כנסו כנסו: תערוכת אמנות דקדנטית בגלריית הרודולפינום

בגלריה של הרודולפינום נפתחה בשבוע שעבר תערוכה מדוברת בשם "Decadence Now! Vision of Excess", שמבקשת לבחון את השימוש של האמנות העכשווית בדקדנס. השמות שקובצו בתערוכה הזו — והרי המחבר מעולם לא באמת מת — מפעימים ואמוציונאליים להפליא. נמצאים כאן דמיאן הירסט, דייויד לה-שאפל, גילברט וג'ורג', סינדי שרמן, קית הרינג, בועז ארד, רוברט מייפלת'ורפ ואפילו (זה "אפילו" מסוג אחר) ג'נסיס פי.אורידג' מתהילת Throbbing Gristle. ויש עוד רבים, רבים מאוד אחרים, שמציגים ציורים, צילומים, פסלים וקטעי וידאו.

לפרנק זאפה עליו השלום, שבפראג יודעים להעריך אותו, יש אלבום בשם "Does humor belong in music". התשובה היא שמובן שכן: זאפה ביסס קריירה מזהירה על העובדה הזו. אבל בכל שדות האמנות נוטים לראות בהומור איזה סרח עודף, או משהו שמוטב פשוט להמנע ממנו. אצלינו בעולם הספרות ברור שרומאן צריך להיות רציני: זו הסיבה, למשל, שמה שמכונה "הטרילוגייה הצ'כית" של צ'אפק "הורדובל", "חיים רגילים" ו"מטאור", כלומר הרומאנים הרציניים והכבדים, הרוסיים ביותר של הצ'כי העולז הזה — נחשבת לפסגת היצירה שלו, בעוד שכל קורא נבון ופקוח-עיניים יזהה מיד ש"המלחמה בסלמנדרות" הוא יצירה גדולה בהרבה, מרשימה יותר, ומצחיקה להפליא.

איך כל זה קשור לתערוכה הנהדרת ברודולפינום?

Jeff Koons, Blow Job-Ice, 1991, oil inks silkscreened on canvas. © Jeff Koons. Picture taken from the press release of the Galerie Rudolfinum, Prague

Jeff Koons, Blow Job-Ice, 1991, oil inks silkscreened on canvas. © Jeff Koons. Picture taken from the press release of the Galerie Rudolfinum, Prague

אני חושב שמה שהופך את התערוכה הזו לאפקטיבית, מעבר לשמות הגדולים שהתקבצו בה, היא העובדה שבסופו של דבר רוב היצירות כאן מעזות לעשות דבר אחד חשוב: הן נורא מצחיקות. התערוכה מחולקת לחמישה חללים, לכל אחד מהם נושא משלו. יש חדר לכאב וחדר לסקס, חדר לפופ וחדר לשגעון, ויש חדר למוות. מובן שחדר הסקס הוא המבדר מכולם, והוא פועל גם ברמה החוץ-אמנותית: יש משהו מרתק בדרך שבה אנשים צועדים לאורך הקירות ומהמהמים לעצמם נוכח שתי תמונות ענק של צ'יצ'ולינה חשופת הערווה, המעניקה מציצה הגונה לגבר (עבודות של ג'ף קונס). התנהגות הקהל בחדר הזה היא בעצמה עניין שראוי להתבונן בו היטב. ובכלל, יש משהו לא-מהוגן, ועל כן מבדר בהחלט, בעובדה שתערוכה כזו מוצגת באולמות המלאים-בעצמם של גלריית הרודולפינום, שחזותה הולמת יותר אירוח של כמה מהאולד-מאסטרז (זאת למרות שהגלריה נחשבת כבר שנים, לפחות על פי "רדיו פראג" בדיווחו על התערוכה, לאחת הגלריות הנועזות ביותר בעיר). כך או כך, המבוכה המסוימת שברור שחדר הסקס כופה על המבקרים בו היא רק אחת הסיבות לכך שאנשים מסתובבים בחדרים האלה עם חיוך גדול על פניהם, ואפילו לא הסיבה החשובה ביותר. אני באמת חושב שגם העבודות של סינדי שרמן, למשל — ביניהן התמונה המוכרת של בובה נקבה כורעת על ארבע, פעורת איברים, עובדה שהיא אולי זו שגרמה לאוצר התערוכה לתלות אותה מול תמונתה פעורת האיברים של צ'יצ'ולינה, כך שהאחת משתקפת ברעותה — ובכן, אפילו העבודות של שרמן מציעות משהו הומוריסטי. אין ספק שהמסר אצל שרמן, אם מוכרחים לדבר על אחד כזה, אינו הומוריסטי; אבל הדרך שבה היא מעבירה אותו, ובכן, יהיה זה עוול לקחת ממנה את ההומור. וממילא יש כאן יצירות רבות שההומור הוא בפירוש המטרה והאמצעי המובהק שלהן. אי אפשר לעבור בפרצוף חתום מול פסל הברונזה "Mini and Mickey, Worker and Farm-girl" של אלכנסדר קוסולאפוב, שמציג את מיקי ומיני מאוס בפרפרזה על דמות הפועל הקומוניסטי. אי אפשר גם שלא לצחקק מול המלכה אליזבת חשופת החזה וההריונית של פאולו שמידלין (שמציג כאן גם את האפיפיור הנוכחי בחצי-עירום, תחת הכותרת "מיס קיטי").

