המצב המוזר הזה – ספרות לאומית שלמה שמופקדת בידיים (אמונות ככל שיהיו) של מתרגמת אחת – יוצר סיטואציה עגומה, אם כי בלתי-נמנעת: קהל הקוראים כפוף, ככלל, לטעמה האישי של המתרגמת. אני הראשון שיודה, כי מי שתרגמה את שווייק (בצוותא עם חיים איזק) ראוי לה שיניחו לה מעתה ועד עולם לבחור את הספרים שהיא רוצה לתרגם, יסמכו על טעמה ויעניקו לה את השלווה לעשות את עבודת הקודש שנטלה על עצמה (ועוד לא דיברנו על הספרים שבונדי כותבת בעצמה); ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד אחת הספרויות האירופיות החדשניות ביותר, המאתגרות ביותר, נדחקה אצל הישראלי אל נישת ההומור והחמלה. בעולם כבר מכירים סופרים צ'כים שמאתגרים גם את ההומור והחמלה, ומציעים הומור צ'כי מזן חדש, ספרות עילית אמיתית; ואילו בישראל, אבוי, ספרות צ'כית היא כמעט תמיד צ'אפק והראבאל, וברי-מזל אמיתיים הם אלה ששמעו מעודם על לודביק ואצוליק ועל "חזירי הים" שלו.
והנה, זה לא מכבר ראה אור בתרגומה של בונדי הספר "בירה ומצבי רוח משתנים", המוגדר כ"מבחר הסיפור הצ'כי", וכולו נושא הבטחה: מבחר! הסיפור הצ'כי! ומצבי-רוח משתנים! ועם זאת הוא נפתח בהקדמה אפולוגטית, מעוררת דאגה, שבה מבהירה בונדי את כללי המשחק (זכותה לעשות כן!): יש כאן, ככלל, סופרים בני המאה העשרים (ועוד שני עלי תאנה בני המאה ה-19); אין תיאורי סקס מפורשים וגסויות בוטות; יש העדפה ל"שפה ברורה וקיצור" על שום "הרתיעה שלי ממליצות, מסנטימטליות, ממתיקות דביקה ומכובד ראש קיצוני", ובעיקר: "הענקתי משקל-יתר לסופרים יהודיים או לכאלה שעסקו ביהודים".
פורסם ב”הארץ ספרות וספרים”, יולי 2017
Read More
