתור יקירי"!

"שמע, חשבתי שאני הולך למות. הנה זה, סופסוף. זה קורה לפעמים, כשהבנאדם כותב כמה מכתבים, שהמכתב נדחף למעטפה הלא נכונה. איזה ביש מזל, הלא כן, מרתה? אבל הצטערתי עליה, ידידי, שככה גילתה לי את הקלפים שלה.

"אל תבין אותי לא נכון, טוניק, התכוונתי שלא לקרוא את המכתב הזה, שהיה מיועד לאותו... אותו ארתור, והדבר הראשון שעלה בדעתי היה לשלוח אותו בחזרה למרתה; הייתי עושה את זה בכל מצב אחר, אבל הקנאה היא תשוקה מלוכלכת, כל כולה גועל נפש. ידידי, אני קראתי את המכתב הזה, ואני אראה לך אותו, משום שאני נושא אותו איתי. תראה, אם כך, מה נכתב בו:

ארתור יקירי,

אל תכעס על שלא עניתי לך עד עתה; אבל הייתי אחוזת דאגה מפני שפרנצי שלי – זה אני, כן? – לא כתב לי כבר זמן רב כל כך. אני יודעת שיש לו עבודה רבה, אבל כשאישה לא שומעת מבעלה זמן רב כל כך, היא מסתובבת כמו נשמה תועה. אבל את זה אתה לא תוכל להבין, ארתור. בחודש הבא פרנצי יבוא לכאן, אז אולי תוכל לבוא גם אתה. הוא כותב לי שיש לו עכשיו מקרה מאוד מעניין. הוא לא כתב מהו, אבל אני חושבת שזה הרצח של הוגו מוּלר, וזה מעניין אותי מאוד. אני כל כך מצטערת שפרנצי התרחק ממך מעט, אבל זה בגלל שיש לו כל כך הרבה עבודה; לוּ היו הדברים כמו פעם, הייתם יכולים לצאת קצת ביחד, או לנסוע לטיול באוטו. תמיד נהגת בנו בכזו חביבות, וגם עתה לא שכחת אותנו, אף על פי שהדברים כבר אינם כפי שהיו צריכים להיות. אך כזה הוא פרנצי, עצבני ומוזר. אגב, אתה אפילו לא כתבת לי מה עושה הילדונת שלך. פרנצי גם מתלונן שחום אימים בפראג; מוטב לוּ היה יכול לנסוע לכאן ולנוח, אבל הוא בטח יושב עד הלילה במשרד. מתי תיסע לים? אני מקווה שתיקח איתך את הבחורה שלך; אתה לא יודע מה זה, כשאנחנו הנשים מתגעגעות. בידידות, ארתורי,

שלך,
מרתה מאטֶסובה

 

"ובכן, טוניק, מה תגיד על זה? אני יודע שזה לא מכתב שנון במיוחד; הוא קצת קלוש בכל הנוגע לסגנון ולעניין; אבל ידידי, כמה אור שהוא שופך על מרתה ועל הקשרים שלה עם המסכן הזה, ארתור. לעולם לא הייתי מאמין לה ככה, לא משנה מה הייתה אומרת; אבל עכשיו היה לי ביד משהו שנעשה כל כך בהיסח הדעת, כל כך בלי כוונה... אז אתה רואה שהאמת, האמת החד משמעית והבלתי מעורערת, נגלית רק מבלי משים. בחיי, כמעט בכיתי מרוב שמחה, אבל גם מרוב בושה שקינאתי בטיפשות כזו.

"מה עשיתי אחר כך? נו, קשרתי בשרוך את הקלסר של רצח הוגו מוּלר, סגרתי אותו במגירה, ויום למחרת הייתי בפרנטישקובי לאזנייה. כשראתה אותי מרתה, הסמיקה וגמגמה כמו ילדה קטנה; היא נראתה כאילו עשתה משהו איוֹם. אני לא הגבתי. פרנצי, היא אמרה לי כעבור רגע, קיבלת את המכתב שלי?

