הקדמה קצרה [פורסם בפייסבוק ב-13.8.2018]
הוצאות הספרים בישראל פחדניות. כמעט כולן; הגדולות בוודאי. הן לא באמת מחפשות ספרים טובים. הן ידברו אתכם במספרים בלבד. כמעט כל המו"לים בישראל עצלים. ספרות לא מעניינת אותם. אתם יודעים את כל זה. ובכל זאת, כדי שתקראו משהו חדש, אתם זקוקים להן. אני יכול להכיר טקסטים נפלאים, אבל ללא הוצאה לא אוכל להציג לכם אותם.

מזה שלוש שנים אני מחפש הוצאה שתוציא לאור את הספר "בשתי הדרכים" מאת דניאלה הודרובה. זה הטקסט הכי פיוטי ויפה שקראתי. כבר כתבתי עליו כאן, חפשו. עוד לא מצאתי הוצאה. לא שאני מתפלא. יש הוצאה שתרגמתי לה ספר שמכר שתי מהדורות. אבל עוד ספר של אותו סופר? לא, לא מכר טוב מספיק. אצל הוצאה אחרת, רומאן שלם בתרגומי שכב במגרה שמונה שנים (!), עד שהם איבדו את הזכויות לפרסם אותו בעברית. הוצאה אחרת החליטה לבטל את הוצאתו של ספר חשוב, שכבר תורגם ונערך ודומני שאפילו הוכן לדפוס, פשוט כי התחלפה שם העורכת הראשית. הקודמת היתה נהדרת. החדשה קצת מטומטמת.

אז אני לא הולך לספר לכם שוב על הודרובה, על פרוייקט החיים שלה, על הרומאן הזה. אני כן הולך לפרסם כאן פרק אחד מדי יום, במשך חמישה ימים. חשוב לקרוא אותם לפי הסדר, ומדי יום אקשר לפרקים הקודמים. אם תרצו עוד, אנא מכם - ראשית כל שתפו את הטקסט הזה. אחר כך כתבו למו"ל החביב עליכם. אם אתם המו"ל החביב עליכם, כתבו לי. בהצלחה לכולנו.

---

עדכון אפריל 2024: העדכון המשמח ביותר שאפשר לחשוב עליו. יצאנו לאור! הרומאן “בשתי הדרכים” ראה אור החודש בהוצאת אפרסמון, בצירוף פתח דבר והערות שלי, והקדמה קצרה שכתבה הודרובה במיוחד למהדורה העברית. אני מוחק את חמשת הפרקים שהופיעו כאן בעבר (מי שממש רוצה יכול עדיין למצוא אותם בפייסבוק). במקום זאת, אני מביא כאן את הפרק הראשון בגרסתו הסופית. על העריכה הנהדרת: דבורה נגבי.

---

החלון שבחדר הילדים

אָליצֶה דָווידוֹביצ'וֹבָה לא הייתה מעלה בדעתה כי חלון חדר הילדים שלה תלוי נמוך כל כך מעל בית הקברות אוֹלשאני — כה נמוך, עד שגוף יכול לעבור את המרחק בתוך פחות משתי שניות.

מישהו כמו מתאנח חלושות במזווה. אָליצֶה פוסעת פנימה ורואה: ליד השולחן יושבת סבתא ודמעות זולגות מעיניה. על השולחן פרושה מפת השבת. אולי מישהו עוד יעשה ממנה פעם שמלה, חושבת אָליצֶה, שמלת שבת.

— סבתא, מדוע את בוכה? שואלת אליצה, וסבתא דווידוביצ'ובה מצביעה על הפינה: אינך רואה? סבא מקלף בצל. — אבל סבא הרי... — ששש, סבתא דווידוביצ'ובה מניחה אצבע על שפתיה. נדמה כי סבא דווידוביץ', המקלף בצל בפינה, שמע היטב את הסתייגותה של אליצה, והוא צוחק ביובש. אליצה מבינה את טעותה, הגם שעד הרגע שבו פסעה אל המזווה ידעה אל נכון ובביטחון גמור כי סבא מת לפני שלושה חודשים; היא זכרה היטב איך חזר יום אחד מגברת סוֹשקוֹבָה, שאצלה נהג לשהות כבר שנים הרבה. סבא שב אל המזווה כדי למות, גופו היה מרוסק כולו אחרי שהגרמנים קשרו אותו אל לוח המתיחה ב'הגיבור' ושברו אותו על הגלגל. ואחר כך כבר לא יכול היה לזוז וסבתא טיפלה בו כמו בילד. כל בוקר, כשהלבישה את סבא, הוא איים עליה כי ילך שוב אל הגברת סוֹשקוֹבָה, אבל אחר כך השתתק תמיד ונותר לשבת עד הערב במקום שהניחה אותו סבתא, ורק היה לעיתים צוחק ביובש. הוא צחק גם אחר כך, כשהייתה מפשיטה אותו ומשכיבה אותו במיטה. ובצחוקו כמו רצה סבא דווידוביץ' לומר: גם ככה זה אבוד לךְ, שוב אלך אל הגברת סושקובה, בשביל לעשות לך דווקא אני אלך. אך הוא לא הלך לשום מקום כי הוא התבייש מהגברת סושקובה — עכשיו, כשהיה מעורר רחמים כל כך — ומלבד זאת, יהיה עליו לזחול לשם על ארבע.

