אָדָמאֲבָל – זהו מין זן מיוחד של אנשים, שביחס לכל דבר שהם נתקלים בו יש להם איזה "אבל", איזו הסתייגות. לעולם אין הם אומרים "כן כן" או "לא לא" – אלא "כן, אבל", או "לא, אבל".

אם תאמרו להם ששתיים כפול שתיים הם ארבע, ישיבו לכם מיד במעין תחושת עליונות: "כן, אבל שתיים כפול שלוש, אדוני, הם שש". ואז יסתלקו מעליכם שבעי רצון על שלא נכנעו והעמידו את דבריכם, כמו שאומרים, על דיוקם. אם תיאנחו שהימים, תודה לאל, כבר מתארכים מעט, יטענו משהו בנוסח: "כן, אבל זה לא מה שיעלים את מצב־הביש הכלכלי". אם בעטיה של סיבה דחופה כלשהי תזעיפו פנים כי פֶּטר הוא גנב ופושטק, ישיבו: "כן, אבל אצל צאפְּל הזה שמה המצב גם־כן לא יותר טוב."

כידוע מן הדקדוק, "אבל" היא מילת קישור על דרך הניגוד. אדמאבל אינו מסייג ואינו שולל, אלא רק מתנגד, מציג איזו התנגדות לכול; מטבעם אלה מוליכים גרועים, שהאנרגיה המועברת בהם אובדת. אין הם מכחישים כי שתיים כפול שתיים הם ארבע; הם רק מקפידים להבהיר שאין לכך חשיבות מיוחדת, שאת הארבע הזה אתם יכולים לשגר אל התהום, וכי ישנן בעולם עוּבדות חשובות יותר, למשל זה ששתיים כפול שלוש הם שש. אם תמשה מולם מן המים ילד טובע, לא יאמרו לך שלא היית צריך לעשות כן; הם רק יתבטאו פחות או יותר ברוח הזו: כי אמנם היו מעשיך ראויים, אך על סיפון האונייה פריצ'יפסה מאפאלדה טבעו שלוש מאות בני אדם או משהו כזה, ואותם הרי אף אחד לא משה מן המים. אתה יכול לעזור לאביון, אבל נערי הטוב, בכך עוד לא נפתרו הבעיות החברתיות. בקיצור, אינך יכול לעשות דבר, אף לא להביע דבר, מבלי שניתן יהיה לתלות עליו איזה "אבל". זו מטרת האדמאבל; להם תמיד יש יותר שכל, הם תמיד נזכרים בדבר־מה שחסר או אינו מטופל במצב הנתון, עוד דבר שניתן להצביע עליו בנזיפה כעל קיצור דרך, חוסר שלמות או פתרון גרוע.

להיות אדמאבל – יש בכך יתרונות:

1. מודעות לעליונות האינטלקטואלית שבאמצעותה אנו מתקנים ו"משיבים למקומם הטבעי" את מעשיהם וידיעותיהם של הסובבים אותנו.

2. האפשרות הנעימה שלא לעשות דבר, אלא לעסוק רק בעמדה שבה אנו אוחזים, רק להצביע על הסתייגויותינו, ובכך במידה מסוימת לממש את האני שלנו.

3. ככלות הכול: סיפוק עמוק מן העובדה שזוהי הדרך המוצלחת ביותר להציק לזולת.

אותו "אבל" עקרוני הוא לרוב מחלה אינטלקטואלית. האדם הפשוט עסוק יותר בדברים עצמם מבעמדות לגביהם; אין הוא מנסה לבדל את האני שלו מזה של הזולת באי־אלו הסתייגויות, או בהדגשת השקפתו המיוחדת.

לכן האינטלקטואלים מפסידים ברגע שמדובר בדברים ארציים; בשל העובדה שיש להם רק השגות, אבדה להם היכולת ל"כן" או "לא" פשוטים. כל האמיתות שעשויים היו להזדקק להן, תלויות עבורם רק באותו "אבל" שמגביל אותן. מסיבה זו אובדות האמיתות לעתים קרובות כל כך בחיים הציבוריים, והן מוחלפות בדבר־‏מה פרימיטיבי לאין שיעור: כלומר, בסיסמאות.

