מן הארכיון: "אצל הקומוניסטים", מאת יאן בלבאן

יאן בלבאן, שהלך לעולמו לפני כשנתיים והוא בן 49, הוא אולי בכיר הסופרים הצ'כים בעשורים האחרונים, בכל הנוגע לסיפורים קצרים. קובץ הסיפורים "אולי נעזוב" (2004) זכה עם צאתו בפרס "ספר השנה" של היומון החשוב "לידובה נוביני"; בפרס "מגנזיה ליטרה" שמוענק בצ'כיה מדי שנה ונחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים ברפובליקה; והיה מועמד ל"פרס המדינה". לפני כשנה, במלאת עשור לפרס "מגנזיה ליטרה", זכה גם בפרס "ספר העשור". בטרם נפטר, מסיבות שנותרו עלומות עד היום, הספיק לפרסם מספר קבצי סיפורים, רומאנים ותרגומים מאנגלית (בין היתר תרגם את טרי איגלטון ואת ה.פ. לאבקראפט).

כל אחד מעשרים סיפורי הקובץ "אולי נעזוב" סובב סביב דמות אחת ברגע של משבר אקזיסטנציאלי – פעמים רבות אנשים עם בעיה חמורה באמת (אלכוהוליזם, אישה שאיבדה את בנה, ילדה קטנה שגוססת ממחלה), ולעתים כאבים נסתרים יותר (בחור שפוחד פחד נורא מציפורים). כל טקסט מתאר רגע אחד, אולי כמה שעות; אך בשוליו נמצאים סיפורי החיים של הדמויות. בכל זאת, הסיפור עצמו מתאר כמעט תמיד רגע אחד, שבלבאן מייחדו כך כייצוג של החוויה האנושית כולה. 

רוב הסיפורים מתרחשים באוסטרבה, העיר התעשייתית הגדולה, הענייה, המלנכולית, שעל גבול צ'כיה-פולין. בלבאן אינו חושש "לפתוח את הפצעים" ולחפור בכאב. הוא לא חושש מכאבם של אנשים ומבדידותם. זהו ספר קשה מאוד, תובעני מאוד לקריאה, אבל נפלא בגלל הדרישה שלו מן הקורא להתמודד עם כאבי הזולת, וגם משום שלעתים יש לדמויות איזו נקודת אור, איזשהו רגע של תקווה, הנובע לא אחת מתוך אספקט דתי. אלה לא סיפורים עצובים בלבד, אלא כאלה שמלאים בכל זאת גם כוח חיים; הגיבורים השבורים בהם אינם תמיד שבורים עד תום.
 
בלבאן כתב באופן מינימליסטי מאוד, והטקסטים שלו כתובים לא פעם בין השורות. לשונו נעה מליריות לאקספרסיביות בוטה, לעתים הלוך ושוב במהלך סיפור אחד. בלבאן — על התמטיקה שלו, הסגנון, הלשון שהוא נוקט בה, ועלילות הסיפורים שכתב — הוא מייצג נאמן של הספרות הצ'כית שפשוט אינה מוכרת בישראל. זוהי חשיפה ראשונה שלו לקורא העברי, ובעצם גם חשיפה ראשונה של הצד הזה בספרות הצ'כית, שכבר מוּכר היטב בעולם, אך בישראל הוא מושתק בחסות תפישת ה"הומור והדמעה". גם בשל כך, מדובר אולי בתרגום החשוב ביותר שפרסמתי כאן עד כה.


