(פורסם לראשונה בפייסבוק בארבעה ביולי 2026)

יום הולדת שמח לארצות הברית של אמריקה, התרבות הגדולה והמשפיעה בעולם. ב־1913 קרא קארל צ'אפק את Mere Literature, ספרו של נשיא ארצות הברית הטרי וודרו וילסון, ספר שנכתב כשווילסון היה עדיין איש אקדמיה. צ'אפק ככל הנראה קרא אותו בתרגום לגרמנית, וכתב עליו רשימה שפורסמה ב־12 בספטמבר בשבועון Přehled ("שבועון המוקדש לשאלות ציבוריות"). את הרשימה של צ'אפק קראתי לראשונה לפני כרבע מאה, כשחקרתי את יצירתו באוניברסיטת תל אביב. משפט אחד בטקסט הזה אני לוקח עמי מאז והוא אולי אחד המפתחות הטובים ביותר לפילוסופיה של צ'אפק בפרט ולארצות הברית בכלל: "באירופה מתקיים עדיין דבר־מה ימי־ביניימי – בעוד שלאמריקה לא היו ימי ביניים". לכבוד יום ההולדת המאתיים וחמישים של ארצות הברית תרגמתי הבוקר את מאמרו הפרובוקטיבי של צ'אפק. 

---

איור בינה מלאכותית: ChatGPT

קריאה בספרו של וילסון "רק ספרות"[1] יכולה להכניס אותנו למגוון רחב של עניינים, פוליטיים, היסטוריים וספרותיים; אך בנוסף עולה ממנו עניין ייחודי לגמרי; מסתמן בו אופיו של האמריקאי – טיפוס לא תרבותי בלבד, כי אם גם לאומי. וילסון מדבר מפורשות על הלאומיות האמריקאית, על האמריקאי שאין הוא אנגלוסכסי, אף לא מהגר תלוש, כי אם אמריקאי, גזע, אומה, טיפוס של תירבות והשבחה טהורים, תוצר של פוריטנים ובוקרים, של ניו־אינגלנד ושל המערב הפרוע; זהו אדם של מחשבה עיקשת ופרקטית, שניחן ברוח התקווה והאמונה, אדם מתקדם, "פרוגרסיבי ואופטימי", לא פדנטי, לא פרובינציאלי, לא ספקולטיבי, לא בררן, איש מעשה; מייסדן של מדינות ללא פורמליזם; מורליסט שהמידה הטובה מאבדת אצלו כל אופי נשי ורך; על פי גידינגס,[2] "רוח שמשתוקקת לשינוי, אוהבת את הניסוי ומעריכה את היזמות". מאפיינים בסיסיים אלה של האמריקאי האמיתי מוכרחה הייתה אירופה להעריך כבר מזמן; בשֹורת המעשה, היזמות הפרקטית והאנרגיה הממושמעת, שהגיעה אלינו מן העולם החדש, מתחילה להשפיע בעוז על חיי הכלכלה האירופית, ואפשר רק לקוות כי תגדל השפעתם ותתרחב: במיוחד בבוהמיה, שלפחות בחלקה היא עדיין ארץ של המזרח, וטרם התפתחה אל תור ההנדסה, המסחר והניסוי שלה. אבל אותו טיפוס אנרגטי זה של עובד עיקש ואמיץ, שובר שיאים באימוני הגוף, המבקש לממש את עצמו באירופה תחת השם אמריקניזם, עדיין איננו הטיפוס האינטגרלי של האמריקאי; טיפוס זה הוא דבר־מה אחר לגמרי מאותו תיאור מאיים של "אדם מכני בעל חלקי חילוף" שהמציאו הפוטוריסטים. וודרו וילסון מאפיין את אותו אמריקאי רק ברמז, אך בקווים ברורים ונקיים, עם מגמה ברורה; מגמה זו זכתה לכינוי השגוי למדי "תרבות הלב", בעוד שפול אדם[3] מכנה את אותה מגמה עצמה של האדם האמריקאי בשם המדויק יותר, "רוח הסינתזה" (L’esprit de la synthese, בכתב העת La vie des lettres, כרך II; וג'. פ'. פרייז'ר[4], L'Amérique au travail).