אדמאבל מפסידים כל שהם נוגעים בו; נותר להם רק ה"אבל" שלהם. ישמור אותנו האל מן האדמאבל!

לידובה נוביני, 30 בדצמבר 1934

התרגום וההקדמה שלהלן פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בנובמבר 2014:
הבוקר שוב ביקרתי את קארל צ'אפק, כלומר את מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות בוישהראד, ובשובי הביתה התיישבתי לתרגם את רשימתו הקצרה על הדרך שבה אנשים קוראים ספרים. הנה היא אפוא לפניכם בתרגומי מצ'כית, מתוך הקובץ "הדברים שסביבנו". הרשימה נכתבה ב-1925 והיא מלווה באיורים מאת המחבר. בפסקה הראשונה רומז צ'אפק לשני ספרים: האחד מאת ז'ורז' אונט, והשני מאת ויקטור הוגו.

---

מן המפורסמות היא, כי דעתו של האדם הקורא ספר נודדת אל עולמות אחרים, והוא חווה גורלות אחרים, למשל את זה של חרש הברזל או של האדם הצוחק. כתוצאה מכך, הוא מבקש להיפטר מגשמיותו, הכובלת אותו אל מקומו הפיזי ואל גורלו שלו. האדם הקורא ספר מבקש אפוא לשבת או לשכב בנוחיות הרבה ביותר, על מנת שגשמיותו לא תכביד עליו ולא תטרידו. על כן מרבה הקורא הדרוך לשים את רגליו על השולחן או להשעין את סנטרו על כף ידו, או שהוא מאמץ לעצמו תנוחה נוחה אחרת, שאותה הוא מרשה לעצמו רק כשאין משגיחים בו; בקצרה, הוא מציב את גופו הבלתי-מוסרי ונעדר-הנוחות באופן שבו ייתן לו מנוח ולא יתבע את זכויותיו. זו הסיבה שאנשים רבים קוראים במיטה, למשל. אין זה בגלל שבטלנים נוטים לקריאה, אלא בגלל שהקוראים נוטים לבטלה. בחשמלית, הקורא נאחז בקושי בידית והוא מיטלטל כאגס בשל. ברכבת נוטה הקורא להניח את רגליו על המושב שמולו, או בחיקם של שותפיו לקרון. יש אנשים שכל ספה, כורסא או שזלונג מעוררים בהם מחשבות אהבים; בי מעוררים רהיטים שופעים אלה מחשבות-קריאה. מבין האומות כולן, הבריטים הם צרכני הספרים הגדולים ביותר; על כן הם מייצרים את הכורסות הנוחות ביותר בעולם. תפוקת הרומאנים האנגליים גדלה בהתאמה עם תעשיית הריהוט הסלוני האנגלית. עוד לא ראיתי איש קורא בעודו אוחז משקולת או כשהוא מקפץ על רגל אחת. רק במקרים קיצוניים במיוחד קורא אדם בעמידה. אדם קורא זקוק לאיזון מרבי וליציבות. מרכז הכובד שלו חייב להיתמך כראוי.

מובן כי קיימות השקפות שונות בעניין הנוחות הגופנית. כנער אהבתי לקרוא בשכיבה על הבטן מתחת למיטה, ככל שהדבר נוגע בחומרי קריאה קשים או אסורים; בעוד שספרי הרפתקאות או יומני מסע יכולתי לחוות במלואם רק ביושבי על ענף מתנדנד של עץ מילה נאה, בצמרת דמוית ג'ונגל. את "אוהל הדוד תום" קראתי בעליית גג ספונת עץ, ואת "שלושת המוסקטרים" – ביושבי פשוק רגליים על מעקה. בחוויית הקריאה עזת-הרושם ביותר זכיתי בעודי מכורבל על השלב הגבוה ביותר בסולם; אך כבר איני זוכר איזה ספר היה זה. היום שוב לא הייתי פוצח בתרגילי התעמלות-קריאה כאלה; אף קשה לי יותר לקרוא ואיני יודע אל נכון מהי התנוחה הנכונה לקריאת – נניח – "תולדות הז'ירונדינים" לאלפונס דה למרטין, או לכתבי פרויד.

