"האדם נמצא תמיד בין שמיים ושאול, חי את חייו באמצע": רשימה אישית בעקבות הרומן 'בשתי הדרכים', ושיחה עם הסופרת דניאלה הודרובה

פורסם ב”הארץ תרבות וספרות” ב-17 במאי 2024, בצירוף כמה צילומים. הרשימה מובאת כאן [דלגו אל הטקסט] ביחד עם כל התמונות מפרוייקט הצילום. לצילומים מצורפים קטעים מן הרומן “בשתי הדרכים” שראה אור בהוצאת אפרסמון. רשימה, צילומים ותרגום מצ’כית: פאר פרידמן

1

2

אָליצֶה דָווידוֹביצ'וֹבָה לא הייתה מעלה בדעתה כי חלון חדר הילדים שלה תלוי נמוך כל כך מעל בית הקברות אוֹלשאני — כה נמוך, עד שגוף יכול לעבור את המרחק בתוך פחות משתי שניות.

3

אני הוא בית הקברות אולשאני. אך בעברי הייתי הכרם של סירָן, לאט־לאט פיניתי מקום למתי הדֶבר. יֵינִי חלחל עמוק אל אדמת אולשאני, והמתים, כמו האדמה, שואפים את ריחו. הם משתכנים כאן במצב של שכרות תמידית, אשר רק לרגע היא חולפת — אחרי שהגשמים המתמשכים שוטפים את היין אל השכבות העמוקות — ונהפכת לחמרמורת, להתפכחות מרה. אבל השמש אך זורחת וכבר שב היין ועולה אל פני הקרקע, מפיץ את ריחו המשכר. גם שוליות הדֶבר שואפים אותו בקוברם את המתים. והארץ מתחילה להסתחרר מתחת רגליהם.

4

כל מרחב פונה מצידו האחד אל החיים ומצידו האחר אל המוות, ואת הגבול העובר ביניהם אי אפשר לסמן בוודאות. גם לבית דירות יפה החוק הזה. חזיתו משקיפה אל בית הקברות אולשאני, עורפו שקוע בסבך בתים וחצרות, שילדים משחקים בהם משחקי פרא. לו נחשפו יסודות הבית, חושב דיוויש פסקל, היינו מגלים כי הבית בעצם שולח שורשיו אל מעבר לכביש, אל מעבר לחומת בית הקברות, אל מתחת למבני הקבר האדירים של המשפחות הגרמניות, אל מתחת לקברי אבות האומה. לפני אחד מקברי הענק ניצב מלאך נוגה. פעם השעין את ראשו על ידו, כשם שעתה משעין דיוויש פסקל את ראשו שלו.

6-5

אני המלאך הנוגה, אך לא מלאך משל אלברכט דירר — מלאך מִשל סתת האבן בקרבת אגם אולשאני. רק מַנח היד, התומכת בראש הכבד מדי, מזכיר את מלאכו של דירר, ואחר כך גם הוא כבר לא, כי באותו יום של חודש מאי חדלה היד לתמוך בראש, ונפלה. ופניי, פניי הנוגות שבראשי, נוטות על צידן, תלויות מעל התהום, הה, מי יתמוך בהן עתה? מי יקרב את היד השמוטה אל גוף, והיד תדבק בו, תשוב להיות משענת והראש ינוח עליה ויקל לו. רק שלא יעשה זאת דיוויש פסקל, כְּפוּלפָּנים, מגע שלו וכל תקווה להתחדשות ככוליותי תושם לאַל, יעמיק עוד יותר הבְּקיע שבין גפה וגוף, הראש יכבד, וייטה למטה עוד יותר.

אני המלאך הנוגה, העייפות משתלטת עליי, והתהום אשר לרגליי, המבטיחה מנוחה, שוב אינה מאיימת. היא גדלה אליי בגבעולי עשבי אולשאני, היא מכסה אותי בטחב אולשאני ירקרק, היא רוחצת אותי בגשם אולשאני שוטף.

7

אנחנו הנשמות. אנחנו נישאות עם האוויר. אנו חיות באש ובמים, פוסעות על האדמה. מכל היסודות אנו מבכרות את האוויר, היסוד המופשט מכולם, apeiron aer של אנכסימנס, ובה בעת היסוד הקשור ביותר לחיים, לנשימה. אנחנו התגשמות הנשימה, שאיפותינו ונשיפותינו מתוות את קצב מסלולו של היקום. בַּניגוד שבין חיים ומוות אנו ניצבות בדיוק על הגבול, על הגבול, אויה, המעורפל מדי. אנחנו אלוהיות למחצה ואנושיות למחצה, ובאופיינו זה דומות אנו לגיבורי המיתוסים, היורדים לארץ להאיר את עיני האנושות הבורה.