על פי פול אדם, האמריקאי צורך הכי הרבה ספרים מבין האומות; המבנים היפים ביותר שמקימה הארץ הזו, שאינה נותנת דעתה במיוחד ליופי, הם אוניברסיטאות; על פי פרייז'ר, הפועל האמריקאי עולה כך בעשרות מונים על זה האירופי, בהיותו משכיל, כלומר בוגר לימודים טכניים גבוהים, והוא מסוגל לכל עבודה, ללא התמחות צרה. הנה, אומר המחבר הצרפתי, כאן טמונה העוצמה האמיתית של האמריקאים החדשים: היא כולה בכבוד שהם רוחשים לרוח, אך לרוח הפועלת ממש כמו לזו המהרהרת. כבוד זה לרוח בווריאציות תמידיות נמצא בספרו של הפרופסור־לשעבר, היום נשיא ארצות הברית. וילסון פונה ללבם של האמריקאים: קראו; אך קראו בלבכם ובדמיונכם, הימלטו מן הסכולסטיות, השתחררו מיובש הרוח, מן ההמוניות ומן הכבדוּת; שוב ושוב חוזרות אצלו המילים רגש ודמיון, הוא מדבר על "הדמיון החברתי" של הפוליטיקאי, על הרגש החי שנועד למלא את יצירתו של ההיסטוריון, שהרי עובדה פשוטה אינה היסטוריה. הדמויות היקרות ביותר ללבו הן של "הפוליטיקאי הספרותי" דוגמת וולטר בג'ט[5], או הפוליטיקאי הפילוסוף דוגמת אדמונד ברק[6]. וכאן עלינו לעצור: וילסון המדינאי אינו מעריץ את העוסקים בפעילות פוליטית, אלא מנהיגים שהיו גם, במקביל, תיאורטיקנים, פילוסופים פוליטיים, אנשי עקרונות וידע.

זהו הדבר שניתן לכנותו "רוח הסינתזה". אדם זה, שקולו נשמע מאמריקה, אינו רק מפלצת עשייה כפי שאנו אוהבים לחשוב, יצור שמורכב מזרועות כשל תמנון ומכלי מעשה, חיה טורפת אקטיבית ואנרגטית. רוחה של אמריקה – הומנית לאין שיעור משנדמה לנו – היא מימושו של אדם רוחני, שלם ומאוזן, אדם נכון ובעל הרמוניה אחרת לגמרי מזו הקלאסית (שילוב של הטוב והיפה), ובכל זאת הרמוני, בזכות האיזון בין מחשבה ופעולה, בין הרוח והתפרשֹותה במעשים. הקִדמה, שבה מאמין האמריקאי שלרוב אינו שמרן, מונחית בידי הרוח, לא בעשייה קדחתנית המבקשת להצטיין; בידי התרבות, ולא במנהגים והרגלים; בידי הידע, לא הכסף. זו הדוגמה האמיתית שמעניקה אמריקה, ושממנה אירופה מתעלמת.

האמריקאי מעריך את הרוח, בעוד שהאירופי מעריך את הדמות, המנהג או את מחוות הכוח. התרבות האירופית היא הרמטית, מעודנת, סכולסטית, בעוד שהתרבות האמריקאית היא היגיינה. באירופה מתקיים עדיין דבר־מה ימי־ביניימי – בעוד שלאמריקה לא היו ימי ביניים.

אמת, העשייה הפרקטית מאפיינת את האמריקאי; אפילו הפילוסופיה האופיינית לו, הפרגמטיזם, היא פילוסופיה של המעשה[7]. אך פירושו של דבר אינו רק שהאנרגיה של האמריקאי חודרת עד לעמדותיו הפילוסופיות; אלא כי חשוב באותה מידה שהפעילות הבלתי נלאית של חיי האמריקאי דרשה פילוסופיה של המעשה, בעוד שאצלנו מתרחשת כמעט כל פעילות ללא פילוסופיה. הפרופסור לסטר וורד מבוסטון מציע להקים באוניברסיטאות קתדרות להמצאה: כלומר, אמריקה זקוקה לא רק לכושר המצאה, אלא גם למתודולוגיה ולתאוריה של ההמצאה, לאיזו מומחיות המצאתית במובן הפילוסופי של המילה. לא רק האינטנסיביות של העשייה מאפיינת את האמריקאי, אלא גם העובדה שהמציא פילוסופיה לעשייה, איזו לוגיקה של האקטיביות שלו. פילוסופיה, תיאוריה, מחשבה וידע – זהו חלק אינטרגלי של האמריקניזם, של האנרגיה החומרית האמריקאית ושל העשייה האמריקאית, וגם של הקִדמה האמריקאית. זהו, הייתי אומר, האמריקניזם השלם, הקלאסי, שבאמצעותו מבטיחה אמריקה – כאשר כבר התרוממה מעל גבולות יכולתנו המעשית – לממש רמה תרבותית שאמנם אינה גבוהה מזו האירופית, אך היא מבוססת ממנה, ומסוגלת להפיק מעשי יצירה רוחניים גדולים ללא המשברים והחיכוך המכאיב, ההולכים ומתגברים בהדרגה בתרבות האירופית; שכן הדבר שחסר לאירופה הוא בדיוק רוח הסינתזה.

---

הערות המתרגם

[1] וודרו וילסון, Mere literature, קובץ מאמרים שראה אור ב־1896.
[2] פרנקלין הנרי גידינגס, סוציולוג אמריקאי.
[3] פול אדם, סופר צרפתי.
[4] ג'ון פוסטר פרייז'ר, סופר מסעות סקוטי. ספרו America at Work ראה אור בשנת 1903.
[5] וולטר בג'ט (Bagehot), עיתונאי ופוליטולוג אנגלי.
[6] אדמונד ברק (Burke), מדינאי ופילוסוף אירי.
[7] צ'אפק קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה בשנת 1915; עבודת הדוקטור שלו, "פרגמטיזם, או: פילוסופיית החיים המעשיים", ראתה אור כספר בשנת 1925.