האדם הקורא מבקש את הבדידות; בראש ובראשונה כנראה מפני שבאותו רגע הוא חסר הגנה נגד כל אדם שנמצא בקרבתו, וכן מפני שקריאה היא עיסוק בלתי-חברתי בעליל. אם מישהו בקרבתכם שקוע בספר, אין הוא שוהה לצדכם כי אם במקום אחר לגמרי. אין לו כל עניין בכם, אין הוא קשור בכם – כי אם באנשים אחרים. האדם הקורא תמיד נרגן ביחסו אל מי שבדיוק אינו קורא; זה הקורא מעווה את פניו או מכווץ את מצחו, ואתם אינכם יודעים מדוע; הוא זר לכם כל כך עד שאתם תוהים מה דבר נורא עוללתם לו, שאתם ראויים לדחייה כזו של כל רעוּת והתרועעות. המבקש לקרוא, התבודד לך! כך זה בטוח יותר. זו הסיבה שאנשים בעלי אינסטינקט משפחתי חזק מקריאים בקול את הספרים שהם קוראים; בדרך לא ברורה הם ערים לאפשרות כי אילו קראו אותם בשקט, לעצמם, היו מתנתקים מחיק משפחתם.

עם כל הכבוד לספרות, בזאת יש להודות: הספר שזה עתה סיימנו לקראו מעורר בנו אותו רושם דק רגש שמעוררת בנו הצלחת שממנה סיימנו זה עתה לאכול. אנו מפנים אותה על מנת שלא נידרש להביט בה. רק אנשים רשלניים במיוחד, כמוני למשל, מניחים לספר להתגלגל לו במקום שבו הניחו אותו כשסיימו את קריאתו. אך דבר אינו גורם לנו בוז גדול יותר מעיתונים שקריאתם נסתיימה. אם אנו מבקשים להעליב מישהו כהלכה, אנחנו יכולים לומר לו שהוא מעניין אותנו כמו עיתון שסיימנו לקראו.

הקורא הראוי בולע את הספר באיטיות; הוא מתענג על כל ביס. הוא קורא שתי מלים פה ומשפט שלם שם, סופג אותו עד תום כמו פיינשמקר גדול שמעריך עוד מראש את המנה שתונח לפניו. לאחר שביתר את הספר, הוא פוצח בטקס הישיבה: הוא מתרפק לו, מצטנף בעצמו, מנסה להניח כאן את הראש ואת הרגליים שם, עד שלבסוף הוא מאשר: 'כן, עכשיו זה בסדר…'

נפלא הדבר, איך מתעוותים האנשים ומתפתלים כשהם קוראים ספרים.

לאחר שצ'כוסלובקיה סירבה לדרישה להעביר לידי היטלר את השטחים דוברי הגרמנית הסמוכים לגבול עם גרמניה, הציגו ממשלות בריטניה וצרפת אולטימטום לנשיא אדווארד בנש: צ'כוסלובקיה תיענה לדרישתו של היטלר, או שתלחם לבדה מול גרמניה ותישא בתוצאות. היה זה ב-21 בספטמבר 1938, הערב שלו הקדיש כנראה צ'אפק את תפילתו. צ'כוסלובקיה נכנעה לאולטימטום באותו היום. למחרת, ביום שבו פורסמה התפילה של צ'אפק בעיתון "לידובה נוביני", כבר הציג היטלר דרישות נוספות. הסכם מינכן נחתם ב-29 בספטמבר וסיפח רשמית את חבל הסודטים לגרמניה. צ'אפק הלך לעולמו פחות משלושה חודשים אחר כך. התרגום וההקדמה שלעיל פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בינואר 2011.

---

אלוהים, אתה שבראת את הארץ היפה הזו רואה את כאבנו ואת אכזבתנו; לך אין אנו צריכים לגלות את תחושותינו, וכיצד ראשינו שחים. לא בבושה; לנו אין על שום מה להתבייש, אף שהגורל מכה בנו במוט ברזל. לא אנו הם שנרמסו; לא אנו הם, שהפגינו רק מעט אומץ. אומתנו לא איבדה דבר מכבודה; רק מעט מגופה אבד לה. אנחנו כאדם שנלכד בין גלגלי שיניים; עם הכאב הראשון והנורא מכול, כבר הוא חש כי הוא חי. אומתנו חיה, והכאב האדיר שאנו חשים, הוא בדיוק שגורם לנו להבין עד כמה אדירים חיינו, עד כמה עמוקים.

