אחרי מות רות בונדי, לידובה נוביני, נובמבר 2017
הטקסט לזכרה של רות בונדי פורסם ביומון הנפוץ Lidové noviny ב-20 בנובמבר 2017: Za dědictvím Ruth Bondyové. תרגומו לעברית מובא אחרי הגרסה הצ’כית.
[Cover photo Israel Press and Photo Agency (I.P.P.A.) / Dan Hadani collection, National Library of Israel / CC BY 4.0]
בתחילת השבוע שעבר הלכה לעולמה בגיל 94 רות בונדי, משגרירותיה החשובות ביותר של התרבות הצ'כית, סופרת, עיתונאית ומתרגמת, ששמה הלך לפניה הן אצלנו והן מעבר לים, בישראל שהייתה לביתה אחרי מלחמת העולם השנייה. בונדי היא ניצולת גטו טרזין ובוגרת אושוויץ וברגן-בלזן, כפי שנהגה לומר על עצמה, אחת מארבעה שנותרו בחיים ממשפחה בת 25 נפשות.
ב-1948 עלתה לישראל וקנתה לעצמה שם בתחום האחד שנדמה כי נועד להיוותר חסום בפני מי שהעברית אינה שגורה בפיו מבית: היא הפכה לעיתונאית ולאשת רדיו. והרי זו חוצפה כמעט, ולא מעט אומץ יש בכך, שאדם מאמץ לו שפה חדשה ופועל בה כבשלו. מפתה לומר כי זו החוצפה היהודית, שאפשרה לבונדי את הישגיה הרבים, והיא עוברת כחוט השני בתחנות חייה.
איזה הסבר אחר – מלבד חוצפה ואומץ – יש לעובדה כי התרגום הראשון שלה היה האופוס מגנום של האשק, "החייל הטוב שווייק"? היא הראשונה (והאחרונה) שתרגמה אותו לעברית במלואו. "היום הייתי בכל זאת עושה את זה אחרת, נועז יותר", סיפרה פעם על הצנזורה העצמית שכפתה על עצמה, בין היתר כי היתה חתומה על התרגום בצוותא עם מי שהיה אז עורכה בעיתון "דבר", בוגר ישיבה שבפניו לא העזה לחזור על כמה מן הפנינים הוולגריות יותר של האשק, חוצפה או לא. משהתלוננה בפני המוציא לאור על פגמים שמצאה בתרגום "הבדיחה" למילן קונדרה, אמר לה המו"ל: "אז תרגמי בעצמך" – וכך אמנם עשתה. כתבי קונדרה שתרגמה מאז, בהם "ספר הצחוק והשכחה" ו"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", הם מן הטובים שבתרגומיה. את "חיים עם כוכב" של ייז'י ווייל דרשה מן המו”ל העברי להדפיס – "על אחריותי", אמרה לו (כפי שהעידה לפני מספר שנים בראיון למארק אבן). תרגומה הגדול האחרון היה ל"שנת הגנן" של צ'אפק – ודרושים חוצפה ואומץ רב כדי לצעוד ביודעין אל סבך הפרחים האירופים שצ'אפק שתל בספרו. בונדי יכלה לספר הזה.
היא היתה אישה לבבית ופתוחה, ובה בעת ידעה להגן על מקומה ולדרוש את ההכרה שהגיעה לה. "הוצאתי שלושה ספרים על יהדות צ'כיה," אמרה לי פעם, "כדי שהצ'כים יידעו מי חי ביניהם אלף שנה". אבל בונדי ידעה היטב כי הצ'כים זקוקים למי שיראה להם את יהודיהם, והישראלים – למי שיציג להם את הצ'כים. היא סיפרה לצ'כים על השפה היהודית (Mezi námi řečeno), על האוכל היהודי (Boží hody), על השמות היהודיים (Rodinné dědictví) – בקצרה: תמיד על החיים והתרבות. ובכך דווקא היתה דומה לצ'אפק, שקירב את הצ'כים אל אירופה, ולעולם הביא משהו מן הצ'כיות. קשה לחשוב על נציגה בולטת יותר של צ'כיה בישראל, או על מתווכת ויטאלית יותר של היהדות על מגוון פניה כאן בצ'כיה. על עבודתה זכתה בפרסים רבים, ובין היתר אף היתה הזוכה הראשונה בפרס ייז'י טיינר (Cena Jiřího Theinera) שמוענק במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בפראג לאנשים המקדמים את הספרות הצ'כית בעולם.
בכל זאת, כשנפגשנו לפני קרוב לעשור בביתה המרווח על שפת נחל הירקון, לא רחוק מתל אביב, אמרה לי: "אין לי נוסטלגיה לצ'כיה. הבטחתי לעצמי שכל עוד הקומוניסטים שם – אני לא. חזרתי לשם לראשונה ב-89 (כשליחת העיתון היא דיווחה בזמן אמת על המהפכה, פ"פ). אני מאוד אוהבת את פראג, ובמשך ארבעים שנה התגעגעתי אליה. גם היום אני מתגעגעת. אבל חיי היהודים שם נמחקו, אז לא יכולה להיות נוסטלגיה".
היא סירבה להניח לאחרים לקבוע מי היא. היא הסירה מזרועה את המספר שקעקעו עליה הנאצים – אחת מניצולי השואה הבודדים שעשו זאת. בשנים האחרונות אף השמיעה קול נחרץ ובלתי-מקובל בישראל, נגד המסעות המסורתיים של בני נוער ישראלים למחנות ההשמדה בפולין. "אם כבר," כתבה, "הרי שבנסיעה היחידה מטעם ביה”ס מחוץ לגבולות ישראל, מוטב לקרב את בני הנוער אל יופי העולם, אל שורשי התרבות של עמים אחרים". ואם אחד מפרסומיה החשובים ביותר הוא ספרה על יעקב אדלשטיין, ראש היודנרט בגטו טרזין (Jakob Edelstein, 2001), הרי שגם בו היא מבקשת להציג דמות מורכבת, שעומדת בפני בחירות בלתי אפשריות. בונדי מנסה להבין את אדלשטיין, לא לחרוץ משפט. ובאשר החיים, ולא המוות, הם שיש לעסוק בו, הרי שבונדי אחראית גם על הבאתם לדפוס של גיליונות כתב העת קמראד, שפרסמה קבוצת ילדים בטרזין – גיליונות צבעוניים, מלאי חיים וסיפורים.
מוטב לחתום במילותיה שלה עצמה, באותו מאמר שבו הסתייגה מטיולי-המוות של תלמידי ישראל על אדמת פולין. "חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל לדאוג לעתיד," כתבה במאמר מעורר הדים ב-2013. "לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיות, אטימות למצוקת מחפשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים על הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות אינם פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה". ראוי שמילותיה של בונדי יהדהדו היום גם בישראל, גם כאן בצ'כיה.