כצפוי, לצד חדר הסקס, החדרים "פופ" ו"שגעון" מציגים כמה מן היצירות החביבות עליי ביותר בתערוכה. הסדרה "דם מלכותי" של ארווין אולף (Erwin Olaf) מכילה בתוכה את כל התערוכה כולה: שלוש התמונות הנקיות האלה מציגות נשים בלונדיניות על רקע לבן, לבושות שמלה לבנה, בדמות בנות-מלוכה, ומלכלכת אותן בדם ובפצעים פתוחים. התמונה המרכזית מציגה את בת דמותה של הנסיכה דיאנה, במחווה לאחד הפורטרטים המפורסמים שלה, כשסמל מכונית מרצדס נעוץ בזרועה. התוצאה מהממת, קרה ומטרידה בהיותה כל כך בלתי-מטרידה. כי זה האימפקט השני של היצירות בתערוכה הזו: הן מצחיקות אותך או מטרידות אותך משום שאתה מגלה שאינך מוטרד מספיק. מי שהגיע לתערוכתו של דייויד לה-שאפל בתל אביב יודע כמובן כיצד הדברים נראים: החדות הבהירה של הצילום הופכת אותו, מעשה כשפים, לבלתי-מטריד. יש משהו נקי באופן אינהרנטי בהיפר-ריאליזם של הדקדנס; האורגיות הצבעוניות האלה (קופידונים כושים מכוונים חיצי דילדו אל מפשעתה של בלונדינית מקרית), יותר מכל דבר אחר הן סטריליות מאוד. אני חושב שזה עובד היטב.
ובעצם זה העניין כולו: "דימויים של עודפות"; ואם ישאלו אותי — שאלה שאני מסרב להסכים שאין לה מקום — למה כל הדברים האלה הם אמנות ולא פורנו (ייתכן, אגב, שהם גם אמנות וגם פורנו), הרי שזו תהיה התשובה: הם אמנות משום שהם מצביעים על תופעה. שלשום הסתובבתי בסופרמרקט הקרוב למקום מגוריי כאן בפראג. הקיר שעליו מוצגים נתחי בשר ארוזים יכול היה באותה מידה להיות חלק מן התערוכה ברודולפינום. וגם מול קיר הנקניקים או הגבינות בסופרמרקט הזה — בשום אופן לא מרכול יוקרתי, ואפילו לא כזה שנמצא בשכונה מבוססת במיוחד — אתה עומד נפעם מן העודפות בדיוק כמו מול מפשעתה של צ'יצ'ולינה. הסטריליות גם היא אותה סטריליות.
אז מדוע צ'יצ'ולינה היא אמנות וקיר הנקניקים איננו אמנות? משום שלקיר הנקניקים יש פונקציה אחת ברורה במקום שבו הוא עומד: הוא נועד לצריכה, ואם הוא מבלבל אותי בעודפות שלו, עדיין אני אמור להתנער מן הבלבול. התערוכה ברודולפינום אמורה, לתחושתי, להותיר אותי מבולבל. לכן, אגב, היא גם גדולה כל כך. ואם היה קיר הנקניקים ניצב בתערוכה, היה יכול לשמש מוצג מרשים בהחלט.

