המצב המוזר הזה – ספרות לאומית שלמה שמופקדת בידיים (אמונות ככל שיהיו) של מתרגמת אחת – יוצר סיטואציה עגומה, אם כי בלתי-נמנעת: קהל הקוראים כפוף, ככלל, לטעמה האישי של המתרגמת. אני הראשון שיודה, כי מי שתרגמה את שווייק (בצוותא עם חיים איזק) ראוי לה שיניחו לה מעתה ועד עולם לבחור את הספרים שהיא רוצה לתרגם, יסמכו על טעמה ויעניקו לה את השלווה לעשות את עבודת הקודש שנטלה על עצמה (ועוד לא דיברנו על הספרים שבונדי כותבת בעצמה); ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד אחת הספרויות האירופיות החדשניות ביותר, המאתגרות ביותר, נדחקה אצל הישראלי אל נישת ההומור והחמלה. בעולם כבר מכירים סופרים צ'כים שמאתגרים גם את ההומור והחמלה, ומציעים הומור צ'כי מזן חדש, ספרות עילית אמיתית; ואילו בישראל, אבוי, ספרות צ'כית היא כמעט תמיד צ'אפק והראבאל, וברי-מזל אמיתיים הם אלה ששמעו מעודם על לודביק ואצוליק ועל "חזירי הים" שלו.
והנה, זה לא מכבר ראה אור בתרגומה של בונדי הספר "בירה ומצבי רוח משתנים", המוגדר כ"מבחר הסיפור הצ'כי", וכולו נושא הבטחה: מבחר! הסיפור הצ'כי! ומצבי-רוח משתנים! ועם זאת הוא נפתח בהקדמה אפולוגטית, מעוררת דאגה, שבה מבהירה בונדי את כללי המשחק (זכותה לעשות כן!): יש כאן, ככלל, סופרים בני המאה העשרים (ועוד שני עלי תאנה בני המאה ה-19); אין תיאורי סקס מפורשים וגסויות בוטות; יש העדפה ל"שפה ברורה וקיצור" על שום "הרתיעה שלי ממליצות, מסנטימטליות, ממתיקות דביקה ומכובד ראש קיצוני", ובעיקר: "הענקתי משקל-יתר לסופרים יהודיים או לכאלה שעסקו ביהודים".
הרנסנס-זוטא שעוברת בישראל יצירתו של קארל צ'אפק נמשך עתה עם צאתו לאור של "ספר האפוקריפים", קובץ סיפורים קצרים ופיליטונים שכתב צ'אפק בין השנים 1920 ו-1938, ושייחודם בכתיבה-מחדש של יצירות תנ"כיות, מיתולוגיות, היסטוריות, פוליטיות וספרותיות, קריאה וכתיבה-מחדש של מיתוסים, אגדות, סיפורי-עם, יצירות ספרות וסיפורים דתיים.
רות בונדי עושה על פי רוב מלאכה נאמנה ורבת-המצאות (תרגומה ל"שנת הגנן" של צ'אפק הוא, לטעמי, יצירת מופת שכל מתרגם ראוי לו שילמד על-פיה מלאכת תרגום מבריקה, למדנית ושקדנית מהי), אך היא לוקה הפעם באי-דיוקים מעצבנים, בבחירת מלים שאיננה רק בלתי-מדויקת, כי אם שגויה לחלוטין. נבחן שתי דוגמאות מן הסיפור הפותח, "עונשו של פרומתאוס", ונעמוד בתוך כך גם על מהלכים אופייניים לסיפורי הספר הזה בכלל.
גם אם נתעלם מהפילוסופיות המורכבות, המאוד לא מובנות מאליהן, שעומדות מאחורי חלקים ניכרים מיצירתו (גם "שנת הגנן"), ברור שדבר אחד מעסיק את צ'אפק יותר מכל: השאלה מהי אמת, והאם אפשר להגיע אליה. במלים אחרות: האם אפשר באמת לדעת משהו. אבל צ'אפק תמיד מקורי: הוא בחן ז'אנרים רבים כל כך – מרומאן ריאליסטי לכאורה ("הורדובל") ועד מדע בדיוני (למשל המחזה "אֶר.אוּ.אֶר", או הרומאן "בית חרושת למוחלט"); מסיפורים קצרים ועד טקסטים פילוסופיים – ששאלת האמת והאפשרות לדעת מוצאת לעצמה כל הזמן ביטוי חדש.
