שבעים שנה ל"מבצע אנטרופויד": בפראג, בעקבות HHhH והיידריך

בדיוק היום מציינת הרפובליקה הצ'כית את יום השנה ה-70 לאחד ממעשי-הגבורה המפורסמים ביותר בהיסטוריה של מלחמת העולם השניה – מעשה גבורה שהיותו נדיר כל-כך בהיסטוריה של צ'כיה המודרנית הופך אותו לסמל גדול עוד יותר, מופת של אומץ ותעוזה בעיני הצ'כים. לפני 70 שנה בדיוק, ב-27 במאי 1942, התנקשו שני צנחנים צ'כוסלובקיים בחייו של ריינהרד היידריך, הפרוטקטור בפועל של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, ממארגני ליל הבדולח, ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, הממונה על סוכנות הביון, מי שכינס את וועידת ואנזה וכונה "הקצב מפראג", יד ימינו של היטלר.

מבצע ההתנקשות בהיידריך — "מבצע אנטרופויד", כפי שכונה בידי מתכנניו — הוא מושאו של רומאן הביכורים המרתק של הסופר הצרפתי לורן בינה. הספר, זוכה פרס גונקור לשנת 2010, נושא את השם המוזר HHhH, ראשי תבות בגרמנית של המשפט Himmlers Hirn heißt Heydrich — "למוח של הימלר קוראים היידריך". זהו רומאן מחוכם, שיש ללא ספק מי שיבוז לו דווקא על שום תחכומו זה (אנשים כאלה ודאי יקראו לו "מתחכם"): הוא מספר שלושה סיפורים במקביל, ויוצר מראית עין של סיפור אחד. קו עלילה אחד, שנדמה כאילו בו מבקש בינה להתמקד, מתאר את חייו של היידריך, את אישיותו ואת התנאים שהובילו אותו אל צמרת השלטון הנאצי. אלא שבערך במחצית הספר מבקש בינה להבהיר: אין זה סיפורו של היידריך. קו העלילה השני — והוא החשוב והמרכזי עבור המחבר —  הוא סיפורם של יאן קוביש הצ'כי ויוזף גבצ'יק הסלובקי — שני המתנקשים בהיידריך. סיפוריהם של היידריך ושל האנשים שנועדו לסיים את חייו נקראים, בזכות מיומנותו הבלתי-נתפסת לעתים של בינה במלאכת הסיפור (רומאן ביכורים!), כסיפור מתח מרתק.

ספרו של לורן בינה בתרגום לעברית ולצ'כית

אלא שציר עלילה שלישי משתרג כל העת בין שני הסיפורים הללו. זהו סיפורו של לורן בינה עצמו, ששירת בסלובקיה כחייל צרפתי והתאהב בה ואחר כך בפראג ובתרבותה של צ'כיה, ופיתח אובססיה מושלמת ל"מבצע אנטרופויד". במשך שנים ניסה לשים את ידו על כל פרט מידע שקשור במבצע — כל ספר, תערוכה ומאמר שנגעו בנושא. הוא חקר את חייו של היידריך ושל המתנקשים, התעמק בהיסטוריה של גרמניה הנאצית, והחליט שמדובר בחומר שראוי לרומאן. אבל HHhH הוא מטא-רומאן, או במילותיו של בינה עצמו — "אינפרא-רומאן". זה רומאן היסטורי על כתיבת רומאן היסטורי, והוא כולל פרטים שגויים שעל היותם כאלה הוא מצהיר מיד אחר כך; יש בו התלבטויות של המחבר שמצאו את דרכן אל תוך הספר; וסיפורים מחייו הפרטיים של המחבר, שהופך באחת לדמות בספרו שלו עצמו. הניסיון להבין את ההיסטוריה הופך ברומאן הזה לחלק מן ההיסטוריה. הניסיון לכתוב את ההיסטוריה הופך לחלק מכתיבתה. ויותר מכל: הניסיון לנסח היררכיה בין ספרות והיסטוריה הופך למבחן של עצמו. התוצאה היא ספר מסחרר, שהפרטים ההיסטוריים בו מועמדים תמיד בסימן השאלה של הפרוזה, אבל הפרוזה בו נחשדת תמיד בהיותה היסטוריה. זה ספר נפלא, שראוי לרשימה מעמיקה יותר; אבל היום אנחנו עוסקים בהיסטוריה דווקא. ולכן אסכם זאת כך: זה לא רק רומאן מצוין, אלא גם — ובכפוף לכך — ספר היסטוריה מאלף. כל המובאות ברשימה זו לקוחות מספרו של בינה.

