לא מתכלים: הפלסטיק פיפל אוף דה יוניברס

"רוקנרול" מאת טום סטופרד בתיאטרון הלאומי הצ'כי. מקור: http://bit.ly/fa0BJB

"רוקנרול" מאת טום סטופרד בתיאטרון הלאומי הצ'כי. מקור: http://bit.ly/fa0BJB

במאי 2009 הגיע התיאטרון הלאומי הצ'כי לתל-אביב והעלה פעמיים, בתיאטרון הקאמרי, את המחזה "רוקנ'רול" מאת טום סטופארד, בצ'כית. זו היתה הפקה מעניינת מאוד, שרוב הקהל לא החזיק בה מעמד ועל כן נרשמה תנועה ערה באולם במהלך רוב המחצית הראשונה – תנועה, שהובילה לכך שבמחצית השניה האולם היה ריק למדי. אני לא בטוח שאפשר להאשים הפעם את הישראלי הבלתי-מתורבת: קשה לעקוב אחרי המחזה המהיר, הארוך להפליא והבלתי-מאורגן הזה – ועל אחת כמה וכמה, כשהמבט מופנה כל העת ספק אל המתרחש הבמה, ספק אל הכתוביות הרצות מעליה. מיכאל הנדלזלץ כתב אז קצרות ב"הארץ", ביקורת אוהדת דווקא, ואני מוכן להישבע שהטקסט שבאתר עוד התקצר לאחרונה.

יחד עם צוות השחקנים הגיעה גם להקת האנדרגראונד הוותיקה "The Plastic People of the Universe". בהפקת התיאטרון הלאומי הצ'כי של המחזה, ההצגה נפתחת בהופעה רועשת בת חצי שעה של הפלסטיקים, כפי שהם מכונים בחיבה. אין זה גימיק סתם: המחזה עוסק בלהקה הזו, שחבריה ישבו בכלא הצ'כוסלובקי כי העזו לעשות מוזיקה. המחזה גם מסתיים בהופעה קצרה נוספת שלהם.

יום לפני ההצגה הראשונה בארץ, קיימו הפלסטיקים הופעת-חינם ברחבת התיאטרון הקאמרי. אלה היו ארבעים-וחמש דקות לוהטות ונהדרות. אני מאוד אוהב את הלהקה הזו וההופעה שימחה אותי עד אין קץ. האנשים הטובים בשגרירות הצ'כית גם דאגו לבירה בחינם לכל באי האירוע, והיה כיף גדול (את הערב סיימנו – אני, חברתי הטובה זוזנה, ועוד ארבעה או חמישה סטודנטים צ'כים שנקלעו למקום – על גג השגרירות הצ'כית בתל-אביב, עם חברי הלהקה שהתכבדו בבירות שנקנו במיוחד בקיוסק הקרוב, ועם קערה עצומה של פלפלים אדומים חתוכים לרצועות, כי זה מה שהיה במקרר. זה היה ערב מזהיר).

אז מי הם פלסטיק פיפל אוף דה יוניברס, ומה הפך אותם לבעלי מעמד איקוני בצ'כיה? למה מחזאי ענק כמו סטופרד מקדיש להם מחזה?

Plastic People of the Universe, 2005 (by-nc-sa Peter Y. C. Wu)

Plastic People of the Universe, 2005 (by-nc-sa Peter Y. C. Wu)

ה-PPU הוקמו בספטמבר 1968 על ידי מילן הלאבסה (Hlavsa), "מֶיילָה", שהיה הסולן ונגן הבס שלהם. היה זה כחודש לאחר שהכוחות הסובייטיים פלשו לצ'כוסלובקיה — פלישה שנועדה, כידוע, לעצור את הידרדרות המצב במדינה לכיוון מה שמזכיר המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, אלכסנדר דובצ'ק, כינה "סוציאליזם עם פנים אנושיות" – כלומר, קומוניזם שלא ימנע מן האזרח את חרותו – והוביל ל"אביב של פראג", קרי להקלות בתחומים רבים. כוחות ברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לשים סוף לפורענות. ברור, אם כן, שלהקה כמו הפלסטיקים תתקשה לפעול באווירה כזו: הם נקראים על שם שיר של פרנק זאפה ואימהות ההמצאה, והשפעתו של זאפה בהחלט ניכרת במוסיקה שלהם, כמו גם השפעתה הבלתי-מעורערת של ה-Velvet Underground. די בכך כדי להאשים אותם — ובצדק — בנטייה מערבית מדי. ובכלל, התקופה הראשונה ביצירה של הפלסטיקים עמדה בסימן הפסיכדליה, ושירים כמו "האוטובוס הכחול" מדגימים זאת היטב ומסמנים פרדוקס מעניין הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה: הפלסטיקים ביקשו ליישר קו מוסיקלי עם העולם, והם שרו על דברים שלא יכלו לראות ועל מקומות שאליהם לא יכלו לנסוע (האזינו ל"האוטובוס הכחול", וכולכם תזהו במשפט הראשון את המלים "סן פרסיסקו"). שם הלהקה ומקורותיו, מקורות ההשפעה של הלהקה, והמוסיקה הספציפית שהפלסטיקים ניגנו, מעידים היטב על הנטייה המערבית שלהם.