"איזה מכתב, תהיתי. בשם אלוהים, את כמעט ולא כותבת לי.

"מרתה הביטה בי בפליאה ונאנחה כאילו רווח לה. אם כך, נראה ששכחתי לשלוח אותו, היא אמרה ופשפשה בתיק שלה, עד שדגה ממנו מכתב מקומט מעט. הוא נפתח במילים "פרנצי יקירי"! לא יכולתי שלא לצחוק בלבי. נראה שאדון ארתור מיהר להשיב בינתיים את מה שלא נועד עבורו.

"אחרי כן כבר לא נאמרה מילה בעניין; מובן שהתחלתי לספר לה על המקרה של הוגו מוּלר שכל כך עניין אותה. אני חושב שעד היום היא מאמינה שבכלל לא קיבלתי את המכתב ההוא.

"נו, וזה הכל; מאז די שקט אצלנו. תגיד לי, לא הייתי מטומטם, שקינאתי בכזו נבזות? עכשיו אני מנסה, כמובן, לפצות את מרתה; מהמכתב הזה הבנתי כמה המסכנה דואגת לי. זהו, הוצאתי את זה; אדם מתבייש בטיפשותו יותר משהוא מתבייש בחטאיו.

"אז הנה לך דוגמה קלאסית, איזו עוצמה מוחלטת יש למקריות טהורה, לא?"

 * * *

בערך באותו הזמן, הבחור הצעיר, שכונה לעיל ארתור, אמר למרתה: "ובכן, מתוקה, זה עבד?"

"מה, אהובי?"

"המכתב ההוא, ששלחת לו כאילו בהיסח הדעת".

"עבד", אמרה מרתה והרהרה. "אתה יודע, יקירי, אני כמעט מתביישת שפרנצי מאמין לי עכשיו בצורה עיוורת כל כך. הוא כל כך טוב אלי מאז... הוא סוחב את המכתב איתו כל הזמן, על הלב".

מרתה נרעדה. "זה בעצם נורא ש... שאני משקרת לו ככה, אתה לא חושב?"

אבל ארתור לא חשב ככה; לכל הפחות, הוא פסק שבהחלט אין זה כך.

איוון קראוס: מספר לשמיים
איוון קראוס, מספר לשמיים

איוון קראוס נולד בפראג ב-1 במרץ 1939 לאב יהודי ואם נוצרייה. הוא סופר, מחזאי, תסריטאי ומפעיל תיאטרון בובות. אביו אוטה תרם טקסטים לכתב עת פארודי, ואחרי מלחמת העולם השניה כתב (ביחד עם אריך קולקה) את הספר "בית חרושת למוות" (1946), שהפך לאחד מספרי התעודה המכוננים על אודות החיים באושוויץ. קראוס נשוי לנאדייז'דה מונזרובה – שחקנית, מפעילת תיאטרון בובות ואנימטורית. יש לו ארבעה אחים, ביניהם יאן קראוס, שחקן ומנחה הטלוויזיה הפופולארי ביותר בצ'כיה. הסיפור “מספר לשמיים” לקוח מספר באותו שם. לסיפורים נוספים, ראו כאן בקובץ פדפ.


הכול בעצם התחיל בזה שלחברי יוזף היה דוד אופנוען. הוא היה גאה בו, משום שהדוד היה רוכב בתחרויות, ויוזף דאג להזכיר את זה כל הזמן לרודולף ולי. רודולף עצמו היה בעליו של אוסף גולות זכוכית נדירות. מובן שבכך לא יכול היה בשום אופן להשתוות ליוזף, שכן דוד שמשתתף בתחרויות אופנועים הוא עניין גדול בהרבה מאוסף גולות, אבל לפחות היה לו משהו. כשדודו של יוזף היה אפילו מעורב בתאונה שעליה כתבו בעיתונים, התערער מעמדנו עוד יותר, שכן יוזף השיג לעצמו מאיפשהו גזיר עיתון נדיר, שאותו נשא עמו כל הזמן כאילו היה מדובר באיזו תעודה.