אני לא רוצה לכתוב עוד ספר היסטוריה. אני רוצה ליצור מן הסיפור הזה מעשייה משלי. אולי בשל כך מתערבבים החיזיונות שלי עם העובדות המוכחות.

לורן בינה (צילום: CC BY-SA 2.0 Yves Tennevin / Styeb. מקור: פליקר)

קול המספר ב-HHhH (הנה, אי אפשר להרחיק אותי זמן רב מדי מן הספרות…) זכה גם לתרגום מצוין לעברית, וראה אור החודש בהוצאת כינרת זמורה-ביתן. רמה איילון, מתרגמת מוכשרת מצרפתית (כתבתי בעבר לפחות על ספר אחד שתרגמה), יצרה בעברית את מה שאני יכול רק להאמין שהוא מקבילה מהימנה של קול המספר הצרפתי: תערובת של עניין פנאטי כמעט בהיסטוריה, אהבה ברורה לפראג, אירוניה פוסט-מודרנית ושובבות. הטקסט הזה, שחלק ניכר ממנו מבקש להעניק חיים לאנקדוטות היסטוריות תוך שמירה על מרחק סובייקטיבי מהן, נשמע בעברית אמין לגמרי, ותענוג לקרוא בו. עם זאת, ובאשר "מקרה מקרופולוס" הוא בכל זאת בלוג שמבקש לעסוק בצ'כיה, בתרבותה ובשפתה, אני מוכרח לציין שבכל הנוגע לצ'כית, הספר הזה מועֵד לא מעט בגרסתו העברית. גילוי נאות: איילון פנתה אליי עם כמה שאלות בעניין סלנג צ'כי ותעתיקי שמות. במקרים שבהם דנּו — הכל בסדר. אבל: שמו של ואצלב הקדוש הופך בספר הזה לתערובת בלתי-קיימת של צ'כית, אנגלית וצרפתית (הוא נקרא כאן ונצ'סלס, למעט מופע אחד של "ואצלב"; אני נזהר ותוהה בכנות מה קרה שם במקור הצרפתי); פשמיסל אוטָקָר הוא כאן אוטוֹקר; הכפר Lidice, ששילם את מחיר ההתנקשות בהיידריך (עוד נדבר בו בהמשך), הוא חליפות לידיצה או לידיצ'ה; המשקה האלכוהולי סליבוביצֶה הוא כאן סליבוביץ'; המלה הצכית ulice – אוליצה – היא כאן אוליצ'ה (מדוע?); והיכן שטרחו לשמור בהוצאה על הסימנים הדיאקריטיים, נפלו כנהוג טעויות (Arijský הוא Arijsky, למשל). אלה כולם דברים שעל-נקלה אפשר למנוע. בספר שנכתב על ידי סופר צעיר שאהבתו לצ'כיה, לתרבותה ולשפתה הפונטית-בעיקרה עולה בו מכל עמוד, צ'כית כזו היא באמת עניין שכדאי להמנע ממנו. ובכל זאת: מדובר בתרגום מצרפתית, ואני לא רוצה להשמע כמי שמבקש להטפל לקטנות. הספר מתורגם היטב מצרפתית לעברית, מרגישים זאת בזמן הקריאה, ואני מקווה שהשבחים שחלקתי לו יצליחו להאפיל על טענותיי ביחס ל"תרגום" מצ'כית, שבשום מקרה אין הוא כאן העיקר.