יאן בלבאן
אצל הקומוניסטים (2004)

מצ'כית: פאר פרידמן



 לֶאוֹשׁ היה משוכנע שדבר כבר לא יקרה, שכל הרע כבר מאחוריו, מת עם חייו הקודמים, והוא עכשיו בסדר. חשוב להיות בסדר, לא לפחד מיום המחר או מהלילה שאחריו. להזמין ככה בלי פחד כוס יין הונגרי יקר, למשל איזה ארגי ביקאוור ככה, לשתות אותו ככה עם עצמך, או עם איזו נקבה שמחר בבוקר אשלח אותה מהסדר שלי עם חיוך. עם חיוך ושום דבר חוץ מזה, יותר מחיוך אין לי מה לתת לך, אבל מה שכבר נתתי לך – זה מספיק. ככה שלוש פעמים בלילה, אפילו ארבע. בשביל זה קניתי לי מיטה רחבה. מסלול להמראות איטיות ולנסיקות חדות, תלוי מה אתה מטיס, היה אומר לעצמו. אני מטיס הכול, אולטרה-לייטים ובי-חמישים-ושתיימים. יש לי מה שצריך. אבל הכי אני אוהב להטיס אף-שש-עשרה, טילים כאלה, הכול אתה יכול לעשות שם, הכול אפשרי והכלי לא מתנגד. 

היו רגעים שבהם רצה לאוש לטפוח לעצמו על השכם, איך הכול הולך לו. הוא עבד כל הדרך ממשרת מורה להיסטוריה בבית ספר יסודי עד לחוג להיסטוריה באוניברסיטה, והסוף עוד אפילו לא קרוב.

כמדי יום, בדרכו לעבודה, עצר למטה במסדרון ליד תיבות הדואר. עינו המיומנת נחה על דבר-מה לבנבן. הוא הציץ אל תיבתו מבעד לפתח עגול בפח האפור. היה שם מכתב. מה עם זה, הוא קיבל כל מיני מכתבים, הזמנות לכנסים, תזכורות מהספרייה — אבל האחד הזה, עושה רושם, אחר. הכתובת רשומה בכתב יד. כן, ביד. הוא נסוג מן התיבה. אני אשאיר אותו שם, מה מכתב עכשיו. אני לא אסָחֵב איתו כל היום.

זמן רב עבר בטרם שב אל המכתב. מאוחר יותר, כשהיה מסוגל שוב לבחון את אירועי אותו יום שעמד אז בשחריתו, הבין כי הדבר היחיד שבאמת רצה היה לחמוק מן המכתב הזה, שהמתין נכון בתיבה. אפשר שהיו אלה נטייתן והתעקלותן של אותיות הכתב – דבר-מה בתיבת הפח האפלולית ודאי הבעית אותו. 

אחרי הסמינר האחרון כלל לא רצה לשוב הביתה. נו מה, אני אחתוך דרך הפארק, אין לאן למהר. בקצה הפארק עצר בקרבת הפאב המכוּנה "ליד הגופות". קראו לו ככה כי הפארק היה במקור בית קברות עירוני, והיכן שעומד הפאב היה פעם חדר המתים. אני אשב, אשתה איזה בירה, אקרא עיתון, אולי יש שם משהו. 

"סגוּל ביגרַר שיפוצים", הודיע שלט על הדלת, ובפנים, מאחורי מחיצת הזכוכית, ויאטנמים עמלנים הפכו את "הגופות"-לשעבר לביסטרו אסייאתי. 

טוב, לאן עכשיו? בחוסר החלטיות השקיף על הפארק הקר, הבוצי, הלא-מזמין. מה הכי קרוב פה? הכי קרוב היה פאב שבו לא ביקר מעודו. בן אדם הגון לא הולך למקומות כאלה, גם שיכור הגון לא. קראו לו "אצל הדובדבנים1", אבל קראו לו גם "אצל הקומוניסטים", כי הוא באמת היה בבעלות המפלגה. הפאב הזה, עצם קיומו נראה ללאוש כל כך אבסורדי, שהוא אפילו לא התייחס אליו. יש פה לא מעט דברים כאלה, אמר לעצמו עכשיו רועד כולו, כל גופו רדום מהקור ומאי-הנחת שעוררה בו המחשבה העיקשת על אודות המכתב בתיבה. דברים לא חדלים להתקיים רק משום שהם נראים בלתי-אפשריים. 