אלוהים, אתה שבראת את האומה הזו, לך אין אנו צריכים לספר דבר; אך לבבותינו ושפתינו מעצמם מנסים לנסח לפחות לנו-לעצמנו את מה שלעולם אל לנו לאבד; כלומר, את האמונה. את האמונה בנו-עצמנו ובדברי-ימיך. מאמינים אנו כי לא עמדנו, אף לא נעמוד, בצד השוגה של ההיסטוריה. מאמינים אנו, כי בצידנו ובמאבקנו יש יותר עתיד, עוד יותר מן הדבר שיגדל ויישא פרי, משיש בצד האלימות והכוח הזמני. האמת חזקה מן הכוח, משום שהיא נצחית. אך גם ברגע הקשה הזה עלינו להבין את מחויבותנו, כי לא בידיים שלובות נמתין לעתיד. עוד הלאה נעבוד למען אומתנו, למען כוחה הפנימי ואחדותה. ככל שטובים יהיו אנשי אומתנו, כן ניטיב עם צידה הראוי של ההיסטוריה.

אפילו בגורלנו נמשכים דברי ימי עולם, ועוד הלאה יימשכו מתוך חיוניות אדירה ונאדרת. אל לנו להתיירא מן ההתפתחויות בעולם. היפוכו של דבר: כל מעשה אלימות מחוויר מול הצורך הכלל-אנושי בחירות, בשלום ובשוויון בין בני האדם ואומותיהם. רבות עלינו לעשות למען עצמנו, עלינו לאהוב עוד יותר את אומתנו, עוד יותר לאהוב בינינו; מאמינים אנו כי גם בכך, ובעיקר בכך, טמון תפקידנו בעולם: להפוך את עצמנו לאומה הראויה לעתיד טוב יותר מן הפרק האפל הנוכחי, הזמני, של ההיסטוריה האירופית.

אלוהים, אין אנו מבקשים ממך שתנקום את נקמתנו; אך מבקשים אנו כי בכל איש ואיש מאתנו תפיח  את רוח האמון והאמונה, וכי לא תניח לאיש להתייאש לשווא, אלא לחפש במה יוכל לסייע במשימותיה העתידיות של האומה הנצחית. אין אנו זקוקים עתה למיואשים. זקוקים אנו לאמונה. לכוח הפנימי אנו זקוקים. לאהבה היעילה אנו זקוקים, שתחזק אותנו פי עשר. אומה לעולם לא תהיה קטנה, כל עוד לא תניח לעצמה לסטות מאמונתה בעתיד, ומעבודתה למען ימים טובים יותר, שיבואו.

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפברואר 2012. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צ’אפק פרסם אותו ב-13 בפברואר 1929 ב”לידובה נוביני”.]

אלוהים, השולט בזמנים ובמזג האוויר, חוס נא כבר עלינו בני האדם, על החיות והצמחים, וטול מעלינו את הכפור הזה האכזר, קשה הלב, חסר הרחמים וקפוץ-היד, המשמיד את חיית השדה, וללא רחם מייסר את האדם בעבודתו.

רחם על הארנבים, על עובדי הרכבת, רחם על הדוורים, על השומרים, על החוגלות ועל שאר חיות השדה. שהרי אין כפור אלים זה הולם את הזמן המואר והתבוני שבו אנו חיים; רוחות מזרחיות אלה, חסרות עידון, אינן נושבות אל יעדן במקומותינו, אנו הפונים אל המערב; הלחץ הגבוה אינו הולם את הביתיות הצנועה שלנו. הב לנו הפשרת שלגים, למען תִּפָּקַח האדמה ותנץ שלגיות ופרחי כובע-הנזיר; הבא אלינו רוחות רכות וחמימות ממערב, המסלקות את השלגים ומבקעות את הקרח; גאל אותנו מכוויות הקור, מן השפעת ומגולשי הסקי, ועשה את שעשית בכל שנה מן השנים: שא ידך ואמור – הרף, מעתה אתחיל שוב פרק חדש.