הסיפור שלי מתחיל בעיר בצפון גרמניה, ממשיך בקיל, מינכן, ברלין, אחר כך נודד לסלובקיה המזרחית, חולף ביעף בצרפת, עובר ללונדון, קייב, חוזר לברלין ומסתיים בפראג, פראג, פראג! פראג, העיר בעלת מאה המגדלים, מרכז העולם, עין הציקלון של הדמיון שלי, פראג עם אצבעות של גשם, חלום בארוקי של קיסר, קמין אבן מימי הביניים, מוזיקת נשמה הזורמת מתחת לגשרים, הקיסר קארל הרביעי, יאן נרודה, מוצארט, ואצלב, יאן הוס, יאן ז'יז'קה, יוזף ק', Praha s prsty deště, השם החקוק על מצחו של הגולם, האביר חסר הראש מרחוב ליליובה, איש הברזל הממתין אחת למאה שנה שנערה תשיב לו את חירותו, החרב המוסתרת באומנת הגשר, והיום קולות המגפיים המהדהדים מי יודע עוד כמה זמן: שנה. אולי שנתיים. שלוש לכל היותר. אני נמצא בפראג, לא בפריז, בפראג. האביב מתחיל ואין לי מעיל. "אני שונאת אקזוטיות," יורה שוב מרג'אן. בפראג אין שום דבר אקזוטי כיוון שהיא מרכז העולם, לב-לבה של אירופה, כיוון שכאן, באביב 1942, עומדת להתרחש אחת הסצנות הגדולות בטרגדיה הגדולה של העולם.

בינה מעמיד את הזירה בהדרגה. במקביל לתיאור מהלכיו של היידריך אל צמרת השלטון, הוא מתאר במיומנות ספרותית את סילוקו של בנש מראשות המדינה הצ'כוסלובקית, ואת ביקועה של זו לשניים בידי היטלר, שהעניק דה-פקטו עצמאות לסלובקיה. הוא מתאר את ביקורו הפתטי של אמיל האכה, הנשיא הצ'כי החדש, בלשכתו של היטלר, ערב פלישת הכוחות הנאציים לפראג, ואת פעילות הממשלה הצ'כית הגולה, בראשותו של בנש, בלונדון. הוא מתאר בתיעוב נפלא את המהלכים הדיפלומטיים — שם קוד לליקוק-תחת — של ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין, שמסר את צ'כוסלובקיה לידי הרייך. הוא מתאר את רדיפות היהודים ואת התוכניות השונות לטיפול בהם. הוא מתאר את החיסולים בצמרת המפלגה הנאצית. והוא מוצא כיצד בכל אלה היה מעורב גם ריינהרד היידריך, האיש שצ'כיה כולה עתידה ליפול בקרוב לידיו:

לא ייאמן עד כמה – ככל שהדברים אמורים במדיניותו של הרייך השלישי, ובייחוד בהיבטיה המחרידים ביותר – אפשר תמיד למצוא את היידריך במרכז הכול.

אבל כל הסיפורים כולם נועדו להוביל אל רגע מכונן אחד, אל יום ה-25 במאי 1942, שבו חוליה קטנה בת ארבעה חברים צ'כים ביקשה להביא אל קיצם את חייו של היידריך, והצליחה לעשות כן. זהו רגע מכונן בזיכרון הלאומי הצ'כי, בין היתר בגלל סיבות אופייניות (נקרא לזה כך), שבינה רומז להן כשהוא מתאר את יום הפלישה הגרמנית לפראג, ואת הימים שבאו אחריו:

בתשע בבוקר […] חיילים גרמנים על אופנועים נכנסים לבירה הצ'כית. הם מוצאים בה תושבים גרמנים שמריעים לכבודם כאילו היו משחררים […], ולצדם צ'כים מנופפים באגרופים, צועקים ססמאות עוינות ושרים את ההמנון הלאומי. […] עם זאת, אנחנו רחוקים ממהלך של מרי. למעשה זו התקוממות עממית; הפגנות ההתנגדות מסתכמות ב… הטחת כדורי שלג בפולש.

המטרות האסטרטגיות הראשוניות הושגו בלא ירייה אחת: השתלטות על נמל התעופה, על לשכת המלחמה, ובראש ובראשונה על ההראדצ'אני — מצודה המתנוססת על הגבעה הרמה, מוקד הכוח.

[…] בראש טור החיילים […] שיירת מכוניות מרצדס מתנהלת בעמל רב לעבר פראג. הבכירים בחברי הקליקה ההיטלראית נמצאים בה: גרינג, ריבנטרופ, בורמן. ובמכונית הפרטית של היטלר, לצדו של הימלר, היידריך. […] מי שעתיד להיות "התליין מפראג", מגלה את עירם של מלכי בוהמיה.

[…] השיירה ההיטלראית קובעת את משכנה בטירה. הפיהרר עולה לקומת המגורים. יש תצלום מפורסם של היטלר, ידיו שעונות על אדן חלון פתוח, והוא משקיף על העיר בארשת סיפוק.

