מוניקה קומפניקובה: סירה מספר חמש
הרומאן “סירה מספר חמש” ראה אור בסלובקית בשנת 2010. אני מקווה שבשנה הקרובה נוכל להביאו לדפוס בתרגומי, בתיווך מרכז התרבות הסלובקי בירושלים. הקטע שמובא כאן, גרסה ראשונה מתוך התרגום בכתובים, תורגם לקראת פסטיבל “ליל הספרות”, שהתקיים בתל אביב זו השנה השלישית, בארגונו של המרכז הצ’כי. הנושא השנה היה “מילה שלה”.
אני אשמור לך עליהם, אמרתי. התכופפתי בזהירות מעל הפנים המקומטות. פשוט תלכי, אמרתי בחוסר סבלנות. אולי ביקשתי לעזור לה ואולי רק ריגשה אותי תחושת הכוח. באותו רגע יכולתי רק אני להיות לה לעזר. האישה היססה, ניסתה לסדר את השמיכה שנבעטה וחיפשה אחר המוצץ בסל העגלה המרופדת בחיתולים. שוב נשמע הקול, דחוף ורם, כאילו גם רמקול הפלסטיק בתחנה ידע כי עתה יש לעזור למישהו. לבסוף הכריעה, שלפה איזו חבילה מן התיק התלוי על ידית העגלה, עוד פעם אחת סקרה אותי ואת הילדים ורצה למעלה במדרגות. עוד שניות ספורות ואל התחנה פרצה הרכבת בשאון.
רכנתי מעל העגלה וסירקתי את שיערי אל מאחורי האוזן, שלא ידגדג את פני הילדים ולא יעצבן אותם. בחיתולים הלבנים נראו שתי הפנים כעוגות דובדבנים תפוחות, מונחות על מפית.
הייתי שמחה גם אני לשכב בחיתולים לבנים כאלה, מאולחשת בריח חלב, מושקטת באהבת־אם מתמדת, בשקט, בתמימות, בבוּרוּת מבורכת, בחושים שטרם התפתחו עד תום והם מגנים עליי עוד יותר משהם פותחים בפניי את העולם. הייתי מתכרבלת לכדור כמו חתלתול, טומנת את פניי בחיתול, ומעבירה את כל ילדותי בעגלת בטלת־תינוקות מיוחלת־כמעט. הייתי מתעוררת מבוגרת, מסוגלת לסרב, להתגונן ולהחליט החלטות מבלי להראות סימן. הייתי שמחה להתעורר אל תוך עולם אחר מזה שבמציאות. הייתי שמחה לנסות חיים אחרים. הייתי פוקחת את עיניי בבקתת הגן שלי, באור בוקר מנצנץ, מוקפת אינספור חפצים קטנים שסיפורים נקשרו בהם מתקופות אושר קצרות. מכל סכנה היו שומרים אותי כחיילים גבעולי עשב קשים, ששנים ארוכות לא כוסחו. גדר חיה הייתה מגינה עליי בענפים זקורים, פונים אל כל הכיוונים. אקצץ בהם ואקצר רק כשאוכל להתגונן בעצמי.
קינאתי בילדים על שאינם חייבים לדאוג לדבָר. אם הם רוצים דבר־מה, הם רק צריכים לבכות. תמיד יבוא מישהו. אבל לבכות בקול גדול זה קל; לא לבכות – זה מה שקשה. קשה לבלוע את העצב והפחד ואת הבדידות ואת אי־הוודאות, לשמור על פני־אבן ולהחניק הכול ורק בגלל שלא יאה, בגלל שלא נעים לאחרים, כי זה לא הרגע המתאים, לא זמן טוב, לא מצב־הרוח הראוי.
כשהעוללים מייללים, מתקבצת מיד כל המשפחה וכל אחד מנסה למצוא פתרון לרעב, לקור, לצרכים, להנאה, לכל מה שלא נוח. לפני שהילדים מתחילים לחשוב ולדבר, פוסקים כולם כי הבכי טבעי הוא, נורמלי, אפילו נחוץ כדי שכולם יבינו את הקטנטנים. בחיוך גדול אומרים: קדימה, קטנצ'יק, תצרח כמה שצריך, תאמן את הריאות האלה. אבל בלב כולם מייחלים שהבכי יהיה קצר ככל האפשר, השכנים עוד עלולים לחשוב שהמשפחה לא יודעת לטפל בצאצאה־שלה.