עובדות אלה לא נעלמו גם מעיני השלטונות. בשלהי שנות השישים כבר הפכו האיסורים על מערביוּת למופרכים ממש: כך, למשל, חויבו כל הלהקות שנשאו שמות אנגליים לשנות את שמותיהם. שירים באנגלית הפכו אסורים. להקות רבות – כמו למשל M Effekt או Collegium Musicum (שאף בחרו שם לטיני מאותן סיבות) – הפכו להרכבים אינסטרומנטאליים, בבחינת: אם לא נשיר באנגלית, מוטב שלא נשיר. אם אתם מזהים כאן משהו מן הפאשיזם שמאיים על ישראל המוסיקלית של ימינו, עם הצעות-חוק מופרעות בדבר מספר השעות העבריות שיש לשדר ברדיו, ספק אם אתם מגזימים מאוד. כך או כך, היו גם להקות שחדלו להתקיים כליל, ומוסיקאים רבים אף גלו מצ'כוסלובקיה. הפלסטיק פיפל אוף דה יוניברס, מצדם, בחרו אסטרטגיה שהפכה גם היא מקובלת: הם פעלו (גם) תחת ראשי תיבות, שבעצם הם חסרי משמעות: PPU. אבל הם גם המשיכו להקליט ולהופיע עם שירים באנגלית: במרוצת השנים ביצעה הלהקה קאברים לשירים של הוולווט אנדרגראונד, אבל גם לחנים מקוריים לשירים משל שקספיר ורוברט ברנס. הנה, למשל, The Tyger לפי ברנס.

2008: Ivan Martin Jirous (right) and Herbert Kisza in front of The Bat Gallery in Kadaň

Ivan Martin Jirous (right) and Herbert Kisza in front of The Bat Gallery in Kadaň

על ניהול הלהקה הופקד איוון מרטין יירוס, המכונה מאגור ("המשוגע") – היסטוריון של האמנות שהשפיע על הלהקה רבות הן בבחירת חבריה, הן בהפגשתם עם מקורות השראה אמנותיים ומוסיקליים, והן ביוזמות מיוזמות שונות, כמו למשל זיהוי של דרכים חדשות לקיים הופעות חרף האיסורים מצד השלטונות. שירים ואלבומים רבים של הלהקה מושפעים מדמותו. הוא גם זה שהכיר למיילה הלאבסה את נגן הויולה יז'י קאבש, שהצטרף ללהקה ותרם רבות לצליל המוכר שלה.

מי שתרם אולי עוד יותר לצליל של הפלסטיקים הוא סקסופוניסט הג'אז ורטיסלב ברבנץ שהצטרף אף הוא ללהקה כחבר קבוע. ב-1974 פגשו הפלסטיקים את אֶגוֹן בונדי [תמונות], פילוסוף ומשורר שהיה מבוגר מהם בכמה וכמה שנים, ושהפך באותם ימים (ובהמשך גם לא מעט בהשפעת הפלסטיקים) למעין גורו של תנועות האוונגרד והאנדרגראונד בצ'כוסלובקיה. בונדי נולד בפראג ב-1930 בשם זבינייק פישר. ב-1949 הוא היה בין עורכי האסופה הסוריאליסטית Židovská jména – "שמות יהודיים", שכל אחד ממשתתפיה בחר לעצמו שם יהודי. אגון בונדי דבק בשמו החדש. הפגישה של הפלסטיקים עמו הולידה שיתוף פעולה ארוך, ובראש ובראשונה את אלבום "האולפן" הראשון שלהם, אולי אלבומם המפורסם ביותר בכלל, Egon Bondy's Happy Hearts Club Banned (כך במקור) — אלבום שמורכב כמעט כולו משיריו של בונדי.