אין ספק כי ההתנקשות בהיידריך היא מעשה נועז שההיסטוריה הצ'כית כמעט אינה מכירה כדוגמתו. כבר ציטטתי כאן בעבר את הבדיחה הצ'כית העגומה, לפיה הספר הקצר ביותר בעולם נקרא "מצביאים צ'כים דגולים". מבצע אנטרופויד הוא כמעט בגדר נס, ובינה מדגים היטב עד כמה עצם הצלחתו (היידריך חוסל) גם היא עניין נסי כמעט. אבל אני מקדים את המאוחר. אציין, אם כן, כי ביקורת מקיפה על הספר עצמו, אפשר לקרוא בבלוג של אטלס לוקאלי, A-Z – ככלל בלוג מצוין, בעיקר למתעניינים בספרות צרפתית; וכי על מנת להבין טוב יותר במה דברים אמורים, נסעתי לקראת יום השנה לביקור קצר בשלושה אתרים בפראג, הקשורים להתנקשות. מתחת לכל אתר יש מסגרת כחולה ובה מידע שימושי למעוניינים לבקר במקום. בתחתית הרשימה כולה נמצאת מפה עם ציון כל האתרים.

אתר ההנצחה לזכר מבצע אנטרופויד

הגרסה המקובלת גורסת כי הממשלה הצ'כית הגולה, בראשותו של אדווארד בנש — ולא מעט בשל לחץ שהופעל עליה בידי גורמי ביטחון בריטיים — נאלצה למצוא דרך לעורר התקוממות בצ'כיה, שהכיבוש הגרמני הפך אותה לגורם צייתני למדיי בלב אירופה, אשר היתה כבר כמעט כולה בידיים גרמניות. תכנון ההתנקשות בהיידריך יצא לדרך ב-1941. יוזף גבצ'יק הסלובקי עבר אימונים בבריטניה, ואליו הצטרף בהמשך גם יאן קוביש הצ'כי. השניים הוצנחו בצ'כיה בדצמבר 41', ויצרו קשר עם פעילים אנטי-נאציים אחרים. אפשרויות שונות לחיסולו של היידריך נבחנו (ובינה מתאר אותן יפה), ולבסוף נבחרה האופציה שתכנס אל ספרי ההיסטוריה: לחסל את היידריך בדרכו ללשכתו בפראג, בעודו נוסע במכונית המרצדס הפתוחה שלו.

העיקול של רחוב הולשוביצה, שנמצא ברובע ליבֶּן, ניחן בכמה מעלות. ראשית, הוא צר כחוט השערה ומחייב את המרצדס להאט מאוד. שנית, מעליו מתנשאת רמה שבה יכול להתמקם משקיף שיתריע על בואה של המרצדס. ולבסוף, הוא ממוקם באמצע הדרך בין פננסקה בשז'אני (מקום מגוריו של היידריך, פ"פ) והראדצ'אני, בעיבורי פראג, לא בטבורה הפועם של העיר, אבל גם לא בלב הכפר. הוא אוצֵר, אם כן, אפשרויות לבריחה.

עיקול הולשוביצה טומן בחובו גם חסרונות. הוא נמצא בצומת שבו מצטלבים קווי חשמלית. אם חשמלית תעבור שם בעת ובעונה אחת עם המרצדס, היא עלולה לשבש את המבצע בכך שתסתיר את המכונית או תחשוף אזרחים לאש.

ביום ההתנקשות נסעו הצ'כים בחשמלית לשכונת ז'יז'קוב, שם המתינו להם אופניים. סמוך לתשע בבוקר הגיעו, רכובים על אופניהם, אל רחוב הולשוביצה בליבן, שם המתין להם שותף נוסף למשימה, הצ'כי יוזף ואלצ'יק. גבצ'יק מסתיר תת-מקלע מסוג סטן תחת מעילו. סמוך לשעה עשר יוצא היידריך מביתו, ונוסע לטירה של פראג. השותף הרביעי למשימת ההתנקשות, אדולף אופאלקה, עומד בנקודת התצפית הגבוהה, ומודיע על המרצדס המתקרבת. עם הינתן האות, משליך גבצ'יק את מעילו ומבקש לירות בתת-המקלע. אבל הסטן שלו נתקע ואינו יורה. היידריך מהיר התפיסה בכל זאת מבין מיד כי מדובר בניסיון התנקשות. בהניחו שגבצ'יק פועל לבדו, הוא מורה לנהגו לעצור את הרכב ומנסה לירות במתנקש. באותו רגע משליך קוביש רימון אל תוך הרכב, אך הוא מחטיא את המטרה, והרימון מתפוצץ בסמוך לגלגל האחורי. רסיסי הרימון פוגעים בפניו ובחזו של קוביש. להיידריך נשברה צלע, רסיסי עצם וריפוד חדרו לגופו, הטחול שלו נפגע.

