על "בירה ומצבי רוח משתנים", מבחר סיפורים בתרגום רות בונדי

פורסם ב”הארץ ספרות וספרים”, יולי 2017

לרוץ בתוך גלגל

בקריקטורה של יז'י סליבה, מן הקריקטוריסטים החשובים בצ'כיה, מופיע האריה הצ'כי – סמל בוהמיה מזה כשבע-מאות שנה – כשהוא רץ בתוך גלגל, מאלה הנעוצים בכלוביהם של אוגרי מחמד. האריה הצ'כי רץ – אבל לשווא: לשום-מקום אין הוא יכול להגיע.

מחוץ לגלגל בקריקטורה של סילבה נעוץ בקרקע שלט-הכוונה המורה בפשטות אל "המערב". אבל הרי לנו גם משל ראוי למצבה של הספרות הצ'כית בישראל: אריה שרץ בתוך גלגל. מחסור משווע במתרגמים הותיר את מלאכת התרגום באופן כמעט-בלעדי בידיה (האמונות כמעט-תמיד) של רות בונדי. כל מי שהספרות הצ'כית יקרה לו ראוי לו שיישא את שמה בלחישת תודה. כמה מהתרגומים שהציעה לנו במשך קרוב לארבעים שנה הם מופת של מלאכת מחשבת אמיתית. היו עוד מלבדה שתרגמו ספרות צ'כית מעט פה מעט שם; חלקם תרגמו אותה לעברית דרך תרגומיה לאנגלית או לגרמנית, למשל, ויצרו שעטנז של טעויות ואי-דיוקים; או שתרגמו מצ'כית תרגומים איומים כל כך, עבור הוצאות שוליות כל כך, שכמעט ואי-אפשר לדון בספרים הללו כאילו הם קיימים בעברית. בונדי, לעומת רבים מעמיתיה המזדמנים, הצליחה ליצור בעברית קורפוס צ'כי רחב היקף בתרגום טובים, לעתים אפילו מעולים. ביריד הספרים הבינלאומי שהתקיים כאן בפראג בחודש מאי, הוענק לה הפרס על-שם ייז'י טיינר על קידום הספרות הצ'כית בעולם. גם כאן בצ'כיה, כמו בישראל, היא זוכה לכבוד רב. היא ראויה לו בהחלט.

אלא שהמצב המוזר הזה – ספרות לאומית שלמה שמופקדת בידיים (אמונות ככל שיהיו) של מתרגמת אחת – יוצר סיטואציה עגומה, אם כי בלתי-נמנעת: קהל הקוראים כפוף, ככלל, לטעמה האישי של המתרגמת. אני הראשון שיודה, כי מי שתרגמה את שווייק (בצוותא עם חיים איזק) ראוי לה שיניחו לה מעתה ועד עולם לבחור את הספרים שהיא רוצה לתרגם, יסמכו על טעמה ויעניקו לה את השלווה לעשות את עבודת הקודש שנטלה על עצמה (ועוד לא דיברנו על הספרים שבונדי כותבת בעצמה); ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד אחת הספרויות האירופיות החדשניות ביותר, המאתגרות ביותר, נדחקה אצל הישראלי אל נישת ההומור והחמלה. בעולם כבר מכירים סופרים צ'כים שמאתגרים גם את ההומור והחמלה, ומציעים הומור צ'כי מזן חדש, ספרות עילית אמיתית; ואילו בישראל, אבוי, ספרות צ'כית היא כמעט תמיד צ'אפק והראבאל, וברי-מזל אמיתיים הם אלה ששמעו מעודם על לודביק ואצוליק ועל "חזירי הים" שלו.

והנה, זה לא מכבר ראה אור בתרגומה של בונדי הספר "בירה ומצבי רוח משתנים", המוגדר כ"מבחר הסיפור הצ'כי", וכולו נושא הבטחה: מבחר! הסיפור הצ'כי! ומצבי-רוח משתנים! ועם זאת הוא נפתח בהקדמה אפולוגטית, מעוררת דאגה, שבה מבהירה בונדי את כללי המשחק (זכותה לעשות כן!): יש כאן, ככלל, סופרים בני המאה העשרים (ועוד שני עלי תאנה בני המאה ה-19); אין תיאורי סקס מפורשים וגסויות בוטות; יש העדפה ל"שפה ברורה וקיצור" על שום "הרתיעה שלי ממליצות, מסנטימטליות, ממתיקות דביקה ומכובד ראש קיצוני", ובעיקר: "הענקתי משקל-יתר לסופרים יהודיים או לכאלה שעסקו ביהודים".