קינאתי בניקיונם, בחיתוליהם הלבנים, בשמיכה הרכה ובראשי־התיבות של שמותיהם, שנרקמים על בגדיהם בתפרים עדינים. דמיינתי את אִמותיהם, עמלות בערבים במחט ובחוט־רקמה, רכונות נרגשות מעל האותיות הקטנות – אותיות שנרקמות באהבה וכמו מלאך שומר הן יושבות על החיתולים ומזכירות לעולם את האלטרואיזם האימהי, את חוסר־אנוכיותה של האם הזו, שהרי במקום לכבס את חולצתה, לחפוף את שיערה ולנוח, היא רוקמת ראשי־תיבות. אולי הייתה זו עבודתה של סבתא, של סבתא מן האגדות, שימים שלמים היא יושבת ליד החלון ומקדישה לנכדיה את מלוא רגעי־צלילותה הנדירים ואת כל מיומנויותיה שאין להן שימוש אחר.
קינאתי בשינה השקטה, הכבדה, שהם יודעים לצלול אל תוכה בכל עת ובכל מקום שרק ירצו. הרי כולם שמחים כשהילדים ישנים. כדי שלא יתעוררו, פוסעים סביבם הכול על קצות האצבעות, הדלת סגורה־למחצה, הווילונות מורדים. קינאתי בהם, כי כולם רוחצים ידיים לפני שנוגעים בהם, ושום מבוגר מיוזע לא מזדחל אל עריסתם, לא מתפלש בשמיכותיהם הריחניות או מזיל להם מתוך שינה ריר צהבהב על מצעיהם.
הם היו קטנים כל כך, שאיש ודאי לא הציב להם תנאים בתמורה לאהבה. איש לא אמר להם: אם תהיו טובים, נאהב אתכם.
הצצתי בתיק התלוי על ידית העגלה. היו בו המוני דברים, תרמוס, אבקה לבנה במכלי פלסטיק שקופים, כוסות מדידה מפלסטיק, בגדים, חיתולים חד־פעמיים, תרופות כלשהן בבקבוקונים וטיפות אף עם טפטפת גומי. הכול היה נקי, ארוז להפליא בתיק הרך שהאישה שכחה לסגור. חשבתי: לכמה דברים זקוק כזה ילד קטן. אני לא סחבתי איתי כלום פרט לארנק ומפתחות, אפילו ממחטות לא.
מן התחנה נשפכו לפתע אנשים עמוסי תיקים וחבילות. דחפתי את העגלה מעט הצידה, עמוק יותר אל צלו של דוכן עיתונים, שאיש לא ייתקל בה ויעיר את הילדים. הבטתי היטב בכל אחד מן הנוסעים, אך האישה לא הייתה ביניהם. לא הצלחתי להיזכר לגמרי בפניה, למרות שהלכה רק לפני דקות ספורות, אבל הייתי מזהה אותה לפי חולצת הטריקו הקרועה. איש לא הבחין בנו, לא בי, אף לא בעגלה הגדולה. שניים־שלושה אנשים נעמדו לפני הדוכן, אך משהבחינו ברשת הסורגים המכסה את האשנב, עזבו מבלי לומר מילה. תוך רגע הייתה המדרכה ריקה, וגם המדרגות וגם המסדרון הארוך. שום סימן לאישה.
היא השאירה את שני ילדיה הקטנים לבדם. לפני תחנת הרכבת הדוחה, שאנשים מוזרים משוטטים בה, בצל דוכן העיתונים, בצל ההולך־וקטֵן ללא רחֵם.