בינה משכיל לתאר את האירועים הבאים באופן יוצא מן הכלל, שמדגים עד כמה בלתי-סבירה הימלטותם של קוביש וגבצ'יק מן הזירה. קוביש עלה על אופניו, מדמם, ונמלט מן המקום. גבצ'יק נס בריצה במעלה הרחוב, בעוד נהגו של היידריך דולק אחריו ברגל ויורה לכיוונו. בראש הגבעה פנה גבצ'יק שמאלה, אל הרחוב שהיום נושא את שמו, ונמלט בו במורד הגבעה. הוא ביקש להסתתר בקצבייה, אלא שבעליה היה גרמני וניסה להסגירו לרודפו. לגבצי'ק לא נותרה ברירה: הוא רץ בחזרה אל נהגו של היידריך שרדף אחריו, הצליח לירות לנהג ברגלו ולהמלט מן המקום. אלא שגבצ'יק תעה באזור ומצא את עצמו שוב לצד מכוניתו של היידריך, שם התרחשה כבר המולה שלמה. הוא נמלט שוב בכיוון הנהר, ושם נעלם.

כל הזמן הזה צפו במתרחש נוסעיהן של שתי חשמליות שנקלעו, אכן, לזירת האירוע. גרמניה מנוסעי אחת החשמליות זיהתה את היידריך הפצוע, עצרה רכב שעבר באזור ודרשה לפנות את הפרוטקטור לבית החולים הקרוב. צילום רנטגן שנעשה לו גילה את היקף הפגיעה: לא רק צלע שבורה, אלא גם סרעפת קרועה ופגיעה בטחול. בשלב זה הגיעה הידיעה על ניסיון ההתנקשות גם לידיעת מטה הגסטפו בפראג. ב-3 ביוני שקע היידריך המאושפז בתרדמת, וב-4 ביוני מת כתוצאה מאלח-דם. ההתנקשות הכושלת השיגה את מטרתה.

לאור הערצתם של הצ'כים למתנקשים, מדהים לגלות כי רק בשנת 2009 (!) הוצבה במקום ההתנקשות אנדרטה לזכר לזכר הפעולה. בינה גורס, אגב, כי פיתול הכביש בעצם אינו קיים עוד. ייתכן שהוא צודק: המחקר שלו מקיף, ללא ספק, הרבה יותר מן הלא-מחקר שלי; אבל בימים האחרונים עוסקת התקשורת הצ'כית ללא לאות בהתנקשות, ובין היתר פרסם השבועון Reflex סדרת תמונות מזירת הפעולה. לתמונה המרכזית, המציגה את פיתול הכביש, את המרצדס ואת החשמליות, צורפה תמונה שצולמה באחרונה מאותה זווית. פיתול הכביש נראה בה בבירור.

באחד המוספים שפורסמו אתמול (שבת) בעיתונות היומית הופיעה אף כתבה מקיפה הנושאת את הכותרת: "בנש לא אישר את החיסול", ללמדך שגם 70 שנה מאוחר יותר עוד לא הכל ברור, וכן שהצ'כים להוטים לשמוע עוד ועוד. לפני מספר חודשים נקבע רף חדש בעיסוק בהיידריך, כשב"רפלקס" פורסם ריאיון ראשון אי פעם עם היידר היידריך (ממש כך), בנו הצעיר של ריינהרד. העילה לריאיון: הצעתו לתרום כסף לשיפוץ הארמון שבו גר בילדותו בצ'כיה, ושממנו יש לו "הרבה זכרונות טובים" (בכפר הצ'כי פחות או יותר אמרו לו שיזדיין. הוא נפגע מזה). זה היה ריאיון קל למדיי עבור הבן: לא באמת נשאלו בו שאלות קשות (השאלה הקשה ביותר הזכורה לי היתה: "אמא שלך היתה נאצית נלהבת. איך היה לגדול בבית כזה?" שאלות אחרות היו: "מתי שמעת שאבא שלך מת?" ו"מה אתה זוכר מצ'כיה?"). אחיו הבכור של היידר נהרג ב-1943, בהיותו בן 10, בתאונת דרכים. הוא נדרס. יש הטוענים שגם זו היתה התנקשות. גיליון "רפלקס" שבו פורסם הריאיון כולל גם הסבר אפולוגטי לעילא של העורך הראשי, המבקש להסביר מדוע יש חשיבות בפרסום ריאיון שכזה. 

