על ספרות צ'כית שעדיין אינכם יכולים לקרוא

"ידיעת הצ’כית לא פותחת את שערי העולם, אין בה הבטחת קריירה. היא לא עניין של בחירה מחושבת, של שיקול יתרונות וחסרונות, השקעה ורווח; היא חייבת לבוא מתוך עניין, חיבה, מתוך תחושה — או אשליה — שהתרגום מצ’כית לעברית מעשיר במשהו את חיי הקורא העברי". דברים אלה אמרה לאחרונה רות בונדי ביום העיון שהתקיים לכבודה במכללת בית ברל. היא צודקת. הספרות הצ'כית, שלה הקדשתי את חיי, והתרגום ממנה — שלו אני מקדיש את השנים האחרונות, ושפירותיו הראשונים עתידים לראות אור בקרוב בשתי הוצאות (על אחת מהן תוכלו לקרוא כאן) — הם עיסוקיי לא על שום הממון האדיר שממתין לי בהם, אלא על שום העניין העמוק שלי בתרבותה של מדינתנו האירופית הקטנה, הגשומה, נטולת הימים, העשירה בספרות מופלאה. לכבוד שבוע הספר, ובהמשך לפרוייקט "מיטב הספרות הצ'כית" שבו פצחתי השבוע, הנה כמה ספרים צ'כים שראויים לדעתי לתרגום לעברית, ואשר אל תרגומם אני אף משתוקק לצלול. דרשו אותם מן המו"ל הקרוב למקום מגוריכם, ואולי נרוויח כולנו. על כל אחד מן הספרים האלה יש שניים, באותה איכות, שלא ציינתי ברשימה זו — לא כי אני פחות מחבב אותם, אלא כי עיני לכדה אותם על המדף רק אחרי שלכדה את אלה.

לדיסלב פוקס: שורף הגופות (Ladislav Fuks: Spalovač mrtvol)

סיפורו של עובד בקרמטוריום של פראג, שמטפח משפחה למופת, חברים ודירה שהוא גאה בה להפליא. הספר עוקב אחר התדרדרותו המנטאלית בעקבות החשש מן המלחמה המתקרבת (הגרמנים כבר בשער) וחברותו עם גרמני צ'כי שתומך באידיאולוגיה הנאצית. הספר הזה הוא יצירת מופת, לא פחות, בין היתר בזכות השימוש שלו בשפה, בחזרות, בדיבור האינסופי של הגיבור, בשמות הדמויות (חלקן קרויות על שם בעלי חיים, חלקן על שם עונות שנה, חלקן בגרמנית וחלקן בצ'כית), ובעיקר בזכות התחושה שהוא נוטע כל הזמן בלב הקוראים שמשהו אינו לגמרי תקין עם מר קופפרקינגל, הגיבור — אם כי קשה לומר מה, בדיוק, עד שכבר מאוחר מדי. חסיד גדול של הדת הטיבטית, הוא בחר במקצועו על שום אמונתו כי שריפת גופות משחררת את הנשמה לחופשי. בשיאה של התדרדרותו, הוא מבקש לשחרר באופן דומה גם את נשמות בני משפחתו, שלמרבה הצער עדיין אינם מתים.

בשנת 1969 עובד הרומאן לסרט (במאי: יוראי הרץ) שנחשב כבר שנים לפסגת הקולנוע הצ'כי של הגל החדש. באותו זמן לערך אף תורגם הרומאן לאנגלית, בשם The Cremator. פוקס הוא אולי גדול הסופרים הנשכחים בצ'כיה, והספר הזה הוא לא פחות מיצירת מופת מזוקקת. כל שנה שחולפת מבלי שיגיע אל הקוראים בישראל היא בבחינת עוול תרבותי. 

httpv://www.youtube.com/watch?v=l4XgqvjzR8w



יאן בלבאן: אולי נצטרך לעזוב (Jan Balabán: Možná že odcházíme)

עשרים סיפורים קצרים שסובבים כל אחד סביב דמות אחת ברגע של משבר אקזיסטנציאלי – פעמים רבות אנשים עם בעיה חמורה באמת (אלכוהוליזם, אישה שאיבדה את בנה, ילדה קטנה שגוססת ממחלה), ולעתים כאבים נסתרים הרבה יותר (בחור שפוחד פחד נורא מציפורים). כל טקסט מתאר רגע אחד, אולי כמה שעות; בשוליו נמצאים סיפורי החיים של הדמויות, אבל הסיפור עצמו מתאר תמיד את הרגע האחדף שבלבאן מייחדו כך כייצוג של החוויה האנושית כולה.