ניחנו ביכולות ההתגלגלות והשינוי הבלתי פוסקים, אנו חומקות בעזרתן ממבטיהם החודרים של בני תמותה. סביבנו הם, בכל מקום, וחד הוא אם אלה סאנגלייה או מורטייה, או שיפק השוער במעיל גשם בצבע העכבר. הם מתעניינים בדברים שהיו ואינם, שהתכסו כבר מזמן באבק המזווה, מקום משכננו האהוב. אך מכולם מסוכנים הקנאים כמו דיוויש פסקל. בסקרנותם שלוחת הרסן, בפזיזותם, הם חוצים את הגבולות הנתונים. אם יסתחרר מדי האבק, נָפוּץ לכל עבר; שכן אויבה הגדול ביותר של לכידותנו היא האֶנְטְרוֹפְּיָה, קרי ההתפזרות. הגנתנו היא הגולם, אנו מתגלמות בדברים מובהקים, בַּיש הנמשך והמוגבל, אנו נסות אל יסוד האדמה. אנו ממתינות לתנאים שיבשילו, אז נוכל לשוב אל יסוד האוויר, שהרי לשם מה לנו כנפיים, אם לא כדי לעוף. ככל שאנו שוכנות קרוב יותר לקרקע, כן מאיימת עלינו יותר סכנת הטאטוא והפיזור, אם לא נתגלגל ונתגשם בבן־אנוש חולף או אפילו באיזו חיה קטנה שישֵנה במזווה, ראשה למטה, או מפזזת על הארץ; או אפילו בדמיונו של מישהו, בפנטסמגוריה פסקלית.

בכל רגע מאיים עלינו המעבר — פסחא — פסח, המעבר ממצב אחד למשנהו; וההתנגדות למעבר הזה קשה עלינו מאוד.

8

הנשמות נאחזות בחיים בעזרת דברים, וליתר דיוק: בעזרת שרידי דברים. כאילו יש בשרידים אלה הבטחה ללידה מחדש, עירבון לחיים חדשים. ישנה הלוא אותה אאורה, אותו פלואידום מוזר מִזר, המקיף את הדברים ומחייה אותם, ואשר המתים חשים בו בעוצמה חזקה הרבה יותר משחשים בו החיים. לגעת בַדברים — כמעט כמו לגעת בחיים עצמם.

10-9

מהו הדבר שבזכותו רואה אליצה רחוק יותר מכולם? אולי משום שאליצה רוצה לראות, ואין היא עוצמת את עיניה, אין היא מניחה לעצמה לשקוע בלא מעש בַּלאות אשר פושה בכול, אין היא מסתגרת בעולמה הצר, ומבקשת היא לבוא גם אל עולמם של אחרים, להושיט להם יד לעזרה, שכן אליצה משוכנעת כי גם במצבם זה הרעוע לא הכול אבוד, תמיד נותרת איזו תקווה, אשר למענה כדאי עוד לנסות לדחוק את הנִרפּוּת הממיתה, לעוּר וער להיות ככל שרק ניתן, לא לשקוע בשנת אולשאני. תמיד כשנדמה לאליצה כי השינה גוברת עליה, היא יוצאת אל מקום שבו מוכרע באותה עת גורלו של אדם, ולרגע היא באה לשם. אך כמה יש כמוה? כמה מבקשים לראות, כמוה, מעבר לקברם הבוצי או מעבר למצבת השיש הנישאה?

11

אדוני לא יודע בושה מהי, אומר מר שאפאר'יק כשפאבל מניח אותו אצל החומה. אלא שפאבל סאנטנר יודע בושה מהי, למשל כששכב שם בגבעת הגרדום בעשב הדליל עם אליצה דווידוביצ'ובה, שממנה הוא מתחמק מאז, אך את זאת אין הוא יכול לספר למר שאפאר'יק. הוא מוציא את הכפתור מהפה ומראה אותו למר שאפאר'יק, כדי להסיח במעט את דעתו. — הבט, מצאתי אותו שם ליד האגם, הוא יפה, עשוי אם הפנינה. נראה שזו אם הפנינה מסוג מנילה או מאקאסאר, או אולי, מי יודע, אם הפנינה מסוג קיקריקי.

מר שאפאר'יק מקשיב לפאבל סאנטנר המספר לו על אם הפנינה והדבר נראה לו טבעי ומובן, הלוא פאבל סאנטנר היה סוחר צדפות. וכשפאבל סאנטנר מדבר, מר שאפאר'יק מאזין ומתייבש לאיטו, הוא כבר יבש כמעט, עוד מעט כבר יוכל לצאת אל ביתו, אל עדן ביתו, כך קרא לזה פעם. ומר שאפאר'יק כבר הולך לאיטו, כושל מעט ברגל ימין, ופונה לאחור ונד בראשו אל פאבל סאנטנר.

