הוכחה מוחצת: סיפור מאת קארל צ'אפק

תרגם מצ'כית והקדים: פאר פרידמן

פורסם בגיליון 3 של כתב העת "אלמנך"

"סיפורים מכיס אחד" (1929) הוא כנראה קובץ הסיפורים המפורסם ביותר מבין אלפי העמודים שהותיר אחריו הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, שמוכר בארץ בעיקר כסופר מדע בדיוני ("המלחמה בסלמנדרות") וכמחזאי שהציג לעולם את המלה "רובוט". 24 סיפורי הקובץ עוסקים כולם בשאלת האפשרות לדעת, ובמגבלותיה של הידיעה האנושית. זהו ללא ספק אחד העיונים הספרותיים המקיפים ביותר בשאלה "מהו ידע" ובמימושה של הפילוסופיה הספקנית, וצ'אפק תוקף בכוח בכל החזיתות: הוא מפקפק בידיעותיו של המדע, בידיעותיה של הדת, מפקפק בגרפולוגים ומפקפק בשופטים. הוא מטיל ספק באמונות הבסיסיות ביותר שמניעות את בני האדם, מדגים וחוזר ומדגים כיצד הן מעכבות אותם, מטעות אותם, שוללות מהם הלכה למעשה את חייהם.

הדברים הופכים סבוכים יותר אם נזכור שרוב גיבוריו של צ'אפק בסיפורים הקצרים האלה הם אנשי משטרה, בלשים, שופטים-חוקרים (כמו בסיפור שלפנינו) – כלומר, אנשים שההגעה לאמת האחת, המוחלטת, היא כל תכלית עבודתם. אי-ידיעה מערערת לאנשים כאלה את עולמם הפרטי והמקצועי כאחד. וגם עבור הקוראים, נדמה, מדובר בקובץ סיפורים מבלבל, שכוחו באפקט המצטבר שלו: צ'אפק מציג בו דרכים רבות כל כך לערער את מושג האמת, ובתחומים רבים כל כך, שקשה להתעלם מדבריו. הוא אף משכיל להציע בזה אחר זה, בסיפורים עוקבים, טיעונים סותרים – סתירות שדווקא פועלות כך יחדיו ומערערות עוד יותר כל תקווה לוודאות. הסיפור שתורגם כאן שייך לקבוצת סיפורים שבהם מדגים צ'אפק כיצד עצם הטענה לידיעת אמת חייבת להיות מוטלת בספק כשמדובר בבני אדם, שהרי לעולם אין לדעת מה הם מסתירים, מהן תוכניותיהם, וכיצד הם עתידים לפעול.

"סיפורים מכיס אחד" בהוצאת Leda

מבחרים מתוך "סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מכיס שני" (שראה אור גם הוא בשנת 1929, ובמובנים רבים הוא המשכו הישיר של קודמו, על אף הבדלים חשובים בין הקבצים, בעיקר ככל שהדבר נוגע לטכניקות סיפוריות), תורגמו לעברית כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, על ידי אליעזר ארנשטיין ופסח ליפובצקי ("משני הכיסים גם יחד", "כבוד השופט צוחק"), ואחר כך בשנות השבעים על ידי דב קווסטלר (במבחר "האיש שידע לעופף"). חוה שור תרגמה בשנות השישים שני סיפורים שנכללו במבחר "מלוא השק סיפורים". ב-2001 תורגמו שמונה סיפורים על ידי רות בונדי, וראו אור בכרך זעיר בהוצאת עם עובד – קובץ שהיה, עד חודש מארס השנה, הספר היחיד משל צ'אפק שעוד ניתן היה להשיגו מעת לעת בחנויות. באמצע חודש מארס ראה אור תרגום ראשון לעברית של "שנת הגנן" לצ'אפק, גם הוא בתרגומה של בונדי, בהוצאת בבל.