Kral Majales

Allen Ginsberg incoronato "Re di Maggio" nel suo discorso. CC BY-SA 3.0 Engramma.it, n. 64, agosto 2008

[Majáles הוא פסטיבל סטודנטים אביבי שמקורו במאה ה־19, ונחגג בעיקר בארצות מרכז אירופה. בצ’כיה הוא קיבל משמעות פוליטית מיוחדת, במיוחד בתקופות של משטרים סמכותניים. ב־1965 נבחר המשורר האמריקאי אלן גינזברג ל”מלך מאיאלס”, כלומר Král Majálesu בפראג, כסמל לחופש רוחני ואנטי-ממסדיות. זמן קצר לאחר מכן הוא גורש מצ’כוסלובקיה על ידי השלטונות הקומוניסטיים, שראו בו איום אידאולוגי. -המתר’]

וְלַקּוֹמוּנִיסְטִים אֵין דָּבָר לְהַצִּיעַ מִלְּבַד לְחָיַיִם שְׁמֵנוֹת וּמִשְׁקָפַיִם וְשׁוֹטְרִים שַׁקְרָנִים
וְהַקָּפִּיטָלִיסְטִים מַצִּיעִים נָפַּלְם וְכֶסֶף בְּמִזְוָדוֹת יְרוּקוֹת לָעֵירֹמִים,
וְהַקּוֹמוּנִיסְטִים בּוֹרְאִים תַּעֲשִׂיָּה כְּבֵדָה אַךְ הַלֵּב גַּם הוּא כָּבֵד
וְהַמְּהַנְדְסִים הַיָּפִים כֻּלָּם מֵתִים, הַטֶּכְנַאִים הַסּוֹדִיִּים קוֹשְׁרִים קֶשֶׁר לְטוֹבַת זָהֳרָם שֶׁלָּהֶם
בֶּעָתִיד, בֶּעָתִיד, אַךְ כְּעֵת שׁוֹתִים ווֹדְקָה וּמְקוֹנְנִים עַל כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן,
וְהַקָּפִּיטָלִיסְטִים שׁוֹתִים וְוִיסְקִי וְגִ'ין בְּמָטוֹסִים אַךְ מַנִּיחִים לְמִילְיוֹנֵי הוֹדִּים חוּמִים לִגְוֹעַ
וּכְשֶׁבְּנֵיזוֹנוֹת קּוֹמוּנִיסְטִים וְקָפִּיטָלִיסְטִים מִסְתַּבְּכִים הָאָדָם הֶהָגוּן נֶעֱצַר וְנִשְׁדַד אוֹ שֶׁמַּתִּיזִים אֶת רֹאשׁוֹ,
אַךְ לֹא כְּמוֹ קַבִּיר, וְשִׁעוּל הַסִּיגָרְיּוֹת שֶׁל הָאָדָם הֶהָגוּן מֵעַל לַעֲנָנִים
בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּהִיר הוּא הַצְדָּעָה לִבְרִיאוּת הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִים.
כִּי נֶעֱצַרְתִּי שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בִּפְּרָאג, פַּעַם כִּי שַׁרְתִּי שִׁכּוֹר בִּרְחוֹב נַרוֹדְנִי,
פַּעַם הֻכֵּיתִי עַל מִדְרֶכֶת חֲצוֹת בִּידֵי סוֹכֵן מְשֻׂפָּם שֶׁצָּעַק buzerant,
פַּעַם כִּי אִבַּדְתִּי אֶת מַחְבְּרוֹת פּוֹלִיטִיקוֹת הַסֶּקְס הַבִּלְתִּי רְגִילוֹת דֵּעוֹת חֲלוֹמִיּוֹת,
וְנִשְׁלַחְתִּי מֵהָוָאנָה בְּמָטוֹס בִּיְדֵי בַּלָּשִׁים בְּמַדִּים יְרֻקִּים,
וְנִשְׁלַחְתִּי מִפְּרַאג בְּמָטוֹס בִּיְדֵי בַּלָּשִׁים בְּחֲלִיפוֹת עֲסָקִים צֶ'כוֹסְלוֹבַקִיוֹת,
קַלְפָנִים מִתְּמוּנָה שֶׁל סֵזַן, שְׁנֵי הַחַבּוּבִּים הַזָּרִים שֶׁחָדְרוּ אֶל חָדְרוֹ שֶׁל יוֹזֵף ק' בַּבֹּקֶר
נִכְנְסוּ גַּם אֶל חַדְרֵי, וְסָעֲדוּ עַל שֻׁלְחָנִי, וּבָחֲנוּ אֶת שִׁרְבּוּטַי,
וְעָקְבוּ אַחֲרַי לַיְלָה וְיוֹם מִבָּתַּי מְאַהֲבַי אֶל בָּתַּי הַקָּפֶה בַּצֶנְטְרוּם –
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, שֶׁהוּא כּוֹחַ מִינִיּוּת הַנְּעוּרִים,
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, שֶׁהוּא תַּעֲשִׂיָּה בְּצַחוּת לָשׁוֹן וּפְעֻלָּה בְּרוֹמָן אָסוּר,
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, שֶׁהוּא שְׂעָרוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וּזְקַן גּוּפִי שֶׁלִּי