וכאשר נעלם מר שאפאר'יק מהעין, מביט פאבל סאנטנר בכפתור ביתר תשומת לב, ומגלה על פניו הבורקות נקודות שחורות זעירות, אם הפנינה מסוג קיקריקי אכולת טפילים. כיצד זה לא הבחין בכך שם ליד האגם, ורק עתה הוא שם לכך לב? האגם ודאי מלא צדפות כאלה שאין בהן צורך. רק עתה מבין פאבל סאנטנר מה מצבו של מר שאפאר'יק, שכל העולם סָביב נדמה לו כאותו כפתור — מבריק כולו, אך רק תביט בו מקרוב ומזווית מעט אחרת, ותראה שאם הפנינה שלו פגומה היא, הקלקול בכול. ופאבל סאנטנר, סוחר הצדפות, משליך את הכפתור רחוק ככל האפשר. הוא מרגיש הקלה, כאילו אחז קודם בין שיניו את העולם המקולקל כולו.

12

דיוויש ממשיך ללכת, נכנס עמוק עוד יותר אל מרחב בית הקברות, אשר ממנו נישאים אליו מעת לעת קולות דברים רפים. ולפתע זועק מר ארבן כי הר נגלה לו, תלוי גבוה מעל כל ההרים. — מר ארבן שוב מתנבא, אומרת סבתא דווידוביצ'ובה במזווה. לאיזה הר הוא מתכוון בכלל? לו הוציאו רוהאצ'ק או בוהאצ'ק דברים אלה מפיהם, אין ספק כי היו מתכוונים לגרוסגלוקנר. לו אמרה זאת מרקטה פסקלובה, מובן כי כוונתה הייתה לקוטנה הורה, הר המכרות, אשר בלע את סבתו של דיוויש לפני חצי מאה ויותר. ואילו אמר זאת יאן טונקה, ודאי היה רואה את הר בלאניק, את ההר־התהום אשר לו. אבל איזה הר יכול לראות מר ארבן כאן בבית הקברות, האין הוא משלה שוב את עצמו ואחרים בתקוות שווא? דיוויש מבחין לפתע כי עינו של המשורר משקיפה על ערימת עלים נרקבים, המתנשאת בקרבת קברו. כזהו ההר! ובעצם אין בכך כל מוזרות, כל אחד יש לו ההר שלו, ההולם את החיים השמורים לו.

13

מר קולאר שומע את ניגון המילים הסלאביות המוזרות, את רסיסי השפה שבהם הוגה לעיתים בקול אותו נודד בבארדו, וכולו מתמלא תחושה רעננה. — האדון הוא סלאבי מאזור נהר האלבה? הֶר הרגסל משועשע משאלתו של מר קולאר ואינו יכול שלא לפרוץ בצחוק. איזה מזל שאליצה דווידוביצ'ובה נמצאת כאן והיא לוקחת את מר קולאר בידו ומובילה אותו משם מהר. היא מבקשת להסביר לו מיהו הר הרגסל, אך מר קולאר, השומע עוד בליבו את הסורבית, את שפת האלבה המתוקה, מניד בראשו. הלוא שפתו של האיש סלאבית טהורה היא, אשר ניצבה על סף כליה, וראי, נולדה מחדש ממש כאן באולשאני, האין זה נס?

15-14

16

מר טורק אומר שכל עת מגשימה משלים קדומים בדרכה שלה ובדמותה. כך למשל הסיפור על שלושת הבחורים בכבשן האש, גם לו יש מקבילה בימינו. מקבילה מוזרה בהחלט, אם מביאים בחשבון שהשלושה בני זמננו נכנסים אל הכבשן מרצונם החופשי, ולא זו אף זו, הם נושאים את הכבשן עימם, כחילזון את קונכייתו. הם נהפכים לכבשן, ומתוך אותו כבשן הם נאכלים באש. אלא שאין הם יוצאים מן הכבשן חיים ובריאים או מחודשים, אין הם קמים מאפרם שלהם כציפורים, אלא שרידיהם מובלים אל המרפאה שברחוב לֵגֵרוֹבָה, או היישר אל המכון לרפואה משפטית ע"ש הְלָאבָה, ומשם אל בית הקברות.

כאשר נכנס הצעיר הראשון אל הכבשן, אי־שם בין המוזיאון לבית הסחורות (ומובן מאליו שהאירוע הפלאי התרחש דווקא שם, שהרי את שני ההיכלים עובדת האומה במידה שווה), ממשיכה לחיות אחריו איזו אגדה, שנהפכת בהדרגה לאגדת בית קברות. כשצעיר שני נכנס אחר כך אל כבשנו שלו, מתרחש הדבר בפסאז' של קולנוע הזמן, וכאשר נכנס צעיר שלישי אל כבשנו שלו, הדבר מתרחש במקום כה נסתר, שאין כמעט איש ששומע עליו, קל וחומר דואג לו, אם אומנם גם יצא מן הכבשן. אך אפילו זאת אין יודעים אל נכון: אם היה בכלל צעיר שלישי, ואם בכלל נכנס אל כבשן כלשהו; כי בינתיים החל להתממש משל אחר — קרוב לוודאי המשל על שבִי מצרים.

