ריאיון ארוך עם יאכים טופול ועמי במוסף "שבת" של מקור ראשון

shabat

ציטוטבמוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" — שרבים לפניי כבר אמרו שהוא כנראה מוסף התרבות המעמיק ביותר בעיתונות הישראלית היום — התפרסם הבוקר ריאיון רחב היקף עם יאכים טופול ועמי. שנינו מדברים שם באריכות על יצירתו של טופול, והאמת היא שבעיקר על ספרות צ'כית בכלל. יעל טומשוב פגשה אותנו ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, שאלה שאלות רבות טעם, והריאיון רצוף הערות מרתקות שלה על הספרות הצ'כית ועל "לגרגר זפת" בפרט. הנה טעימה מן השיחה בת שלושת העמודים:

מהו, לדעתך, מצבה של הספרות הצ'כית בארץ, כלומר, בתרגומה לעברית? האם ישנם פערים, חסרים? מה לדעתך יכול ללמוד הקורא הישראלי על הספרות הצ'כית מן הקורפוס המתורגם?

אני אומר את זה הכי בזהירות שאפשר: בישראל לא באמת מכירים את הספרות הצ'כית. מכירים פן אחד שלה, וזה פן חשוב ומוצלח מאוד ואני מאוד אוהב אותו – זה הפן של הליצן העצוב, הקלישאה הבלתי-נסבלת הזו של "צחוק עם דמעה בזווית העין", אי אפשר לשמוע את זה יותר. אחת הסיבות לכך, ולטעמי המרכזית שבהן, היא שהספרות הזו הייתה תלויה במשך כארבעים שנה במתרגמת אחת, מוכשרת מאוד – אבל בעלת טעם אישי מסוים. היו עוד מתרגמים, שתרגמו פה ספר ושם ספר, אבל הם עשו זאת או כתחביב, והתוצאה בהתאם; או שתרגמו מתוך תרגום, כלומר לא משפת המקור; או שעשו זאת להוצאות קטנות, ואי אפשר לדבר על הספרים האלה כאילו הם באמת קיימים בעברית. ואז ישנה רות בונדי, מתרגמת שראויה לכל שבח על מפעל התרגום שלה; אבל היא כתבה בעצמה: היא חייבת שיהיה משהו מצחיק בסיפור, והיא לא אוהבת גסויות, והיא לא זה והיא לא זה. וככה, בין הטעם של בונדי והיעדר מתרגמים, רוב הספרות הצ'כית הלכה לאיבוד. צ'אפק-האשק-קונדרה וקצת הראבל – זה ציר של ענקי רוח, ברור; הלוואי על הספרות העברית אלפית מן העוצמה הספרותית של ארבעת אלה; אבל כמה יצירות ענק, יצירות מופת ממש, נמחקות ככה מהשגתו של הקורא העברי, ואפילו מבלי שיידע?

את הריאיון ניתן לקרוא באתר מוסף "שבת", כאן: [רגל אחת במחתרת]