**

"אתה יודע, טוניק", אמר השופט החוקר מאטֶס לחברו הקרוב ביותר, "זה עניין של ניסיון; אני לא מאמין לאף תירוץ, לשום אליבי ולשום דיבורים; אני לא מאמין לנאשם וגם לא לעדים. הבנאדם משקר, גם כשהוא לא מתכוון לשקר; ככה, למשל, יישבע בפניך העד שאין בו כל איבה כלפי הנאשם, והוא בעצמו לא יודע שבאותו הזמן ממש, בתוככי נפשו, אתה מבין, בעומק הלא מודע שלו, הוא שונא את הנאשם בגלל איזו קנאה או עוינות מודחקת. כל דבר שהנאשם מוציא מהפה כבר תוכנן מראש; וכל דבר שמוציא מפיו העד, ייתכן שנובע מכוונה מודעת – ואפילו לא מודעת – לסייע לנאשם או להזיק לו. את זה אני יודע, חביבי: הבנאדם הוא ממזר שקרן מכף רגל ועד ראש.

"במה אני מאמין, אם כך? בדברים שקורים במקרה, טוניק; באותם מעשים או פעולות או בַּמילים הלא מודעות, או – איך לומר – בלתי נשלטות, שהבנאדם פולט פה ושם בלי משים. אפשר לזייף הכל, לייפות כל דבר, בכל דבר יש כוונה כלשהי, הכל הוא העמדת פנים, הכל מלבד המקריות: זה גלוי ממבט ראשון. השיטה שלי היא כזו: אני יושב ומניח לאנשים לברבר את כל הדברים שהמציאו והכינו מראש; אני מעמיד פנים כאילו שאני מאמין להם, אני אפילו מעודד אותם כדי שיפטפטו עוד ועוד, ואני אורב להם, עד שנפלטת להם מהפה איזו מילונת לא מכוּונת, לא שקולה; אתה יודע, הבנאדם צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. יש שופטים חוקרים שהטקטיקה שלהם היא לבלבל את הנאשם; לכן הם מתפרצים לדבריו כל הזמן ומסובבים אותו ככה, שהטמבל הזה מוכן להודות מרוב בלבול אפילו ברצח הקיסרית אליזבת. אני לא. אני מבקש ודאות מוחלטת; לכן אני אורב בסבלנות, עד שמתוך ההתחמקויות והשקרים השיטתיים שמכונים בשפה המקצועית "עדות", מבליחה חתיכה לא מודעת של אמת. בעמק הבכא הזה, אתה יודע, האמת הטהורה מתגלית רק במקרה: רק פליטת פה יכולה להסגיר את הבנאדם; רק טעות שהוא עושה בלי כוונה.

"שמע, טוניק, אני לא שומר ממך סודות; הרי אנחנו חברים מהילדוּת – אני לא צריך להזכיר לך איך חטפת בשבילי כששברתי את החלון. לא הייתי מגלה את זה לאף אחד, אבל יש משהו שאני מתבייש בו, משהו שאני מוכרח להוציא החוצה; אין מה לומר, בני אדם צריכים להתוודות. אני אספר לך איך ממש לאחרונה השיטה שלי הוכיחה את עצמה בחיי… בחיי הפרטיים ביותר; בקיצור, בחיי הנישואין שלי. ואז תאמר לי, בבקשה ממך, שהייתי טיפש ונבזה; זה מגיע לי.

"ידידי, אני… כן, אני חשדתי באשתי מרתה; בקצרה, קינאתי כמו משוגע. אני הכנסתי לעצמי לראש, שיש לה משהו עם ההוא… הצעיר הזה… בוא נקרא לו ארתור, נדמה לי שאתה לא מכיר אותו. חכה, אני לא ברברי; אם הייתי יודע בוודאות שהיא אוהבת אותו, הייתי אומר, מרתה, בואי ניפרד. אבל זה מה שהכי גרוע: לא הייתה לי כל ודאות; טוניק, אתה לא יכול לתאר לעצמך את הייסורים. חי אלוהים, זו הייתה שנה איומה! אתה יודע אילו שטויות יכול בעל קנאי לעשות: הוא יתכנן מעקבים, יארוב, יחקור את המשרתות, יעשה סצנות… אבל תזכור שאני – כך רצה המזל – שופט חוקר; ידידי, חיי המשפחה שלי בשנה האחרונה – זו הייתה חקירה צולבת מתמשכת מבוקר ועד… עד ששוב הגיע הזמן לישון.