במשך מאות שנות השלטון ההבסבורגי נדחקה השפה הצ'כית אל שטחי-הספר, וגם אם לא מתה ודאי הורדמה היטב. כמו העברית, היא שבה לחיים חדשים בשנות ההתעוררות הלאומית ששטפה את אירופה במאות השמונה-עשרה ובעיקר במאה התשע-עשרה. וכך, הגם שהאדמות הצ'כיות יכולות להציג כמה וכמה כתבים מימי הביניים, וכן טקסטים כתובים דוגמת אלה של הפדגוג יאן עמוס קומנסקי – בכללם החיבור "לבירינט העולם וגן-העדן של הלב", שיכול בהחלט להיחשב ליצירת פרוזה דתית – או שירה דתית מתקופת הבארוק, הרי שעל פי כל המדדים שלפיהם 'נהוג' להגדיר פרוזה (ואני אומר זאת בזהירות, ונאחז בתפישה המקובלת, המיידית), מדובר בודאי באחת הספרויות האירופיות הצעירות-יותר, כל שנותיה כשתי מאות. במובן זה, מבחר הסיפורים שבחרה ותרגמה היטב רות בונדי, מציג טעימה מרוב עשורי הספרות הצ'כית החדשה. אלא שהוא מציג את הספרות הצ'כית כפוריטנית מתחסדת, נינוחה ומתמסרת, מתלטפת וחפה מכל מרד – ספרות פיליטונית על שוטרים שמזהים שכונות על פי הבירה המיוצרת בהן. למען השם, הרי דווקא שנות השלטון הקומוניסטי העניקו לספרות הצ'כית (בגולה ובבית) כמה מן הקולות המשמעותיים ביותר שלה, קולות סיפוריים נועזים, פורצי-גבולות; אכן, רחמנא לצלן, גם גסויות יש בה; ובשנים שאחרי נפילת השלטון אכן ראה אור בצ'כיה אפילו ספר בשם "חרא בוער", כפי שמציינת בונדי בזעזוע בהקדמתה – אך מה לעשות שדווקא פטר שאבאך, שלא מוזכר בהקדמה בשמו, מחברו של אותו "חרא בוער", הוא אחד הסופרים הפופולאריים בצ'כיה של היום, ודווקא כתב איזה סיפור או שניים שלא יאתגרו את טעם הקורא הישראלי, ובכל זאת יציגו לו עוד סופר צ'כי מרכזי?

בונדי עושה חסד עברי עם כמה סופרים שהיו עד כה עלומים לגמרי בישראל, ביניהם איוון קראוס וזדנייק סווייראק, שניים מן האהובים בסופרי צ'כיה היום, חוכמולוגים חכמים ורבי זכויות, דמויות מפתח בתרבות הצ'כית של המאה ה-20. כך עומדת בונדי בהבטחתה "להרחיב את מגוון התרגומים מצ'כית לעברית". ובכל זאת אפשר לציין כי שמונה מתוך 17 הסופרים כאן מוכרים היטב בישראל, וסיפור אחד אפילו נדפס בעבר בכתב עת, בתרגומה של בונדי.

כל שייאמר מעתה עלול להיקרא כוויכוח של טעם. ובכן, אדרבה: ראוי גם לערער על טעמה של מכתיבת-הטעם. אבל לא בזה העניין האמיתי. אני מבקש להאיר נקודה אפלה בקורפוס "הספרות הצ'כית" שתורגם עד כה לעברית, ושה"מבחר" החדש הזה מעניק לו חותמת מאיימת אחרונה: הקורא העברי אינו מכיר את הספרות הצ'כית. העובדה שכולנו יודעים למלמל "צ'אפק-האשק-הראבאל" – לא שמותר לזלזל בכך! לא שמותר לזלזל בהם! – רק מעידה על דלות אוצר המלים. ועל כן, ולו רק מן הסיבה הזו, המבחר הזה הוא לפרקים אפילו אנטי-תרבותי. 