אליצה לא ידעה איך לחזור בה מדבריה, והיא שאלה אפוא את סבתא דווידוביצ'ובה מדוע פרושֹה היום מפת השבת על השולחן. וסבתא התפלאה מאוד: האומנם שכחת, עלמתי, כי היום יבוא פּאבֶל סאנטנֶר כדי לבקש מסבא את ידך? הלוא הוא זה אשר הביא את הבצל, כשעבר כאן הבוקר. הוא שמַח כשאמרנו לו שאת מרגישה קצת יותר טוב.

אליצה דווידוביצ'ובה לא הבינה מה זה עלה בדעתה של סבתא דווידוביצ'ובה, כל העניין הזה עם פּאבֶל סאנטנֶר והבצל, פּאבֶל סאנטנֶר אומנם חיזר אחריה, אך לפני שבועיים נסע עם הטרנספורט. וגם אם במקרה היה כאן, אין סיכוי שהיה מביא עימו בצל. ומדוע זה יבוא לבקש את ידה מסבא, כשסבא כידוע... ופרט לכך לא הייתה אליצה בטוחה שפאבל סאנטנר רוצה לשאת אותה לאישה, הוא לא היה מאלה שחושבים על נישואין, הוא לא חשב על כך אפילו כשאחז את אליצה בחיקו לפני שנסע, זו היא שרצתה בכך, לא הוא, כי הוא במחשבותיו כבר היה במקום אחר לגמרי. וכשהביטה אליצה אחריו, לראותו הולך מעימה לאורך חומת בית הקברות אוֹלְשָאנִי, כשהביטה אחריו מבעד לחלון חדר הילדים, מחלון חדר־גיל־שמונה־עשרה שלה, הוא אפילו לא נשא אליה את עיניו.

סבתא דווידוביצ'ובה שבמזווה פצחה שוב ביפחות חרישיות, ואולי לא היה זה כלל בכי, אולי הייתה זו תפילת שבת. אליצה דווידוביצ'ובה סגרה אחריה את הדלת בזהירות. היא תהתה אם עליה ללבוש את שמלת התיאטרון שלה, או שמא מוטב לה להיות עירומה כשיבוא פאבל סאנטנר. הוא חזר, כנראה, אם הביא לסבתא דווידוביצ'ובה בצל, הוא כנראה באמת יבוא, אם סבתא דווידוביצ'ובה פרשה את מפת השבת וסבא דווידוביץ' שב מן המתים. נראה שבאמת יבוא לבקש את ידה, אף על פי שכל זה מוזר מאוד.

לבסוף החליטה ללבוש את השמלה. הצווארון הלבן התקמט מעט. השמלה הייתה תלויה בארון זמן רב מאוד, כי הייתה מלחמה ואליצה חדלה ללכת לתיאטרון; אבל לא היה כבר זמן לגהץ את הצווארון, פאבל סאנטנר עשוי לבוא בכל רגע. כעת התביישה מעט, אחרי מה שקרה ביניהם בפעם האחרונה; היא לא ידעה אם הסבה לו עונג, אם בכלל מצאה חן בעיניו, היא לא יפה בכלל, וכשתזדקן תהיה מכוערת כמו סבתא דווידוביצ'ובה. פאבל סאנטנר מן הסתם ער לכל זה ובכלל לא יבוא לבקש מסבא דווידוביץ' את ידה, מן הסתם חזר בו ואמר לעצמו שאליצה דווידוביצ'ובה אינה ראויה ליותר מן הבצל הזה — ואולי אפילו לבצל לא, אולי אפילו לא לבצל.

כבר החשיך והרחוב שלצד בית הקברות אולשאני עומד בשיממונו, איש אינו עובר בו. וסבתא דווידוביצ'ובה כבר השתתקה במזווה, ודאי הניחה את ראשה על מפת השבת ונרדמה, כי ההמתנה התארכה לה. ואילו הייתה עכשיו אליצה פוסעת פנימה, סבא דווידוביץ' כבר לא היה שם. — אל תגידי לי, סבתא, שהוא יצא דרך ארובת האור. ואף מן הבצל לא יוותרו שם עקבות, כי זה זמן רב שלא היה להם בצל, סבתא דווידוביצ'ובה סתם דיברה על כך אתמול, כמה שמחה הייתה לבשל לאליצה מרק, והוא בוודאי היה עושה לאליצה רק טוב, לו אך היה לה ראש בצל אחד, אפילו רק אחד.