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפסטמבר 2011. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צירפתי אז את ההקדמה הבאה:] ב-1 בינואר 1928 פרסם קארל צ'אפק את הפיליטון Kdybych בעיתון לידובה נוביני. הוא נדפס שוב בספר "לוח השנה" (Kalendář) שראה אור לראשונה ב-1940, אחרי מותו של צ'אפק, וכולל מבחר טקסטים פובליציסטיים על עונות השנה. אני מביא אותו כאן לקראת השנה העברית החדשה, בתרגומי ממהדורת 1983 של הספר, כרך 12 בסדרת כל כתבי קארל צ'אפק בהוצאת Československý spisovatel.

---

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור אלוהים — אבל לא, זה לא ילך, כי אלוהים הרי לא ישן לעולם. אז אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור פטרוס הקדוש, הייתי אומר לעצמי: "ומה אני אמור לעשות השנה בשביל הצ'כוסלובקים השדים-משחת האלה? הם הרי כופרים גמורים, ולפעמים – חזיז ורעם! – הם פשוט אספסוף כפוי-טובה; אבל משהו עוד יכול לצאת מהם. אני חושב שיש להם מזג אוויר קצת קשה מדי; אולי זו הסיבה שבגללה הם כל-כך זועפים וחמומי-מוח. בקיץ לוהט אצלם ויש סופות רעמים, והם עצבניים ונוהמים זה על זה; ובחורף הם קופאים עד כדי כך, שכל אחד חושב רק על עצמו ומתנהג אל הזולת כמו קרחון. זה הכול בגלל מזג האוויר. ובגלל זה שום דבר לא מוצא חן בעיניהם; בחורף קר להם מדי ובקיץ יותר מדי חם; אם משהו שחור, אז הוא שחור להם מדי, ואם משהו לבן, אז הוא יותר מדי לבן; שום דבר לא טוב בשבילם. הם פשוט התרגלו לכך בגלל מזג האוויר שלהם. אבל חכו, בני-בליעל, אני אעניק לכם מזג-אוויר נפלא כמו ליד הים; אתן לכם חורף נוח – עם שלג, זה ברור; כזה זיגוג מושלג, תאווה לעיניים – וקיץ מרנין עם שמש ורסס טל, ושיקח אותי השד אם לא אשנה אתכם! אם תהיו נוחים יותר זה לזה, יהיה לכם מזג אוויר נוח יותר; ואם אתם לא רוצים להתחיל, אז אתחיל אני. ויהיה אלוהים עמכם בשנה החדשה!"

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור ראש הממשלה, הייתי מאוד מופתע מזה, ובמבוכה הייתי משפשף את סנטרי ("אהה," הייתי אומר לעצמי, "אני מוכרח להתגלח"). אם הייתי מִתרגל, כעבור כמה רגעים, להשתנוּת הפלאית של קיומי, הייתי נשאר במיטה עוד כמה דקות, כמו שעשיתי כשעוד הייתי אזרח מן השורה; אבל כבר לא הייתי חוזר לישון, אלא מהרהר בערך כך: "חי נפשי, השנה עלינו לחגוג עשור לרפובליקה. אני יודע מה; אכנס את הקבינט ואומר: נערים, אשתקד מָשַלנו ועדיין זכרנו את אוסטריה; השנה עלינו למשול בסימן הרפובליקה. הביטו, בדרך זו או אחרת עלינו לחבר את הכול יחדיו: מחנה הימין ומחנה השמאל — הרי הם לא שווים כלום; הרפובליקה היא… כמו מעגל; והאם יש במעגל צד שמאל או ימין?" – בשלב זה היו עולים במוחי עוד טיעונים רבים, אבל הייתי שומר אותם לישיבת הקבינט; ואז הייתי קם ומקפיד – כדי שיהיה מזל טוב בשנה החדשה – לפסוע צעד ראשון ברגל ימין.

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור ראש העיר פראג, הייתי צופה רגע אל עתיד טוב יותר ואז הייתי אומר לעצמי: "נראה לי שהצ'אפק הזה צודק; כבר היינו צריכים להתחיל לטפל בעניין החגורה הירוקה סביב פראג. כשאני מדמיין ככה את שדרות העצים היפות הללו… ואת כרי הדשא לילדים… ופה ושם חורשות… נו כן, הבה ניגש לעבודה."