17

אליצה, שׂה דחוי, הולכת, גוררת רגליה בקושי. כך עֲזָבָהּ גם יוּרה, גם הוא לא יושיט לה מים חיים, אפילו לא הוא. לא, אל בית הקברות אליצה לא תלך, לשם לא, אחרת יהיה סופה כשל נאנינקה שמידובה או כשל גברת האבליצ'קובה, בקרוב לא תוכל לצעוד אף לא צעד אחד. או שתתחיל לראות בבית הקברות גן תענוגות — כמו מר קלצ'קה. לא, לבית הקברות אליצה לא תלך בעד שום הון שבעולם, לעולם לא תכנה אותו בית. היא שונאת את תנועתו שאין לה קץ, את צחנת הדֶבר, את נרפותו המתקתקה, את הלאות אשר ממנה כה קשה להתנער.

18

לא תמיד היה מר טורק כזה, רק כאן באולשאני נהיה נבון. הוא ראה את שאחרים לא ראו, הוא שמע את שאחרים לא שמעו, שהרי כאן באולשאני מופיע הכול בסימנים ברורים ביותר, ומי שרוצה, מי שאמיץ דיו, יכול ליהפך כאן לרואה. אלא שרבים יותר הם המבקשים לטמון את ראשם בתילי החפרפרת של קברותיהם, להתחפר בגינות עלמין, לא להביט לימינם או לשמאלם. וכאן טמונה משמעות ההאחדה באולשאני, למען יהיו כולם כאלה ולא יתעניינו עוד בדבר. תופעת לוואי של אותו תהליך מתמשך לאין קץ היא שהחיים שלאחר המוות (איזה מין חיים, גורסת אליצה דווידוביצ'ובה, הִתקרבנות אולי, וגם זו לא המילה הנכונה — התקברְנות) עולים על גדותיהם, זולגים עם הזמן אל מעבר לחומת בית הקברות, גולשים אל הרחובות הסמוכים ואל הסמטאות. ולהפך, מה שחי עד עתה בחוץ, מעבר לחומה, הולך וכמש ומתנמנם וחוצה את החומה. זהו המעבר הגדול — פסחא — פסח. המתים כמו קמים לתחייה והחיים מזדחלים כמתים. ואיש אינו מבחין עוד היכן נגמרים החיים והיכן מתחיל המוות.

19

דיוויש פסקל ונאנינקה שמידובה מסתתרים במבנה הקבר. הם יושבים על הארץ מאחורי המלאך, שמחזיק את ראשו באופן מוזר, נוטה על צידו, כאילו ייפול בעוד רגע. נאנינקה שמידובה מדיפה ריח ירידים ומחוזות שמעבר לים, ראשו של דיוויש מסתחרר מריח קרוסלות. שניהם מתנשפים עדיין כי הם רצו כל הדרך מן הבית אל בית המרקחת, חצו את הכיכר, דרך רחוב קור'ימסקה וסמטת זאסמוצקה הצרה, ואז עוד טיפסו על החומה וקפצו. שם למטה שוקעות אצבעות רגליהם באדמה הרכה, הספוגה בגשם שירד לאחרונה. ואז עולה בדעתם להסתתר בקבר. נאנינקה שמידובה קצת מפחדת, גם מן המלאך המוזר היא פוחדת. אילו רק הייתה נאנינקה שמידובה יודעת שבמבנה הקבר נמצא מר טורק, שמתבונן בהם ואומר לעצמו: תראו מי בא לבקר, נאנינקה שמידובה, שיושבת כל ערב עם אחיה על האופנוע ומסתובבת כמו סביבון. אבל דיוויש פסקל אינו פוחד, לא הוא, הוא אפילו משוויץ שהמתים נשמעים לו, וכשנאנינקה איתו — אין היא צריכה לפחד כלל. מאין לדיוויש ביטחונו העצמי? חושב לעצמו מר טורק.

21-20

בכל מרחב יש מקום מובטח ועולם תחתון, כשם שבדירה יש מטבח ומזווה, אשר בו מושלם טקס המעבר לבגרות, תלאובת הגוף והנפש. העלם מוקף מכל צדדיו בצילי המתים שחיו כאן, הוא נמצא ביניהם ומדבר עימם. הוא נתון במרחב הנכרך אל תוך עצמו כקונכייה.

23-22

ומר טורק מוסיף: שתי גדות יש שאפשר לעמוד עליהן, שתי אמונות עיקריות יש שאפשר להאמין בהן, שתי מהויות יש ליצור החי במזווה של סבתא דווידוביצ'ובה, ציפור וחולדה, שניים הם הפסקלים. שני עולמות יש — עולם אולשאני והעולם שלפני־אולשאני — ושתי תנועות מניעות אותם — עלייה וירידה. זוהי תורת הקבלה של אולשאני אשר עוד רבות אפשר היה לפתחה.