אבל אני סוטה מהנושא. בדבר אחד בינה צודק בהחלט: את הרחוב הצר מחליפה היום אוטוסטראדה סואנת, המובילה מפראג צפונה. אלה הנוסעים, למשל, באטובוס מפראג לטרזין, עוברים, קרוב לוודאי, למרגלות האנדרטה. באתר האינטרנט של היומון הנפוץ לידובה נוביני אפשר לראות תמונות מיום חנוכת האנדרטה. בסמוך אליה ניצב שלט עם הסבר מקיף על הפעולה (בצ'כית בלבד). צוותי "סטריט וויו" של גוגל צילמו את האזור לפני קום האנדרטה ואחריה, והתוצאה היא שבצפייה בנתיב העולה אל הגבעה נראית האנדרטה, אבל צפייה בנתיב שעובר למרגלותיה מגלה את המקום לפני הצבתה. נסו זאת במורד הדף.

כך או כך, עדיין לא תם סיפורם של גיבורי מבצע אנטרופויד.

   

הדרך הקלה ביותר להגיע לכאן, אם בכלל אפשר לדבר במקרה זה על דרך קלה, היא לעלות על חשמלית מספר 10 שנוסעת ממרכז העיר (ועוצרת למשל בתחנות המטרו I.P. Pavlova ו-Náměstí míru), ולנסוע צפונה עד לתחנת Vychovatelna. הנסיעה אורכת מעט יותר ממחצית השעה. רדו בתחנת ויכובטלנה, פנו אל המעבר התת-קרקעי ולכו בו שמאלה עד קצהו, אז שוב שמאלה ומיד ימינה למטה במדרגות. מעבר תת-קרקעי נוסף יוביל אתכם אל פינת רחוב גבצ'יקובה. פנו שמאלה במורד הכביש, עברו את תחנת האוטובוס ורדו למעבר תת קרקעי שלישי, שאחת מיציאותיו מובילה אל אתר ההנצחה. בדרך תבינו כיצד יכול היה גבצ'יק לתעות כאן — גם ללא מעברים תת-קרקעיים, נכון — ולחזור למקום שממנו נמלט.

כנסיית הקדושים ציריל ומתודיי (קיריליוס ומתודיוס)

צילום: CC BY 3.0 VitVit, 2008

יאן קוביש ואדולף אופאלקה הצליחו לחצות את פראג ולמצוא מסתור בכנסייה הנקראת היום על שם הקדושים ציריל ומתודיי:

הכנסייה האורתודוקסית על שם קארולוס בורומיאוס הקדוש, הנקראת כיום כנסיית קיריליוס ומתודיוס, היא מבנה גדול ומוצק הניצב במורד רחוב רסלובה, אותו רחוב משופע היוצא מכיכר קארל ויורד אל הנהר בליבה הפועם של פראג.

גב'ציק הצטרף אליהם מאוחר יותר, ובסך הכל היו בכנסיה שבעה צנחנים — האחרים הוצנחו בצ'כיה למשימות אחרות. הגסטפו עשה הכל כדי למצוא אותם: חקר קרובים ומסייעים, איים והוציא להורג. קארל צ'ודרה, צנחן צ'כי נוסף שידע על מקום המצאם של חבריו, נכנע לפחד ודיווח עליהם לגסטפו. ב-18 ביוני, בארבע לפנות בוקר, הקיפו חיילים גרמנים מקיפים את הכנסייה. ההתנגדות הצ'כית החזיקה מעמד כשעתיים, בטרם אזלה התחמושת לצנחנים שבכנסייה. קוביש ואופאלקה נתפסו כשהם פצועים באורח אנוש, ומתו מפצעיהם בתוך זמן קצר. גופותיהם נזרקו לרחוב, מחוץ לכנסיה.