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, שֶׁהוּא קְרַאל מַאיַאלֶס בַּלָּשׁוֹן הַצֶ'כוֹסְלוֹבַקִית,
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, שֶׁהוּא פִּיּוּט הוּמָנִי נוֹשָׁן, וְ־100,000 אֲנָשִׁים בָּחֲרוּ בִּי,
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, וּבְעוֹד דַּקּוֹת אֲחָדוֹת אֶנְחַת בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה שֶׁל לוֹנְדּוֹן
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, כַּמּוּבָן, כִּי מוֹצָאִי סְלַבִי וַאֲנִי יְהוּדִי בּוּדְהִיסְט
שֶׁסּוֹגֵד לְלִבּוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל ישוּעַ לְגוּפוֹ הַכָּחֹל שֶׁל קְרִישְׁנָה לְגַבּוֹ הַזָּקוּף שֶׁל רַאם
לַחֲרוּזָיו שֶׁל שַאנְגוֹ הַנִּיגֶרִי שָׁר שִׁיוָה שִׁיוָה בְּאֹפֶן שֶׁהִמְצֵאתִי בְּעַצְמִי,
ומֶלֶךְ מַאי הוּא כָּבוֹד מֶרְכָּזֵירוֹפִּי, שֶׁלִּי בְּמֵאָה הַ־XX
חֵרֶף סְפִינוֹת חָלָל וּמְכוֹנַת הַזְמַן, כִּי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ שֶׁל בְּלֵיְק בַּחֲזוֹנִי,
וְחוֹזֵר עַל דְּבָרָיו. וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי הַשּׁוֹכֵב מְצַחֵק עִם נְעָרִים.
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, כָּךְ שֶׁאֲנִי עָשׂוּי לִהְיוֹת מְסֻלָּק מִמַּמְלַכְתִּי בְּכָבוֹד, כְּאִלּוּ זָקַנְתִּי,
לְהַדְגִּים אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין מַמְלַכְתּוֹ שֶׁל קֵיסָר וּבֵין מַמְלֶכֶת־מַאי שֶׁל הָאָדָם –
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, לַמְרוֹת שֶׁפָּרָנוֹאִיד, כִּי מַמְלֶכֶת מַאי יָפָה מִכְּדֵי שֶׁתִּוָּתֵר לְמֶשֶׁךְ לְמַעְלָה מֵחֹדֶשׁ אֶחָד –
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, כִּי הִצְמַדְתִּי אֶצְבָּעִי אֶל מִצְחִי בַּהַצְדָּעָה
לְנַעֲרָה כְּבֵדָה קוֹרֶנֶת יָדַיִם רוֹעֲדוֹת שֶׁאָמְרָה "רֶגַע אֶחָד מַר גִינְזְבֶּרְג"
בְּטֶרֶם מַדֵּישׁוֹטְרִים כָּבֵד חָצַץ בֵּין גּוּפוֹתֵינוּ – הָיִיתִי בְּדַרְכִּי לְאַנְגְּלִיָּה –
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, חוֹזֵר לִרְאוֹת אֶת בַּנְהִיל פִילְדְס וְלִפְסֹעַ בְּהַמְסְטֶד הִית',
וַאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, בְּמָטוֹס עֲנָק שֶׁנּוֹגֵעַ בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה שֶׁל אַלְבּיוֹן מְשַׁקְשֵׁק מִפַּחַד
כְּשֶׁהַמָּטוֹס רוֹעֵם לִנְּחִיתָה עַל הַבֶּטוֹן הָאָפֹר, רוֹעֵד וּפוֹלֵט אֲוִיר,
וּמִתְגַּלְגֵּל לְאַט לָעֲצִירָה תַּחַת הָעֲנָנִים, חֵלֶק מִגַּן עֵדֶן נִרְאֶה עֲדַיִן בַּעֲדָם.
וְלַמְרוֹת שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ מַאי, הַמַּרְקְסִיסְטִים הִכּוּ אוֹתִי בָּרְחוֹב, הֶחְזִיקוּ אוֹתִי עֵר כֹּל הַלַּיְלָה בְּתַחֲנַת מִשְׁטָרָה, עָקְבוּ אַחֲרַי בִּפְּרָאג הָאֲבִיבִית, עָצְרוּ אוֹתִי בַּחֲשַׁאי וְגֵרְשׁוּ אוֹתִי מִמַּמְלַכְתֵּנוּ בְּמָטוֹס.
אֲשֶׁר עַל כֵּן כָּתַבְתִּי שִׁיר זֶה בְּמּוֹשָׁב מָטוֹס בָּאֶמְצַע שָׁמַיִם.

