"אני רואה עיר…" מאת דניאלה הודרובה

אני ממשיך היום בפרוייקט תרגומם של פרקים ראשונים ממיטב הספרות הצ'כית שטרם תורגמה לעברית. הבוקר אני מבקש להציג את דניאלה הודרובה, ילידת 1946, סופרת וחוקרת ספרות, שרבים מספריה עוסקים בדמותה של העיר בכלל, ושל פראג בפרט. הטקסטים שלהלן לקוחים מספרה "אני רואה עיר…", השואל את שמו מן האגדה על אודות הנסיכה ליבושה. זו עמדה על צוק וישהראד הנישא, מעל נהר הוולטבה, והתנבאה כי על הגבעה שמעבר לנהר תקום עיר נפלאה. "אני רואה עיר גדולה," מתארות הכרוניקות של קוסמָס (1125 לערך) את נבואתה, "שתהילתה תגיע אל הכוכבים". העיר הזו קמה, בהחלט; אבל הודרובה — גם בספרה זה, אבל בעיקר בטרילוגיה הפראגאית שלה, "העיר המייסרת" — בוחרת בדרך כלל לעסוק לא בתהילתה אלא דווקא בפניה האפלים, ברגעים הטראגיים של העיר. היא עושה זאת בנימה אישית מאוד, לפעמים פיוטית, לפרקים אידיוסינקרטית. במקור, אין הטקסטים שלהלן באים זה אחר זה: מובאים כאן הפרולוג ואחריו פרק נוסף מתוך הספר. את שתי התמונות המלוות את התרגום צילמתי אני. הראשונה היא של בית הקברות אולשאני, מאוקטובר 2010; השניה היא של כיכר ואצלב, ובתתתיתה נראה גם מה שהיה פעם 'בית המצרכים' שהודרובה מזכירה בטקסט, והיא צולמה ביוני 2011, זמן קצר לפני שבניין המוזיאון הלאומי נסגר לשיפוצים שעתידים להמשך מספר שנים.



דניאלה הודרובה
אני רואה עיר… (1992)

מצ'כית: פאר פרידמן



פרולוג

בראשית הייתה עבורי העיר מילה – פראג. מעט אחר כך, בשכבי על גבי בלול התינוקות, הבטתי בקווי האור שהחליקו על התקרה כשחצתה חשמלית את הרחוב. דמיינתי את העיר כחיית טרף, הנמה את שנתה הרחק (בילדותי הייתה לי תחושה, כאילו ביתנו עומד בקצה העיר, אף כי היה רחוק מן המרכז מהלך פחות מחצי שעה). נשימותיה של החיה, חמות ואקזוטיות, פרצו לעתים מבעד לחלון, הציפו אותי כגל. ועם זאת, לא נמה החיה במאורתה, אלא המתינה. לבואי?

רק אחר כך, כשעזבתי את הלול בעל סורגי המתכת (פעם נתקע ראשי בין הסורגים – או שמא קראתי זאת במקום כלשהו?) ויצאתי לראשונה בחיי אל המרפסת (טרם ידעתי אז, כי כמה שנים קודם לכן קפצה ממנה נערה יהודיה, שלא רצתה לנסוע עם הטרנספורט, ואף לא יכולתי לשער, כי משפט על אודות מעופה מן הקומה החמישית יעמוד בראש פתיחתו של הרומאן הראשון שלי), הפכה המילה, שהייתה עד אז שמה של המפלצת, לַמרחב הלא-בטוח, המפתה ועוכר-השלווה, אשר נפתח מתחתיי אז על המרפסת. בתחילה חשבתי כי העיר היא רק אותו מקום רחב-ידיים, מחוז מעמקים אפל, המוקף קירות מארבעת צדדיו. הבית השכור של ילדותי עמד בדיוק מול בית-הקברות הגדול ביותר של פראג – בית הקברות אוֹלְשָאנִי – וחלונו של חדר-ילדותי השקיף בדיוק אליו. ביום כל הנשמות, ובחגים אחרים, הפך בית הקברות לספינה חוצת-אוקיאנוסים, מהבהבת באינספור אורות. עוד מעט והפליגה אל חלון חדרי כמו הספינה מ"אמרקורד" של פליני.