רוב הסיפורים מתרחשים באוסטרבה, העיר התעשייתית הגדולה, הענייה, המלנכולית, שעל גבול צ'כיה-פולין. בלבאן אינו חושש "לפתוח את הפצעים" ולחפור בכאב. הוא לא חושש מכאבם של אנשים ומבדידותם. זהו ספר קשה מאוד, תובעני מאוד לקריאה, אבל נפלא בגלל הדרישה שלו מן הקורא להתמודד עם כאבי הזולת, וגם משום שלעתים יש לדמויות איזו נקודת אור, איזשהו רגע של תקווה, הנובע לא אחת מתוך אספקט דתי. אלה לא סיפורים עצובים בלבד, אלא כאלה שמלאים בכל זאת גם כוח חיים; הגיבורים השבורים בהם אינם תמיד שבורים עד תום. יש, אכן, דבר-מה דתי בסיפורים הללו, בבדידות שאינה בדידות מוחלטת — עובדה נדירה (באופן יחסי) בספרות הצ'כית החדשה.

בלבאן כתב באופן מינימליסטי מאוד, והטקסטים שלו כתובים לא פעם בין השורות. לשונו נעה מליריות לאקספרסיביות בוטה, לעתים הלוך ושוב במהלך סיפור אחד. הוא עצמו הלך לעולמו בשנה שעברה, בגיל 49, מסיבות שלא פורסמו. בשנת 2004 זכה הספר בפרס "ספר השנה" של היומון החשוב ברפובליקה, לידובה נוביני. ב-2005 זכה הספר בפרס מגנזיה ליטרה, הפרס החשוב בצ'כיה בתחום הספרות. אשתקד הוענק לו פרס "ספר העשור" של מגנזיה: ועדה מיוחדת בחרה את הספר הטוב ביותר מבין עשרת הזוכים בעשור האחרון. בשנת 2010 זכה הרומן "שאל את אבא" (Zeptej se táty) פרי עטו בפרס "ספר השנה", ושנה מאוחר יותר (2011) זכה גם הוא במגנזיה ליטרה.

ראיון על אודות הסופר המנוח עם אחיו, באנגלית: http://bit.ly/niA7ME



קארל פולאצ'ק: היינו חמישה (Karel Poláček: Bylo nás pět)

קלאסיקה של ההומור הצ'כי מאת הסופר היהודי קארל פולאצ'ק, המסופרת מנקודת מבטו של פטר בן העשר, בן למשפחה מן המעמד בינוני, המספר את סיפור חייו. יותר משיש כאן סיפור, יש כאן סיפורים – מבחר גדול של דמויות מהעיר הקטנה בצ'כיה שבה גדל פטר. זהו לא סיפור יהודי בשום אופן, חשוב לציין זאת, אלא סיפור צ'כי לעילא, שכל הקביעות המוכרות בעניין "הומור צ'כי" נכונות לגביו. יש כאן גם עניינים סוציאליים, כי אחד מחבריו של פטר הוא עני מוחלט. ה"חמישה" הם פטר וארבעת חבריו הטובים, שלומדים כולם באותו בית-ספר, ולא שמים לב לתנאי החיים השונים האחד של רעהו. הם חיים את הרפתקאות היומיום שלהם, ניזונים מספרי ההרפתקאות שהם קוראים (למשל על המערב הפרוע), יש להם מלחמות עם ילדים בני הכפרים הסמוכים, יש מבוגרים שהם שונאים ועושים להם מעשי קונדס. לתיאור כל אלה פטר משתמש בשפה שמערבבת סגנון תקין, ספרותי אפילו, של הצ'כית מבית-הספר, עם שפת ילדים יומיומית של התקופה. חלק גדול מן הספר מתאר פנטזייה של פטר: בעודו חולה בדלקת ריאות, הוא מדמיין כיצד יבקר בהודו עם חבריו.

הספר נכתב זמן קצר לפני שפולאצ'ק נשלח לטרזינשטאט ומשם לאושוויץ, ומכיל כנראה גם חומרים אוטוביוגרפיים מילדותו שלו. הספר מתבסס מאוד על המבט הילדי על עולם המבוגרים, והוא מצליח, על כן, להיות ספר המיועד לכאורה  ילדים, ובעצם נועד למבוגרים וכולל רפלקסיות ילדיות על ההתרחשויות בעולמם. זהו ללא ספק אחד מעשרת הספרים הצ'כיים הקלאסיים של המאה העשרים.