הייתי אפוא חלק מחבורה שהסכימה לקבל אותי רק בתנאים מסוימים. הייתי חייב לשאול כל פעם מה שלום הדוד וכמה גולות הורווחו.

יוזף דרש שנאזין לסיפורים על האימונים של דודו ועל צרות עם האופנוע. מאוחר יותר אחזה בו פרנויה והוא הודיע, כי למרות שאינו רוצה לנקוב בשמות, יש לו תחושה שנמצאים בינינו אנשים שהיו שמחים מאוד להפריד אותו מגזיר העיתון שתיאר מה בדיוק עיקם או שבר דודו הנדיר, בתוספת מניין הימים שאותם העביר הסוּפר-דוד בבית החולים במהלך השנים האחרונות.

הדפנו מעלינו האשמות אלה והבטחנו ליוזף כי הוא טועה. מה נעשה עם הכתבה הזאת, אם אין אנו בעליו של הדוד?

יוזף נרגע לכמה ימים, אבל אז שאל פתאום אם אנחנו לא מדברים על דודו כאילו היה דודנו. היינו צריכים להישבע שלא נגענו בדוד שלו, בכלל זה גם לא בסיפורו או באופנועו.

גם רודולף, באופן טבעי, לא רצה להישאר בצילו של הדוד ובעליו, ולכן הודיע לעתים אף הוא כי אין באפשרותו להיפגש איתנו, שכן עליו לספור את הגולות שלו, משום שנדמה לו שכמה מהן חסרות. יוזף הבטיח לרודולף כי לו-עצמו אין כל צורך בגולות, לאור העובדה שבכלל אין לו זמן לאסוף אותן, כי הדוד לוקח אותו איתו לתחרויות.

מצבי היה, אם כן, הכי גרוע. היה עליי להישבע שאפילו אצבע לא הנחתי על הגולות, ושלא השתמשתי בדוד אפילו בטעות. אחר כך הדרדר מצבי עוד יותר, כשיוזף התחיל לבחון אותי על אודות הדוד. היה עליי לציין לאיזה מקום הגיע הדוד בכל התחרויות האחרונות, וכן לנקוב בשמות כל מאהבותיו.

אז הבנתי כי הגיע הזמן להכריז מלחמה על הדוד בטרם אדרס תחת אופנועו או אֵטחן לחצץ.

אמרתי שאני לא ניגש לבחינה. סירבתי אפילו לומר כמה כוחות סוס יש לאופנוע, למרות שידעתי את החומר, ואמרתי שעליי לזכור דברים חשובים בהרבה.

"למשל?" שאל יוזף.

"למשל את המספר של אבא שלי", אמרתי, ומיד הרגשתי איך אני צומח בתוך הדממה שהשתררה, איך אני מזדקף, ואיך נעלם האיש על האופנוע, שאותו לא ראיתי מעודי, ואיך הופכות הגולות לעפר.

התענגתי אז על טעם סקרנותם של שני בני-כיתתי ועניתי בקמצנות, מזווית הפה, כמו שראיתי את בוגרט עושה בסרט כשהוא מתדיין עם גנגסטרים נחותים ממנו. היה עליי כמובן לבסס את הצהרתי, כדי לחמוק מהאשמות שמא המצאתי את כל העניין, והזמנתי את שני החברים אלינו הביתה. כשהשתכנעו שלאבי באמת מקועקע מספר על ידו, התחילה תקופה חדשה בחיי. בהיותי בעליו של אב ממוספר, זכיתי לחירות מושלמת.

חבריי התנהגו אליי בכבוד. רודולף הציע לי חלק מהגולות ויוזף הביע נכונות להשאיל לי את הכתבה כל שני, רביעי ושישי, אם אגלה לו מה פירוש המספר של אבא. אבל זמן רב הייתי אני עצמי עֶבֶד, והייתי בקי בעבודתו של נוגש העבדים. מלבד זאת הבנתי שמר בוגרט היה נוהג באופן דומה, ולא הנחתי לעצמי להתרכך. אמרתי לבני כיתתי שאני מבין ללבם; אבל רמזתי כי לא גולות, וגם לא דוד אופנוען, לא יכולים להשתוות למספר שאותו קיבל אבי מאיזה ארגון סודי, שאת שמו אף הוא עצמו אינו רשאי לגלות. אחר כך ביקשתי מהם שלא יעשו לי את כל העניין קשה יותר, ושמוטב שלא ישאלו אותי עוד בנדון.