הפאב שכן בבית קטן בשולי הפארק. למעלה מערכת של עיתון המפלגה, למטה בר ואולם. כמו בימים הישנים והטובים, עוד לפני פברואר הניצחון2. ליד השולחנות ישבו כמה זקנים וסבתות, שאולי עוד זוכרים את קלמנט3 הקַליבֶּר, שידע להכניס לאויבי מעמד הפועלים, וקבוצה של צעירים מהוגנים למראה. למראם עברה צמרמורת בגבו של לאוש. הוא חש שלא היה זה רעיון טוב כל כך להיכנס דווקא לכאן. הוא הביט בגברים ובנשים שישבו מתחת לצילום – יותר נכון, רפרודוקציה – של תמונה מהסרט 'אוניית הקרב פוטיומקין' של אייזנשטיין, ונבעת מן הדחף הפתאומי שאחז בו לגשת אליהם, לדבר איתם, לשבת ביניהם. 

אלה טיפשים מתוסבכים, הרגיע את עצמו, אבל משהו שוב קפץ בתוכו, כמו אז לראשונה, ליד תיבת הדואר. המלה "טיפש", פּיטוֹמֶץ, כתובה באותיות קיריליות. וברוסית פירושה ילד מוֹסד.  קולוניה בזפריזורניך אוד אימני גורקובו4. אלה היו ימים, כשאבזם החגורה של המחנך אנטון סמיונוביץ' מקרנקו5 התנוצץ בְּשמש העידן החדש ופרחחים הוצבו מול רובי צלפים. חינוך בקולקטיב. האומנם יכולים הם להתגעגע לדבר-מה, שבעצמם לא חוו מעולם? האומנם טבועים בהם אבותיהם עמוק כל כך, במח עצמותיהם, עד שהם, אף מבלי לדעת מדוע, זוחלים אל חדרי הפגישות הללו, המקושטים בדיוקנותיהם של זקנים מרושעים ומנהיגים פרנואידים? 

ושוב, היטב, ידע מה הסתיר עתה, מה הסתיר תמיד, מאחורי המלה "אבא"; הוא הסתיר שם את המלה הגסה ביותר בכל השפה הרוסית – מאט'. יב טבויו מאט', שתזדיין לך האימא, אימך מולידתך, מולדתך, לכי תזדייני, מולדת. 

הוא ישב אל שולחן בפינת החדר והביט בתמונות בשחור לבן – נכון יותר: חום לבן – שהיו תלויות על הקירות. הוא הרגיש שלא טוב לו והושיע את עצמו בהתפרצויות אירוניות על כך שהבר הזה הוא בעצמו ראָיָה לכך שהיום שוררת דמוקרטיה, כבר מעצם העובדה שאין שום משטר קומוניסטי שבו היו מוכנים לסבול בבת אחת את כל אלה שהתמונות שלהם תלויות כאן על הקיר ביחד. למעשה הם היו תולים אחד את השני. רק טרוצקי אולי חסר פה. המהפכן האמיתי היחיד. טרוצקי, עם המהפכה המתמדת שלו, ממלא במיתולוגיה הקומוניסטית תפקיד של כופר מלא להט, קצת כמו יאן הוס בשביל הכנסייה, או ז'אן ד'ארק, גם לה היה חשוב העניין האלוהי, אי אפשר היה לא להוציא אותה להורג. 

לא רחוק ממנו עבר פורטרט של צ'ה גווארה על טישרט של בחור צנום ומרופט. נח בקבר בבוליביה, אך רוחו תחיה לעד. הוא לא יכול היה לצחוק על כך, למרות שרצה. גם אז, בימי אותה מהפכת קטיפה, כמו שקראו לה, לא יכול היה לצחוק כשחבריו, צעיפים אדומים לצוואריהם, ערכו מינֵי הלוויות-קונדס לקומוניזם. לאוש חשב שעל העניין הזה צריך לדבר ברצינות, ולא להתרוצץ בשמלות של מדי פיונירים סובייטיים ולהראות לעולם את הברכיים השעירות שלך. 