*

פראו הֶרגֵסֶל הורתה לתפור לה שמלה ממפת השבת. פראו הֶרגֵסֶל בכלל לא ידעה שזו מפה לשבת, ושסבתא דווידוביצ'ובה פרשֹה אותה על השולחן ביום שבו — לראשונה מזה זמן רב — לבשה אליצה דווידוביצ'ובה את שמלת התיאטרון ועפה מבעד לחלון שבחדר הילדים שלה כדי לפגוש את פאבל סאנטנר. פראו הרגסל ידעה רק כי לפניה התגוררה בדירה משפחה יהודית, וכי מישהו מבני המשפחה קפץ מן החלון יום אחד לפני שהיו אמורים להתייצב לטרנספורט. פראו הרגסל אף הייתה שוכחת זאת מזמן, אלמלא שבה ועלתה באפה צחנת בצל. לשווא ניסתה לאוורר את החדר; רבות התלוננה באוזני הֶר הרגסל, פקיד בבית המשפט, כששכבו זה לצד זה בחדר שחלונותיו פונים אל בית הקברות אולשאני. — מריחים את זה כל הזמן, סירחון של בצל. הר הרגסל שב והסביר לה שהצחנה נשמרת ברהיטים ובקירות. — ובכלל, הם אכלו רק בצל כל היום?

אחרי המלחמה, בעיר יֶנה, כשפראו הרגסל נזכרה בשנות־פראג שלה, שבה ועלתה באפה צחנת הבצל החודרנית. היא נשאה אותה עימה כבר אז, כשעזבה בחופזה את פראג. היא חשה בה עולה אפילו מכתפי בנה הבכור רוּדי, כשהניחה עליו את ראשה. גם בנה נאפף בריח הבצל היהודי. כמו הרהיטים, גם בנה.

קונסטנטין ביבל (Biebl) נולד ב-1989 ומת ב-1951 היה משורר צ'כי בעל סגנון יחודי. השיר שלהלן נכתב בשנת 1931.

---

אַחַר הַצָּהֳרַיִם פַּעַם
הִתְהַלַּכְתִּי בָּעִיר
מוּל כֹּל חַלּוֹן רַאֲוָה
תּוּכַל לִרְאוֹת כַּמָּה נָשִׁים קוֹרְנוֹת
כָּאן
בָּרְחוֹב
מוּל עֵינֵיךָ הַמִּשְׁתָּאוֹת אֵין הֵן מְהַסְּסוֹת כְּלָל
לִפְשֹׁט אֶת בִּגְדֵיהֶן
כְּדֵי לִמְדֹד אֶת כֹּל הַקּוֹמְבִּינֶזוֹנִים הַוְּרֻדִּים
וּפִיגָ'מוֹת הַמֶּשִׁי
שֶׁמַּצִּיעָה לָהֶן פְּרַאג 

וּבְאֵיזוֹ חֲמִידוּת הֵן סוֹבְבוֹת מוּל מְאַהֲבֵיהֶן
טִפְּשִׁים כָּל כָּךְ
עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֵינָם מְרִימִים רֹאשָׁם
מִן הַמִּסְמָכִים
בְּמִשְׂרָדָם שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעִיר

בימים אלה מציינת האנושות חמישים שנה לנחיתה על הירח, זו המכונה בטעות "הראשונה", וכך נזכרתי שלפני שש שנים תרגמתי להנאתי את הפרק הראשון מן הרומאן הקלאסי (1888) של סְוָאטוֹפְּלוּק צֶ'ך על מסעו האמיתי של מר בְּרוֹצֶ'ק אל הירח, שהשנה מלאו לו 131 שנה. זה טקסט מבדח בצורה יוצאת דופן (החל מן הפסקה השלישית), שאני מביא עתה כאן, להנאתכם. התרגום כולל את המילה " שְׁמָנְגוּץ".

[פורסם לראשונה בפייסבוק, 23.7.2019]

---

פרק I

תיאור פואטי של הלילה ושל קתדרלת ויטוס הקדוש. – הקורא מתוודע לחיי הנפש של מר ברוצ'ק. – הזיית רעידת האדמה. – הרהורים פסימיים על הארץ. – הדרך המוזרה שבה הגיע מר ברוצ'ק אל הירח.

* * *

היה ליל קיץ בהיר. הקתדרלה האדירה, רבת-ההוד, של ויטוס הקדוש, טבלה באור הכסף את עמודיה העדינים ואת צריחוניה הפרחוניים, את קשתותיה הקלות המקושטות תחרת-אבן, והטילה על המרחבים המוארים צללים פנטסטיים של קנוקנות וגזעי אבן, כך שנראתה כמקדש-רוחות נהדר, ארוג מזוהר נפלא ומאפלה מיתית.