אבל ראשית – עוד מכף הזכות. סוף-סוף מוענק מקום עברי לקארֶל פולאצ'ק, ובמדינת היהודים נגאל היהודי הגדול של הספרות הצ'כית, מחברם של אינספור כרכי הומורסקות, רומנים ואנקדוטות, שנרצח באושוויץ וטרם תורגם, ככל הידוע לי, לעברית (בצ'כיה אין בית שלא קראו בו את פולאצ'ק). גם סיפור מקסים של יאן ווריך יש כאן – סיפור שמסרב להיות סתם אלגוריה, ובכל זאת מצליח לומר דבר-מה על החיים בימי השלטון הקומוניסטי הפוריטני, שמנהל לאדם את חייו בכל התחומים. יש כאן גם פיליטון חביב – בשום אופן לא פסגת-יצירה – של אדוארד בס, דמות מרכזית בחיי התרבות של הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה שכבר תורגם פעם לעברית (הרומאן הקלאסי "אחד עשר האלופים"), והקורא העברי יכול להתוודע גם לאגון הוסטובסקי, ולסיפור מבדר בצורה בלתי-רגילה משל ירוסלב האשק.

אבל במחילה, לא למותר לתהות כיצד לא נכלל בלא-אנתולוגיה זו, בלא-מבחר זה, סיפור משל ארנושט לוסטיג, למשל – סופר יהודי שבהחלט כתב על יהודים, כלומר על השואה, ואפילו חי בישראל, וגם היה חברו הקרוב של אוטה פאבל האהוב, שגם סיפור מפרי עטו נדפס כאן. לוסטיג הלך לעולמו אשתקד. שנה קודם לכן עוד קיימה השגרירות הצ'כית בתל-אביב אירוע לכבודו, בנוכחותו. לעברית תורגמו שניים מספריו הרבים, ביניהם גם הנובלה החשובה שלו, "תפילה על קתרינה הורוביץ" – סיפור הרואי ומעט פתטי, שזכה בעברית לתרגום פומפוזי מדי. אי אפשר לומר זאת אחרת: לוסטיג היה דמות מפתח מרכזית בספרות הצ'כית של המחצית השניה של המאה העשרים, ומחברם של עשרות סיפורים קצרים, בחלקם קשים מאוד, אבל מהי ספרות אם לא מגוון קולות? מצבי הרוח המשתנים בקובץ הזה לא מוכנים להשתנות באמת. לוסטיג פשוט לא יכול להימצא כאן. הוא לא שייך. הוא לא מתאים. דווקא בצ'כיה מצאו לו מקום.

אז הכל עניין של טעם, הרי זה מה שכתוב בהקדמה, המעקרת כל אפשרות לביקורת. ובכן – לא, לא הכל עניין של טעם: מדובר כאן בעומק תרבותי; מדובר כאן בעובדה שצ'כיה אינה רק הומור עדין ו"חמלה" – כמה דוחה המלה הזו כשהיא מתייחסת לספרות; צ'כיה היא יותר מ"דמעה בזווית העין" (שהדי במרומים שכבר שמעתי וגם קראתי כך בביקורות). אבל בישראל לא יודעים זאת, ורק שומעים עוד ועוד על "סיפורים בעלי נימה חייכנית, למודת השלמה עם תהפוכות החיים, כמיטב המסורת של ההומור הצ'כי" (בונדי). וכל שאר המסורות של הספרות הצ'כית נדחקות אל האין.