ייִדִישֶׁע קוֹפְּף

אֲנִי יְהוּדִי בִּגְלַל אוֹהֵב מְרַק הַקְּנֵידְלָעךְ שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי.
אֲנִי יְהוּדִי בִּגְלַל שֶׁאֲבוֹתַי אִמּוֹתַי דּוֹדַי סָבְתוֹתַי אָמְרוּ "יְהוּדִי" אָחוֹרָה עַד וִיטֶבְּסְק וְקַאמִינֶץ-פּוֹדוֹלְסְקַה דֶּרֶךְ לְבוֹב.
יְהוּדִי בִּגְלַל קוֹרֵא דוֹסְטוֹיֶבְסְקִי בְּגִיל 13 אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים עַל שֻׁלְחָן מִסְעָדָה לוֹאֶר אִיסְט סַיְד, אִינְטֶלֶקְטוּאָל דעליקאַטעסן מֻשְׁלָם.
יְהוּדִי בִּגְלַל צִיּוֹנִים אַלִּימִים מַרְתִּיחִים אֶת דָּמִי, זַעַם פְּרוֹגְרֶסִיבִי.
יְהוּדִי בִּגְלַל בּוּדְהִיסְט, הַכַּעַס שֶׁלִּי אֲוִיר שָׁקוּף חַם, אֲנִי מוֹשֵׁךְ בִּכְתֵפַי.
יְהוּדִי בִּגְלַל מוֹנוֹתֵאִיסְטִים יְהוּדִים נוֹצְרִים מֻסְלְמִיםֶ'ם לֹא־סוֹבְלָנִים בִּלְתִּי־נִסְבָּלִים —
בְּלֶייק אָמַר "6000 שְׁנוֹת שֵׁנָה" מֵאָז מַלְכֹּדֶת מַּחְשָׁבוֹת הָעַתִּיקָה שֶׁל אַפְאַבָּא אֲדֹנָי — אוֹי! כָּאֵלֶּה מֻחְלָטוּיוֹת מְשֻׁגֶענֶע —
אֶזְרָח וָתִיק יְהוּדִי פָּרַעְתִּי חוֹבוֹתַי הִשַּׂגְתִּי כַּרְטִיס חֲצִי־מְחִיר אוֹטוֹבּוּסִים סַאבְּוּוֶי, הֲנָחוֹת סְרָטִים
לֹא יָכֹל לְדַמְיֵן אֵיךְ הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה מְנַהֲלִים חַיִּים, נִשְׁאָרִים בַּחַיִּים.
אֵיךְ הֵם יְכוֹלִים לִסְבֹּל אֶת זֶה, לָצֵאת אֶל הָעוֹלָם רַק עִם $10 וּפְּצָצַת מֵימָן?

אוקטובר 1991

הטקסט המקורי פורסם בלידובה נוביני ב־30 בדצמבר 1934. התרגום לעברית פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון הארץ ביום שישי, 24.10.2025. 

---

אָדָמאֲבָל – מין זן מיוחד של אנשים שביחס לכל דבר שהם נתקלים בו יש להם איזה "אבל", איזו הסתייגות. לעולם אין הם אומרים "כן כן" או "לא לא", אלא "כן אבל" או "לא אבל".

אם תאמרו להם ששתיים כפול שתיים הם ארבע, ישיבו לכם מיד במעין תחושת עליונות, "כן, אבל שתיים כפול שלוש, אדוני, הם שש", ואז יסתלקו מעליכם שבעי רצון על שלא נכנעו והעמידו את דבריכם, כמו שאומרים, על דיוקם. אם תיאנחו שהימים, תודה לאל, כבר מתארכים מעט, יטענו משהו בנוסח, "כן, אבל זה לא מה שיעלים את מצב הביש הכלכלי". אם בעטיה של סיבה דחופה כלשהי תזעיפו פנים כי פֶּטר הוא גנב ופושטק, ישיבו, "כן, אבל אצל צאפְּל הזה שמה המצב גם־כן לא יותר טוב".

כידוע מהדקדוק, "אבל" היא מלת קישור על דרך הניגוד. אדמאבל אינו מסייג ואינו שולל אלא רק מתנגד, מציג איזו התנגדות לכל. מטבעם אלה מוליכים גרועים שהאנרגיה המועברת בהם אובדת. אין הם מכחישים כי שתיים כפול שתיים הם ארבע, הם רק מקפידים להבהיר שאין לכך חשיבות מיוחדת, שאת הארבע הזה אתם יכולים לשגר אל התהום, וכי יש בעולם עוּבדות חשובות יותר, למשל זה ששתיים כפול שלוש הם שש. אם תמשה מולם מהמים ילד טובע, לא יאמרו לך שלא היית צריך לעשות כן, הם רק יתבטאו, פחות או יותר ברוח הזאת, כי אמנם היו מעשיך ראויים אך על סיפון האונייה פריצ'יפסה מאפאלדה טבעו 300 בני אדם או משהו כזה, ואותם הרי אף־אחד לא משה מהמים. אתה יכול לעזור לאביון, אבל נערי הטוב, בכך עוד לא נפתרו הבעיות החברתיות.