אותו הימנון-עבר מאובן התנמנם בַּשקט המקודש בלב השכונה המתה; רק משני חלונותיו של בית בסמטה צרה, הנמשכת מאחורי הקתדרלה לאורכו של חפיר הצבי, בהק עדיין אור מאוחר ועלו קולות טורדניים.

חרקה הדלת המובילה אל הרחוב ומתוך הבית עלה קול: "להתראות! וישמור אותך האל, מר וורפל!“

"לילה מתוק וטוב, בעל-הבית! וישוב-נא כבודו במהירה לבקרנו!“ השיב הקול השני.

אל הרחוב יצאה בצעדים כושלים-קמעה דמות גבר אפופת סוד, --- אך לא! אני רואה כי בעטיים של דברי הפתיחה הפואטיים, המשוחים בצבעי הרומנטיקה, מעדתי אל פרוזה כבדת-ראש. אוכל לומר, אפוא, כי מר בְּרוֹצֶ'ק עזב את בית-המרזח הידוע "אצל הכומר" אשר ברובע ההראדצ'ני ושב לאיטו אל מעונו שלו, השוכן היכן-שהוא בעיר העתיקה. הוא שב מאוחר מן הרגיל, אך לא הניח לעצמו לשקוע בשל כך בדאגות – בביתו, מאחורי הפרחים, המתינה לו רק "כרית יתומה“, שאותה, בניגוד לציפיותיו של המשורר, מעולם לא "הספיג בדמעותיו המרות".

מר מַתְיֶי בְּרוֹצֶ'ק הוא אמנם בעל-בית, ובכל זאת אין הוא ריקא מוחלט, כפי שנוהגים סופרים מזי רעב נוהגים לכתוב על שכמותו מתוך קנאה נחותה. הוא ניחן ביצירתיות מוּלדת ובדי זמן להעבירו כדי שירחיב את דעתו בכיוונים שונים. הוא פועל עם זאת ללא מסגרת מוגדרת וכחובבן הפכפך, בהתאם לגירויים מקריים ולגחמות בנות-חלוף. כתוצאה מכך, נערמה בספרייתו חבורה רבגונית: ספר על אודות גידול כנריות לצד מסתרי הבנייה החופשית, ספר החלומות המצרי לצד יצירות על אודות מערכות ניקוז מודרניות, מדריך לייצור ליקר ביתי לצד הספר 'ניסיון לפסיכולוגיה' לקארל פרדיננד הינא, מדריך לחוקי שכ"ד לצד תולדות האינקוויזיציה הספרדית וכד'. תערובת רבת-פנים דומה נצברה גם בראשו. ואולם הוא ניחן בתוך כך בהשקפה בריאה ועליזה למדיי על החיים, שרק לעתים רחוקות מעיב עליה צילו העכור של הפסימיזם. מובן אם כן כי הוא בוחן בחומרה – ולעתים אף בסרקזם חד – את התרחשויות היומיום, את קוצר ידן של הרשויות המקומיות, את מוסדות החברה, חוקים חדשים ושאר עניינים ציבוריים. ככלל הוא נוהג להחליף לאיטו אף במקרים כאלה את פסימיותו בעמדה חיובית יותר ומלאת-תקווה, שמתָּקפָּהּ הוא ממלא לעתים קרובות כוס גבוהה, אשר לה מכסה בדיל מבהיק, ושלאחריה הוא נושא את הרצאותיו המלומדות.

היום הגיע גיבורנו אל מר וורפל במצב-רוח נכא מן הרגיל, שמקורו באחד משוכריו, צייר במקצועו; הפרטים הקטנים של פרשה זו ודאי שלא יעניינו את הקורא ועל כן אפסח עליהם בשתיקה. הואיל ובאותה עת לא מצא בעל-הבית בבית המרזח של וורפל כל חברה מהוגנת, התיישב בדממה בפינה כמו פאקיר ושלף מכיסו חוברת פופולארית על אודות הירח, שאותה קנה לעצמו בדרכו אל ההראדצ'ני כתוצאה מגחמה חדשה. הוא שקע בספרון, וראו! עם כל פרק שסיים דרך קבע בקריאת "עוד אחת, מר וורפל!“, נישאה מאותם מחוזות עליונים טיפת צוֹרי חדשה אל נפשו הנרגשת. כשנקרא סוף-סוף הספר עד תומו, הבחין כי נותר בבית המרזח רק הוא לבדו עם המוזג. בהזמינו כוסית נוספת, פצח בדיון ער עם מר וורפל בעניין מערכת המכתשים שעל הירח, ובסופו הביע את שכנועו, כי על אפם ועל חמתם של חסרי האמונה, הירח הוא משכנם של יצורים חיים, עובדה שאותה אישר בתוקף מר וורפל, שעקב בדריכות אחר הילוכו של השעון.