24

25

26

הנה סיפור מן ההיסטוריה. היה הייתה משפחה, ולמשפחה היה כסף, ובכסף טיפחו כרם. ובכרם עלו ענבים ומן הענבים פרץ יין. ואז בא הדֶבר. והכרמים שצמחו כאן פעם, במקום זה שעל המפה – פעם מזמן; כי זה סיפור מן ההיסטוריה האירופית והזמנים כאן ארוכים, ארצישראליים כמעט – הכרמים הללו פינו את מקומם ליער צפוף. וביער עצים רבים ובין העצים דרות ציפורים, ובין העצים רצים סנאים, ובין העצים פטריות. ובין העצים עשבים גבוהים. ובין העצים עולָה מן העשב עיר שלמה של אבן. אלפי קברים צומחים מאדמת אולשאני. זוהי היסטוריה אירופית, וזו אפוא עיר אבן בארוקית של מלאכי אבן מתייפחים, ואחר כך עיר של אר-נובו של נערות דקות מתייפחות, ואז עיר של מודרניזם וברוטליזם, ואולי מתייפח גם הבטון, ובסוף זוהי עיר של שיש שחור שחרוטות בו תמונות דייריו. דיירי העיר פראג עוזבים את בתיהם ועוברים לגור כאן, בעיר האבן הזו, בין השיחים והעשבים בלב היער, שנים על גבי שנים. ודיירים אחרים באים לגור מול היער, מול בית הקברות שביער, והם בונים שם רחוב וסוללים שם כביש רחב, והם בונים שם בתים והם עושים מלחמה עולמית, והבתים שורדים את המלחמה, וגם היער שורד. ודיירי הבתים חיים את חייהם לפני המלחמה ובזמן המלחמה והם חיים את חייהם גם אחריה, והרחוב חי את חייו, ועיר האבן שביער העלמין חיה את חייה גם היא.

חשמלית מספר חמש מתקרבת אל חומת בית הקברות אולשאני, אל בית הקברות הגדול של פראג, שמניין תושביו מיום היווסדו כשני מיליון. בפינת החומה, בנקודה העתיקה ביותר של בית העלמין, בצומת שבה רמזור עוצר את החשמלית, ניצבת הרוטונדה על שם רוש הקדוש. כאן, הרחק ממרכז העיר, החלו לקבור בשלהי המאה השבע-עשרה את מתי הדֶבר. החשמלית עוצרת בתחנה, ושוב ממשיכה בדרכה. ושוב היא עוצרת ושוב ממשיכה, עוד תחנה ועוד תחנה, ומעבר לכביש – תמיד בית הקברות. למעלה מחמש מאות אלף מ"ר שטחו.

עד איזה גיל גרת בשדרה שמול בית הקברות, אני שואל את הסופרת דניאלה הודרובה. היא נולדה בשנת 1947, כבר היה אז שקט ברחוב. "בבית שמול בית הקברות גרתי עד גיל 13," היא עונה. אנחנו מדברים באימיילים, היום כבר אי אפשר אחרת. לאחרונה היא גרה בבית החולים, ועוד חודשים קודם לכן סירבה לביקורים. "גרתי בחדר ילדים שחלונו פונה אל בית הקברות, ושממנו קפצה ילדה יהודייה שלא רצתה לנסוע עם הטרנספורט. אבל את זה גיליתי רק בבגרותי," היא מספרת. מן הקפיצה הזו, מן החיפוש אחר אותה ילדה, נולד הרומן הראשון של הודרובה, "בשתי הדרכים", ונולדה התפישה האונטולוגית של כתיבתה כולה: המתים חיים בינינו תמיד, מתקיימים בעולם שאחרי המוות שאינו נפרד לגמרי מעולם החיים. את עלילת הרומן היא מיקמה בבית ילדותה ובבית העלמין שמולו. "כשהייתי ילדה לא הייתה לבית הקברות משמעות מיוחדת עבורי, אך הוא היה חלק טבעי מחיי," היא מספרת. "אין ספק שהאורות המנצנצים של בית הקברות הותירו בי איזה חותם."