אם אני מנסה לזמן אותן תפיסות מוקדמות אלה של העיר, הרי שאני עושה זאת כנראה מתוך האמונה כי העיר קמה מן האין באותה עת שבה יצאתי אני לאוויר העולם ולמדתי להכיר בקיומי שלי. לפני לידתי, המרחב שבו היא עתידה לצמוח עבר עדיין תהליכי קימוט גיאולוגיים. וכשידו של סבי, הרופא-המומחה יאן יֵרִיֶה, הביאה אותי לעולם בסנטוריום שבבּוּבֶּנֶץ', געש עדיין הים הבראשיתי שבאגן הניקוז של פראג, מעמקיו נבקעים בהתפרצויות הרי-געש. הלבה המתקשה יצרה את בליטות-הסלע הנישאות מעל עמק פרוקופ, את צוק וישהראד ואת מצוק קרלוב. התאבנו בהם טרילוביטים ושאר חיות קדמוניות, שנתגלו כאן במאה שעברה בידי הגיאולוג הצרפתי יואכים בארנד. באותם ימי קדם, המקבילים לימים הראשונים של חיי בשנה הראשונה לאחר המלחמה, עדיין הציף הים גם את המקום אשר בו, יום אחד בזמן הדֶבֶר, יקום בית הקברות אולשאני, ושטף אף את הבית, שבו גרנו בדירה שהותירו אחריהם הגרמנים (בחדרי נותר תיאטרון מריונטות, ולו מסך קטיפה תכול).

אחר כך החל הים לסגת. על הקירות שבמרתף נצצו גבישי מלח, שאותם בחנּו בלשוננו, אני ובנו של השרת פטר מ. הבית עוד היה אז עבורי אותו דבר, שהעיר כולה עתידה בבוא היום להפוך ולהיות: גיהינום, כור-מצרף ועדן, ושמא רק עולם תחתון, ככלות הכול היה הגבול בין המרחבים הנפרדים בלתי-ניכר (והאין זו אחת מתכונותיה המאפיינות של עיר זו בכללה – זליגתם אלה אל אלה של אתרי החסד ואתרי האבדון?).

והים נסוג הלאה. וראו, מאפלת ימי-קדם בוקע נהר הוולטבה ועמו יובליו, והם יוצרים עמקים משתרגים. אז יורד הנהר לאיטו מגובה הצוקים הסוגרים בימינו על אגן ההיקוות של פראג, מותיר שכבות סחוֹפֶת באולשאני, בפְלוֹרָה במישור פָּנְקְרָאץ, על גבעות בּוֹהְנִיצֶה. והוא יורד עוד, אל גובה פניו של כיכר קארל ושל רחוב ווֹדִיצְ'קוֹבָה. וכשאני עומדת לראשונה בין גדרות משחקיית-העץ שבמרכז חדר ילדותי, מופיעים ציידים באגן ההיקוות של פראג, הם עתידים לצוד חיות פרא ביער הקדמון, לאסוף דבש מגזעיהם של עצי הטיליה ולהעלות קורבן לשדים בהצטלבויות הדרכים. אחריהם יבואו אנשי תרבות ה-corded wire, ואחריהם אנשי הקשת ולהם גביעים שצורתם פעמון. בסוף המאה הרביעית לפני הספירה יבואו הקלטים ואחריהם, סמוך לראשיתו של העידן החדש, יבואו המרקומנים. ומיד אחריהם יבואו הסלאבים. ויהיה זה בזמן שהמטפלת הגיבנת שלי אנז'קה תוביל אותי מדי יום בצהריים בעגלת-קש שצבעה לבן-קרם לאורך קיר בית הקברות, ולעולם לא יעלה בידה להרדימני. הם יכרעו ברך לאליליהם – לסוואנטוביט ולצ'רנובוה, יהללו את אבותיהם הקדומים, 'האבות הקדושים'. עצים מקודשים ירשרשו מעל האש המשתלהבת במדורות ההלוויה. הם רוקדים מסביב ללהבות במסכות. אל הילדה שבעגלה נישא ריח דמם המעשן של הקרבנות.

 כיכר ואצלב

על פי נבואתו של עלם עיוור, כשיהיה מצבה צ'כיה גרוע משהיה מעולם, יתעוררו האבירים הנמים במעמקי צוק וישהראד, ייצאו מתוכו, ואצלב הקדוש דוהר בראשם, רכוב על סוס לבן (אולי על הסייח האציל אָרדוֹ, ששימש מודל לפסלו של מיסלבק המוצב בכיכר), ואחר כך יתנהל קרב במישור המשתרע למרגלות שער הסוסים, שעמד שם פעם, והדם יזרום אל העיר ויטביע את כיכר ואצלב. בגרסאות אחרות של הנבואה נאמר, כי כשיציף הדם את המדרגה הראשונה של אנדרטת ואצלב, יתעורר הפסל לחיים, ואצלב הקדוש יניף את חרבו בכיוון בּלָאנִיק, האבירים ייצאו מעמקי ההר הקדוש וינהלו קרב. ואחרי הקרב יוותר כַּן הפסל יתום.