“לכן האינטלקטואלים מפסידים ברגע שמדובר בדברים ארציים. מסיבה זו אובדות האמיתות לעתים קרובות כל כך בחיים הציבוריים, והן מוחלפות בדבר־‏מה פרימיטיבי לאין שיעור: כלומר, בסיסמאות.”

בקיצור, אינך יכול לעשות דבר, אף לא להביע דבר, בלי שאפשר יהיה לתלות עליו איזה "אבל". זו מטרת האדמאבל. להם תמיד יש יותר שכל, הם תמיד נזכרים בדבר־מה שחסר או אינו מטופל במצב הנתון, עוד דבר שאפשר להצביע עליו בנזיפה כעל קיצור דרך, חוסר שלמות או פיתרון גרוע.

להיות אדמאבל – יש בכך יתרונות:

1. מודעות לעליונות האינטלקטואלית שבאמצעותה אנו מתקנים ו"משיבים למקומם הטבעי" את מעשיהם וידיעותיהם של הסובבים אותנו.

2. האפשרות הנעימה שלא לעשות דבר, אלא לעסוק רק בעמדה שבה אנו אוחזים, רק להצביע על הסתייגויותינו, ובכך במידה מסוימת לממש את האני שלנו.

3. ככלות הכול: סיפוק עמוק מן העובדה שזוהי הדרך המוצלחת ביותר להציק לזולת.

אותו "אבל" עקרוני הוא לרוב מחלה אינטלקטואלית. האדם הפשוט עסוק יותר בדברים עצמם מבעמדות לגביהם; אין הוא מנסה לבדל את האני שלו מזה של הזולת באי־אלו הסתייגויות, או בהדגשת השקפתו המיוחדת.

לכן האינטלקטואלים מפסידים ברגע שמדובר בדברים ארציים; בשל העובדה שיש להם רק השגות, אבדה להם היכולת ל"כן" או "לא" פשוטים. כל האמיתות שעשויים היו להזדקק להן, תלויות עבורם רק באותו "אבל" שמגביל אותן. מסיבה זו אובדות האמיתות לעתים קרובות כל כך בחיים הציבוריים, והן מוחלפות בדבר־‏מה פרימיטיבי לאין שיעור: כלומר, בסיסמאות.

אדמאבל מפסידים כל שהם נוגעים בו; נותר להם רק ה"אבל" שלהם. ישמור אותנו האל מן האדמאבל!

התרגום וההקדמה שלהלן פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בנובמבר 2014:
הבוקר שוב ביקרתי את קארל צ'אפק, כלומר את מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות בוישהראד, ובשובי הביתה התיישבתי לתרגם את רשימתו הקצרה על הדרך שבה אנשים קוראים ספרים. הנה היא אפוא לפניכם בתרגומי מצ'כית, מתוך הקובץ "הדברים שסביבנו". הרשימה נכתבה ב-1925 והיא מלווה באיורים מאת המחבר. בפסקה הראשונה רומז צ'אפק לשני ספרים: האחד מאת ז'ורז' אונט, והשני מאת ויקטור הוגו.

---

מן המפורסמות היא, כי דעתו של האדם הקורא ספר נודדת אל עולמות אחרים, והוא חווה גורלות אחרים, למשל את זה של חרש הברזל או של האדם הצוחק. כתוצאה מכך, הוא מבקש להיפטר מגשמיותו, הכובלת אותו אל מקומו הפיזי ואל גורלו שלו. האדם הקורא ספר מבקש אפוא לשבת או לשכב בנוחיות הרבה ביותר, על מנת שגשמיותו לא תכביד עליו ולא תטרידו. על כן מרבה הקורא הדרוך לשים את רגליו על השולחן או להשעין את סנטרו על כף ידו, או שהוא מאמץ לעצמו תנוחה נוחה אחרת, שאותה הוא מרשה לעצמו רק כשאין משגיחים בו; בקצרה, הוא מציב את גופו הבלתי-מוסרי ונעדר-הנוחות באופן שבו ייתן לו מנוח ולא יתבע את זכויותיו. זו הסיבה שאנשים רבים קוראים במיטה, למשל. אין זה בגלל שבטלנים נוטים לקריאה, אלא בגלל שהקוראים נוטים לבטלה. בחשמלית, הקורא נאחז בקושי בידית והוא מיטלטל כאגס בשל. ברכבת נוטה הקורא להניח את רגליו על המושב שמולו, או בחיקם של שותפיו לקרון. יש אנשים שכל ספה, כורסא או שזלונג מעוררים בהם מחשבות אהבים; בי מעוררים רהיטים שופעים אלה מחשבות-קריאה. מבין האומות כולן, הבריטים הם צרכני הספרים הגדולים ביותר; על כן הם מייצרים את הכורסות הנוחות ביותר בעולם. תפוקת הרומאנים האנגליים גדלה בהתאמה עם תעשיית הריהוט הסלוני האנגלית. עוד לא ראיתי איש קורא בעודו אוחז משקולת או כשהוא מקפץ על רגל אחת. רק במקרים קיצוניים במיוחד קורא אדם בעמידה. אדם קורא זקוק לאיזון מרבי וליציבות. מרכז הכובד שלו חייב להיתמך כראוי.

