עם מאיר שלו נפגשתי בפראג ב-2012. הראיון, שפורסם בכתב העת A2, התקיים לרגל צאתו לאור בצ’כית של רומן רוסי. שלו מדבר בו על הרומן הראשון שלו, על כתיבה בכלל, על סופרים שמדברים פוליטיקה ומדוע אין זו דרכו, ומציע גם רשימת קריאה עברית וצ’כית.
Read More
רשימה לזכר רות בונדי שפורסמה ביומון הנפוץ לידובה נוביני כשבוע לאחר מותה ב-2017.
Read More
עם אתגר קרת, על ספרות ללא שומן, דגים בזנות, והשואה.
Read More
"'האי ברחוב הציפורים' לא מספר את המלחמה רק מהזווית היהודית. זה פשוט ספר הרפתקאות שטוב לכל תרבות, וככזה הוא חי כבר יותר משלושים שנה ותורגם ליותר מעשרים שפות. אני באמת חשבתי שכתבתי ספר על השואה; אבל כשהוא פורסם בארה"ב, הוא זכה פתאום בפרס על שם אדגר אלן פו – פרס לספרי מתח. ופתאום הבנתי מה יש בספר הזה. קיבלתי אז מכתב מילד מאוהיו, ילד שחור. הוא סיפר לי עד כמה הדברים דומים לְמה שקורה להם שם: איך שירו באח שלו כשהוא עמד ברחוב, והרגו אותו; ואיך ההורים שלו היו מאוד עצובים כי אבא שלו עבד מאוד קשה כדי להרוויח כסף ולשלוח את בנו לאוניברסיטה. זה היה ממש מדהים לקבל את המכתב הזה. גם אצלינו, הוא כתב לי, קורים כאלה דברים".
הריאיון פורסם ביומון הצ'כי Hospodářské noviny, ב-3 ביוני 2013.
Read More
“בישראל ניצחה בסופו של דבר התרבות המערבית. הוויכוח שמתואר ‘מסע אל תום האלף’ הוא ויכוח דתי, כי לא היו ויכוחים אחרים. בישראל של היום, בוויכוח על הקודים המוסריים בין דת וחילוניות, נפרצו הגבולות בין שתי קבוצות היהודים: במחנה הדתי יש גם אשכנזים וגם ספרדים, וכך גם במחנה החילוני. כתבתי על זה ב"אחיזת מולדת": כל היהודים שהגיעו לא"י נדרשו לשנות משהו מהותי בקיום שלהם, להפוך מיהודים גלותיים ל'יהודים שלמים', שזה ביטוי שאני משתמש בו ויש לו אחיזה במקורות הציוניים; להפוך מיהודי שחי בתוך מערכת "גויית" ליהודי שלוקח אחריות מלאה על עצמו. אבל היהודים המזרחיים היו צריכים לעשות עוד מהפכה, מתרבות מזרחית-איסלמית אל תרבות מערבית. דרשו את זה מהם. הם נדרשו להיכנס אל המחשבה והטכנולוגיה המערבית. זו היתה בעיה. אני לא אומר שהאנשים שבאו מעיירות בפולין או ברוסיה היו ממש אנשי פרוסט ופלובר; אבל היה להם לפחות קשר כלשהו לתרבות המערבית, דרך התרבות הרוסית. הלחץ הזה על המזרחים, שבאו מארצות מפגרות מבחינה טכנולוגית, ומתרבות אחרת, לא טכנולוגית – כל זה השאיר אותם בצד וקיפח אותם.”
בדצמבר 2013 שוחחתי בפראג עם א.ב. יהושע, לרגל צאתו בצ’כית של הרומאן “מסע אל תום האלף”. הראיון פורסם בעיתון הצ’כי Lidové noviny ב-8 בינואר 2014. יהושע מדבר ארוכות על חיים בתוך ההיסטוריה, על ספרות, על עבודה מול עורך מתערב, על מיתוסים ועל אחריות.
Read More
Read Moreעם ישראל נוצק כעם בארבעים שנה של נדודים במדבר. הוא ירד למצרים משפחות-משפחות ואז עשו ממנו עַם עבדים. עַם עבדים זה תמיד רע: הזהות הלאומית שמתגבשת במצב כזה לא יכולה להיות בריאה. הסיפור הזה יכול להיות פיקציה גמורה, אבל זה לפחות המיתוס שאנחנו מספרים לעצמנו: הפכנו לעם בזמן נדודים במדבר. אפילו העובדה שקוראים לישראל "הארץ המובטחת" מעידה על כך: היא לא 'ארץ ההבטחה', היא לא 'הארץ שהובטחה' – היא The everlasting promissed land. היא מקום שאתה לא מגיע אליו לעולם.
"לכל עם יש מיתוס שמבוסס על הרצון להרחיב עוד את הגבולות, להתרחק מהמשפחה הגרעינית ולנסוע עוד ועוד. אבל כיהודים, הגלות היא חלק חשוב מהזהות שלנו, בגלל שאת רוב ימינו כעם לא בילינו במקום שלנו אלא רק בכיסופים אליו. כשישבו יהודים במרוקו, במצרים, בספרד, בהולנד, מרכז הזהות והמורשת שלהם היה במקום אחר בכלל. זה דבר נורא מוזר לחשוב עליו בכלל: שהמקום החשוב באמת, שבו הושקע כל הלהט שלהם באמת, מחוץ ליומיום, היה מקום אחר בחוץ-לארץ. זה בוודאי יוצר איזו נכונות לנדודים, נכונות לחיים שהם לא רק במקום שאליו אתה מקובע. כיסופים, אולי זו המלה."פורסם במהדורת סוף השבוע של היומון Lidové noviny, בתאריך 24.9.2011