בעצמו לא ידע כיצד, תפוס במחשבותיו העגמומיות, שקע בשתייה כבדה. על כל בירה שתה וודקה גדולה, שקע בעצמו וחש כיצד נפתחת בתוכו המעטפה שכבר חמש שנים, ביגיעה רבה, ביקש לחתום. 

אז, לפני חמש שנים, באמת חשב שזה נגמר. אז, בקרמטוריום, כשבעמל רב לחץ דמעות מעיניו. כל אחד מוכרח לבכות כשמתה לו אימא, אז הוא בכה. הוא עבד על הבכי הזה. ואחר כך כבר באמת בכה מתוך עצב על עצמו, כי מעל ארונה, מעל כד האפר המתכתי שלה, העז סופסוף לדעת כי אסור היה שיזכה לדבר כזה; שהוא לא אמור להישאר כאן ככה בלעדיה ולעשות מה שבא לו. ליד מיטת בית החולים קרא זאת בעיניה הבוערות, בתנועות המקוטעות של ידיה שנחלשו לפתע. גוועת, אך צורבת עד הרגע האחרון מתוכחה שרק להבות הכבשן הסירו מעל פניה. תנור לבני אדם. אימא. הוא הערה אל פיו עוד וודקה ובאימה נוכח לדעת כי מול עיניו נישאת דמותה של ז'אן ד'ארק, האישה ששערה מקוצץ בגסות ולבהּ אמיץ, האישה הקשורה אל המוקד. האישה שאינה מוחלת, משום שהיא יודעת כי לה לא יימחל. כך הביטה באבא, כשלא התאושש מן השבץ. כך הביטה בטלוויזיה, כשנפל משטרו של גוסטאב הוסאק6. קומוניסטית נטושה לבדה בין אופורטוניסטיים מנוולים. והבוגדני מכל המנוולים האלה – בנה. 

מה אתם יודעים על הקומוניסטים? אף אחד מכם לא חי איתם. רק התכופפתם מולם, זחלתם להם לתחת וחייכתם להם מהתחת בדיוק כמו אותןlächelnde Bestien  של היידריך7. אימא אף פעם לא לקחה אתכם ביד, מלאה בשכנוע עצמי, לכינוסים פומביים או למצעד של אחד במאי. אצלכם בבית לא היו צריכים לשמוע בגרמופון תקליטים של האינטרנציונאל בעשרות שפות, נגיד במונגולית, חרא! אתם לא הייתם צריכים להתכתב עם פיונירים סובייטיים ולחכות בקוצר רוח לקרטינקי, חרא! 

"כן, תביא לי עוד אחת גדולה". 

לאונן בבית מתחת לשמיכה אני יכול גם כשאני שיכור. ככה שלוש ארבע פעמים בלילה, אין בעיה. ועוד איך, לאוש יכול, לֶאושיק. נו בטח שעל שם ברז'נייב! לאוש, לאוניד! אני לא הקיסר לאופולד הראשון וגם לא השני, זין! אין לי את לבו הטוב של הקיסר. לא לב טוב, לא לב רע, לב בכלל אין לי. 

הקהילה הנוטה לשמאל שאכלסה את הפאב העלום הגניבה מבטים משועשעים אל האיש, לראות מה ממלמל הזר הזה מעל הכוס.

הוא לא ידע איך הגיע הביתה. המכתב הארור כמובן לא אבד מן התיבה, ניסים לא מתרחשים. הוא זהר שם, כמו חומר רדיואקטיבי שמוטב לעקוף אותו בקשת רחבה. אבל אין בעולם קשת רחבה דיה בשביל המכתב הזה. הוא פתח את התיבה ושלף את המכתב החוצה. בעינֵי-שיכור עצומות למחצה בחן שלא במתכוון את כתב היד שעל המעטפה. לא, זה לא ייתכן. מוכרחים לשים לזה סוף.