"החשודה, זאת אומרת מרתה, עמדה בזה יפה; גם כשבכתה, גם כשנפגעה ושתקה, גם כאשר מסרה היכן הייתה כל היום ומה עשתה, המשכתי לשווא להשתוקק לאיזו פליטת פה שלה, לאיזה רמז מסגיר. אתה יודע, לעתים קרובות שיקרה לי, כלומר, בדרך כלל הייתה משקרת, אבל אתה יודע איך זה עם נשים; אשה לא תגלה לך אפילו אם הייתה שעתיים אצל התופרת – היא תמציא שהייתה אצל רופא השיניים או בבית הקברות אצל אמאל'ה. ככל שאמללתי אותה יותר – טוניק, גבר קנאי גרוע יותר מכלב משתולל – ככל שחקרתי אותה יותר, כך הייתי משוכנע פחות. כל מילה שלה ניתחתי, בכל התחמקות שלה נברתי עשר פעמים; אבל לא מצאתי כלום מלבד אותם חצאי האמיתות וחצאי השקרים המחושבים הרגילים, שמרכיבים כל קשר אנושי נורמלי, אתה יודע, ובמיוחד את חיי הנישואין. אני יודע איך הרגשתי תוך כדי כך; אבל כשאני חושב כמה סבלה באותה עת מרתה האומללה, מתחשק לי להחטיף לעצמי.

"ובכן, מרתה נסעה השנה לפְרַנְטִישְׁקוֹבִי לָאזְנְיֶה – אתה יודע, ענייני נשים וכיוצא בזה, בקיצור, היא נראתה לא טוב. ברור שביקשתי שמישהו שם ישים עליה עין – שילמתי לאיזה מנוול שבעצם רק שרץ במסבאות… זה מוזר, איך כל החיים מתקלקלים כשדבר אחד בהם מתערער; אם יש לך כתם באיזה מקום, אתה מתלכלך כולך. מרתה כתבה לי… במין חוסר ביטחון כזה, בביישנות… כאילו לא ידעה על מה לכתוב; מובן שקראתי כל מכתב אלף פעם וחיפשתי בין השורות… והנה פעם אחת קיבלתי ממנה מכתב, הכתובת הייתה "פראנטישק מאטֶס, שופט חוקר" וכן הלאה; וכשאני פותח את המעטפה ושולף את המכתב שלה, אני רואה את המילים: "ארתור יקירי"!

"שמע, חשבתי שאני הולך למות. הנה זה, סופסוף. זה קורה לפעמים, כשהבנאדם כותב כמה מכתבים, שהמכתב נדחף למעטפה הלא נכונה. איזה ביש מזל, הלא כן, מרתה? אבל הצטערתי עליה, ידידי, שככה גילתה לי את הקלפים שלה.

"אל תבין אותי לא נכון, טוניק, התכוונתי שלא לקרוא את המכתב הזה, שהיה מיועד לאותו… אותו ארתור, והדבר הראשון שעלה בדעתי היה לשלוח אותו בחזרה למרתה; הייתי עושה את זה בכל מצב אחר, אבל הקנאה היא תשוקה מלוכלכת, כל כולה גועל נפש. ידידי, אני קראתי את המכתב הזה, ואני אראה לך אותו, משום שאני נושא אותו איתי. תראה, אם כך, מה נכתב בו:

ארתור יקירי,

אל תכעס על שלא עניתי לך עד עתה; אבל הייתי אחוזת דאגה מפני שפרנצי שלי – זה אני, כן? – לא כתב לי כבר זמן רב כל כך. אני יודעת שיש לו עבודה רבה, אבל כשאישה לא שומעת מבעלה זמן רב כל כך, היא מסתובבת כמו נשמה תועה. אבל את זה אתה לא תוכל להבין, ארתור. בחודש הבא פרנצי יבוא לכאן, אז אולי תוכל לבוא גם אתה. הוא כותב לי שיש לו עכשיו מקרה מאוד מעניין. הוא לא כתב מהו, אבל אני חושבת שזה הרצח של הוגו מוּלר, וזה מעניין אותי מאוד. אני כל כך מצטערת שפרנצי התרחק ממך מעט, אבל זה בגלל שיש לו כל כך הרבה עבודה; לוּ היו הדברים כמו פעם, הייתם יכולים לצאת קצת ביחד, או לנסוע לטיול באוטו. תמיד נהגת בנו בכזו חביבות, וגם עתה לא שכחת אותנו, אף על פי שהדברים כבר אינם כפי שהיו צריכים להיות. אך כזה הוא פרנצי, עצבני ומוזר. אגב, אתה אפילו לא כתבת לי מה עושה הילדונת שלך. פרנצי גם מתלונן שחום אימים בפראג; מוטב לוּ היה יכול לנסוע לכאן ולנוח, אבל הוא בטח יושב עד הלילה במשרד. מתי תיסע לים? אני מקווה שתיקח איתך את הבחורה שלך; אתה לא יודע מה זה, כשאנחנו הנשים מתגעגעות. בידידות, ארתורי,