מר ברוצ'ק אף החל למנות את הסיבות להשקפתו זו, אלא שהמבטים אשר העיף הפונדקאי בשעונו חזרו על עצמם שוב ושוב בתכיפות גדולה כל כך, ובחשיבות-עצמית ניכרת כל כך, שהאורח לא יכול היה שלא להבחין במגמתם. הוא סיים אפוא את הסבריו בלגימה אחרונה ויצא אל הלילה שטוף-הירח.

בחוץ עצר לפני הקתדרלה. בבירור נכבש ביופיה רב-ההוד לאורו הקסום של הירח. פעם נטה מעט לימינו, פעם נטה מעט לשמאלו, כמו מבקש להעריך מכיוונים שונים את יפי ייחודיותו הנשגבת של המבנה; לרגעים התכופף אחור כאילו ביקש לבחון את הקצוות הגבוהים-ביותר שבכתר ענק-האבן, ופעמים היטה עצמו בקידה עמוקה לפנים, כאילו חלק כבוד-צניעות למלך נורא-הוד. אך באחת לכדה תופעה מוזרה את תשומת-לבו כולה. הוא הבחין בחוסר-שקט מוזר ובתנועת קווי-מתאר: תווי הנוף כאילו נרעדו וגעשו, קימורים סערו, עמודים נעו זה אל זה והלאה משם, כגזעי-עצים עדינים הנעים ברוח היער; בתנודה נראית-לעין נטל אף הצריח עצמו חלק בהתרגשות הכללית, שאותה קשה להסביר בכל דרך אחרת פרט לרעידת אדמה פתאומית... מר ברוצ'ק חש רעידה דומה בו-עצמו, ותקוּף אימה נחפז משם.

אלא שעד מהירה נרגע. אותה התרחשות הייתה לבטח רק הזיה. הוא פסע לאטו בין מבנים עגומים אל מעֵבֶר לכנסיית ייז'י הקדוש בכיוון מדרגות הטירה הישנות, והאריך את הנאתו מטיול הלילה במעברים חוזרים ונשנים מצד זה של הרחוב למשנהו.

מבטו תעה בלי משים אל השמיים זרועי הכוכבים ונח על הלבנה המלאה, יפת המראה. שְלֵווה ושמימית היא הביטה מטה בפני כסף עדינים שתוויהם מטושטשים, אשר ניכרו רק במעומעם על הלוח המואר, כאותם ציורים החרוטים בלחם הקודש. מובן כי עתה, משהפך מר ברוצ'ק לאסטרונום חובב, נשאו פני הירח משמעות אחרת לגמרי. הוא דימה בהם רכסי הרים אדירים, עמקים רחבי ידיים, הרי געש כבויים, בקיעים פעורים. אף על פי כן נדחק שוב העניין המדעי הצידה מפני הרושם הלירי, שבו נמהלה תחושה קלה של פחד. שכן היו למר ברוצ'ק מוזרויות כאלה ואחרות, וביניהן גם המחשבה הטורדנית, כי הוא נמנה על האנשים הנתונים להשפעת הקסם המושך, המסתורי, של הירח. להנחתו זו לא היה כל בסיס; לבד מזאת, שפעמים מספר התעורר, במקום במיטתו – על הרצפה שלמרגלותיה. ובכל זאת, לעת ליל תמיד היה סוגר בקפידה את חלון העץ, לבל תחמוק אל חדר השינה ולו קרן כסף זדונית אחת, שיכולה הייתה למשוך את הנם מי יודע אנה על גבי גמלוני-בתים ולהנחותו על שוליים צרים מעל תהום מעוררת חלחלה.

גם עתה חדרה אל לבו אותה חרדה עקרה. ואולם אז נזכר כי ער הוא, כי שולט הוא בכל חושיו וכי אין הוא נתון באותו מצב מביך, חסר-הגנה, שבו כופה עצמו אותו עצם שמימי בוגדני על קורבנו. הוא נרגע, הביט באומץ בפני האויב המדומה, ועד מהרה יישב עמו את ההדורים במידה כזו, שמצא בו אפילו חביבות זכה. מהפך זה השתקף בהרהורים שהגה חרישית בדרכו.