איזה מין יצור ספרותי יכול להיוולד מקפיצה של ילדה יהודייה אל רחוב שבו, שנים אחר כך, עברו חיילים סובייטיים ושינו לו את שמו, ואחר כך שונה שמו שוב, ואז שוב ("כי בכל מהפכה מטפלים קודם כול בשמות", כותבת הודרובה ברומן, "שדרות פוש, קודם שדרות יונגמן, אחר כך שְוֶרין, בהמשך סטאלין, לבסוף שדרות וינוֹהְראדי") – חשמלית הזמן נוסעת ועוצרת לפרקים בתחנות. איזה רומן יכול להיוולד מן ההיסטוריה, שבה עוד ועוד דיירים חוצים את הכביש, עוברים מבית הדירות אל היער, אל עיר האבן שאינה יודעת מנוח? הודרובה מקימה ברומן מיתולוגיה של בית דירות ושל בית הקברות שמולו, מספרת במקביל – כי הכול תמיד מקביל – כמה סיפורים שונים של דמויות מעניינות-באמת. זהו בין היתר סיפור אהבתם (היה או לא היה?) של היהודים הצעירים אָליצֶה דָווידוֹביצ'וֹבה ופּאבֶל סאנטנֶר שנסע עם הטרנספורט; ואלה סיפוריהם של סבה וסבתה של אליצה, החיים אחרי מותם במזווה שבדירה; וזהו סיפורה של המשפחה הגרמנית שגרה בדירה לאחר שעזבו אותה היהודים האלה, משפחה שדבק בה ריח בצל יהודי; וזה סיפורו של מר טורֶק המסתתר בבית הקברות שמעבר לכביש, במבנה קבר שנשמר בידי מלאך אבן נה, ואלה סיפוריהם של אבות האומה הצ'כית המודרנית, מלאי תככים אישיים ונקמות פוליטיות קטנוניות, וזהו סיפורו של שיפֶּק השוער, שיודע כל דבר על דייריו – ואת שאינו יודע הרי הוא מבקש לגלות. זה סיפורו של יוּרָה, בנו הנכה של שיפק, ושל משפחת לוליינים שמגיעה אל השכונה מדי שנה; וגם סיפורו של דיוויש פסקל הצעיר, בן דמותה של אליצה, המסוגל לגשר על התהום הפעורה בין החיים והמתים אך נותר תקוע בחיפוש אחר אהבה, ובניסיון להבין את אביו. אלה מלחמות שכנים בבית ובבית הקברות ומלחמות פוליטיות בין האזרח והשלטון. הודרובה טוֹוה ברומן הזה רשת קשרים יוצאי דופן, ואף על פי שמדובר בטקסט פיוטי בעיקרו, הרי עברן של הדמויות מצליח בכל זאת להפתיע את הקוראים, והרומן נקרא לפרקים אפילו כסיפור בלשי. פרשת רצח מן העבר — רצח פוליטי ואישי כאחד – בגידות ורומנים אסורים, כל אלה מסופרים כאן בלשון ייחודית, המבקשת גם היא תשומת לב לעצמה. זהו טקסט מורכב ויפהפה, שדורש מן הקוראים התמסרות מהסוג המענג ביותר: כזו המבקשת את אמונם כי היא רוצה להציג להם עולם חדש, שיש לו חוקים משלו וחוקיות משלו, והוא מסתתר מאחורי העולם המוכר, היומיומי, הבנאלי. אכן, זהו רומן שניתן לקרוא אותו בשתי דרכים: כסיפורם הפרטי של אנשים שההיסטוריה כופה את עצמה על חייהם; וכמיתוס, אשר לא במקרה הוא מבוסס על ההיסטוריה הקרובה. זהו טקסט עשיר בסמלים, בארמזים ספרותיים ותרבותיים, ועם זאת הוא רחוק מלהיות תרגיל אינטלקטואלי. זהו סיפור נוגע ללב, עדין מאוד, על חיים קטנים בעידן שמסרב להיות קטן. הרומן הזה עוסק בחיים הפרטיים, וחיונית לו מאוד התובנה כי רק תם יאמין "בקיומו של הבדל עקרוני בין האדם והדברים, בין החיים והמתים, בין האדם והעולם. זה גולש אל זה באין מפריע, ואין לתפוס את רגע השינוי ומקומו". התפישה הזו כה מהותית היא לטקסט, עד שהרומן מעניק קול גם לחפצים דוממים ולאירועים. כך מדברים כאן בגוף ראשון המזווה, הכרם, העור, מלאך אבן במבנה הקבר שבו מסתתר מר טורק, הידונית (מחמם הידיים) של אליצה דווידוביצ'ובה, וכן המהפכה — היא ההתקוממות העממית בפראג בשלהי מלחמת העולם השנייה — ואפילו תינוק שעוד לא נולד, ואולי מעולם לא היה אפילו עוּבר. וממילא נקודת המוצא של הרומן היא כי באמת ובתמים אין הבדל בין המתים והחיים. אלה אף אלה נוכחים בעיר כל העת זה לצד זה — המוות הוא המשך החיים באמצעים אחרים.

"בכל מרחב יש מקומות טובים ומקומות רעים, מקום מקולל ומקום בחירה", כותבת הודרובה ברומן. "ומלבדם ישנם גם מקומות ביניים, מקומות של דו־משמעות ושל בחירה בין טוב ורע, שהאחד גולש בהם מבלי משים אל האחר, נהפך בעצמו לניגודו־שלו. מוטב להימנע ממקומות כאלה, שבהם נהפך פאולוס לשָאוּל ושאול לפאולוס. אלה מקומות של שתי הדרכים. אלא שמקומות אלה ממלאים את רוב המרחב הנתון, בעוד שהמקומות המוגדרים, החד־משמעיים, מהווים רק מין איים; שהרי כל העת מתרבים מקומות המעבר, וגם הדברים המוגדרים משתנים, אף כי לא בכזו חדות, ובאופן מורגש פחות, כך שהשינוי ניכר רק ממרחק. יתרה מזאת, מוגדרותם של מקומות נחלשת בשל יחסיות פשוטה: מקום שהוא טוב עבור מישהו ועבור משהו, עבור מישהו אחר ודבר אחר מקום רע הוא, ולהפך". האומנם אנו חיים בעולם שבו הכול תמיד מסתורי ומיתי, ורק איננו רואים זאת? "כן," עונה לי הודרובה. "יש מקומות מוזרים, אולי לא מיתיים, אבל כאלה שאפשר לחוש את האירועים שהתרחשו בהם, אולי באופן תת-הכרתי. גם המקומות שנדמים רגילים ביותר, כמו גם חפצים (למשל מחמם הידיים), יכולים להיות מלאי התרחשות עבור מי שיש לו קשר עמם. הם מניעים את עלילת הרומן".