"החרוזים הפשוטים והכמעט-טריוויאליים לפעמים של בונדי הפכו, עם המוסיקה של הפלסטיק פיפל, לחשובים ממש, לבעלי משמעות", אומרת הד"ר פבלה יונסונבה מהחוג למגדר בפקולטה למדעי הרוח בפראג (החוג למגדר, אבל אל תראו אותה ככה: יונסונבה היא אחד האנשים המקסימים בעיר הזו, המלאה אנשים מקסימים; והיא גם הבסיסטית, ולעתים הזמרת של הלהקה הנשית המצוינת Zuby nehty – "שיניים ציפורניים"). יונסונובה מביאה כדוגמה את אחד השירים המפורסמים ביותר של הפלסטיקים, "Elegie" (כאן בגרסת הופעה מ-1997): "מעביר ימי ראשון וחגים / על הקבר של אמי היקרה". זה כל השיר (בצ'כית זה נשמע טוב יותר), אבל הרפטטיביות והשירה במקהלה גברית גורמים לאימפקט גדול הרבה יותר מזה של המלים לבדן. לא לחינם הפך השיר הזה לשיר חובה בכל הופעה של הפלסטיקים בשנים האחרונות.

(עוד מאותו אלבום: טוקסיקה)

הפגישה עם בונדי העבירה את הלהקה לשלב מחוספס יותר, אורבני יותר ופסיכדלי פחות. שירים כמו "לילה קסום" אמנם קושרים עדיין בין היופי של פראג ליופי של הלילה; אבל הנה למשל Dvacet – "עשרים":

מי שהוא היום בן עשרים / רוצה להקיא מרוב גועל.
אבל זה שבן שלושים / רוצה להקיא אפילו עוד יותר.
רק מי שבן שישים / יכול ללכת לישון בשקט עם סקלרוזה.

ברבנץ וקאבש בהופעה, 6 במרץ 2011 (צילום: פאר פרידמן)

ברבנץ וקאבש בהופעה, 6 במרץ 2011 (צילום: פאר פרידמן)

האלבום הזה הוקלט בחו"ל והוברח לצ'כוסלובקיה. בשלב זה הפלסטיקים עדיין אינם להקה פוליטית במלוא מובן המילה, אבל אי אפשר להתעלם מהעמדה החברתית-פוליטית שהשיר הזה מביע, וכמוהו גם אחרים. "אני זוכרת ששמעתי את 'עשרים' בפעם הראשונה בגיל שש-עשרה ולא יכולתי שלא לחשוב שמישהו פה מדייק מאוד", אומרת יונסונובה. למותר לציין, עם זאת, שהאלבום הזה לא הפך אותם לחביבי השלטונות.

בסרט התיעודי שצילמה הבמאית יאנה חיטילובה מספרים הפלסטיקים על האיסור להופיע, ועל הפתרונות שמצאו. "מאגור הציע שנתחיל להופיע בחתונות של חברים שלנו. זה לא שהתחתנּו רק כדי שיהיה לנו איפה להופיע, אבל הכרנו מספיק אנשים שבדיוק עמדו להתחתן", צוחק אחד מחברי הלהקה (נדמה לי שזהו יוזף יאניצ'ק הקלידן; צפיתי בסרט לפני זמן והוא אינו עמי עתה). גם על הטריק הזה עלתה המשטרה, וגם ההופעות הללו הופסקו.

ב-1974 התרחש אירוע שנכנס לדברי הימים של התרבות הצ'כית. אלפי צעירים שהגיעו להופעה של הפלסטיק פיפל עוכבו על ידי המשטרה. בעלי השיער הארוך הופרדו מן האחרים, הוכנסו לאוטובוסים והוכו על ידי השוטרים מכות נמרצות. יונסונובה מספרת על אירועים שנשמעים היום בלתי מתקבלים על הדעת: לא פעם נעצרו גם בפראג צעירים ארוכי שיער, הושלכו אל המדרכה על ידי השוטרים, ושערם הארוך נגזר.

ב-1976 נמאס לשלטונות סופית והם העמידו את הפלסטיקים לדין. בסרטה של חיטילובה מספר סנגורם כי היה ברור לכול שמדובר במשפט ראווה, וטקטיקת ההגנה כללה הצגת מובאות מכתבי מארקס ולנין באשר לחופש הביטוי, לחשיבות האמנות וכיוצא-באלה. אבל במשפטי ראווה ממילא ברור לכל הנוגעים בדבר שהתנגדות היא חסרת תוחלת. הפלסטיקים נשלחו לשנתיים בכלא, ומעמדם התקבע כאמנים שהלכו לכלא בשם אמנותם.