מובן כי קיימות השקפות שונות בעניין הנוחות הגופנית. כנער אהבתי לקרוא בשכיבה על הבטן מתחת למיטה, ככל שהדבר נוגע בחומרי קריאה קשים או אסורים; בעוד שספרי הרפתקאות או יומני מסע יכולתי לחוות במלואם רק ביושבי על ענף מתנדנד של עץ מילה נאה, בצמרת דמוית ג'ונגל. את "אוהל הדוד תום" קראתי בעליית גג ספונת עץ, ואת "שלושת המוסקטרים" – ביושבי פשוק רגליים על מעקה. בחוויית הקריאה עזת-הרושם ביותר זכיתי בעודי מכורבל על השלב הגבוה ביותר בסולם; אך כבר איני זוכר איזה ספר היה זה. היום שוב לא הייתי פוצח בתרגילי התעמלות-קריאה כאלה; אף קשה לי יותר לקרוא ואיני יודע אל נכון מהי התנוחה הנכונה לקריאת – נניח – "תולדות הז'ירונדינים" לאלפונס דה למרטין, או לכתבי פרויד.

האדם הקורא מבקש את הבדידות; בראש ובראשונה כנראה מפני שבאותו רגע הוא חסר הגנה נגד כל אדם שנמצא בקרבתו, וכן מפני שקריאה היא עיסוק בלתי-חברתי בעליל. אם מישהו בקרבתכם שקוע בספר, אין הוא שוהה לצדכם כי אם במקום אחר לגמרי. אין לו כל עניין בכם, אין הוא קשור בכם – כי אם באנשים אחרים. האדם הקורא תמיד נרגן ביחסו אל מי שבדיוק אינו קורא; זה הקורא מעווה את פניו או מכווץ את מצחו, ואתם אינכם יודעים מדוע; הוא זר לכם כל כך עד שאתם תוהים מה דבר נורא עוללתם לו, שאתם ראויים לדחייה כזו של כל רעוּת והתרועעות. המבקש לקרוא, התבודד לך! כך זה בטוח יותר. זו הסיבה שאנשים בעלי אינסטינקט משפחתי חזק מקריאים בקול את הספרים שהם קוראים; בדרך לא ברורה הם ערים לאפשרות כי אילו קראו אותם בשקט, לעצמם, היו מתנתקים מחיק משפחתם.

עם כל הכבוד לספרות, בזאת יש להודות: הספר שזה עתה סיימנו לקראו מעורר בנו אותו רושם דק רגש שמעוררת בנו הצלחת שממנה סיימנו זה עתה לאכול. אנו מפנים אותה על מנת שלא נידרש להביט בה. רק אנשים רשלניים במיוחד, כמוני למשל, מניחים לספר להתגלגל לו במקום שבו הניחו אותו כשסיימו את קריאתו. אך דבר אינו גורם לנו בוז גדול יותר מעיתונים שקריאתם נסתיימה. אם אנו מבקשים להעליב מישהו כהלכה, אנחנו יכולים לומר לו שהוא מעניין אותנו כמו עיתון שסיימנו לקראו.

הקורא הראוי בולע את הספר באיטיות; הוא מתענג על כל ביס. הוא קורא שתי מלים פה ומשפט שלם שם, סופג אותו עד תום כמו פיינשמקר גדול שמעריך עוד מראש את המנה שתונח לפניו. לאחר שביתר את הספר, הוא פוצח בטקס הישיבה: הוא מתרפק לו, מצטנף בעצמו, מנסה להניח כאן את הראש ואת הרגליים שם, עד שלבסוף הוא מאשר: 'כן, עכשיו זה בסדר…'

נפלא הדבר, איך מתעוותים האנשים ומתפתלים כשהם קוראים ספרים.

לאחר שצ'כוסלובקיה סירבה לדרישה להעביר לידי היטלר את השטחים דוברי הגרמנית הסמוכים לגבול עם גרמניה, הציגו ממשלות בריטניה וצרפת אולטימטום לנשיא אדווארד בנש: צ'כוסלובקיה תיענה לדרישתו של היטלר, או שתלחם לבדה מול גרמניה ותישא בתוצאות. היה זה ב-21 בספטמבר 1938, הערב שלו הקדיש כנראה צ'אפק את תפילתו. צ'כוסלובקיה נכנעה לאולטימטום באותו היום. למחרת, ביום שבו פורסמה התפילה של צ'אפק בעיתון "לידובה נוביני", כבר הציג היטלר דרישות נוספות. הסכם מינכן נחתם ב-29 בספטמבר וסיפח רשמית את חבל הסודטים לגרמניה. צ'אפק הלך לעולמו פחות משלושה חודשים אחר כך. התרגום וההקדמה שלעיל פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בינואר 2011.