אז לוסטיג איננו, אבל היכן למשל סיפור מאת יאן דְרְדָה, סופר קומוניסט ששמו זר לכל ישראלי, אבל בצ'כיה הוא נלמד ונידון ומשחק תפקיד חשוב בשיח על הספרות שאחרי המלחמה? דרדה היה הראשון שפרסם בצ'כית סיפורים על אודות מלחמת העולם השנייה, וכמה מסיפוריו (למשל בקובץ "הבריקדה האילמת") הם יצירות פרוזה מרגשות באמת. אין ספק: הוא "אחר" מכדי להיכנס ל"מבחר הסיפור הצ'כי", וכמוהו גם ולאדיסלב ונצ'ורה, שספריו מוכרים בצ'כיה לכל, מבחינה זו ראוי לציון סיפורו של הוסטובסקי שנכלל כאן, ומציע רמז לאפשרות הזו בספרות הצ'כית – זהו סיפור מכמיר לב שכולו אינטרוספקציה והיזכרות סנטימנטלית-אך-חודרת בעבר.

אך הוסטובסקי הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. ועוד תהיה חשובה עולה מן הקובץ הזה: היכן כל סופרי הדור החדש ודור האמצע? בניגוד לתמונה שעולה מ"בירה ומצבי רוח משתנים", הספרות הצ'כית לא חדְלה לפתע בשנות התשעים. בעשורים האחרונים, סופרים דוגמת יאן בלבאן או יאכים טופול כותבים בצ'כית חדשה ומציגים ספרות משוכללת ממש, מורכבת להפליא, יצירות מופת חדשניות ברמה עולמית, שזוכות להצלחה פנומנלית בקרב הביקורת ובקרב הקוראים. נאמר זאת בפשטות: בלבאן, שמת לפני שנים ספורות בנסיבות מסתוריות, הוא אולי גדול כותבי הסיפורים הקצרים בצ'כיה של העשורים האחרונים. הוא כתב סיפורים שהכאב האצור בהם יכול לעקור נשימה מאפי הקוראים. ואין אלה אפילו סיפורים ארוכים במיוחד, להבדיל נניח מאלה של טופול. הסופרים החדשים-יחסית הללו אפילו זוכים בַּמתנה שבונדי עצמה מציגה (ספק בסרקזם) כשאיפתם של הסופרים כולם: שיתרגמו אותם לאנגלית. טופול, המורכב והקשה שבין סופרי דור הביניים, תורגם כבר לעשר שפות, ואף בעברית עתידים רומאנים מפרי עטו לראות אור בתרגומו של הח"מ.

המשותף לסופרים שהוזכרו לעיל, ומהווים אף הם רק דוגמה מקרית-כמעט לענקי-ספרות שנעלמים מעיני הקורא העברי, הוא שהם מציגים ספרות צ'כית שחורגת מן התפישה המקובלת בישראל של ספרות זו. ההומור שלהם נסתר יותר ושחור יותר מזה שהקורא העברי הולעט בו. ההומניזם שלהם אחר, מפוכח. העיסוק שלהם במציאות ריאליסטי עד אימה. ועוד: הם משוכללים יותר מן הסיפורים שבמבחר זה, משוכללים יותר מיצירות רבות של ספרות זו שראו אור בעברית,  לפעמים חדשניים גם בקנה-מידה עולמי. השחרור שידעה הספרות הצ'כית בעקבות מהפכת 1989, הפיצוץ המהמם של כל שהיה עצור ונבלם, ולהבדיל, הספרות הבלתי-ניתנת-להרדמה של ימי הקומוניזם או ההתלקחות הראשונית של הצ'כית במאה ה-19, שהובילה לספרות אחרת לגמרי מזו של הנס העברי באותן שנים – כל אלה נעדרים מן המבחר הזה ולא נודע כי הזדהרו מעולם.

זוהר לא ידוע הוא גורלו העברי גם של לודביק ואצוליק. אם כבר מתרגמים פיליטונים (אדוארד בס), כיצד זה נעדר מכאן ואצוליק, מאנשי הרוח המרכזיים ברפובליקה עד היום, תותח תרבותי ממדרגה ראשונה, מחברה של יצירת המופת "חזירי הים" ושל אינספור רומנים ופיליטונים? במקום לתרגמו, עוד מעליבים: שלוש פעמים הוא נזכר כאן בהקדמותיה של בונדי, מתוכן פעמיים בשם "ואצלב ואצוליק" (אין איש כזה) ורק פעם אחת בשמו הנכון. על תעתיקים שגויים וסימנים דיאקריטיים חסרים – מכה קבועה בתרגומים מצ'כית – כמו גם על טעויות עובדתיות נוספות (למשל: המלחין ירוסלב יז'ק שהפך לייז'י יז'ק), חבל להשחית דיו יקר. כארבע שנים עבדו על הספר הזה – אני יודע, כי לפני קצת למעלה מארבע שנים הראו לי לראשונה בשגרירות הצ'כית את רשימת הסופרים העתידה להתכנס בו – ואפשר שאמנם מדובר בזמן קצר מכדי שיושלמו בו בדיקת עובדות פשוטה, והגהה.