אני יורד מן החשמלית ליד שער קטן בחלקו החדש-יחסית של בית הקברות, בדרכי לבקר כמה מדייריו, כמה מדיירי הרומן. יש לך שם מלאך נוגה אמיתי, דניאלה? יש מבנה קבר אמיתי? "כמובן שיש לי מלאך נוגה. הוא נמצא בחלק התחתון של בית הקברות, ליד החומה. מבנה הקבר שבו הסתתר מר טורק – זו אינה בדיה ספרותית – היה במקום אחר, אבל אני לא זוכרת איפה". היא אוהבת להנחית פצצות כאלה. מה זאת אומרת, 'זו אינה בדיה'? באמת היה אדם שהסתתר כך בזמן המלחמה באחד ממבני הכבר? טכניקת המסירה הזו, האגבית, נכונה גם לרומן. גם בו יש שתיים-שלוש פצצות כאלה, שקטות, אגביות. הס, אסור להפחיד את הסנאים.

זה רומן משוכלל להפליא, שכולל אינספור פרטים ששבים וצפים בו, והוא כולל גם אפיתטים רבים, הומריים כמעט, שמוצמדים לדמויות ועצמים. איך כותבים רומן כזה, איך מחזיקים בראש את כל הפרטים? "אני כותבת מההתחלה לסוף. רומן גדל כמו עץ. לנתח את הרומן שלי – את זה לא אעז לעשות. אבל 'בשתי הדרכים' הוא החלק הראשון בטרילוגיה חופשית בשם 'קרת היגון', ששלושת חלקיה קשורים זה לזה דרך מקומות, דמויות ומוטיבים. היא נכתבה מאמצע שנות השבעים ועד ראשית שנות התשעים. הפואטיקה משתנה – מ'בשתי הדרכים' המיתי בעיקרו, ועד 'תטה' שהיא אוטוביוגרפית במוצהר ויש בה גם רפלקסיה על תהליך הכתיבה. אף על פי שהטרילוגיה כוללת סיפורים רבים, אמיתיים בעיקרם, הדמות הראשית היא העיר עצמה, עם ההיסטוריה שלה וגורלה המיוסר אחרי שנת 1968 – מעין גיהינום וכור-מצרף ביחד".

"במובן מסוים זה רומן אפל," אומרת הודרובה. "יש בו סיפורים אפלים. אבל הוא גם גרוטסקי: ההיסטוריה הצ'כית, כולל הכיבוש הסובייטי, נתפשת בו כמתרחשת בבית הקברות, ובכל האירועים משתתפים גם אבות האומה הקבורים שם. אבל נדמה לי שבתוך האפלה מנצנצים אורות".

ומה מקומה של פראג בהמשך החיים שלאחר המוות? יש משהו מיוחד, "פרגאי", באלמוות הדמויות שלך? "האלמוות לא קשור בפראג. הוא קשור באמונה שלי שחייהם של המתים, לפחות ברומנים שלי, איכשהו נמשכים הלאה, גם אם בצורה מצומצמת יותר. זה קשור באווירה של הימים ההם: החיים חיו כמו מתים והמתים חיו מין חיים שניים, שגם מהם נלקח משהו – אבל הרגשות והאהבה מחזיקים מעמד. הזמנים מתחלפים, העבר ממשיך להתקיים, חוזר על עצמו, אך גם ממשיך הלאה."

'הימים ההם' הם ימי הנורמליזציה – יופמיזם שזועק את האירוניה שלו: זוהי התקופה שאחרי האביב של פראג, כשהשלטון הקומוניסטי ביקש להשיב את הסדר לחיים. אלה אפוא הימים האפלים ביותר של המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה. אלה גם הימים בשנות השבעים שבהם כתבה הודרובה את הרומן, אשר ראה אור רק לאחר המהפכה, בשנת 1991. מדוע רק אז? "איך היה יכול לצאת לפני המהפכה? האווירה שלו, הביקורת על המשטר (היא מוסווית ב'בשתי הדרכים' באלגוריה של בית הקברות), הסגנון שלו, הפואטיקה שלו, אפילו היא הייתה בלתי נסבלת בזמן הנורמליזציה. 'בשתי הדרכים' הסתובב כסמיזדט בין כל מיני אנשים."