אינך נראה כה רע, ידיד חיוור שם למעלה! – התחייך מר ברוצ'ק בשקט ובשביעות-רצון – כאילו אין בך אף לא רמז לדאגה ולסבל שמצאו לעצמם משכן כאן בארץ! הה, תושביך ודאי מאושרים יותר מאיתנו, שוכני-הארץ שכוחי-האל. בתֵיךָ ודאי אינם מספקים לבעליהם יותר טרחה ועגמימוּת מאושֶר; על פניך לבטח אין מסתובבים ציירים חובבנים ומקשקשים-בצבע, שמקומם בבית המשוגעים או בבית הכלא, ולא בבית רגיל, שבו לעולם אין בעל-הבית רואה מהם גרוש של שכר-דירה, ותחתיו הוא מתייסר בזעם עד שקץ הוא בחייו. לבטח אינך מכיר משרדי פרקליטים ואנשי-כספים, דייריך אינם ממררים איש לרעהו את חייו בתעלולים ובדברי דיבה, בהונאות ובמעשי פרחחות מכל המינים. על פניך ודאי אין נדפסים עיתונים שהורסים לקוראם מדי יום את ארוחת הבוקר, ומסעירים את מיצי-המרה בדברי קינה על המוסר הפוליטי, משל היו הנביא ירמיהו, ובוויכוחי-סרק, ובידיעות על גנבים שנמלטו ועל רוצחים שטרם נתפסו, על פשיטות-רגל במרמה ועל ישיבות מועצת האימפריה. יהיו הדברים על פניך אשר יהיו, לבטח אין הם יכולים להיות רעים מכפי שהם אצלנו. בארץ כבר הגענו לכדי יאוש: בכל מקום עימותים קפוצי-יד על פיסת לחם, מלחמת מעמד במעמד, איבת עם לעם, מלחמת כל בכל. מדי יום תאונה על פסי הרכבת או איזה חוק חדש – האדם בהחלט היה עושה כראוי, אילו נפרד לשלום מכדור הבוץ הזה!

בעודו נושא מונולוג זה סיים מר ברוצ'ק לרדת במדרגות הטירה הישנות. הוא הציץ מטה אל מעבר לַחוֹמה הנמוכה, אל המקום שבו טבלו המוני בתים בחשיכה, שממנה הזדקרו מגדלים וצריחים רבי-פנים אל זוהר הירח הבהיר. אלא שרק רגע התענג על מראה זה; אחר נשא שוב את מבטו אל הירח, תפוש עתה באמת ובתמים בכוח קסם כלשהו, פתייני.

כמעט נבוך אני מלכתוב מה קרה אז. שהרי הנחות-היסוד המדעיות חזקות מכדי שמאן דהוא יאמין לסיפורִי ולא יכנהו אגדה מטופשת. איך איני יכול, רק בעטיין של אותן הנחות יסוד, לספר את הסיפור אחרת מכפי שבאמת התרחש.

מר ברוצ'ק, עינו נעוצה כל העת בירח, טיפס על החומה וצעד לאורכה באיטיות. מתחת לחומה זו נפרש במורד גבעת ההראדצ'ני גן רחב ידיים. בחלקו העליון, התלול, טֶרסה מסודרת, מרופדת במקום אחד בשני גרמי מדרגות אבן, המתרחקים זה מזה ושוב נפגשים, ולהם מעקה אבן מפוסל, בסגנון הבארוק. אלה מובילים מעלה, אל ביתן גן קטן, אשר ניצב בסמוך לחומה עצמה. אפשר כי תיאורי אינו מדויק לחלוטין; אך אני אינני איזה אמיל זולא, שאניח את עטי וראשית כל ארוץ להראדצ'ני, בשם הנאמנות המוחלטת, ואתבונן במדרגות הללו ובאותו ביתן ––.

מר ברוצ'ק פסע אם כן על החומה בכיוון הביתן. איני יודע, אם גגו מתנשא מעל החומה אך מעט, כך שניתן לטפס עליו ללא מאמצים רבים. רק זה ודאי: שמר ברוצ'ק אכן מצא עצמו על הגג האמור. הוא טיפס אל גמלונו והתיישב שם, רגל אחת מצדו זה ורגל שנייה מצדו זה, מחבק את שבשבת המתכת. עינו נמשכה כל אותו הזמן בכוח בלתי-נלאה אל הלבנה, ובתערובת של אימה ושל עונג מוזר החל עד מהרה לחוש בכל גופו את פעולתו של כוח הקסם. בניגוד לרצונו החלו רגליו המפושקות להתרומם אל ישבנו, גבוה יותר ויותר, שוב לא ישב זקוף אלא שכב על גמלון הגג, מאוזן על בטנו, אוחז בידיו היטב בשבשבת; אך מאחור התרוממו רגליו באוויר מעצמן, גם שוקיו התרוממו כבר, התרומם כבר כל גופו, אחוז בכוח בלתי-נלאה, הוא התרומם באוויר במאונך, ראשו מטה ורגליו אל השמיים, באוויר מעל גג הביתן, ורק ידיו המתוחות נאחזו בעווית בִּצְוואר השבשבת. ואולם אחיזתן כשלה נוכח הכוח הבלתי-מוכר; הן הרפו לבסוף מאחיזתן ו– בעוד מגדל-המדע הניוטוני, הבנוי לתלפיות, קורס עמן לכדי תל חורבות – נפל מר ברוצ'ק במהירות מופלאה – בהחלט לא אל הקרקע, כי אם בכיוון הנגדי, אל מרחבי העולם האדירים.