חלמתי פעם חלום על ספרטקיאדה בכיכר ואצלב. היו אלה פסטיבלים גדולים של התעמלות, שהתקיימו כשהקומוניסטים עוד שלטו בצ'כוסלובקיה. והייתה זו ספרטקיאדת אֶבֶל. צפיתי בה ממעל, ממעוף הציפור, כפי שקורה לי פעמים רבות בחלומותיי, בטרם החל מבטי להתקרב אז, להתמקד כמו מצלמה, ובאחת אני נמצאת על האדמה. בדיוק התעמלו הנשים. הן היו לבושות בגדי התעמלות שחורים, ראשיהם מכוסים אף הם בבד שחור, כזה המעלה על הדעת את צעיפה של לודמילה הקדושה… (פסלה ניצב לימינו של ואצלב. אפשר לראותה מן המוזיאון). הן התעמלו בצעיפי מוסלין שחורים, שלא התנופפו באין רוח, אלא רק נִתלו, נפולים, בידי הנשים, שתנועותיהן איטיות היו באופן בל-ייאמן, כבסרט שמוקרן בהילוך איטי. לאט כרעו ושוב לאט קמו. צפיתי בהן מ'בית המצרכים', מן המקום שאותו מפלח היום הכביש המהיר. שורת המתעמלות הראשונה עמדה כמה מטרים ממני. הבטתי בפני הנשים, אך פניהן לא הסגירו דבר, אף לא יגון.

חלום זה נחלם לי בראשית אוגוסט 1968. כשמאוחר יותר, ב-21 באוגוסט, הגיעו הטנקים לעיר והדם זרם מבניין הרדיו אל כיכר ואצלב, לא עמדתי ב'בית המצרכים' כמו בחלום. התעוררתי אז ליומי הראשון בפריס, ואחר כל ההתרחשויות עקבתי מדי יום ביומו בטלוויזיה, כמו אחר מחזה שאת מילותיו הבנתי רק מעט. בסדרה זו הייתה העיר מוטלת בהריסותיה, פחדתי שמא בין החורבות מוטלים גם הבית שניצב מול בית הקברות אולשאני והבית בכיכר ייז'י מפודייבראד. וכששמעתי אחר כך בטלפון את קול הוריי (תישארי שם, אל תחזרי!) היה קולם קבור בהריסות.

שבתי. קני טנקים התנשאו במבואות הרחובות ובכיכרות, כצווארים ארוכים של חיות פרהיסטוריות. העיר לא הייתה עיי חרבות כבסדרת הטלוויזיה, שני בתֵי-חיי עמדתו במקומם, הוריי היו חיים והמתין להם מוות ארוך ומיוסר. ואצלב הקדוש לא מש מכנו, אפשר שהדם הזורם מבניין הרדיו לא הגיע אל מדרגת הפסל הראשונה. דמם של מריה חרוסקובה, יאן באבורובסקי, מילן קדלץ ואחרים (בתערוכת 'פראג 1968' אולי תלה עובד זקן את שמותיהם במוזיאון) יצר רק שלוליות קטנות. באחת מהן טבל מישהו דגל ונתן אותו בידו של הקדוש שבכיכר (לא ראיתי פעם את הדגל הזה בתערוכה?). אז עוד לא היה הפסל מוקף שרשרות, עוד יכול היה לשמש מזבח שעליו נאספו גופות, לצידו התקיים טקס מיסת האבל הלאומית.

ובדיוק שם, במקום שבו עמדתי בחלומי בספרטקיאדת האבל, בער כמה חודשים אחר כך הסטודנט יאן פאלאך. הפסל לא נע אף אז, אולי משום שניצב בגבו אל אותה התרחשות, אל אותו אוטו-דה-פה. כמה ימים אחר כך חציתי בחשמלית את כיכר ואצלב, ולפתע צפה מולי מן האפלה תמונה מופלאה. המזרקה שלמרגלות המוזיאון, שמימיה אינם זורמים בחורף, קרנה בהמוני נרות. פקעת הגופות החיים יצרה תמונה חיה. בראש הפירמידה האנושית נחה מסכת מוות לבנה בשדה שחור.

בדיוק ביום שבו אני כותבת על אודות אותה תמונה חיה, נחלם לי שוב חלום על כיכר ואצלב. שוב עמדתי באותו מקום, ליד 'בית המצרכים'. לא, כל תרגילי ספרטקיאדה לא התרחשו שם הפעם. המקום היה שומם מאדם, אף כי היה יום בהיר, אולי מוקדם בבוקר. והיה שם דבר-מה מוזר מאוד. בין המוזיאון ורחוב מזיבראנקה, באזור המקום שבו עמדה במאה שעברה האָרֶנָה, שכב שלד לוויתן. עד אז ניצב השלד באחד מאולמות המוזיאון, אך בלילה הטיל אותו זרם כלשהו אל גדת הכיכר. ואז הבחנתי כי את העצמות הלבנות של היונק אדיר-הממדים מקיף גבר. היה זה עובד המוזיאון הלאומי. השקפתי לראות, שמא לא נמצא בקרבת מקום אותו זקן, שמא אין הוא תולה גם כאן איזה דגל – אך בשום מקום לא ראיתיו.

תגיות: ,