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור מיליונר, איש בעל אמצעים, הייתי אומר לעצמי: "כבר השנה 1928? אלוהים, איך שהזמן רץ! אין מה לעשות, השנה עליי להשקיע את כספי; עליי להקים או לייסד דבר מה לציון שנת העשור – אבל משהו בעל ערך. יש עוד להרהר בזאת; אבל כסף לשם כך יהיה, לכך כבר נדאג."

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה כאיש צעיר בן עשרים1, הייתי מסתובב לצד השני והייתי ממשיך לישון. ומה, שאני עוד אחשוב על משהו אחרי הסילבסטר?!

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור הכלבלבונת שלי מינדָה, הייתי מתגרד רגע ברגלי האחורית (כי היה לי על העורף כזה פרעוש צמא-דם), ואז הייתי אומר לעצמי: "השנה כבר לא אכעיס את אדוני, אצא החוצה כמו שצריך, לא אפזר עצמות במדרגות, אשמור על הניקיון, לא אישן על הספה, לא אתרוצץ בערוגות שבגינה –" ובשלב זה הייתי מקבל קוביית סוכר והייתי שמח בחיי עד בלי די.

Allen Ginsberg by Elsa Dorfman, CC BY-SA 3.0

אָפְנוֹת אָבִיב

יָרֵחַ מָלֵא מֵעַל מֶרְכַּז קְנִיּוֹת –
       בְּאוֹר שָׁקֵט שֶׁל חַלּוֹן רַאֲוָה
בֻּבַּת-הַתְּצוּגָה הָעֵירֻמָּה בּוֹחֶנֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ

בולדר, 1979

בְּעִקְבוֹת וּוִיטְמַן וּרֶזְנִיקוֹף

1
אֵיזוֹ הֲקָלָה

אִם יָד הָעֵט שֶׁלִּי הָיְתָה נִתְלֶשֶׁת בִּגְלַל מַשָּׂאִית עַל בְּרוֹדְוֵי
– אֵיזוֹ הֲקָלָה מִלִּכְתֹּב מִכְתָּבִים לַ נֶיְישֶן
לְהִתְוַכֵּחַ עֵם רוֹדָנִים, לְהִלָּחֵם בִּרְכִילוּת, אֶף.בִּי.אַי. –
שִׁירִים שֶׁלִּי יִצְבְּרוּ אָבָק בְּסִפְרִיּוֹת קֶנְזַס,
נַעֲרֵיחַוָּה מִתְבַּגְּרִים פּוֹתְחִים כְּרִיכוֹת סְפָרִים בְּיָדַיִם מְחֻצָּפוֹת.

2
לוֹאֶר אִיסְט סַיְיד

הָאִשָּׁה עֲגֻלַּת הַפַּרְצוּף הַזּוֹ, הִיא שׁוֹלֶטֶת בָּרְחוֹב עִם שְׁלֹשֶׁת הַכְּלָבִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלָּהּ,
צוֹוַחַת אֵלַי, מְבַּרְוֶזֶת עִם סַל הַקְּנִיּוֹת שֶׁלָּהּ לְאֹרֶךְ אַוֶונְיוּ בִּי
תּוֹפֶשֶׂת לִי תַּבֵּיצִים, "לָמָּה אַתָּה לֹא מְדַבֵּר אִתִּי?"
חוֹשֶׂפֶת אֶת שִׁנֶּיהָ בְּחִיּוּךְ, קוֹל חָזָק כְּמוֹ צוֹפָר שֶׁל טֶקְסִי,
"אִידְיוֹט גָּדוֹל... אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מְפֻרְסָם?" – מַזְכִּירָה לִי אֶת אִמָּא שֶׁלִּי.