כשהשתחררו מן הכלא, כבר היו הפלסטיקים להקה פוליטית לגמרי. בין השנים 1977 ו-1982 הקליטו במחרת שירים שכונסו באלבום Kolejnice duní – שירים שהוקלטו בין היתר בדירתה של ויירה יירוסובה, אשתו הראשונה של מאגור, ובדירות חברים אחרים. השיר הפותח את האלבום הזה, אודיסיאה מופלאה בת 28 דקות, הוקלט בדירתו של המחזאי ואצלב האבל, ונקרא "100 הנקודות":

הם מפחדים מהזקנים בגלל הזכרון שלהם
הם מפחדים מהצעירים בגלל התמימות שלהם
הם מפחדים אפילו מילדי בית-הספר
הם מפחדים מהמתים ומהלוויותיהם
הם מפחדים מקברים ומזרי פרחים שאנשים מניחים עליהם
הם מפחדים מכמרי הכנסייה ומהנזירות
הם מפחדים מהפועלים
הם מפחדים מחברי המפלגה
הם מפחדים מאלה שאינם חברי המפלגה
הם מפחדים מהמדע
הם מפחדים מהאמנות
הם מפחדים משירים ומספרים
הם מפחדים מתיאטראות ומסרטים
הם מפחדים מתקליטים ומסלילים
הם מפחדים מהעיתונאים
הם מפחדים מהשחקנים
הם מפחדים מציירים ומפסלים
הם מפחדים ממוסיקאים ומזמרים
הם מפחדים מתחנות הרדיו
הם מפחדים מלווייני הטלוויזיה
הם מפחדים משטף האינפורמציה החופשית
הם מפחדים מספרות זרה ומן הדפוס
הם מפחדים מקדמה טכנולוגית
הם מפחדים מזירוקס
הם מפחדים מכלי כתיבה
הם מפחדים מטלפוטו ומטלקס
הם מפחדים ממכתבים
הם מפחדים מהטלפון
הם מפחדים לשחרר אנשים החוצה
הם מפחדים להכניס אנשים פנימה
הם מפחדים מהשמאלנים
הם מפחדים מהימנים
….
הם מפחדים ממארקס
הם מפחדים מלנין
הם מפחדים מכל נשיאינו המתים
הם מפחדים מן האמת
הם מפחדים מן החירות
הם מפחדים מן הדמוקרטיה
הם מפחדים מאמנת זכויות האדם
הם מפחדים מהסוציאליזם

אז למה אנחנו מפחדים מהם???

("לסוציאליזם יש חמישה אויבים", מזכירה לי יונסונובה בדיחה ישנה: "קפיטליזם, חורף, קיץ, סתיו ואביב").

בעידודו של מאגור הפכו הפלסטיקים למעין קומונה, שנועדה לאפשר להם להופיע: הם שכרו בתים במשותף, כל מיני חוות מבודדות שהפכו לאתרי הופעות מאולתרים. בסרטה של חיטילובה מעירים חברי הלהקה כי כל בית כזה עלה באש כעבור שבועיים בממוצע. המשטרה הייתה אחראית לכך. בתקופה זו התוודע גם האבל ללהקה: כאחד הדיסידנטים הצ'כים הבולטים, היה סיפורם של המוסיקאים שנלחמים בשלטונות קרוב לליבו. "זה מדהים", אומרת יונסונובה. "צריך לזכור שהוא לא היה מעריץ של המוסיקה שלהם; הוא היה מעריץ שלהם, וסיכן את עצמו ואת ביתו כדי לעזור להם". המאסר שנגזר על הפלסטיקים ב-1976 נחשב לאחר הטריגרים שהובילו את האבל וחבריו לנסח את אמנת-77.

ההסתבכויות עם השלטון הובילו לגירושו מצ'כוסלובקיה של אחד מחברי ההרכב הראשון של הפסלטיקים, הקנדי פול ווילסון, שהצטרף ללהקה בראשית ימיה כדי לסייע לה לשיר בשפת הרוקנרול העולמית, כלומר באנגלית. שנים עברו מאז שפרש מן ההרכב ובכל זאת, כשהפלסטיקים הסתבכו נקמו השלטונות גם בו. וראטיה ברבנץ אולץ אף הוא לגלות מצ'כוסלובקיה, ועבר גם הוא לקנדה. בשנת 1988, אחרי כעשרים אלבומי אולפן ואלבומי הופעות, שכולם הולקטו והופצו בדרך-לא-דרך, התפרקה הלהקה סופית. מיילה הלאבסה הקים הרכבים חדשים בשם DG 307 ו-Půlnoc, ובין היתר הקליט גם גרסאות חדשות, אלקטרוניות, לכמה משירי הפלסטיקים (אבל גם, למשל, את Muchomůrky bílé – "פטריות לבנות" – אולי השיר המפורסם והאהוב ביותר של הלאבסה, למלים של בונדי).