הוא יצא אל מחוץ לבית, פתח את פח האשפה, ובראש מוטה אחורנית בגועל קרע את המכתב לחתיכות. אחר כך טרק את המכסה. אני מקווה שמחר יפנו את זה מפה לפני שאתעורר.

אך קיצו של הלילה הזה טרם הגיע. המעטפה כבר נפתחה ולאוש ידע כי כל הקרעים רק מרבים את כאב הבשורה שהחלה לחלחל ממנה. הוא חש כיצד מתמוטט המבנה הרעוע, שאותו בנה בעמל כה רב אחרי מות אמו. חירותו, מבט-העל ההיסטורי, הסטודנטיות שלו, המסטרנטיות, נסיעותיו לחו"ל, להולנד, לסקוטלנד, כל אלה הם רק צעצועים, רק גן שעשועים לילדים, פרחים ללא שורש, נעוצים בחוֹל ומוגנים בגדר ובזרדים. בדיוק ככה בנה לֶאושיק את הבניין שלו: על שביל, על דרך שבה יובילו בעוד רגע בקר, עדר בקר אמיתי. אלה לא יהיו בובות קטנות של פרות, מובלות בנחת ביד ילדית. אלה יהיו פרות ממש, שהגידול האחיד הפך אותן לפרה אחת בעלת אלפי ראשים. והמון בקר זה, בוטש בפרסותיו בין גדרות התיל המחושמלות של ההכרח ההיסטורי, ירמוס גנים לאין-מספר, גנים שהקימו בדרכו גברים תמימים כמוני.

לאוש גישש במזווה אחר בקבוק יין. יין לא יכבה את זה. בשביל זה צריך לשתות את הים, לשתות יותר מִיַם, לשתות וודקה מלוא ימת באיקאל, להשתכר כמו רוסי. כמו היאקוטים הנואשים האלה או הסמויידים, בלי כשפים ובלי שאמאנים, שתויים בין קופסאות שימורים שנזללו. שתיינים בצריפי פח שהוקצו להם ושאליהם פונו בכוח המהפכה. ולזה כבר אין כוח.

לאוש תפס את מרפקיו בידיו ולחץ את כל גופו, לעצור כך אולי את הרטוריקה השוטפת את ראשו. כבר לא היה יכול להתנגד. השלב הבא כבר היה אולי רק החלון.

הוא נשכב במיטתו. בקושי עצם את עיניו וכבר שמע את נשימותיה החנוקות. קול שאיננו לגמרי אנושי. לעתים קרובות עשתה לו את זה, כשהיה ילד. גם כשהיה כבר נער שהבחין באמבטיה באפשרויות גופו, עדיין עשתה לו את זה. הם ישנו שלושתם בחדר צפוף. מיטתו של לאוש הייתה דחוקה למרגלות המיטה הזוגית של הוריו. הוא לא ידע מדוע אין הוא יכול לישון בסלון או במטבח. הוא לא העז להציע זאת. ממילא לא הייתה מרשה. ככה היא רצתה את זה וככה זה היה. היא הייתה קומוניסטית והיא ידעה מה טוב לאנשים. ועל כן לא היססה לגרור בלילות את בעלה, אביו של לאוש, אל חזהּ, ללחוץ אותו בין ירכיה ולרוקן אותו לתוכה. הגניחות, החריקות. כשהביט פעם לאוש מעל לקרש המיטה, ראה רק שמיכת נוצות גדולה, רועדת כהר. שׁבע בסולם ריכטר. כך קרא בעיני אביו. בלתי מתפשרת. אבא החל לדעוך והיא כמו הייתה אחראית לכך – לאיבוד המשקל, לחיוורון, לשבריריות. עד כדי כך היה דומה ללאוש.