במהירות מעוררת חלחלה שקעה תחתיו פראג אל המעמקים, צללה ועִמה כל פרטי נופה על פניו של עיגול גדול, שגדל והתרחב עוד ועוד – אבל מר ברוצ'ק שוב לא ראה דבר, עת אפלה גדולה כיסתה את הכרתו.

הקורא כבר חושד ודאי, בהסתמכו על כותרת הספר, היכן צנח מר ברוצ'ק. אכן, האדון בעל-הבית שב אל חושיו על הירח.

פרק ראשון זה, ובמובן מסוים גם את הפרק השני, שאל המחבר – במספר שינויים הכרחיים – מתיאור-המסע השגוי שחיבר רוסֶק, משום שבסופו של דבר עקב כך או אחרת אחר האמת. אך כל שאר הדברים, הכל מכל כל, אשר ליהג אותו רוסֶק בתיאור-המסע, בכל הנוגע לגמדי-הירח ולכל אשר אירע למר ברוצ'ק על הירח – כל אלה היו רק המצאותיו המטופשות, החצופות של מר רוסק, שעליהן מנצח הפרק האחרון, אשר בו, נעדר בושה, הוא מעלה כתב-אישום נבזי זה:

"קוראים יקרים! נפלתי קרבן למיסטיפיקציה שאין לה אך ורע בספרותנו.

האזינו! האמת היחידה בכל סיפור מסעו של מר ברוצ'ק לירח היא, כי אותו ברנש אכן יצא מתישהו בצעדים כושלים מבית המרזח של וורפל, אשר ברובע ההראדצ'ני; כי בשיטוטו הלוך ושוב בין שני צידי הרחוב, בדרכו אל מדרגות הטירה הישנות, הקדיש מונולוג מבולבל ללבנה היפה במילואה; כי טיפס בלא מטרה על החומה, המפרידה בין המדרגות ובין גן אחוזה; וכי נפל – ועם זאת לא נפל, בניגוד לחוקי הטבע, מעלה אל מרחבי העולם האדירים, כי אם לחלוטין בדרך הטבע, קרי מטה, אל אותו גן אמור, שבו התעורר לפנות בוקר במצב-רוח עגום ביותר ביחס לעולם. הכל, אני אומר, כל השאר, הוא שקר מוחלט, שלם ומחוצף, בדיה גלויה ומגושמת, שבעזרתה הוליך אותי מר מתיי ברוצ'ק האמור שולָל בעזות-מצח חסרת-תקדים, במטרה אחת ויחידה לצחוק עליי היטב בבית המרזח "אצל הכומר" או "אצל התרנגול", בין חברים הראויים לו.

הגיעו לידי ראיות שאינן משתמעות לשתי פנים, לפיהן לא נגע אותו שקרן עלוב בירח אפילו מרחוק, וכי ירחיותם של פניו, כמו גם בוהק אפו, אין ביניהם ובין גוף האור השמימי ולו דבר, ואין הם קשורים בו אלא בדבר-מה אחר לגמרי.

ואני התמים האמנתי לו כמו לכתבי הקודש; הגנתי בגופי על סיפורו נוכח כידונֵי המשכילים. אדרבא, מי יכול היה לזהות זדון שטני בפניו של אותו שְׁמָנְגוּץ, הנדמים כהתגלמות התמימות הקדושה, ובאותן עיניים לחות, תכולות-מימיות, הנדמות כמכריזות: בהן צדק!"

את כל שקריו שלו, שבעזרתם ניסה לשים ללעג ולקלס את דמותו של מר ברוצ'ק ואת תגליותיו האדירות, לא בוש אותו נבל, רוֹסֶק, מלכתוב בשיא חוצפתו על חשבונו של קורבנו המותקף!

ואולם עתה אניח לאנשים ההגונים כולם לעשות משפט צדק בעניין זה, ובפרקים הבאים אמסור לקהל הקוראים תיאור מהימן של כל אשר ראה מר ברוצ'ק וחווה על הירח, וכיצד שב בחזרה אל כדור הארץ.