ברבנץ וטורנובה בהופעה המיוחדת לזכר הלאבסה (צילום: פאר פרידמן)

ברבנץ וטורנובה בהופעה המיוחדת לזכר הלאבסה (צילום: פאר פרידמן)

ב-1997 הציע ואצלב האבל, שבינתיים הפך לנשיא הרפובליקה הצ'כית, לחברי הלהקה להתאחד להופעה קצרה במצודה של פראג, לציון 20 שנה לאמנת-77. ההופעה הקצרה הזו הובילה לאיחוד הלהקה ולהופעות נוספות. ב-2001 הלך מיילה לעולמו כתוצאה מסרטן ראות, והוחלף על ידי הבסיסטית של Půlnoc, אווה טורנובה, שאף תורמת שירים משלה. ההרכב היום כולל את ברבנץ, קאבש, טורנובה, יניצ'ק ואת הגיטריסט יוזף "ג'ו" קראפיאט. הם ממשיכים להופיע, עם וראטיה ברבנץ כרוח החיה של ההרכב: הוא זוכה בהופעות לכבוד משועשע מצד חבריו, שאותם הוא מזכה, מצידו, במבטי התפעלות מזדמנים ובמחוות שאומרות "נו, מה תגידו? יז'י דווקא מנגן לא כל-כך גרוע". חלקים מן ההופעה הוא מעביר ישוב על כסא, אבל כשהוא קם אל המיקרופון כמעט שאי אפשר להאמין לקריאות המלחמה שבוקעות מגרונו. "הוא גם שתיין גדול ויושב תמיד באותו בר, שבו הוא מאוד אוהב לדבר על פילוסופיה, בעיקר עם סטודנטיות", מעירה יונסונובה בחיוך. בשנה שעברה, אחרי שתיקה ארוכה, הוציאו הפלסטיקים אלבום חדש ונפלא ממש, שנשמע כל-כך טוב שכמעט ואי-אפשר להאמין. האזינו כאן ל-TV idylka שפותח אותו. גם מאגור עדיין בשטח.

אגון בונדי עקר לברטיסלאבה ב-2002, במחאה על היפרדותן של צ'כיה וסלובקה לשתי רפובליקות עצמאיות – מה שמכונה "גירושי הקטיפה". הוא מת שם ב-2007, בגיל 77, מכוויות בדרגה 3 שנגרמו לו בשריפה שפרצה מסיגריה שעישן.

ה-Plastic People of the Universe בהופעה לזכר מיילן הלאבסה, 6 במרץ 2010 (צילום: פאר פרידמן; לחצו להגדלה)

ה-Plastic People of the Universe בהופעה לזכר מיילן הלאבסה, 6 במרץ 2010 (צילום: פאר פרידמן; לחצו להגדלה)

לפני כשבועיים התקיימה כאן בפראג הופעה מיוחדת של הלהקה, לציון מה שיכול היה להיות יום הולדתו השישים של מיילה. הם ניגנו כמעט רק את השירים החדשים, בתוספת "אלגיה" ושיר נוסף. סטודנטית פינית שהגיעה להופעה שמעה את הפלסטיקים לראשונה באותו ערב: היא באה למועדון כמחקר-שדה על האנדרגראונד הצ'כי. כעבור כמה ימים נפגשנו שוב, ובהשתאות מוחלטת אמרה: זה לא ייאמן כמה עכשוויים הם נשמעים. ופבלה יונסונובה מוסיפה: "זו הייתה הופעה נפלאה, לא רק כי הם נשמעו הכי טוב שאפשר, אלא כי הגיעו המון דיסידנטים-לשעבר וזו הייתה קצת פגישת מחזור. אבל מוכרחים לזכור שהם תמיד היו אנדרגראונד. המוסיקה שלהם מעולם לא הייתה פופולארית בקרב הציבור הרחב".

וגם זה משהו צ'כי, אני חושב: להיות אייקון, אבל לא באמת קליט.

האזינו עוד! נסו גם את Apokalyptickej pták, שהוא אחד השירים המוכרים ביותר של הלהקה, והוא מצוין; או את Podivuhodný mandarin (כאן בגרסת הופעה מ-1997), שהוא כנראה השיר האהוב עליי ביותר משל הפלסטיקים. נסו גם את Jednou nohou למשל — כל אלה, יחד עם השירים שפוזרו לאורך הרשימה, הם דוגמאות טובות למדיי ליצירה של הפלסטיק פיפל, אבל ברור שיש עוד שירים מעולים אחרים.


הפלסטיקים מבצעים קאבר לשיר של זאפה, פראג 2011