קארל צ'אפק: קטעים מתוך האדם והמצלמה
שתי סיבות היו לי, כשהתחלתי לפרסם כאן את התרגומים הישנים הללו. בראש ובראשונה: חבל לי שיאבדו. הרי כבר תרגמתי. לרוב סתם כך לעצמי, ולפעמים כי מישהו ביקש; כך או כך, הם שוכבים עכשיו בכונני מחשבים ואיש אינו נוגע בהם. וזו היתה הסיבה השנייה, שהיא חשובה לא פחות: ידעתי שאם תהיה לי סיבה לחפש ולגעת, אמצא גם דברים שבכלל שכחתי שתרגמתי. איזו הפתעה זו היתה, כשמצאתי אמש את הקטעים הללו, מתוך החיבור “האדם והמצלמה” של צ’אפק, שפורסם לראשונה בכתב העת סווייטוזור (Světozor) ב-9 וב-23 באוקטובר 1930. צ’אפק היה צלם מוצלח למדיי והעניין שלו במצלמה ובצילום היה עמוק ביותר. הנה אפוא קטעים ממחשבותיו על הצילום, שתרגמתי, מסתבר, בחורף של שנת 2011, כלומר בדיוק לפני עשור, סתם כך כי השתעממתי.
I
אני חושב שרוב בני האדם מקבלים מצלמה כמתנה לחג המולד או לכבוד יום-השם שלהם; המצלמה נמנית אפוא על אותם דברים, שהאדם הממוצע משתוקק אליהם מילדות, אך תמיד תופש אותם איכשהו כמותרות. אלא שהאדם לעולם אינו חש אותו יחס מקצועי אמיתי כלפי דברים שהוא מקבל במתנה. עם מצלמה-במתנה יורה האוחז בה על ימינו ועל שמאלו כמו משוגע מסוכן לציבור שנפל לידיו אקדח בראונינג, והוא מופתע מאוד כשמפעם לפעם גם יוצאת לו מזה תמונה. הוא אף אינו מנסה להבין את הסודות הגדולים יותר, למשל מה בעצם קורה שם בפנים; הוא מקפיד לחמוק מכל הסיבוכים הטכניים, כמו הצמצם, הפוקוס, או אפילו זמן החשיפה. הוא נוקט גישה נינוחה ביחס למצלמתו: אם ירצה השם, תצא תמונה; אם לא ירצה השם, גם לא תצא. אני אומר שוב, עם מצלמה במתנה לא עושים שום עבודה מקצועית.
אם אתה רוצה לצלם באופן מקצועי, עליך לקנות מצלמה בעצמך. אך ראשית כל יש צורך להודיע לכל מכריך, בפוגשך אותם, כי ברצונך לקנות מצלמה.
"אז קנה אלפא", יאמר לך בזריזות הראשון. "לי יש אלפא, והיא תתאים לך נפלא".
"אלפא לא הייתי לוקח אפילו בחינם", יודיע לך השני באי-הסכמה. "אם אתה רוצה מכשיר טוב, תקנה אך ורק דורנשמיט. לי יש דורנשמיט, ואלה, אלה תמונות!"
"אתה סתם תסתבך עם דורנשמיט," מזהיר אותך השלישי. "קנה מצלמת רפלקס. בלי מצלמת רפלקס אתה לא תרצה לעשות כלום".
"מה רפלקס," טוען הרביעי, "לי יש כבר עשרים שנה את הקופלקה הישנה שלי – כאלה תמונות לא תקבל משום מצלמה אחרת בעולם".
"תלך לאן שבא לך," מתנגד החמישי, "לאן שבא לך תלך עם הגרוטאה הזאת. רק אלקה תקנה. אני יש לי אלקה ואני אומר לך –"
"שאף אחד לא יבלבל אותך," נוהם השישי. "שום מצלמה לא תעשה לך תמונות כמו ארקו. אני לפחות יש לי ארקו".
וכן הלאה. חמוש במידע הזה (שסותר את עצמו, כמו תמיד כשמדובר במידע מקצועי מהימן), אתה צועד אל חנות המצלמות; אתה מנסה להרשים את המוכר בכך שאתה זורק לו כמה מלים מלומדות, כמו עדשה, מסך מיקוד או צמצם; אבל המוכר לא מתרשם מזה, והוא שולף עליך עומק שדה, תאורה, סולמות שיינר, צמצמי קומפור, מנגנוני החזרה, שבירת אור, שדה צילום ועוד מילות קסם, שבעזרתן הוא משכנע אותך שעליך לקנות מכונה של נידרמאייר ולא אף אחת אחרת. מרגע זה ואילך אתה מבשר לכל מכריך, בפוגשך אותם: "קנו נידרמאייר. אני לא הייתי עובד עם מכשיר אחר בשום מחיר. אין לכם מושג איזה עומק שדה נפלא יש לה!"
