הלא ייאמן פשוט ישנו: על "האיש שידע לעופף" מאת קארל צ'אפק (הגרסה המלאה של המאמר שפורסם בנענע10)

לא מן הנמנע שרבים מאוהדיו הוותיקים-יותר של קארֶל צ'אפק בישראל נחשפו אליו לראשונה בזכות המבחר הקטן שערך המתרגם דב קווסטלר בשנת 1977, ושראה אז אור בהוצאת דביר. עכשיו, ללא ספק בשל הרנסנס הצ'כי-צ'אפקי המבורך שבא לישראל, וששיאו עד כה בתרגום הנפלא של רות בונדי ל"שנת הגנן" (בבל 2010), זוכה הספר הזה – שמזמן קשה להשיגו אף בחנויות הספרים המשומשים – להדפסה מחודשת בתרגום שעבר רענון מסוים. טוב מאוד.

קארל צ'אפק, "האיש שידע לעופף", מהדורת 2010 בהוצאת מחברות לספרות

קארל צ'אפק, "האיש שידע לעופף", מהדורת 2010 בהוצאת מחברות לספרות

הסיפורים שבקובץ נבחרו מתוך שני הקבצים המפורסמים ביותר של צ'אפק – "סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מהכיס השני" – שסיפורים מתוכם תורגמו לעברית כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומאז שוב כמעט מדי עשור; מתוך "ספר האפוקריפים", שמתורגם לעברית במלואו – הנה בשורה! – בעצם הימים האלה; ומתוך קובץ שנאסף אחרי מות המחבר, ושנקרא בצ'כית "פרוזה קטנה". הקבצים הללו מקיפים את רוב שנות יצירתו הבשלה של צ'אפק, שכל שנות כתיבתו עשרים ואחת שנה.

דב קווסטלר העיר נכונה כי צ'אפק רחש חיבה לצורת הסיפור הקצר. קריירת הפרוזה שלו החלה בשני קבצים של סיפורים קצרים ("ייסורים אלוהיים" ו"סיפורים מביכים") ובמחזות; לאורך השנים פרסם בכתבי עת ובעיתונים עשרות סיפורים, שחלקם מצאו את דרכם בהמשך לקבצי סיפורים. יחד עם הכתיבה הפיליטונית, שגם בה יש משהו מטעמו של הסיפור הקצר (עם כל ההבדלים הסגנוניים והתוכניים הברורים), הצורה הקצרה בהחלט היתה חביבה עליו. גם כשהרומאנים שלו זכו להצלחה, מעולם לא נטש צ'אפק את הצורות הקצרות יותר, למרות שבשנות השלושים, קרי בעשור האחרון לחייו הקצרים, ראו אור כספרים רק רומאנים, מחזות ופיליטונים מפרי עטו.

מה שבטוח הוא שהסיפור הקצר שימש את צ'אפק פעמים רבות לבחינה מרוכזת ותמציתית של נושאים שבחינה ארוכה יותר שלהם (אם כי לא בהכרח מורכבת יותר) אפשר למצוא ברומאנים שלו. לצד שאלת הידע והידיעה האנושית – אולי התמה המרכזית והנצחית-ביותר ביצירתו של צ'אפק – מציגים הסיפורים האלה עוד שתי תמות מרכזיות: את שאלת מקומו של הזולת בחיי האדם, ואת הספק בדבר עליונותו של האדם על פני שאר היצורים בעולם.

שימו לב, למשל, ותנו את הדעת, לטענה המרתקת שמסתתרת בין שורות "פרשת התינוקת". מעשה באשה שאיבדה את התינוקת שלה, שנחה בעגלה. היא ממהרת אל תחנת המשטרה, ושם מבקשים ממנה שתתאר את התינוקת. היא אכן עושה זאת "בהרחבה יתרה: היא אמרה כי לרוז'נקה יש שערות יפות להפליא, ויש לה אף קטן חמוד ועיניים נפלאות ומשקלה ארבעה קילוגרם וארבע מאות ותשעים גרם ויש לה ישבן נפלא וקפלים ברגליים… ואצבעות מתוקות והחיוכים ששלחה לאמא שלה…" ובכן, אולי משהו מיוחד יותר, אילו סימנים מיוחדים? ודאי שיש, עונה האם: "יש לה סרטים ורודים במחלפותיה… הרי לכל ילדה יש סרטים ורודים". הגרוטסקה הזו, שמבטלת כל אשליה לייחודיות, מתחדדת עוד יותר כשמתברר שהדרך לאתר את הילדה היא ללמוד משהו מן הכלבים ומן הדרך שהם נוהגים בגוריהם. האם אפשר לדמיין מכה ניצחת מזו לעליונותו המדומיינת של האדם בעולם, לייחודיותו ולאיזשהו טעם של סובייקטיביות? בחינה ארוכה ומפותחת יותר של התמה הזו עתיד צ'אפק לספק תשע שנים מאוחר יותר ברומאן המזהיר, המתעתע, המורכב להפליא והמצחיק כל כך, "המלחמה בסלמנדרות". אבל כבר בסיפורים הקצרים מופיעה התהייה הזו באופן מעודן ובכל זאת מרוכז ומשכנע.