ארבעת הצנחנים הנותרים, ביניהם יוזף גבצ'יק, מתבצרים בקריפטה שמתחת לכנסייה. הגישה היחידה מן הרחוב אל הקריפטה הסגורה היא אשנב שפתחו בקיר הכנסיה. שלוש פעמים נקראים הצ'כים לצאת החוצה. "לעולם לא!" הם קוראים. "צ'כים אינם נכנעים!" הגרמנים משליכים אל הקריפטה רימוני גז, אך הצ'כים משליכים אותם בחזרה החוצה. הסיפור המדהים ביותר, אולי, הוא שהגרמנים אובדי-העצות ניסו אז להטביע את הצנחנים. הם הזרימו מים בצינורות כיבוי אש אל תוך הקריפטה, בעוד הצנחנים הצ'כים מנסים לחפור את דרכם החוצה. ב-10:30 הצליחו הגרמנים לחדור אל הקריפטה. הם מצאו שם ארבע גופות. הלוחמים הצ'כים התאבדו, כדי לא ליפול בידי הנאצים. קארל צ'ודרה זיהה את הגופות.

היום יש בקריפטה מוזיאון קטן ומיושן שמציג את סיפורי הלוחמים, כמו גם את סיפורם של הכפרים לידיצה ולז'אקי (על כך להלן). ממנו עוברים המבקרים אל חלל הקריפטה. זה מקום מצמרר, יוצא דופן באימפקט שלו. השבוע הופיעה ב"רפלקס" תמונה שמשחזרת בגרפיקה תלת-ממדית את הקרבות בכנסיה ובקריפטה. מן התמונה נדמה כי מדובר בחלל עצום ממש. צריך להגיע הנה כדי להבין כמה קטן המקום הזה. בחיפויי העץ שבכנסייה למעלה, ניכרים עדיין סימני הקרבות שהתנהלו שם. וברחוב, האשנב הקטן שדרכו ניסו החיילים הנאצים להכניע את הצ'כים הפך לאנדרטה מאולתרת. מעליו תלוי שלט המנציח את האירועים.

הכנסייה נמצאת בפינת הרחובות רסלובה (Resslova) ונה-זדראזה (Na zderaze), לא רחוק מכיכר קארל במרכז פראג. סעו בקו B של המטרו (הקו הצהוב) עד לתחנת Kralovo náměstí, או בחשמליות 10, 18, 22 (ואחרות) לאותה תחנה. הכניסה לקריפטה היא מרחוב נה-זדראזה.

מטווח קוביליסי

אלפי בני אדם נרצחים כתוצאה מההתנקשות. אף על פי כן, אומרים שכל אלה שנשפטו בגין סיועם לצנחנים ותמיכתם בהם הכריזו באומץ שהם לא מתחרטים על דבר, ואמרו לנאצים ששפטו אותם שהם גאים למות למען ארצם. […]

גבצ'יק, ולצ'יק וקוביש הם היום גיבורים בארצם, ומהללים את זכרם באופן קבוע. על שם כל אחד מהם קרוי רחוב ליד מקום ההתנקשות, ובסלובקיה יש כפר קטן בשם גבצ'יקובו. הם אפילו ממשיכים להתקדם בסולם הדרגות לאחר מותם (אני חושב שהם קפיטנים, עכשיו). אלה שעזרו להם באופן ישיר או עקיף אינם ידועים כמותם, ואני […] רועד מאשמה למחשבה על המאות, על האלפים שהפקרתי למות באלמוניותם. 

אם מוכרחים לשים סוף לסיפור, כאן יהיה אחד הסופים האפשריים. בעקבות ההתנקשות בהיידריך החלה מה שמכונה "היידריכיאדה": סדרת פעולות נקם גרמניות. כבר ביום ההתנקשות הוטל עוצר על פראג, וחיפושים מקיפים החלו במטרה לעלות על עקבות המתנקשים. למעלה ממאה אנשים הוצאו להורג עד ה-4 ביוני. ב-9 ביוני הגיעו הוראות מברלין: כעונש על ההתנקשות, יש לחסל עד היסוד כל כפר שיימצא קשר בינו ובין מחסליו של היידריך.

הכפר לידיצה שמצפון-מערב לפראג נבחר בשל טענת שווא כי אנשיו היו קשורים למתנקשים. קרוב ל-350 מתושבי הכפר הוצאו להורג — נשים, גברים וילדים. בתי הכפר נכתשו עד היסוד. הכפר לז'אקי סבל מגורל דומה. עוד על לידיצה אפשר לקרוא באתר האינטרנט של אתר ההנצחה הלאומי במקום: http://www.lidice-memorial.cz.