השמש כבר צרבה את פניהם של הקטנים, ואלה החלו לזעוף ולהתכעס, אחד מהם תלש את המוצץ מפיו בתנועה לא־מיומנת, אקראית, השני החל למשוך בשלו בעוז. סובבתי את העגלה כדי שהשמש לא תכה בילדים, הסרתי את השמיכה וחשפתי את רגליהם הזעירות. הרגליים היו שמנמנות ולבנות, מלאות קפלים עמוקים, כאילו קשר אותן מישהו בחבל מתחת לברכיים. אחד הילדים פלט צרחה לפתע. זמן מה ניסיתי לנענע את העגלה היטב, לפסוע הלוך־ושוב לכאן ולשם ככל שהתיר הצל, אך ללא הועיל, הילדים רק ניתרו. רצתי במעלה המדרגות, הצצתי במסדרון, אך לא היה כל זכר לאישה. הרמקול בישר על בוא רכבת נוספת. חזרתי אל הילדים שנרגעו בינתיים, עתה רק התייפחו והניפו אגרופים. הרוח התגברה ורשרשה בעלי השיחים הנמוכים. הכנסתי את שתי אצבעותיי המורות אל כפות הידיים הזעירות, שנסגרו עליהן כצבת.
הרכבת עזבה. אך האישה לא שבה. הילדים שכבו והביטו בשמיים. מתחת למדרגות הפכה הרוח פחית בירה ריקה וגלגלה אותה בשאון גדול לרוחב המדרכה, ובתוך כך יצרו האלומיניום, הרוח והאספלט הגבשושי מין מלודיה מוזרה. האזנתי. הצליל היה נעים, הוא הזכיר לי גינה, כי קרקוש דומה היה נשמע לעתים קרובות מבעד לגדר, מאחת מגינות השכנים, כשהפחיות התלויות על העץ הבריחו זרזירים.
עמדתי מתחת לגרם המדרגות והבטתי במסדרון. הבנתי פתאום שכבר זמן רב לא יצא איש מן התחנה. זה היה מוזר, כי לפני כן, עוד בטרם הופיעה שם האישה עם העגלה, זלגו מן התחנה אנשים בלי קשר לשאלה אם עמדה רכבת על הרציף או לא. עתה נותרה התחנה ריקה, ואם בכל זאת היה שם מישהו, מוכרח היה לשבת היכן־שהוא בדממה על ספסל, או לשתות בירה, רכון על הדלפק. הזמן כמו עמד מלכת בתוך הרִיק. שמעתי היטב את הפחית הולמת בגבשושיות האספלט, שמעתי את הקרקוש שלא הופרע בדבר. שום רחש מן הרמקול, שום קול משרוקית, שום שקשוק גלגלים, הלמות פסיעות אדם, כלום, רק הפסקה שקטה לטובת הפחית. האישה עדיין לא באה. נדמה היה לי שכבר עברה שעה לפחות, אבל לא היה לי איך לבדוק, לא ידעתי מה השעה, גם לא מה הייתה השעה כשבאה הרכבת. לא היה לי טלפון, זה לא היה מקובל עדיין. אז מה עכשיו? יכולתי לעמוד מול תחנת הרכבת כמה שרק רציתי, הייתי מחזיקה מעמד ברעב ובצמא, אבל מה אם הילדים יהיו רעבים, ישתינו על עצמם או יתחילו להשתעמם? אם תכה בהם השמש, הם יקבלו מכה. ילדים קטנים שכוחים מפוחדים, מסוחררים במכת־שמש.
ורק אני, אני שיודעת היטב מה פירוש להישאר לבד, עם מעט מצרכים בשקית ניילון וצרור מפתחות בכיס, אני אהיה זו שתציל אותם. כי אם אני יודעת לדאוג לעצמי, לאימא ולאירנה, אדע לדאוג גם לילדים האלה. אני יכולה לקחת אותם למקום שבו לא יפריעו להם רכבות ומנועי מכוניות מתניעות – למקום שבו יוכלו להירגע. אני יודעת לדאוג לכול; אשגיח גם על אלה.
הפחית התגלגלה לאיטה על המדרכה וטרפה את ספקותיי. אם האישה לא תשוב בטרם תתגלגל הפחית אל רגליי, אקח מכאן את הילדים. ככה החלטתי.