"סיפור בית לחם", מאת קארל צ'אפק; פורסם ב"תרבות וספרות"

הבוקר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ תרגומי לרשימתו של קארל צ'אפק, "סיפור בית לחם" — רשימה שפורסמה לראשונה ב-25 בדצמבר 1926, בעיתון "לידובה נוביני". לצד תרגומי פורסמה הבוקר גם רשימה מפרי עטי, העוסקת ב"ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק, בתרגומו זה לא מכבר לעברית (בשם "הסיפורים הגנוזים"), ובכמה סוגיות נוספות. קראו את רשימתי כאן.

באחרית דבר שצירפה רות בונדי לתרגום "ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק, היא מעירה כי "לקראת חג המולד של שנת 1926 כתב [צ'אפק] מערכון בשם 'סיפור בית לחם', על אכזבתו של פונטיוס פילטוס, המושל הרומי בארץ ישראל, מכך שאנשי בית לחם לא באו להגן על ישו, יליד עירם, לפני הוצאתו להורג; מאוחר יותר נולד ממנו פרק של 'הסיפורים הגנוזים'".

יש מן האמת בהערה זו: אין ספק שמטקסט מוקדם זה, שפורסם ב"לידובה נוביני", עיתון הבית של צ'אפק, ב-25 בדצמבר 1926, נולד ב-1932 הסיפור "פילטוס לעת ערב", שגם הוא פורסם מעל דפי אותו עיתון ממש (27.3.1932). בטקסט המאוחר שזורים מספר משפטים שהועתקו ישירות מן הטקסט המוקדם. אלא שחלקו של פילטוס בטקסט המוקדם זעיר ממש, ובעצם אין הוא מופיע בו אלא בפסקה האחרונה. ודאי שהוא עצמו אינו "מאוכזב" מאנשי בית לחם. מי שבאמת מאוכזב – ובעצם: מופתע מהתנהגותם – הוא צ'אפק עצמו, המעיד על עצמו בצעירותו. אבל הטקסט המוקדם הזה הוא בעצם כתב תוכחה יפהפה, חד ותקיף, נגד התנהלות המדינה הצ'כוסלובקית והאנשים החיים בה. הוא גם אחד מן הטקסטים (הרבים אצל צ'אפק) שעליהם נהוג לומר, כי הם מראים שדבר לא השתנה בשמונת העשורים ומחצה שחלפו מאז. ה"לידובה נוביני" עצמו מודע לחזרה הנצחית של הכול, ובשנים האחרונות הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו, מדי יום א', פיליטון ישן ומצוחצח של צ'אפק. בכל מקרה ראוי לזכור כי צ'אפק פרסם בעיתון רבים מסיפורי "ספר האפוקריפים" – שמו הנכון והראוי של הספר, שתורגם עתה לעברית בשם השגוי "הסיפורים הגנוזים" – ואת הראשון שבהם כבר ב-1920. הגרסה המוקדמת הזו עומדת בזכות עצמה, והיא שונה לחלוטין מן הסיפור המופיע בספר האפוקריפים. הנה, אם כן, "סיפור בית לחם", בתרגום לעברית.



סיפור בית לחם, מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: פאר פרידמן.