26 מתושבי לידיצה, שנעצרו קודם לחיסול הכפר, הובאו למטווח קוביליסי שבצפון פראג, והוצאו כאן להורג. המטווח הזה הוקם בשלהי המאה ה-19, כמטווח אימונים של הצבא האוסטרו-הונגרי, הרחק מן העיר שבלעה אותו עם השנים. בימי ההיידריכיאדה, הובאו לכאן עוד עשרות אנשים נוספים והוצאו כאן להורג, ביניהם, למשל, ראש ממשלת הפרוטקטורט אלואיס אליאש (היום נקרא על שמו רחוב לא רחוק מן הטירה של פראג); הסופר לדיסלב ונצ'ורה; הבישוף מאטיי פבליק-גוראזד, ורבים אחרים.

היום מוקף המטווח ב"פָּנֶלָאקִי", אותם בניינים מן-המוכן שמקיפים את פראג בטבעת של שיכונים קומוניסטיים. הוא לא מסומן בשום מפה, ומעטים יודעים על קיומו, אך ביקור במקום מעלה שמפעם לפעם מגיעים לכאן אנשים להניח פרחים על לוחות הזכרון, הנושאים את שמותיהם של הקורבנות. זה מקום מוזר, שציפורים מצייצות בו, ואפשר היה לקרוא לו 'פינת חמד', אלמלא היתה רובצת עליו ההיסטוריה במלוא כובדהּ. 

קיר הנצחה במטווח קוביליסי. "עצור לרגע. דמנו נשפך אל הקרקע, אבל אנו נקום שנית" (צילום: פאר פרידמן, מאי 2012)

אל מטווח קוביליסי ניתן בחשמלית מספר 25, שעוברת בין היתר בכמה תחנות מטרו של קו C (הקו האדום), וכן בתחנות המטרו Hradčanská ו-Flora שעל קו A (הקו הירוק). סעו בה עד התחנה האחרונה, Vozovna Kobylisy. משם זו הליכה של כעשר דקות, או נסיעה של תחנה אחת באוטובוס מספר 163, היוצא מחניון החשמליות. מחוץ לחניון יש שלטי הכוונה חומים, מסומנים בצלב, המכוונים אל המטווח (Kobyliská střelnice). חשמלית 25 אף עוברת בדרכה בתחנת Vychovatelna, שבקרבת אתר ההנצחה למבצע אנטרופויד.

 

המעוניינים בסיור מקיף בשלושת האתרים (סיור שארכו כשלוש שעות עד ארבע שעות, כולל ביקור באתרים וזמני נסיעה), יכולים להתחיל אותו בתחנת Jiráskovo náměstí‎ של חשמלית מספר 17, למרגלות "הבית הרוקד". עלו ברחוב רסלובה עד לכנסיית ציריל ומתודיי. אחרי ביקור בקריפטה ובכנסייה, המשיכו לעלות ברחוב רסלובה, בצד הרחוב שבו שוכנת הכנסיה, עד שהוא נפגש עם כיכר קארל. פנו שמאלה אל תחנת החשמליות וסעו בחשמלית מספר 10 מעט יותר מחצי שעה, עד לתחנת Vychovatelna, הסמוכה למקום ההתנקשות בהיידריך. חזרו אל התחנה והמשיכו באותו הכיוון בחשמלית מספר 25 עד לתחנתה הסופית, Vozovna Kobylisy הסמוכה למטווח קוביליסי. מן המטווח אפשר לחזור לעיר בחשמלית מספר 25, או לעלות על אוטובוס מספר 163 ולנסוע כ-45 דקות לתחנת המטרו Flora (קו A, הקו הירוק). נסיעה זו תציג לכם צד של פראג שעין תייר לא שזפה מעולם.
הכניסה לכל האתרים, מלבד הכנסיה והקריפטה — בחינם. לצורך הנסיעה בתחבורה הציבורית תזדקקו לכרטיס שמחירו 32 קורונות צ'כיות, ושתקפו יפה ל-90 דקות. תזדקקו לכרטיס נוסף לנסיעה בחזרה אל מרכז העיר. לפרטים נוספים ולשעות פתיחת הקריפטה והכנסייה: http://www.pamatnik-heydrichiady.czhttp://www.pravoslavnacirkev.cz/pamatnik.htm