ובגלל שהמספר החל לעניין גם אותי, שאלתי את אימא מי נתן אותו לאבא.

"איזה מספר?" נבהלה.

"זה שעל היד".

"על איזו יד?" שאלה אימא בדאגה ברורה.

אחר כך ניסתה להתחמק. בעצמה הציגה לי שאלות, או שענתה על שאלות שבכלל לא שאלתי.

פעם אחת, כששוב שאלתי אותה, אמרה לי שבאותה מידה יכול להיות שלאבא יש על היד קעקוע של עוגן.

"אבל עוגן אין לו," אמרתי.

"אתה רואה?" אמרה אימא נחרצות.

לעתים מיהרה לפצוח בשיר במקום לענות לי, שרה איזה שיר ארוך, ומשום שאף בן לא יפריע לאמו באמצע שיר, לא נותר לי אלא לפנות לענייני.

"יש בעלים שפשוט יש להם מספר," אמרה לי מאוחר יותר. זה שהיא כינתה את אבא 'בעל' עורר בי תחושה שמדובר ככל הנראה באיזה ארגון שבו מוספרו בעלים, ככל הנראה כדי שלא ילכו לאיבוד.

כשכבר זכרתי את שירהּ של אימא בעל-פה, חדלתי להקדיש תשומת לב למספר. ומלבד זאת עניינו אותי יותר מספרי השחקנים בנבחרת הכדורגל, ומספרי מכוניות.

זמן קצר אחר כך, כשכבר גיששתי אחר מספר הטלפון של ילדה אחת, למדתי איך קיבל אבא את מספרו. אבא טען שזה מספר לשמיים, והוא צחק כשאמר זאת. אימא, שככל הנראה לא הצליחה להשתחרר מהפחד שעוררו בה הימים שבהם חולקו מספרים, עשתה לאבא סימן שלא ידבר על זה איתי.

אולי זו הסיבה שבגללה נבהלה, כמה שנים מאוחר יותר, כשאחותי הקטנה קתרינה ביקשה לדעת מה פירוש הדבר שאמרה עליה אחת התלמידות בכיתתה.

"מה אמרה?" שאלה אימא.

"יהודיה ערמומית," אמרה אחותי.

אימא פצחה מיד בשיר והייתה כל כך מזועזעת שערבבה שתי מנגינות. אחר כך אמרה לאחותי שודאי שמעה לא טוב. קתרינה טענה ששמעה טוב מאוד. אימא עוד המהמה כמה רגעים באי-נוחות, ואז החלה להסביר לאחותי מה פירוש המילה "ערמומית".

היא אמרה שמשמעותה דומה לזו של המילים חכמה, נבונה, פקחית, תבונית, חדה ואינטליגנטית.

היא לא שכחה להציע גם שכלתנית, הגיונית ומחושבת. אחר כך פנתה לביטויים קרובים, לא זנחה את 'ידענית' ו'חכמולוגית', ותשומת לב מיוחדת הקדישה לצירוף 'ראש לשועלים'. היא השתמשה אף בשורת דוגמאות, על מנת שאחותי תבין היטב את הביטוי.

קתרינה, שדווקא המילה השניה בצירוף "יהודיה ערמומית" לא עניינה אותה כלל, המתינה שהרצאתה של אימא תסתיים, ואז שאלה שוב לפירושה של המלה הראשונה.

"תקפצי צ'יק צ'ק להביא לחם," אמרה לה אימא, מסיטה כך באופן בלתי-מורגש את תשומת הלב מן הנושא. אחר כך הלכה לטלפן לאבא. ובגלל שעוד בימי המלחמה התרגלה לדבר ברמזים (כדי לא להסתכן, אם מישהו מאזין), דיברה כך גם בימות שלום.