בלומדי את סיפורי התנ"ך, נותרו לי כמה עניינים בלתי-מובנים: מה עלה בגורלם של רועי הצאן, אשר כרעו ברך באסם שבבית לחם מול הרך הנולד? ולאן הסתלקו שלושת המלכים, שעלו אליו לרגל מן המרחקים, ובידיהם זהב ולבונה ומור? במובן מסוים הנחתי, כי ביום שישי הטוב אמור היה להגיע אל פילטוס בריצה לפחות שליח מטעמם של שלושת המלכים, ולהודיע שאמנם אינם רוצים להתערב באירועי הפרובינציה היהודית, אך יש להם עניין מיוחד באינדיווידואל זה המכונה ישוע, וכי הם מוחים נוכח המזימה שנרקמה נגדו; או שהיה עליהם לפחות להופיע לאחר-מעשה, חרבותיהם שלופות, כדי לנקום את דמו של האיש שהיה יקר להם. שלושת המלכים אולי כבר הלכו אז לעולמם; אך לבטח חיו עדיין הרועים מיהודה, וראוי היה כי ביום שישי הטוב ינהרו עם הזרם לירושלים וימחו במקלות מונפים נגד אי-הצדק המשווע שנעשה לאדם שאותו בירכו על ברכיהם בבואו לעולם. לא תפשתי אז, כיצד ייתכן כי איש לא התערב בעניינו של ישוע, וכי פרט לאזנו המקוצצת של מַלְכוֹס1 לא אירע דבר שימנע את עיוות-הצדק השיפוטי הזה. בילדות יש לו, לאדם, דימוי אבירי למדיי של העולם. מה שנוגע היום ללבי יותר מכל היא הגרוטסקה האנושית הנצחית הבאה כאן לידי ביטוי בכזו פשטות וכלאחר-יד. ראשית, אני חושב ששלושת המלכים, וגם רועי הצאן הטובים, יכלו להיות מעט נדיבים יותר כשנשאו את מתנותיהם לרך-הנולד; ושנית, הייתי אומר כי אין ספק שכמה רועים מבית לחם אכן באו לצפות בצליבה, משום שבני האדם אוהבים בידור. "זאת הייתה חתיכת המולה," סיפרו אחר כך; "האדמה רעדה והקברים נפתחו – נו, היה שווה לבוא; חבר'ה, הייתם צריכים להיות שם!"

הרועים מבית לחם חיים עד היום, מוכנים לקבל בברכה כל מי שמגיע, ולסקול כל מי שממש עשה משהו. הם מוכנים להשתחוות, אך השתחוות איננה התחייבות. הם מוכנים לקרוא הלל, אך קריאה זו אין פירושה שבועה. הם נמצאים בכל מקום שבו יש איזו התרחשות מעניינת: באסם שבית לחם, כמו גם בגולגולתא. באחד מטיף להם המלאך, ובשניה מסית אותם כייפא2. לכל הרוחות עם רצונם הטוב של בני האדם!3 ברצון יקשיבו; אך הם מקשיבים לכל אחד. ברצון ישירו "הושענא!" עם המלאכים, ויקראו "צלבוהו!" עם בני האדם. כן, בשלום הם חיים; להם לא קורה דבר, כי אין הם מסכנים דבר. אף את כבודם אין הם מסכנים. אלו הם אנשי ההמון. כל אחד מאיתנו יכול להיות איש ההמון.

מובן שהיום שוב אין המדובר במשיח, ושוב אין נגלים מלאכים, אף לא כוכבי בית לחם בשמים; רק רועי הצאן נותרו, ועמם הפכפכותם וזיכרונם הקצר. הם מאורגנים טוב מבעבר, ובמקום המלאך מבשרים להם העיתונים אם עליהם לקרוא "הללויה" או "צלבוהו". השנה הבאה אל סיומה עוד מהדהדת איכשהו חלילי שלום; אחרי המולת חודשי הקיץ זוהי כמעט הקלה, ואל לנו לרצות עתה לשיר שיר אחר. מתנגנים להם שירי עם, שמילותיהם הן "למה זה לא נעלוצה"4 ו"עכשיו תורנו". גם אילו נטינו להאזין לשירים אלה עד תומם, נראה כי לא יתנגנו עד תום. הלהקה שהוזמנה לנגן כמעט שאיננה מתואמת, וכמה מחלקיה רגילים מדי להמולה מכדי שנוכל לבטוח בהם כשהם מנגנים בצוותא. אם אתם מבקשים לכם איזו נבואה לחג המולד, קשה יהיה להבין מכל האותות כאן בארץ דבר-מה אחר מזה: שאחרי הדבר שישנו יכול עוד לבוא דבר-מה נורא בהרבה. אלה שזרעו רוח, שכחו להרגיעהּ5; אלה שבישלו מרק, שכחו לכבות את האש. הרועים מבית לחם שוב אינם ממתינים לכוכב; די להם בחזיזים כלשהם. אם זה תלוי בהם, הם ילכו להשתחוות בפני כל ניצוץ; בני האדם התרגלו מדי לכוכבים. גם אילו רצינו לרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת-העם. אחרי כל שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על "האינסטינקטים הבריאים של העם" או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב. היו אלה בעלי הרצון הטוב שצעקו "שחרר את בר-אבא!"6 רצון טוב יכול להפוך אותנו לאזרחים טובים, אך אין הוא מעניק לנו משטר טוב. לשם כך צריך מלבד רצון טוב גם היגיון טוב; ויתרה מכך, הבנה ברורה של אחריותנו.