פעם, בלילה (אז כבר מלאו ללאוש ארבע-עשרה, והיטב ידע מה עושים הוריו, חבר הראה לו תמונות כאלה במגזין גרמני, ראשו של לאוש היה מלא בזה והוא ממש השתגע, הוא היה נחוש לשים זין על הכול ולעשות משהו רע), כששוב החלו הגניחות וההתנשפויות, קם ממיטתו וניגש לדלת. הוא רצה להסתלק משם. לנעול את עצמו בשירותים, אם היה שם מפתח. לברוח מהבית, אם היה לו מפתח. הוא עשה שני צעדים ושמע את קולה של אמו. לא לחישה או משהו, קול חזק וסמכותי: "לאן אתה הולך!"

הוא נותר לעמוד במקומו כמו מסמר, שמקבל מכה בראשו וננעץ בעץ.

"למטבח," ניסה לענות.

"לשום מקום, למיטה תיכף ומיד!" צווחה האם.

ואבא? אבא אפילו לא צייץ. רק סתם היה שם. יאקוטי, סמוייד חסר אונים, תפוס בחיבוק הדובה הגדולה. (רק עכשיו תפשֹ לאוש כמה חשוב היה שאבא היה שם לפעמים, שבכלל היה שם, חלש ושברירי, אבל בכל זאת שם.) בהכנעה זחל אל המיטה והמתין שההר הרועד יירגע. הוא שכב בַּצל העמוק וניסה נואשות שלא לחשוב על דבר, שלא להיות. וזה הצליח. באותו הלילה הבין, כי הוא יודע לא רק לעצום את עיניו, אלא גם לסגור את המוח. וכך כיבה וסגר אותו מדי לילה.

והלילה, הלילה נפתח לו הכול. הוא שכב רפוי על מסלול ההמראה שבו החליף את המיטה הזוגית הישנה, התנשף כמו אחרי משגל וחשב על הכול ככה די ברוגע. הוא האמין שהוא סוף סוף מבוגר, ולגמרי שכח מן המכתב, שאת פיסותיו אספו אנשי הניקיון בדיוק עכשיו אל תוככי רכב הניקיון שלהם, יחד עם שאר הפסולת.

כמה ימים נוספים חלפו בשלווה מוחלטת. לאוש ריצה את כל ההנגאובר הנורא שבא לו אחרי החינגה הפרטית "אצל הקומוניסטים", והעדיף לא לפגוש שום דבר ואף אחד. את הסטודנטיות והמסטרנטיות שלו עזב בשקט. בתואנת שווא מטופשת הוא אפילו ביטל את שעות הקבלה, כדי שדבר לא יפריע לו בעודו רוכש לו מחדש שיקול דעת. הוא שוטט ברחובות, בפאבים הזמין תה או קפה ולפתע הבחין בכל פינות עירו, שהכירהּ על בוריה, כבתמונה חדשה. סוף כל סוף הבין מה קורה איתו, ולא רצה להצמיד לכך כל דיאגנוזה, אף על פי שרבות עלו על הדעת. הוא חש כי יש עוד דבר-מה שעתיד לבוא, ולא רצה להבריחו.

בשישי בערב לא הלך לשום מקום, רק דפדף לו במחקר חדשני למדיי, שהראה כי עליית הסטליניזם ברוסיה סייעה לקבלת הנאציזם בגרמניה. יש בזה משהו. אנשים שנבהלו מהבולשביזם זימנו את השטן כדי לגרש את השד. אפשר לסכם כך את המאה העשרים כולה.

מישהו צלצל בדלת. זה עוד לא קרה. הוא לא היה מורגל בביקורים בלתי מתוכננים. בטח השכן. הוא פתח את הדלת כמו שהוא, בטרנינג ובטישרט ישנה מפוספּסת. עמדה שם אישה. כזו אישה עוד לא ראה אף פעם. קטנה, אנרגטית למראה, קרובה לארבעים. מלאה כזאת. שיער שחור, כנראה קצת צבוע, גזור לפי האופנה הצרפתית בקו הלסת התחתונה, החדה. לבושה בסגנון מודרני אך מעשי, כמו שמתלבשות מנהלות או רופאות. והעיניים שלה – חומות, עמוקות, כשל פרא.