המלה "פשרה" היא אחד הכלים הפוליטיים החשובים ביותר. משתמשים בו בשתי משמעויות נבדלות זו מזו:

1. אנשים שניחנו בעקרונות פוליטיים נחרצים ביותר, מכנים בשם "פשרה" את כל מה שאינו ממלא את אותם עקרונות נחרצים שהוזכרו לעיל, אף אם לא בהם העניין במקרה הנדון. ישנם אנשים הרואים בחליפה אפורה מעין "פשרה" בין חליפה שחורה וחליפה לבנה, וזאת גם במקרים שבהם חליפה שחורה וחליפה לבנה, שתיהן כאחת, אינן הולמות את הסיטואציה. יש אנשים, שעבורם "רה" הוא פשרה בין דו ומי, ובעד שום הון שבעולם לא יסכימו להכיר כי זהו תו נקי ועצמאי כמו מי או דו. המרכז הפוליטי הוא עבורם פשרה בין מהפכנות פראית וראקציונריות ימי-ביניימית. הבוקר אינו רק בוקר, כי אם פשרה בין חצות הליל וחצות היום. יבש פירושו באמת פשרה בין מים ואש, וכן הלאה. המלה "פשרה" משמשת במובן זה כביטוי לבוז קיצוני; מסמנים בעזרתה בינוניות, היעדר עקרונות, ובקצרה: פשרה פחדנית.

2. מצד אחר, אלה המגיעים מן הזירה הפוליטית המעשית, מדברים על פשרה ובפניהם ניכר כי ידעו את קשיי החיים והקריבו איזה קרבן. בפוליטיקה, הם אומרים, הכרח הוא להתפשר. עקרונות הם אמנם דבר יפה, אך יש לסגת מהם מעט על מנת למצוא את המרכז בין אינטרסים מנוגדים. הגשמנו חלק מתוכניתנו; להגשים את כולה – זאת, למרבה הצער, לא עלה בידנו, ונאלצנו להקריב קורבן מסוים. באופן עקרוני אמור היה הדבר לעלות טוב יותר, אך הלכה למעשה יכול היה הכול להסתיים גם באופן עוד יותר גרוע. בקצרה: ניצחנו, במחיר ויתורים מסוימים.

אילו התנפל עליי אחד מנושיי והיה דורש ממני אלף כתר, לא היה בא על סיפוקו עד תום, מן הטעם הפשוט שלגמרי במקרה אין לי בכיסי אלף כתר. אילו נתתי לו מאה ועשרים כתר, הייתי נותן לו את כל שיש לי. זו אפוא אינה פשרה, שכן נותן הייתי את כל שברשותי. אילו הייתי נושא ונותן עמו והיינו מגיעים להסכמה על סך עשרים וחמישה כתרים, זו היתה פשרה. אפשר היה להגיע להסכמה גם על סך עשרים כתר או חמישים – זהו, ככלות הכול, בסיסה של הפשרה, שאיננה בדיוק מוגבלת: תלוי כמה מתמקחים. פשרה אין פירושה לעשות כל שביכולתי, כי אם לעשות כמה שפחות מכפי יכולתי. פשרה פירושה שהתוצאה אף עשויה להיות שונה במובנים רבים. פשרה אינה כוח שקול. פשרה אינה אמצע, אין היא "שביל הזהב", שכן היא נעה בשדה רחב של אפשרויות.

אם מהנדס מתכנן קו רכבת, הוא לא יעביר אותו על פסגת ההר, כי אם למרגלותיו, בעקלתון. עיקולים כאלה אינם פשרה בין דרכה הישרה של המסילה ובין גובהו של ההר; זוהי פשוט התמודדות מדויקת מאוד עם עובדות ריאליות. בפוליטיקה, עם זאת, לא עובדים באופן הנדסי. עושים פרויקט ומחכים לראות באילו מכשולים ייתקל, ורק אחר כך מטפלים בפיתולים. אם פותרים הכל על דרך הפשרה, פירושו של דבר שלא לקחו בחשבון מראש את הנסיבות ואת התנאים, שעמם יצטרכו אחר כך להתמודד באופן מעשי. לזה קוראים כיבוי שריפות. פשרה היא ההבדל התהומי שבין עיקרון ומעשה; אך למרבה הפלא, אין אומרים שאם הבדל זה הוא בלתי נמנע, הרי שהעקרונות בבירור פגומים הם, שכן אין הם הולמים את המציאות. אם יבקש מי מכם לחלוב מפרה רזה מאה ליטרים של חלב, ויכריז לבסוף כי לעת עתה הוא מסתפק באותם שלושה ליטרים שהצליח לחלוב ממנה, הרי זו פשרה פוליטית. אם ברצונכם להיפטר מן הפשרה, אִמדו ראשית את מצבה של הפרה והפשילו שרוולים בידיעה ברורה כי יותר משלושה ליטרים לא יהיו כאן. פשרה פוליטית היא צלה של הדמגוגיה הפוליטית; היא חושפת את גודל הפער שבין ההבטחות לבוחר ובין תנאי המציאות. פשרה אינה מחלתם של הפוליטיקאים המתפשרים, אלא של התוכניות הבלתי מתפשרות. פוליטיקת הפשרות אולי זהירה היא; אך אין היא מדויקת. היא כמו חנות שמתמקחים בה. זוהי תוכנית בלתי מפוכחת; זהו חוסר-ביטחון במעשיך.