				
				
				
	
				
				
				

[האם מתארת את התינוקת האבודה: קטע (ערוך) מתוך הסרט "סיפורי צ'אפק" (Čapkovy povídky) של הבמאי מרטין פריץ' (Martin Frič), משנת 1947; כולל המשפט הנפלא ממש: "את העגלה מצאנו. חסרה רק התינוקת"]

רובם המכריע של הסיפורים מציג את שאלת הידע והידיעה האופיינית כל כך ליצירתו של צ'אפק בכללותה: מה – והאם בכלל – אפשר לדעת? ראו את הסיפור המבריק בדבר המנצח קאלינה, שהגיע ללונדון מבלי שתהייה על לשונו מלה באנגלית, ובכל זאת הוא משוכנע שהיה עֵד לשיחה שבה תוכנן רצח: הוא יודע זאת על פי טון הדברים שנאמרו, שהרי בטונים ובצלילים הוא מבין טוב מכולם. צ'אפק משכיל לאפשר כאן לקורא הן פקפוק בדבריו של קאלינה, הן אמונה שלמה בצדקתם.

או הסיפור המוכר כל-כך — בוודאי אחד מחמשת הטקסטים המוכרים ביותר של צ'אפק — שעניינו עקבות שנותרו בשלג ומסתיימות בבת אחת. הסיפור הזה, בגרסתו זו (יש גם גרסה מוקדמת, שפותחת את ספר הביכורים של צ'אפק, ושנכתבה כעשור מוקדם יותר) הוא אולי פסגת החשיבה הצ'אפקית על היעדר היכולת לדעת. קראו את הסיפור הזה וראו בו כיצד דווקא איש החוק והסדר, השוטר שמוזעק אל העקבות כדי לעמוד על טיבן, מציע את ההשלמה עם אי-הידיעה כפתרון המספק היחידי: "לנו אין שמץ של מושג על מה שמתרחש. רק דברים מעטים אינם בגדר תעלומה. הסדר אינו תעלומה. הצדק אינו תעלומה. המשטרה אינה תעלומה. אבל כל אחד העובר ברחוב הוא תעלומה כיוון שאיננו יכולים לגעת בו... כל הפשעים ברורים. לפחות אתה יכול לראות את מניעיהם וכל מה ששייך לזה. אפשר לציין כתעלומה את מחשבות החתולה שלך, את הדמיונות של העוזרת וכן את מבטה של רעייתך הצופה מבעד לחלון כשהיא שקועה בהרהורים. הכל נחשב לתעלומה, פרט למעשים פליליים... אותנו לא מעניין הפשע משום שיש בו תעלומה אלא משום שהוא מהווה עבירה. איננו רודפים את הנוכל מתוך סקרנות אינטלקטואלית". לקבל את התעלומה: צ'אפק הציע זאת ברצינות קרוב למאה שנה לפני האחים כהן בסרטם האחרון. אנחנו חיים במציאות שבה הלא-ייאמן פשוט ישנו. כל שאנו יכולים לעשות הוא להישיר אליו מבט. להבינו באמת – זאת לעולם לא נוכל.

ההתבוננות הזו בפלאי, וההבנה שגם הזולת הוא בהכרח פלא שאין להבינו, מובילה את צ'אפק בכמה מקרים להתבוננות אחוזת-פלצות כמעט, גם אם רגישה מאוד, בהשפעתו של הזולת על האדם. לכן נהדרת הבחירה לכלול בקובץ הזה גם את הסיפור הפחות-מוכר "עשרה סנטאבוס", שהוא אחד הביטויים הקיצוניים ביותר שאני מכיר אצל צ'אפק לחרדה קיומית וחברתית מוצדקת, שמומחשת בסיפור ומנומקת בו היטב בין היתר כנובעת מן הפוליטי, ובכל מקרה היא מוגשת לקורא כהתנסות אמיתית.

ובכל זאת, אפילו אחייניתו של צ'אפק, הלנה, כתבה אחרי מותו שיצירתו היא פעמים רבות "חיבורים [תיאורטיים] ששינו צורה והפכו לרומאנים או למחזות. הדמויות שלו היו לרוב עזרים שנועדו לבסס את כוחן של תזות שמראש רצה להעביר. בכך אבדו להן לעתים האמינות והעושר הפנימי שלהן" (תרגום שלי). אבל לטעמי – והצלחתו של צ'אפק בעולם ואפילו בארץ משמשת לי עדות לצדקתי – צריך להיות גס-לב במיוחד כדי להשמיע טענה כזו מבלי לסייגה. אין ספק: לצ'אפק היתה פילוסופיה ברורה מאוד והסיפורים שלו מבטאים אותה היטב; וגם הדמויות שלו אינן תמיד עגולות ומפותחות כפי שהאקדמיה (וקוראים בינוניים אחרים) אוהבת; אבל מי מאתנו באמת עגול ומפותח? את מי מחברינו הקרובים אנחנו באמת יכולים להבין? היכן שצ'אפק "חסר" בעיצוב דמויות, הוא מציע בחינה כנה של היעדר היכולת להכיל אדם שלם בסיפור שאנחנו מספרים עליו.