כך או כך: אפילו אם הומור צ'כי – יהא פירושו אשר יהא – הוא לבדו הדבר שאנו מחפשים, איך ייתכן מבחר ("אישי" ככל שיהיה) שנעדר ממנו הפנומן הגדול של הספרות והתיאטרון הצ'כים, גדול אנשי הבמה מאז שנות ה-60 ומאסטר של הספרות הקלה, ייז'י סוּחי? העובדה שהצ'כי המבריק הזה, ללא ספק אחד האנשים האהובים ביותר בארצו, אינו מוּכר לקורא העברי אפילו במלה היא כמעט טרגדיה. הסיפורונים הקצרצרים שלו משעשעים, והולמים בדיוק (לטוב ולרע) את תדמיתה של הסיפורת הצ'כית בעברית. איך נעדר מכאן גם ארנושט גולדפלם (במחילה, יהודי שכותב על נושאים יהודיים, ועוד בהומור אין קץ), או פרנטישק לאנגר, עוד יהודי דגול ופופולארי? היכן בני המאה ה-19 המבדחים, ובראשם סוואטופלוק צ'ך? היכן אבותיה של הספרות הצ'כית, היכן האגדות הקלאסיות של בוז'נה ניימצובה וקארל יארומיר ארבן? אני מבין, אגדות אינן באמת "סיפורים קצרים" במובנם המודרני. היכן, אם כן, הסיפורים הניטשאניים של לדיסלאב קלימה? היכן הסיפורים הקצרים של המבקר החשוב, המתרגם הדגול, הסופר המוערך יאן זאבראנה? היכן, אויה, כל הספרות הצ'כית שמסרבת להתיישר לפי הכלל – הבדוי, המדומיין – של "ההומור הצ'כי"? היכן כל הקולות הבלתי-מוכרים בישראל, לאן התנקז כל הפוטנציאל לחשוף בפני הקוראים (שכבר ממילא מוכנים לכך!) את השמות הגדולים של המאה ה-20?

הסיפורים כאן טובים, אפילו טובים מאוד. התרגום מצוין. הנימוק, לפיו מדובר במבחר אישי הוא טענה הוגנת, ראויה ומוצדקת. מתרגם בדרגתה של בונדי אינו אמור לסבול בעבודתו. אבל אני מצטמרר נוכח הידיעה כמה מוגבלת הכרתו של הקורא הישראלי את הספרות הצ'כית, ועד כמה מקבע אותה המבחר שלפנינו. אין זה, במחילה, "מבחר הסיפור הצ'כי", אלא "מבחר סיפורים צ'כיים". הסכנה שבספר הזה לכל הפחות משתווה לזכויותיו. הוא מספק על פי רוב קריאה קלה, שבה כשלעצמה אין פסול; אך הוא תורם תרומה כבדת-משקל למצג-השווא של "הספרות הצ'כית" בישראל. צ'אפק והאשק והראבאל ושקבורצקי ואוטה פאבל הם כולם סופרי-על, מאסטרים אמיתיים שכל קנון היה שמח להתגאות בהם; אבל הם גם מספקים לקורא העברי עוד ממה שהורגל בו. אין זו רק מחלוקת על טעם: על כל מבחר אפשר להציע מבחר אחר. זו מחלוקת על הדרך שבה מעוצבות פניה של תרבות קטנה אחת בעיניה של תרבות קטנה אחרת.

"בירה ומצבי רוח משתנים. מבחר הסיפור הצ'כי". בחרה, תרגמה והוסיפה הערות: רות בונדי. הוצאת חרגול, 215 עמודים.