"אני אלנה," אמרה במקום שלום. "שם המשפחה שלי לא יגיד לך כלום, גם לא כתבתי לך אותו."

המכתב. המכתב החתום, הסגור, הקרוע — המכתב שב לפתע. פיתולי הכתב הדומה לשלו. הוא חשב שהשתגע, ששלח מכתב לעצמו. העיניים שלה. גם לו עצמו היו כאלה, כאילו הביט במראה.

היא כמו נהנתה מן הבהלה שאחזה בו. מבלי שהזמין אותה פנימה נכנסה אל המסדרון.

"לא קיבלת את המכתב שלי?"

"לא, אני פשוט, את המכתב…"

"אם כך ברור שאתה מופתע," הביטה בו כבילד קטן.

"אם כך אני צריכה להסביר לך מיד," המשיכה באותו אופן מעשי. "אני אלנה, אחותך הגדולה מצד האימא".

"זאת כנראה טעות," גמגם באופן מגוחך, אף על פי שמבטה האחד ביטל כל אפשרות של טעות. האלגנטיות והפתיחות שבה הושיטה לו את ידה לא היו כשל אימו, אך לחיצת היד שלה הייתה יציבה כמוה.

"לא ידעתי שיש לי אחות. סליחה, אני די המום מזה, אם לומר את האמת," אמר ועזב את ידה, שאותה לחץ זמן רב מן הרגיל.

"אף אחד לא ידע," הסבירה לו בידענות. "היא הסתירה אותי מכולם," הוסיפה לפתע בקשיחות. "גדלתי אצל אבא וסבתא שלי".

"אפילו לא ידעתי שאימא הייתה נשואה לפני כן".

"היא לא הייתה".

"אז איך?" הוא נראה לעצמו כטיפש גמור.

"נו. אנשים אינם תמיד כפי שהם נראים, לֶאוֹ. אנחנו נעמוד במסדרון?"

"לא, תיכנסי. פה, למטבח, יש לי בלגאן בחדר. שבי כאן," הוסיף בפניית כבוד, כאילו דיבר עם אישה זרה. "פה, בבקשה."

"אתה חי לבד?" שאלה אותו, יושבת כבר ליד שולחן המטבח.

"לבד, כן."

"גם אני כבר עוד פעם לבד. תעשה לנו קפה?"

"כן, קפה, בטח."

בבהילות גדולה הכין שתי כוסות קפה, כאילו הכפיות המקרקשות יכלו להרגיע איכשהו את התלקחות הרגשות שפרצה בו. ההתלהבות הפתאומית הזו. זה לא ייאמן. הפורצלן של אימא שקשק לו בידו.

"אני יודעת, זה בטח שוֹק בשבילך," אמרה בהבנה.

היא בטח רופאה, אמר לעצמו. רופאה או מנהלת, רופאה, מנהלת, רופאה, מנהלת, חזר בליבו.

"אֶת אימא בעצם לא הכרתי עד שאבא שלי מת, כשכבר לא היה לי אף אחד בעולם, אז התחלתי לחפש אחריה, והעליתי בחכה שלי אותךּ."

היא חייכה ונראה לו שהוא בעצם מוכרח להכיר אותה.

אחות. אחותי.

"אז!" – הניח את הקפה על השולחן ואסף את עצמו סוף סוף למשפט ראוי, "אז אימא בעצם זרקה אותך."

"כן, אני ילדה זרוקה," צחקה, "ודבֵּר רגיל, אנחנו הרי אחים. היא עזבה אותי אצל אבא ונעלמה. בהתחלה חייתי במחשבה שהיא מתה, הייתי משוכנעת בזה, אבא לא סיפר לי עליה כלום. וכשכבר הייתי גדולה יותר הוא אמר לי שהיא עזבה אותנו, שזאת הייתה טעות. הוא לא דיבר עליה יפה. הייתה לי תחושה שהוא פחד ממנה. סליחה, לך יש בטח חוויות אחרות ממנה. אני, כילדה, קראתי לסבתא שלי אימא."