שלך,
מרתה מאטֶסובה

"ובכן, טוניק, מה תגיד על זה? אני יודע שזה לא מכתב שנון במיוחד; הוא קצת קלוש בכל הנוגע לסגנון ולעניין; אבל ידידי, כמה אור שהוא שופך על מרתה ועל הקשרים שלה עם המסכן הזה, ארתור. לעולם לא הייתי מאמין לה ככה, לא משנה מה הייתה אומרת; אבל עכשיו היה לי ביד משהו שנעשה כל כך בהיסח הדעת, כל כך בלי כוונה… אז אתה רואה שהאמת, האמת החד משמעית והבלתי מעורערת, נגלית רק מבלי משים. בחיי, כמעט בכיתי מרוב שמחה, אבל גם מרוב בושה שקינאתי בטיפשות כזו.

"מה עשיתי אחר כך? נו, קשרתי בשרוך את הקלסר של רצח הוגו מוּלר, סגרתי אותו במגירה, ויום למחרת הייתי בפרנטישקובי לאזנייה. כשראתה אותי מרתה, הסמיקה וגמגמה כמו ילדה קטנה; היא נראתה כאילו עשתה משהו איוֹם. אני לא הגבתי. פרנצי, היא אמרה לי כעבור רגע, קיבלת את המכתב שלי?

"איזה מכתב, תהיתי. בשם אלוהים, את כמעט ולא כותבת לי.

"מרתה הביטה בי בפליאה ונאנחה כאילו רווח לה. אם כך, נראה ששכחתי לשלוח אותו, היא אמרה ופשפשה בתיק שלה, עד שדגה ממנו מכתב מקומט מעט. הוא נפתח במילים "פרנצי יקירי"! לא יכולתי שלא לצחוק בלבי. נראה שאדון ארתור מיהר להשיב בינתיים את מה שלא נועד עבורו.

"אחרי כן כבר לא נאמרה מילה בעניין; מובן שהתחלתי לספר לה על המקרה של הוגו מוּלר שכל כך עניין אותה. אני חושב שעד היום היא מאמינה שבכלל לא קיבלתי את המכתב ההוא.

"נו, וזה הכל; מאז די שקט אצלנו. תגיד לי, לא הייתי מטומטם, שקינאתי בכזו נבזות? עכשיו אני מנסה, כמובן, לפצות את מרתה; מהמכתב הזה הבנתי כמה המסכנה דואגת לי. זהו, הוצאתי את זה; אדם מתבייש בטיפשותו יותר משהוא מתבייש בחטאיו.

"אז הנה לך דוגמה קלאסית, איזו עוצמה מוחלטת יש למקריות טהורה, לא?"

בערך באותו הזמן, הבחור הצעיר, שכונה לעיל ארתור, אמר למרתה: "ובכן, מתוקה, זה עבד?"
"מה, אהובי?"
"המכתב ההוא, ששלחת לו כאילו בהיסח הדעת".
"עבד", אמרה מרתה והרהרה. "אתה יודע, יקירי, אני כמעט מתביישת שפרנצי מאמין לי עכשיו בצורה עיוורת כל כך. הוא כל כך טוב אלי מאז… הוא סוחב את המכתב איתו כל הזמן, על הלב".
מרתה נרעדה. "זה בעצם נורא ש… שאני משקרת לו ככה, אתה לא חושב?"
אבל ארתור לא חשב ככה; לכל הפחות, הוא פסק שבהחלט אין זה כך.

__________________
המתרגם מודה למר דוד הרון על הערותיו הנבונות