29 באפריל, 1980
תורגם בדצמבר 2006

אֲנִי קָרְבָּן שֶׁל טֶלֶפוֹן

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁכַּב לִישֹׁן לַחְלֹם אֶת בְּאֵר הַמִּשְׁאֶלוֹת הוּא מְצַלְצֵל
"יֵשׁ לְךָ מַחֲזֶה חָדָשׁ לַתֵּאַטְרוֹן פְּשׁוּטְהָרֶגֶל?"
כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב בְּמַחְבַּרְתִּי שִׁיר הוּא מְצַלְצֵל
"בַּסְטֶר קִיטוֹן מִתַּחַת לְגַשֵּׁר בְּרוּקְלִין פִּנַּת פְרַנְקְפוּרְט וּפֶּרְל..."
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹלֵף אֵיבָר מַעֲמִיד אֶת הַזַּיִן אֶל יְרֵכַיִם שֶׁל מִישֶׁהוּ רָזֶה אוֹ שָׁמֵן, הוּא אוֹ הִיא
מִתְרוֹנֵן --- "בְּבַקָּשָׁה תּוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַכֶּלֶא... הַמִּשְׁטָרָה מִתְרַסֶּקֶת עָלָיו"
כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת כַּפְהַמָּרָק אֶל שְׂפָתַי, הַטֶּלֶפוֹן עַל הָרִצְפָּה מַתְחִיל לְגַרְגֵּר
"שָׁלוֹם זֶה אֲנִי --- אֲנִי בַּפַּרְק שְׁתֵּי בַּחוּרוֹת מֵאָיוֹוָה... שׁוּמָקוֹם לִישֹׁן אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה... הִכְנַסְתִּי לוֹ בַּלֶּסֶת"
כְּשֶׁאֲנִי מְהַרְהֵר בֶּעָשָׁן שֶׁזּוֹחֵל עַל הַגַּג מִחוּץ לַחַלּוֹן-הָרְחוֹב שֶׁלִּי מְטַהֵר בְּעֵינִי אֶת הַנֶּצַח מְתַצְפֵּת עַל טוּרֵי אֵדִים אֲפֹרִים בַּשָּׁמַיִם
רִינְג רִינְג "שָׁלוֹם זֶה אָדוֹן נִכְבָּד תִּהְיֶה מֹתֶק תְּסַיֵּם אֶת הַמָּנִיפֶסְט הַפּוֹלִיטִי שֶׁהִתְחַיַּבְתָּ"
כְּשֶׁאֲנִי מַאֲזִין לָרַדְיוֹ נְשִׂיאִים שׁוֹאֲגִים בְּקוֹמַת הַוְּעִידָה
הַטֶּלֶפוֹן גַּם מְדַנְדֵּן בְּ"בּוֹא מַהֵר לְהַארְלֶם אִתָּנוּ לִרְאוֹת אֶת הַמְּהוּמוֹת"
תָּמִיד הַטֶּלֶפוֹן מְחֻבָּר לְכָל לְבָבוֹת הָעוֹלָם פּוֹעֲמִים בְּאַחַת זוֹעֲקִים בַּעֲלִי הָלַךְ הֶחָבֵר שֶׁלִּי נֶעֱצַר לָעַד הַשִּׁירָה שֶׁלִּי נִדְחֲתָה
לָמָּה לֹא תָּבוֹא תְּמוּרַת כֶּסֶף וּבְבַקָּשָׁה לָמָּה לֹא תִּכְתֹּב אֵיזֶה חֲתִיכַת חָרָא
מַה שְׁלוֹמְךָ יַקִּירִי אַתָּה יָכֹל לָבוֹא לַאִיסְטְהַמְפְּטוֹן אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ רוֹחֲצִים בָּאוֹקְיָנוֹס אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ בּוֹדְדִים
וַאֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַמִּזְרוֹן חוֹכֵךְ $50 חֶשְׁבּוֹן טֶלֶפוֹן, מְרוֹשָׁשׁ, מְנֻמְנָם, לָחוּץ, הַלֵּב שֶׁלִּי מָלֵא חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּחַיְּגוֹת, הַמָּוֶתִים שֶׁלִּי, זִמְרַת פַּעֲמוֹנֵי טֶלֶפוֹן
מְצַלְצְלִים עִם שַׁחַר מְצַלְצְלִים כֹּל אַחַר הַצָּהֳרַיִם מְצַלְצְלִים בַּחֲצוֹת מְצַלְצְלִים עַכְשָׁו לְעוֹלָמְוָעֶד.

ניו יורק, 20 ביוני 1964