"נו, חוויות, חוויות. היא מתה לפני חמש שנים, בדיוק חשבתי על כל זה, ועכשיו את. נשתה קצת יין?"

לאוש הביא מהמזווה יין בולגרי. "דם דובים".

"סוג טוב," אלנה צחקה והם השיקו כוסות.

"לאימא?"

"יותר טוב 'לנו'," הציע לאוש בהכנעה.

ואחר כך הם שוחחו במשך כמה שעות, ואין עוד אנשים בעולם שיכלו לשוחח כמוהם. סיפוריהם נמזגו זה אל זה. הכול היה להיפך והכול היה נכון. התחסל כל מלאי היין האדום של לאוש.

אלנה, אלנה – לאוש היה מופתע כל כך מן המציאויות שמחוץ לגבולות החיים. מאחורי גדרות התיל המחושמלות של ההכרח ההיסטורי נפרשו מרחבים פתוחים. אלנה, הרופאה שלהּ עיניה של אימא ותנועותיה החדות, למרבה המזל אינה יודעת על אִמנו דבר. במכשירים מדויקים וחלוּק ירוק בין המיטות בבית החולים ממצה אלנה את מלוא פוטנציאל הטוּב שהיה גלום באימא, ושעליו לא היה לַזְקנה אפילו חצי מושג.

הוא ידע שהוא מפטפט, אבל התחשק לו לפטפט. התחשק לו לצחוק ולטופף באצבעותיו על ירכו. לאוש צחק עם אחותו כמו שלא צחק מעולם, צחק לחיים האלה בפרצוף, צחק אל תוך עיניה.

"אני לא מחזיקה מעמד הרבה זמן עם שום גבר, משהו דוחף אותי הלאה, כנראה קיבלתי את זה ממנה."

"גם אני עוד לא מצאתי אף אחת שרציתי לחיות איתה."

"וחיפשת בכלל?"

מבטה חדר אליו עמוק, עמוק עד סכנה, אך כבר אין כל סכנה, אין כבר מה לחתום ומה לסגור.

"לא חיפשתי, לא באמת רציתי מישהי."

אלנה לא רצתה להישאר לישון. יש לה חדר במלון. ובכלל.

"לא כדאי גם להגזים עם הקרבת-דם הזאת. אנחנו בסך הכול די זרים," צחקקה.

הוא יצא ללוות אותה, ועל המדרכה שלפני המלון חיבק אותה לפתע לפרידה. הוא חש כאילו הוא מחבק אישה, האישה היחידה בעולם. הוא הרגיש כיצד היא באה לקראתו. באותו רגע רצה להציע לה את כל שביכולתו. הרי איש אינו יודע שאחים הם. הם היו יכולים, הכול הם היו יכולים. זה נמשך כמה שניות. אחר כך, בזהירות אך בנחישות, התפתלה והשתחררה מחיבוקו.

"אל תדאג," אמרה לו כשנפרדו. "כבר לא נאבד זה את זה".



 עוד ספרות צ'כית? מבחר מתרגומיי ממתין לכם כאן!

  1. הדובדבנים הם סמלה של המפלגה הקומוניסטית החדשה בצ'כיה (כל ההערות הן מאת המתרגם). []
  2. פברואר הניצחון: כינוי לחודש פברואר של שנת 1948, במהלכו כבשו הקומוניסטים את השלטון בצ'כוסלובקיה בהפיכה יעילה. []
  3. קלמנט גוטוואלד, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית, ראש ממשלה ונשיאה הקומוניסטי הראשון של צ'כוסלובקיה []
  4. רוסית: מושבת חסרי הבית ע"ש גורקי. []
  5. מאבות הפדגוגיה הסובייטית. ראה בקולקטיב בסיס לכל חינוך. []
  6. נשיאה הקומוניסטי האחרון של צ'כוסלובקיה. []
  7. "חיות טרף מצחקקות" היה הכינוי שהצמיד ריינהרד היידריך לצ'כים. []
תגיות: