קארל צ'אפק: תיאטרון הבימה כדוגמה
[פורסם במוסף ספרות וספרים של עיתון הארץ, 29.3.2013]
זמן קצר לפני שנחת תיאטרון הבימה בנמל יפו, צפה בשחקנים קארל צ'אפק, מגדולי סופריה של צ'כוסלובקיה ואחד העיתונאים החשובים שלה, בתיאטרון המלכותי בוינוהראדי, פראג. ד"ר שלי זך-ציון, מנהלת המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב, בדקה ומצאה לבקשתי כי בין השנים 1925-1931 הופיעו אנשי הבימה ארוכות בגרמניה, בוינה וברפובליקות הבלטיות.
ממאמר ביקורת נלהב מאת מירוסלב רוטה, שהתפרסם בעיתון "נארודני ליסטי" יום או יומיים לאחר ההצגה הראשונה בפראג, עולה כי המחזה שהוצג אז בעיר היה לא אחר מ"הדיבוק" לאנ-סקי. רוטה מפליג בשבחי התיאטרון ("אין להכחיש כי ליהודים יש דחף תיאטרלי ברור, ויוזמה; התיאטרון האירופי חייב להם רבות...") וחולק מחמאות רבות לשחקנים ("אילו היה המחזה מועלה בידי שחקנים מוכשרים פחות, היה מדובר בשיעמום פולקלוריסטי ארכני. אך שחקני 'הבימה' הצליחו, למרבה הפלא, להפיח בו חיים").
גם צ'אפק התרשם מאוד מן המחזה, מרמת ההפקה ומן התיאטרון היהודי בכלל. ב-1 במרץ 1928 – כש"הבימה" כבר המשיכה בדרכה – פרסם גם הוא מאמר קצרצר בעיתון הבית שלו, "לידובה נוביני". גם הוא יצא מגדרו בשבחים שחלק ל"הבימה"; אך הטקסט נועד גם לבקר את מצב התיאטרון בצ'כוסלובקיה של אותם הימים, וצ'אפק תופש בו את עמדת המטיף האהובה עליו.
התיאטרון היהודי 'הבימה', שממנו כבר נפרדנו, העלה שוב בזיכרוננו את הדוגמה הבלתי-נשכחת של 'התיאטרון האמנותי האקדמי של מוסקבה'. 'הבימה' ניחן, כמובן, במאפיינים משלו: במשחקם של שחקנים אלה ניכר, בכנות, להט דתי; זהו ריטואל; זהו זֶמר טקסי; זהו בכיו הנצחי, בוריאציות שונות, של עם ישראל הקורא למשיח. אך לא בערכים אלה מדובר; אנו חושבים על דוגמה אוֹמנותית הרבה יותר, מקצועית; על הרמה הטכנית של המשחק, שבה יכולים אנו – כוונתי לשחקנינו, למחזאינו, וכן לקהל הצופים שלנו – רק להתבונן בשקט מלא קנאה. שכן מדובר בעבודת צוות מושלמת, בסימפוניה של הישגים בתחום המשחק, בביצוע נפלא של יצירה קולקטיבית: מדובר בכל מה שהתיאטרון שלנו, גם כשהוא מתעלה אל הישגים אישיים גבוהים ביותר, חסר עד כאב בעטיו של חוסר זמן. כשאנו צופים בקונצרט המשחק של 'הבימה', שוב מבינים אנו עד כמה חוטאת שיטת הבימוי שלנו, בחפזונה המתנשף, לאמנות המשחק והבימוי; עד כמה היא חוטאת להם בהצגות הבכורה הבלתי-עשויות, המוכנות-למחצה; בעבודת הצוות המורכבת בבהלה; ובעודף ההפקות שאינו מניח ליצירתם של שחקנים ובמאים להבשיל. לא בהיעדר אמנים מדובר אצלינו, כי אם בדבר-מה שטעמו מר עוד יותר: זמן הוא שחסר לאמנינו — זמן, כדי שיוכלו ליצור עד תום. אם אנו צופים מפעם לפעם במחזה שרמתו גבוהה, כמו זה שמציגים אנשי התיאטרון המוסקבאי, וכמו זה שאנו רואים אצל 'הבימה', יש בכך דבר מה פוקח-עיניים. אך יהיה זה רק שיעור עקר אם לא יובילנו לחיפוש דרך, כיצד לשנות את קצב התנהלותו של התיאטרון שלנו.