---

אלוהים, אתה שבראת את הארץ היפה הזו רואה את כאבנו ואת אכזבתנו; לך אין אנו צריכים לגלות את תחושותינו, וכיצד ראשינו שחים. לא בבושה; לנו אין על שום מה להתבייש, אף שהגורל מכה בנו במוט ברזל. לא אנו הם שנרמסו; לא אנו הם, שהפגינו רק מעט אומץ. אומתנו לא איבדה דבר מכבודה; רק מעט מגופה אבד לה. אנחנו כאדם שנלכד בין גלגלי שיניים; עם הכאב הראשון והנורא מכול, כבר הוא חש כי הוא חי. אומתנו חיה, והכאב האדיר שאנו חשים, הוא בדיוק שגורם לנו להבין עד כמה אדירים חיינו, עד כמה עמוקים.

אלוהים, אתה שבראת את האומה הזו, לך אין אנו צריכים לספר דבר; אך לבבותינו ושפתינו מעצמם מנסים לנסח לפחות לנו-לעצמנו את מה שלעולם אל לנו לאבד; כלומר, את האמונה. את האמונה בנו-עצמנו ובדברי-ימיך. מאמינים אנו כי לא עמדנו, אף לא נעמוד, בצד השוגה של ההיסטוריה. מאמינים אנו, כי בצידנו ובמאבקנו יש יותר עתיד, עוד יותר מן הדבר שיגדל ויישא פרי, משיש בצד האלימות והכוח הזמני. האמת חזקה מן הכוח, משום שהיא נצחית. אך גם ברגע הקשה הזה עלינו להבין את מחויבותנו, כי לא בידיים שלובות נמתין לעתיד. עוד הלאה נעבוד למען אומתנו, למען כוחה הפנימי ואחדותה. ככל שטובים יהיו אנשי אומתנו, כן ניטיב עם צידה הראוי של ההיסטוריה.

אפילו בגורלנו נמשכים דברי ימי עולם, ועוד הלאה יימשכו מתוך חיוניות אדירה ונאדרת. אל לנו להתיירא מן ההתפתחויות בעולם. היפוכו של דבר: כל מעשה אלימות מחוויר מול הצורך הכלל-אנושי בחירות, בשלום ובשוויון בין בני האדם ואומותיהם. רבות עלינו לעשות למען עצמנו, עלינו לאהוב עוד יותר את אומתנו, עוד יותר לאהוב בינינו; מאמינים אנו כי גם בכך, ובעיקר בכך, טמון תפקידנו בעולם: להפוך את עצמנו לאומה הראויה לעתיד טוב יותר מן הפרק האפל הנוכחי, הזמני, של ההיסטוריה האירופית.

אלוהים, אין אנו מבקשים ממך שתנקום את נקמתנו; אך מבקשים אנו כי בכל איש ואיש מאתנו תפיח  את רוח האמון והאמונה, וכי לא תניח לאיש להתייאש לשווא, אלא לחפש במה יוכל לסייע במשימותיה העתידיות של האומה הנצחית. אין אנו זקוקים עתה למיואשים. זקוקים אנו לאמונה. לכוח הפנימי אנו זקוקים. לאהבה היעילה אנו זקוקים, שתחזק אותנו פי עשר. אומה לעולם לא תהיה קטנה, כל עוד לא תניח לעצמה לסטות מאמונתה בעתיד, ומעבודתה למען ימים טובים יותר, שיבואו.

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפברואר 2012. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צ’אפק פרסם אותו ב-13 בפברואר 1929 ב”לידובה נוביני”.]

אלוהים, השולט בזמנים ובמזג האוויר, חוס נא כבר עלינו בני האדם, על החיות והצמחים, וטול מעלינו את הכפור הזה האכזר, קשה הלב, חסר הרחמים וקפוץ-היד, המשמיד את חיית השדה, וללא רחם מייסר את האדם בעבודתו.

רחם על הארנבים, על עובדי הרכבת, רחם על הדוורים, על השומרים, על החוגלות ועל שאר חיות השדה. שהרי אין כפור אלים זה הולם את הזמן המואר והתבוני שבו אנו חיים; רוחות מזרחיות אלה, חסרות עידון, אינן נושבות אל יעדן במקומותינו, אנו הפונים אל המערב; הלחץ הגבוה אינו הולם את הביתיות הצנועה שלנו. הב לנו הפשרת שלגים, למען תִּפָּקַח האדמה ותנץ שלגיות ופרחי כובע-הנזיר; הבא אלינו רוחות רכות וחמימות ממערב, המסלקות את השלגים ומבקעות את הקרח; גאל אותנו מכוויות הקור, מן השפעת ומגולשי הסקי, ועשה את שעשית בכל שנה מן השנים: שא ידך ואמור – הרף, מעתה אתחיל שוב פרק חדש.