קארל צ'אפק, "האיש שידע לעופף", המהדורה הישנה בהוצאת דביר

קארל צ'אפק, "האיש שידע לעופף", המהדורה הישנה בהוצאת דביר

פגישה מחודשת עם תרגום קווסטלר היא מפגש נעים עם כמה מסיפוריו של צ'אפק, אבל היא מזכירה גם שבסופו של דבר מדובר בתרגום לא רע בכלל. הוא נשתייר בזיכרון כמלא-פאתוס, אבל בעצם הוא מצליח (בדרך כלל) להעביר די בנאמנות את הטון השקוף, היומיומי, המרומז, של הטקסטים המקוריים: לצ'אפק אין דבר וחצי דבר עם פאתוס, ודאי לא בסיפוריו הקצרים (יוצאי דופן הם שלושת הרומאנים המוכרים בתור "הטרילוגיה הצ'כית"; ובמיוחד "הורדובאל", המוקדם מבין השלושה). הקורא העברי כמובן אינו יכול להיות ער לעניינים כאלה, כשם שאין הוא ער לקלקולים שנעשו בעשורים האחרונים בספרים שתורגמו לעברית מצ'כית, ושעוד ייעשו גם בעתיד בצ'אפק (שגם הוא כבר זכה לאי-אילו תרגומי-עוועים). קווסטלר עצמו – ששפת אמו, אגב, היתה סלובקית ולא צ'כית – כבר זרע בתרגומיו מצ'כית כמה קלקולים מזדמנים שמי שאינו דובר את שפת המקור לא יעמוד עליהם לעולם, אבל דווקא תרגומו לצ'אפק הוא, כאמור, יעיל בהחלט, גם אם הוא מחמיץ, למשל, משחק מלים קטן בצ'כית שמופיע בסיפור המפורסם "המשורר" ושמעניק לשיר הסתום והספק-פארודי שכלול בו מעט היגיון פנימי (משחק מלים שבהחלט ניתן לתרגמו לעברית). ה"ריענון" שעבר התרגום, אגב, הוא מינורי למדיי, וכולל בעיקר שינויים לקסיקליים שנועדו איכשהו להתאימו לעברית של 2010, יותר משנועדו לתקן שגיאות.

על דבר אחד, עם זאת, אי אפשר לסלוח לקווסטלר, וטוב שיידע על כך הקורא: במקור, ה"סיפורים מכיס שני" מסופרים על ידי קבוצת אנשים שיושבים בצוותא, ויש בהם, בסיפורים, ממד רכילותי או אסוציאטיבי. לכל סיפור יש על כן הקדמה קצרה, שקושרת אותו לסיפור שקדם לו. אבל אלה יותר מהקדמות סתם: הן כוללות מראש הערות על הדברים שיסופרו, ומעניקות ממד נוסף לסיפורים הקצרים, מכוונות את תשומת הלב אל עניינים שראוי לתת עליהם את הדעת. קווסטלר העלים מתרגומו את ההקדמות האלה. במובן זה, התרגום הזה הוא קצת "פארטייטשט און פארבעסערט", כמו שאומרים ביידיש: מתורגם ומשופר, כלומר קצת מקולקל. חבל שבהוצאה לא טרחו להשקיע עוד מעט זמן ולתקן את שדורש תיקון. במקום זאת, אגב, הוסיפו שם פסיק אחד, מיותר לגמרי והרסני, בשיר שבסיפור "המשורר". אם כבר, חבל שלא נוספה לספר אחרית דבר משמעותית יותר מזו הלקסיקונית, הדלה עד תימהון, שכתב קווסטלר למהדורה הראשונה. אבל אלה טענות שוליות יחסית בהשוואה לעונג שבקריאה חוזרת בסיפורים האלה, לפחות עד הצ'אפק הבא שמתרגש עלינו.

פאר פרידמן לומד במכון ללימודים צ'כיים באוניברסיטת קארְל בפראג, וחוקר באוניברסיטת תל אביב את הפרוזה של קארֶל צ'אפק.

קארל צ'אפק, "האיש שידע לעופף". בחר ותרגם מצ'כית: דב קווסטלר.
הוצ' מחברות לספרות, 191 עמ'.

*
זוהי הגרסה המלאה של המאמר שפורסם בנענע10 ב-8 בדצמבר 2010. אני ממליץ לקרוא גם את הביקורת הנפלאה ממש מאת אפרת גואטה, שפורסמה ב-"7 לילות" ב-26 בנובמבר: לא רק שאני חושב שבאמת הבינה את צ'אפק, היא גם ללא ספק הראשונה שלא טרחה לכתוב שוב את השטויות השחוקות על הומור צ'כי וכיוצא-באלה. אם אי פעם תגיעי הנה דרך גוגל, אפרת גואטה, אז הנה פירגון במקומו: יופי של טקסט.