ידיעת אחריותנו – בדיוק זהו הדבר שלו קיוויתי כנער מצד רועי-הצאן מבית לחם: שיתנערו וילכו להציל את האדם שגורלם הובילוֹ אליהם; שיתייצבו מול פילטוס ויאמרו: "אדוננו, אנחנו לא סמרטוטים; אם כבר יש פה מישהו או משהו שלו השתחווינו, יודעים אנו גם לעמוד איתנים למענו. זהו, איך לומר, צו כבודנו". ולכך היה עונה פילטוס: "אנשי בית לחם, לכך ציפיתי; אם על אדם למשול, האומנם יסמוך על אספסוף ירושלמי זה, שהיום הוא צועק כך ומחר הוא צועק אחרת? מאנשים כמוכם עושים חיילים שאינם יודעים כניעה מהי; מאנשים כמוכם נבנית אימפריה. ללא נאמנות אין אומץ; ללא מחויבות גדולה אין כוח. נניח לעסקנים לצעוק בחוץ; לא אניח לגעת בשערה משערות ראשו של האיש הזה. נכון, נחבל כך במופת יפה ונצחי של מרטיריות, אך אני מאמין, אנשי בית לחם, כי ניתן יהיה גם לעשות משהו מהארץ הקטנה והארורה הזו." ואנשי בית לחם היו אומרים: "פילטוס הזה הוא לפחות בנאדם הגיוני". והוא היה מזמין אותם לשבת אצל שולחנו.

  1. הבשורה על פי יוחנן י"ח, 10: "וּלְשִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס חֶרֶב וַיִּשְׁלְפָהּ וַיָּךְ אֶת־עֶבֶד הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיְקַצֵּץ אֶת־אָזְנוֹ הַיְמָנִית וְשֵׁם הָעֶבֶד מַלְכוֹס" (כל ההערות הן מאת המתרגם). []
  2. למשל הבשורה על פי לוקס ט"ו, 11: " וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים הֵסִיתוּ אֶת־הֶהָמוֹן לְבִלְתִּי הַתִּיר לָהֶם כִּי אִם־בַּר־אַבָּא". []
  3. מכאן והלאה, בדברו על הרצון הטוב, מתבסס צ'אפק בחופשיות על הבשורה על פי לוקס ב', 14: "כָּבוֹד בַּמְּרוֹמִים לֵאלֹהִים וּבָאָרֶץ שָׁלוֹם בְּאַנְשֵׁי רְצוֹנוֹ". []
  4. מתוך האופרה "הכלה המכורה" לבדר'יך סמטנה. []
  5. הושע ח', 7: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". []
  6. למשל הבשורה על פי מתי כ"ז, 21: "[…] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֶת־מִי מִשְׁנֵיהֶם תִּרְצוּ שֶׁאַתִּיר לָכֶם וַיֹּאמְרוּ אֵת בַּר־אַבָּא". []