על הספר והמחבר (באנגלית), כולל מספר קטעים מן התרגום לאנגלית, ראו כתבה מקיפה למדי של רדיו פראג: http://bit.ly/nt0tWg



פטרה הולובה: תחנת טאיגה (PetraHůlová: Stanice Tajga)

ספרה השני של הסופרת שסומנה כבר ברומאן הביכורים שלה כהבטחה הגדולה של הספרות הצ'כית. הולובה ממקמת את הרומאנים שלה בסביבות אקזוטיות שהיא מכירה מנסיונה (מונגוליה, שם למדה מונגולית, שימשה זירת התרחשות לרומאן הראשון שלה. כאן, זוהי סיביר). הרומאן נע בין שתי תקופות, ברטרוספקטיבה: סביב שנת 2000, וסביב שנות החמישים של המאה ה-20. בכל תקופה הגיבור הוא דֶני, ובשתי התקופות הגיבור נוסע לסיביר, אל מקום שבו שכן גולאג. הנוסע הראשון עשיר, נשוי, משועמם מן החיים בדנמרק, והוא מבקש לעצמו הרפתקה במקום שונה לגמרי מחייו. הוא לא ישוב מנסיעתו. השני הוא אתנולוג שתמיד רצה לנסוע לסיביר ולהתוודע אל חיי המקומיים, אבל הוא גם רוצה לעלות על עקבותיו של קודמו. כל הפרטים הללו נמסרים לאט מאוד, והסיפור הופך למסע מרתק בעקבות גורלו של הנוסע הראשון. הפרקים נעים בין נקודות המבט של שני הנוסעים, ונקודת מבט שלישית של אחד מתושבי סיביר.

הרומאן מציג קונפליקטים בין הרוסים והסיביריים המקומיים, ובין אלה והדנים. זה בפירוש לא סיפור בלשי, אבל יש בו יותר מממד של מיסתורין והפתעה. הולובה חקרה היטב לא רק את החיים בסיביר ואת הסובייטיזציה של המקום, אלא גם את הנפש האירופית הרומנטית, הלהוטה אחר הפרימיטיבי. הרומאן הזה מרסק את הפנטזיות הרומנטיות בכניסתו אל החברה הקטנה ואל היחסים המורכבים שבין התושבים ש"כלואים" בכפר שלהם פשוט משום שזוהי סיביר (חלקם בני המקום מימים-ימימה, חלקם נשלחו לשם על ידי הסובייטים). הנאיביות של הנוסעים הדֶנים הופכת לעניין שתלויים בו חיים ומוות. 

הולובה התארחה בשנה שעברה ביריד הספרים הבינ"ל בירושלים. ב"הארץ" שאלו אותה אז "חמש שאלות": http://bit.ly/ujnILD. ואני כתבתי קצת ב"מקרה מקרופולוס": http://makropulos.net/?p=2930



אירנה דוסקובה: הרדי בודג'ס (Irena Dousková: Hrdý Budžes)

רב מכר ענק בצ'כיה, "הרדי בודג'ס" הוא ספר מתוק לגמרי, לא סכריני חלילה, אבל באמת נהדר, למבוגרים, שכתוב מנקודת מבטה של ילדה כבת שבע, ומתרחש בצ'כיה הקומוניסטית של אמצע שנות השבעים. כמו "היינו חמישה", רוב ההומור סובב סביב הפער שבין המבט הילדי ובין עולם המבוגרים; אבל זה ספר שעוסק הרבה יותר בעולם המבוגרים, שהפוליטיקה פולשת בו כל העת לחיי היומיום, וכל אמירה צריכה להישקל היטב ולהיאמר בחדרי חדרים. הילדה-המספרת מבולבלת מאוד מן החיים הכפולים שנדרשים מכל אדם, והביקורת בצ'כיה הגדירה את הרומאן הזה כקריאה קלילה אך אינטילגנטית מאוד. הוא דומה בכך לספריו המוקדמים של מיכל ויווג שהצליחו למדיי בישראל. גם כאן, כמו אצל פולאצ'ק, אין עלילה אחת, אלא כמה סיפורים שעניינם ההורים, הילדה עצמה  – קצת שמנה ודחויה – ובעיקר: שקיעתה של החברה הצ'כית בשנות השבעים, כשנדרשה להתכופף ולהיכנע. הילדים לא מכירים מצב אחר, ומתייחסים אל המצב החדש כאל נורמלי: המציאות בת-הזמן הייתה גרוטסקית בעצמה, ונקודת המבט הילדית חושפת אותה לעילא דווקא מתוך אי-הבנתה. סיפורי החבורה של פולאצ'ק הופכים כאן לסיפורי-משפחה ובדידות-נעורים עצובים-מצחיקים.