📷
אך בימינו ארוכה הדרך אל התמונה. בפעם הראשונה תצליח כך או כך לפתוח את המצלמה, אבל חי אלוהים אם תצליח לסגור אותה; לפעמים נתקע משהו, ככל הנראה יש איזו בעיה בקונסטרוקציה; ואתה רץ עם המצלמה לחנות: אי אפשר לסגור אותה. "ואיך היא תיסגר", רוטן המוכר, "אם השארת את מנגנון המתיחה לא מוברג?" יום אחר כך ושוב אתה אצל אותו מוכר: שבקיצור, אי אפשר להבריג את מנגנון המתיחה. "ואיך יהיה אפשר", מציין המוכר, "אם לא משכת את מנגנון הנעילה?" אתה נוכח לדעת שבאמנות הצילום, החלק הקשה ביותר הוא פתיחת המצלמה וסגירתה; וכן החצובה, שאם טרם התרגלה אליך, מזמנת שורה ארוכה של צרות: למשל, יש לה למרבה הפלא רגל אחת ארוכה יותר; או שהיא שמה לך רגל, או שבמלוא האנרגיה שלה היא מתנגדת שתאריך עוד את רגליה. החלק הקשה ביותר באמנות הצילום הוא, אם כן, הצבת החצובה והרכבתה.
משכבר התמקצעת באוּמנות טכנית זו, באפשרותך להמשיך הלאה אל הצילום עצמו. אתה מציב את החצובה, פותח את המצלמה וגומר בדעתך להראות עכשיו לכל שאר החובבים, איך באמת עושים את זה.
II
לצלם את התמונה הראשונה שלך – זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיים. בראש ובראשונה אתה מניח שתגרום קורת רוח אדירה לקרובים אליך אם תצלם אותם, ואתה אף מציע להם זאת כאילו אתה עושה להם טובה יוצאת דופן. "וזה חייב להיות דווקא היום?" – אומר לך הקרוב בחוסר-רצון. כפוי-הטובה הזה בכל זאת מצליח לאכזב אותך, אבל אתה מתגבר על כך ומכריז כי יש היום אור נעים באופן יוצא דופן, ושבכל מקרה זה ייקח רק רגע. "נו, אז מהר", אומר הקרוב בסלידה ומתיישב איפשהו בצל, בעוד שאתה כבר הצבת את המצלמה שלך במקום אחר ומבטיח; ועוד עליך להיות מאוד סבלני, בטרם תגרור אותו אל המצלמה.
נו, הנה הוא יושב פה, זועף וחסר סבלנות. עכשיו מהר לעבודה. ראשית לכוון במצלמה את זמן החשיפה. אהה, צמצם 6 עם חשיפה 1/25. עוד פעם ליתר בטחון. בחיי, עכשיו יוצא לי צמצם 18.
"אז זהו זה?" רוטן הקרוב.
"מיד, מיד". עכשיו שוב יוצא צמצם 9 עם חשיפה 1/5. אהה, זה הענן הקטן הזה שגורם לזה. אז עכשיו מהר. דבר ראשון, לחדד את הפוקוס. לא, קודם כל לפתוח את העדשה ואחר כך לחדד. לא, קודם כל לדחוף את מנגנון הנעילה של מנגנון ההחזרה. ועכשיו לחדד את הפוקוס. ככה. על מסך המיקוד נגלית תמונה.
"זה יהיה יפהפה", נאנח הצלם החובב.
"זהו זה?" אומר הקרוב בהקלה, מזנק ממקומו ומסתלק. בזעקה גדולה עליך להושיב אותו שוב ועוד פעם מחדש לחדד. "אז עכשיו!" קורא הצלם החובב, מכוון את הצמצם על 9 ואת הזמן על 25 (בשם אלוהים, זה לא היה אמור אולי להיות על 1/15? אבל שיהיה כבר ככה), לוחץ על הדק הצילום ו–
"תודה לאל," אומר הקרוב ונס משם.
"רגע, רגע," קורא חובב הצילום, "שכחתי למתוח את הקפיץ!"
שוב לחדד פוקוס. הצמצם והחשיפה בסדר (פרט לעובדה שכמו להרגיז יצאה השמש, אבל שיהיה כבר ככה). אסור לשכוח למתוח את הקפיץ! עכשיו בלב הולם ללחוץ על הדק הצילום. קליק, וזהו! הרגע הגדול של הצילום הראשון חלף. הצלם החובב נוטף זעה ומפטיר: "אוף!"
"זה קצת לקח זמן", רוטן הקרוב בעייפות ופורש לענייניו. עכשיו אתה כבר סולח לו על גסות הרוח. שיילך, המטרד! אבל כשיראה את התמונה שלו –
ברגע זה מחוויר הצלם החובב, שכן הוא מגלה ששכח את סרט הצילום בכיס וצילם רק על מסך המיקוד.