מהי פראג עבורך? למה את כותבת כמעט רק עליה?

"פראג. בפשטות, זו העיר שלי, במיוחד שכונת וינוהראדי, לפעמים ז'יז'קוב. כאן התנהלו כל חיי. ועבורי היא גם סמל לעולם כולו. ומלבד זאת, שמה של הטרילוגיה, 'קרת היגון', כולל גם את העיר וגם את העולם, וכמובן את השאול של דנטה. Città dolente – זו העיר בימי הנורמליזציה, שבה נוצרו שלושת הרומנים."

אני עולה מיער-העלמין המוצל אל הרחוב הסואן, שמש אביב ראשונה מאסכֶּלת את שדרות וינוהראדי. אני מציץ מן הרחוב אל חלון הקומה החמישית שממנו קפצה אליצה ברומן. הודרובה, בעצמה גם חוקרת ספרות, מציינת באחד ממחקריה כי הבית בספרות הוא ייצוג של הנפש, מעין "קיום אנכי", וכי על פי הפילוסוף גסטון בשלאר, מתלמידיו של יונג, מרתף הבית מייצג את הלא מודע, ועליית הגג כרוכה בחלומות. "בית מסתורין" הוא מוטיב מוכר בספרות; נמצאים בו חפצים המחקים את החלוקה הפנימית של הבית לקומות וחדרים – למשל ארון, שולחן כתיבה, תיבה, והם עצמם חפצי מסתורין. גם הבית ברומן של הודרובה הוא בית מסתורין שמתרחשים בו דברים יוצאי דופן, ואחד מארונותיו נושא סוד מפליל, מפלצתי. אבל היום יש כאן חנות לכלי עבודה. מן הרחוב נראה כי אין כאן מסתורין. אך עבורי זהו כבר בית מיתי. ואולי הודרובה מנסה לרמוז כי כל בית נושא בחובו דבר-מה מיתי: את חיי כל דייריו וכל דייריו הקודמים.

חשמלית נוספת לוקחת אותי מרחק תחנות ספורות אל כיכר ייז'י מפודייברדי, בלב שכונת וינוהראדי הבינלאומית, שוקקת משפחות צעירות ורחובות מוצלים. הודרובה גרה מזה שנים בפינת הכיכר. בתמונה ישנה ראיתי אותה פעם עומדת בדירתה, מן החלון שמאחוריה נשקפת הכנסייה המודרניסטית האדירה שבכיכר. איך את תופשת את הגניוס לוקי של הכיכר, אני שואל את הסופרת שהמונח הזה מרכזי ליצירתה הספרותית, כמו גם למחקרה האקדמי. איך הכיכר משפיעה עלייך? "כמובן שזה דבר אחר, לגור בכיכר ייז'י מפודייברדי – כמעט כל החיים – ולראות מהחלון את הכנסייה הגדולה. גם בכיכר הזו מתרחשים מדי פעם ברומנים שלי דברים יוצאי דופן. אבל זה נכון שהאווירה שם שונה לגמרי, פתוחה יותר לעולם. הכיכר שוקקת חיים. חשיבות גדולה עבורי הייתה לעץ שצמח מול חלוני. הוא כבר לא שם. ברומן השני בטרילוגיה יש מקומות חשובים יותר מן הכיכר, למשל הגבעה בשכונת ז'יז'קוב הסמוכה, גבעת הגרדום שמוזכרת כבר ב'בשתי הדרכים'. שם קם לתחייה העבר עם הדמויות ההיסטוריות שהוצאו להורג."

העבר נוכח תמיד ביצירתה של הודרובה, מעורב בהווה כעניין שבשגרה. עובדה זו תורמת גם היא לאפקט המיתי של הדברים. אחד הדברים שאני מבין הכי פחות (אני מספר להודרובה), הוא אגם אולשאני שמופיע ברומן פעמים מספר. אין מקום כזה, ולא הצלחתי למצוא שום התייחסות אליו בשום מקום. "הוא היה בדיוק מתחת לגבעת הגרדום. אני עוד זוכרת אותו מילדותי. אפשר לנחש איפה הוא היה לפי עצי הערבה שנדמה לי שגדלים שם עדיין". כך גם הטקסטים של הודרובה, כמו עצים שממשיכים לגדול היכן שהיו פעם מים, מסמנים את העבר ביומיום של הווה.

ובסוף מה? דיאלוג עם המתים באמת אפשרי לדעתך? אני שואל.

"לא אעז לומר שאפשר לדבר עם המתים, למרות שבמובן מסוים אני מדברת איתם. הם ממשיכים לחיות לא רק ברומנים שלי, אלא גם בי."

***

הרומן "בשתי הדרכים" רואה אור בימים אלה בתרגומי מצ'כית, בהוצאת אפרסמון. עורכת התרגום: דבורה נגבי. חלקים מן הטקסט הם עיבוד לפתח דבר שצירפתי לתרגומי לרומן.