שמו המוזר של הספר מדגים את הטעויות שילדה כמו המספרת עושה בהבנת העולם, והוא מוסבר כבר בעמוד הראשון: ערב אחד היא שומעת ברדיו את הקריין קורא שיר על הגיבור הרדי בודג'ס, שמנצח את כולם. מה ששמעה באמת הוא שיר של המשורר סטניסלב נוימן שמתחיל במילים A hrdý buď, žes vytrval ("א הרדי בודג', ז'ס ויטרבל") – "וגיבור הֱיֵה, כדי לשרוד".



ולדימיר פאראל: דקמרון 2000 או אהבה בפראג (Vladimír Páral: Dekameron 2000 aneb Láska v Praze)

בפסטיבל הסופרים הבינ"ל שהתקיים אשתקד בפראג, באחד מן המפגשים עם הסופרים, הציג המנחה את פאראל פשוט בתור "אגדה של הספרות הצ'כית", וזהו. "דקמרון 2000" אינו הספר המפורסם ביותר שלו, אבל בעיניי הוא אחד החביבים שבהם, והוא מציג לעילא את הסגנון המיוחד, הפדנטי, של פאראל: תשומת לב קיצונית לתאריכים, מהירויות נסיעה, פרטים קטנים שמרכיבים ריאליזם מובהק אבל בה-בעת גם משמשים לפירוקו: זו הרי כמעט גרוטסקה. אני מקווה מאוד לפרסם כאן בעתיד הקרוב את תרגומי לפרק הראשון של הרומאן.

אפשר לומר כי "דקמרון 2000" הוא בחינה של כל פניה האפשריים של האהבה. הרומאן הזה מורכב מ"אוסף של 100 סיפורים ואנקדוטות, שמציגים לנו את מצבה של ההתנהגות המינית בצ'כיה, כמו גם את הבעיות הכרוכות בה" (כך בדש הספר). הוא נע במהירות בין אינספור דמויות, חלקן בדרכן לועידה ספרותית או קשורות לעולם הספרות, שנקשרות זו בזו לעתים יותר ולעתים פחות, אך תמיד בקשרים של מקום (פראג) ורגש (אהבה, פעמים רבות אהבה-מרחוק או אהבה בלתי ממומשת). זה אחד הספרים הבוטים יותר של פאראל, שכמו התפרץ לאחר עשורי-כתיבה רבים ברגע שקרס השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה. הספר נקרא, אם כן, גם כהתבוננות במצבה של החברה הצ'כוסלובקית מיד אחרי המהפכה.

פאראל כתב רבות גם בזמן הקומוניזם, בכלל זה גם מדע בדיוני – עובדה לא ברורה מאליה באותם ימים. אחד מן הספרים שלו הוא ספק פארודיה, ספק בחינה מחדש, של הרומאן "המלחמה בסלמנדרות" מאת קארל צ'אפק, שעתיד לראות אור השנה בתרגום חדש של רות בונדי, בהוצ' מחברות לספרות. 



דניאלה הודרובה: אני רואה עיר… (…Daniela Hodrová: Město vidím)

הודרובה היא זוכת פרס המדינה לשנת 2011 בתחום הספרות — זה אחד משניים או שלושה פרסים הספרותיים החשובים במדינה, המוענק ע"י משרד התרבות. היא זכתה בו על מכלול יצירתה הספרותית, שעוסקת רבות בפראג. את "אני רואה עיר…" אני מציע בגלל שפראג היא אחד מיעדי התיירות האהובים ביותר על הישראלים, זה ידוע, וזה עוד לפני שדיברנו על איכויותיו הספרותיות של הטקסט.

זה ספר פואטי מאוד, כמעט מיסטי, המורכב מטקסטים קצרים על פראג, התבוננויות שנועדו לאתר קסם נסתר, סמלים ואלגוריות ברחבי העיר, מתוך טענה שיש לעיר חיים סמויים, איזו מאגיות שאינה נראית. הטקסטים מערבבים היסטוריה ומודרניות, תיירות וטכנולוגיה. הודרובה בוחנת זיכרונות פרטיים על תושבי העיר, מחפשת הזיות שמסתתרות מאחורי הריאליה, מוצאת את ההיסטוריה הנוכחת כל העת בכל מקום בעיר. הטקסטים הקצרים עוסקים באתרים שונים – רובם מפורסמים מאוד – ברחבי העיר. בסופו של דבר זה פורטרט אישי מאוד של אחת הערים האהובות על הישראלים, מכיוונים בלתי-שגרתיים.

הספר תורגם לאנגלית ממש עכשיו, ובצ'כיה – על אף ייחודיותו, שעשויה אולי גם להרתיע מעט – הוא יצא בשפת המקור כבר בשתי מהדורות. על הספר אפשר לקרוא בהרחבה כאן: http://bit.ly/rtgadu, וקטע מן התרגום לאנגלית אפשר למצוא כאן: http://bit.ly/pMXaNi.