אבא, מטבעו אדם פתוח ונטול יצר מְרַגְלִי, הבין אותה בדרך כלל רק בקושי. השיחה נשמעה כך:

אימא: היי.

אבא: היי.

אימא: מישהו בבית-הספר אמר לקתרינה, שהיא הזהו, מה שבזמן המלחמה... (אימא הדגישה את הזהו.)

אבא (בתמיהה): שהיא מה?

אימא: זה, מה שבזמן המלחמה!

אבא (לא מבין): זה, שבזמן המלחמה???

אימא: ישו, תחשוב קצת!

ברגעים הבאים ניסה אבי המופתע לחשוב.

אימא: (לאחר שהניחה רגע למחשבה) מבין כבר?

אבא (לא בטוח, מפקפק): שהיא מה-ס.ס.?

אימא: אלוהים, איך מישהו יכול להיות כזה מטומטם!

בשלב זה החלו שני הוריי להבהיר אחד לשני מי מטומטם. אבא רצה לדעת מדוע אימא מדברת לא ברור. אז היא ניסתה לעזור לו.

אימא: הילדה ההיא אמרה לקתרינה, שהיא ההיפך מהדבר הזה, שאתה חשבת!

אבא: ההיפך?

אימא: כן.

אבא: פרטיזנית???

בנקודה זו בשיחה פקעו עצביה של אימא. היא איבדה את סבלנותה וזנחה את הרמזים. היא השתמשה בכמה ביטויים ישירים ופוגעניים, ואז דרשה מאבא שיבוא הביתה מוקדם, אם הוא כזה סתום.

אבא עדיין רצה לדעת אם יכול היה לשוב הביתה מאוחר יותר אלמלא היה כה סתום, אבל אימא התעצבנה וטרקה את השפופרת.

כשהבין אבא לבסוף במה מדובר, אמר שאין הוא רואה כל סיבה לדאגה. אימא אמרה שהיא לא מופתעת, שזה כל כך טיפוסי, והזכירה לו כי מוכרח להיות במשפחה מישהו שידאג. היא אמרה שגם לפני המלחמה תמיד דאגה ואבא לא לקח אותה ברצינות, ותראה איך זה נגמר. אחר כך ביקשה מאבא שייתן לה לטפל בכל העניין. אבא היה די מרוצה מהסידור הזה, משום שמבחינתו הייתה המלחמה מאחוריו. הוא האמין, עם זאת, שמוטב לומר לאחותי את האמת, אך משראה שאימא מתנגדת לכך, לא ניסה לשכנע אותה.

בכל פעם שקתרינה שאלה שוב בעניין, ניסתה אימא להסיט את תשומת לבה מהנושא בכך ששלחה את אחותי לקניות או לסרט. אבל אחותי, שתמיד דמתה לאימא בכך שהתעמקה בכל דבר עד הפרט הקטן ביותר, לא חדלה לשאול. אימא עשתה לה אז מינוי לתיאטרון ולסדרות קונצרטים, שלחה אותה לטיולים ולגן החיות. משלא היה בכך די, קנתה לה אופניים. קתרינה ראתה אינספור סרטים ומחזות, ידעה לזהות חיות וחצתה באופניה את פראג והסביבה.

ככל שרכבה, כן העמיקה במחשבותיה על שעניין אותה. ומשום שהייתה עקשנית, עלתה יום אחד על אופניה ורכבה עליהם אל הספרייה, כדי ללמוד סוף כל סוף את מה שרצתה.

פעם אחת, בדיוק כששתיהן חזרו מהכנסייה, שאלה קתרינה את אימא אם יש לה בכלל מושג שגם ישו היה יהודי.

"בבקשה ממך, על מה את מדברת שוב?" נבהלה אימא, ומשום שלא רצתה להשאיר את בתה עם מחשבות כאלה, סיפרה לה כי גם בן האלוהים הוטבל לנצרות.

"אהה," אמרה אחותי. "וגם לו זה לא ממש עזר".