Zhang Peng, Desiring Happiness No.1, 2007. Picture taken from the press release of the Galerie Rudolfinum, Prague

Zhang Peng, Desiring Happiness No.1, 2007. Picture taken from the press release of the Galerie Rudolfinum, Prague

פטר נדומה, מנהל הגלריה, אמר בריאיון לרדיו פראג: "אפשר להאשים אמנים בכך שהם מנסים לזעזע בכוונה. אבל בתערוכה הזו נמנענו במתכוון מעבודות כאלה". אני מאמין לו לגמרי. אחת התמונות שבעזרתן מקודמת התערוכה הזו היא "Desiring Happiness No.1" של ז'אנג פנג (Zhang Peng): התמונה המהממת הזו מציגה ילדה אסייאתית מאופרת היטב, רוחצת בבריכה של מה שנראה כדם ושושנים. אפשר לראות אותה גם בגלריה של iDnes, יחד עם עוד תמונות מן התערוכה. לכתבה באתר, אגב, קוראים: "שטיח דקדנטי מהיטלר? ראו מה עוד מציעה התערוכה הייחודית". בקיצור, אתה אמור להיות מוטרד מן המראה הזה, מן הילדה באמבט, אבל יש בה משהו מהפנט מדי, שוב נקי וסטרילי למרות הלכלוך שהיא מציגה (יש לכלוך בתמונה, אבל התמונה עצמה נקייה. בדיוק כמו המתבונן בה). אתה אמור גם להיות מוטרד מן היצירה המפורסמת של בועז ארד, שמציג את היטלר כשטיח מפוחלץ, הוא השטיח שאליו מתייחס ה-Dnes; אבל כל התערוכה הזו עובדת כמו שעובדות היצירות של ארד, בכלל זה יצירות הווידאו המוכרות שלו (שלא מוצגות כאן): היא מאפשרת לך ליהנות מן הלכלוך. זה דומה, ושונה, מן הלכלוך של טרנטינו בהתנסות ההיטלראית האחרונה שלו, הנהדרת. סרט נפלא, שגם הוא כמובן מבוסס על עודפות.

שווה לקרוא אצל ידידי ומורי אייל דותן את הפוסט ששואל מדוע אסור לצלם במוזיאונים; כך או כך, גם ברודולפינום אסור לצלם, ולכן מומלץ לקפוץ לגלריה של כתב העת "רפלקס", שמביא כמה מיצירות התערוכה. מהיכרותי איתם, אין לדעת מתי העמוד הזה יהפוך להיות בתשלום, אז נצלו את ההזדמנות. הלינק מוביל לתמונה הרביעית בגלריה, זו שמראה את מה שהיא כנראה היצירה האהובה עליי מבין היצירות בתערוכה, ומכאן שהיא גם המשעשעת ביותר. היוצרים הם ג'ייק ודינוס צ'פמן. החדר הוא חדר הסקס, והיצירה כוללת נדנדת עץ שמשני צדיה ארבע חיות מפוחלצות, שעושות דברים שלא כדרך הטבע. אף תמונה – גם לא התקריב הזה שבמורד העמוד — לא מצליחה ללכוד את מבט העונג התזזיתי בעיני השועל. ליצירה, אגב, קוראים "Fucking with Nature".

התערוכה הזו היא חלק מפרויקט גדול שכולל תערוכות נוספות, למשל זו שתפתח מחר בגלריה דוקס (DOX) שבהולשוביצה ומוקדשת כולה לגילברט וג'ורג'. אני מתכוון לבקר שם בקרוב מאוד. "דקדנס עכשיו!" עצמה מציגה לפחות שתי יצירות מוכרות של גילברט וג'ורג', ביניהן In the piss המפורסמת מ-1997. כמו כן תפתח בקרוב בעיר תערוכה של ג'ואל-פיטר ויטקין. ב"דקדנס עכשיו!" אבקר שוב בתחילת נובמבר, אז יהיה כבר קטלוג וגם תהיה לי שם חברה נחמדה.

אוטו מ. אורבן אוצר את "!Decadence Now" בגלריה של הרודולפינום, 30.9.2010 עד 2.1.2011. כרטיסים במחיר מלא: 200 קרונות צ'כיות (כ-40 ש"ח); סטודנטים, ישישים ואחרים נכנסים ב-90 קרונות (כ-18 שקלים בלבד). ייתכן תור לקופות.

הרודולפינום בפראג (צילום: פאר פרידמן, 2010)

הרודולפינום בפראג (צילום: פאר פרידמן, 2010)