במיוחד מדהימה העובדה שצ'אפק הצליח, כבר בשנים המוקדמות של המאה שעברה, לזהות את מה שהפילוסופיה המערבית מצליחה להבין לגמרי רק בעשורים האחרונים: שאין אמת מוחלטת; שהידע האנושי תמיד מוגבל; ושכל מה שהאדם יכול לעשות הוא לנסות להתמודד עם המעט שאפשר לדעת. מוכרחים להודות שהגיבורים של צ'אפק בדרך כלל אינם מצליחים להתמודד עם המעמסה הזו. הם נכנסים לבלבול שקשה להם להתמודד עמו, ולפעמים גם הקורא חייב להתבלבל איתם. אבל הבלבול הזה מעלה לפחות שאלה חיובית אחת: האם לא מוטב להתבלבל, מאשר לחיות בשקר הגדול של האמת?
כמו רות בונדי באחרית הדבר שלה, גם את הרשימה הזו ראוי לפתוח בהבהרה, לראשונה בשמונה שנות כתיבה במדור הזה: הפעם אני כנראה משוחד. אני אוהב את קארֶל צ'אפק אהבת נפש; לטוב ולרע, הקדשתי את חיי האקדמיים לחקר יצירתו; ו"שנת הגנן" שלו, שרואה עכשיו אור בתרגום עברי, היה הראשון מספריו שקראתי, ומקום מיוחד שמור לו בלבי. בכתיבתו המגוונת כל-כך, שנעה מפיליטונים אקטואליים, דרך סיפורים בלשיים ועד מדע בדיוני, יש בו משהו לכולם. ומה עם "שנת הגנן"? באופן מפתיע, מבין הספרים הרבים שכתב, זו כנראה יצירתו היחידה שזמינה לקוראי אנגלית וגרמנית כמעט ברציפות מאז שנות השלושים. יש רומאנים גדולים של צ'אפק (בראשם "קְרַקָטִיט" המוקדם, המהמם) שנדפסו באנגלית לאחרונה בשנות השלושים ומאז אינם זמינים עוד בתרגום. ובכל זאת נדמה ש"שנת הגנן" יוצא דופן בכתיבתו של צ'אפק. עד כדי כך יוצא דופן, שבלבל אפילו את ויליאם הארקינס, מחשובי החוקרים של יצירתו ושל ספרויות סלאביות בכלל, שהצליח רק לומר שזה ספר מצחיק מאוד, ואינטימי.
גרסה מלאה של הרשימה שפורסמה במדור הספרות של מעריב, 9 באפריל 2010
המצב המוזר הזה – ספרות לאומית שלמה שמופקדת בידיים (אמונות ככל שיהיו) של מתרגמת אחת – יוצר סיטואציה עגומה, אם כי בלתי-נמנעת: קהל הקוראים כפוף, ככלל, לטעמה האישי של המתרגמת. אני הראשון שיודה, כי מי שתרגמה את שווייק (בצוותא עם חיים איזק) ראוי לה שיניחו לה מעתה ועד עולם לבחור את הספרים שהיא רוצה לתרגם, יסמכו על טעמה ויעניקו לה את השלווה לעשות את עבודת הקודש שנטלה על עצמה (ועוד לא דיברנו על הספרים שבונדי כותבת בעצמה); ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד אחת הספרויות האירופיות החדשניות ביותר, המאתגרות ביותר, נדחקה אצל הישראלי אל נישת ההומור והחמלה. בעולם כבר מכירים סופרים צ'כים שמאתגרים גם את ההומור והחמלה, ומציעים הומור צ'כי מזן חדש, ספרות עילית אמיתית; ואילו בישראל, אבוי, ספרות צ'כית היא כמעט תמיד צ'אפק והראבאל, וברי-מזל אמיתיים הם אלה ששמעו מעודם על לודביק ואצוליק ועל "חזירי הים" שלו.
והנה, זה לא מכבר ראה אור בתרגומה של בונדי הספר "בירה ומצבי רוח משתנים", המוגדר כ"מבחר הסיפור הצ'כי", וכולו נושא הבטחה: מבחר! הסיפור הצ'כי! ומצבי-רוח משתנים! ועם זאת הוא נפתח בהקדמה אפולוגטית, מעוררת דאגה, שבה מבהירה בונדי את כללי המשחק (זכותה לעשות כן!): יש כאן, ככלל, סופרים בני המאה העשרים (ועוד שני עלי תאנה בני המאה ה-19); אין תיאורי סקס מפורשים וגסויות בוטות; יש העדפה ל"שפה ברורה וקיצור" על שום "הרתיעה שלי ממליצות, מסנטימטליות, ממתיקות דביקה ומכובד ראש קיצוני", ובעיקר: "הענקתי משקל-יתר לסופרים יהודיים או לכאלה שעסקו ביהודים".
פורסם ב”הארץ ספרות וספרים”, יולי 2017