על "שנת הגנן" בתרגום רות בונדי
גרסה מלאה של הרשימה שפורסמה במדור הספרות של מעריב, 9 באפריל 2010
כמו רות בונדי באחרית הדבר שלה, גם את הרשימה הזו ראוי לפתוח בהבהרה, לראשונה בשמונה שנות כתיבה במדור הזה: הפעם אני כנראה משוחד. אני אוהב את קארֶל צ'אפק אהבת נפש; לטוב ולרע, הקדשתי את חיי האקדמיים לחקר יצירתו; ו"שנת הגנן" שלו, שרואה עכשיו אור בתרגום עברי, היה הראשון מספריו שקראתי, ומקום מיוחד שמור לו בלבי.
השפעתו של צ'אפק על התרבות הצ'כית ניכרת משנות העשרים ועד היום, שורדת שינויי טעם ותהפוכות פוליטיות. בשנות הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה, תחת שלטונו של תומאש גריק מסריק (הנשיא-הפילוסוף, שהיה לידידו הקרוב של הסופר) היה צ'אפק עבור הצ'כים כל מה שחלמו שהרפובליקה הצעירה שלהם תהייה: בורגני משכיל אבל קרוב לעם ונטוע היטב בשפה ובתרבות שזקפה ראש אחרי מאות שנות תרדמת; פטריוט, אבל גם איש העולם הגדול, טייל ומתרגם מחונן שהציג לצ'כים את גדולי השירה המודרניסטית הצרפתית; סופר רבגוני, מחזאי ופובליציסט, לא חסין מביקורת אבל בהחלט מישהו לשאת אליו עיניים; והומניסט – תואר שכפה עצמו עוד בחייו על יצירתו הספרותית, שתמונת העולם בה היא לעולם מורכבת מדי מכדי שתהיה "הומניסטית". בצ'כיה של ימינו צ'אפק הוא סימן דרך ומורה דרך, עודנו נקרא ופופולארי עד קנאה. באחת העליות-לרגל השנתיות לקברו בפראג, מצאתי שם, מונח בגשם למרגלות המצבה, מכתב מילד קטן שסיפר על אהבתו לספרי הילדים שכתב. סטודנטית לביולוגיה שפגשתי הקיץ באוניברסיטה של ברנו, סיפרה עד כמה הצ'כית של צ'אפק קריאה עבורה, ועד כמה "שנת הגנן" – כן! – אהוב עליה. לפני כשנתיים, במלאת שבעים שנה למותו, פרסם הסופר הצ'כי איוואן קלימה מאמר בעיתון "לידובה נוביני", בשם "קארל צ'אפק חי!", והדגים בדיוק עד כמה רלוונטי צ'אפק לחיי היומיום במאה העשרים ואחת. צ'אפק נוכח בתרבות הצ'כית באופן שכל סופר ישראלי בן ראשית המאה שעברה יכול רק לחלום עליו: נוכח ברחוב ועל המדפים, ולא רק באקדמיה. מעת לעת מתפרסמות כתבות גדולות עליו בעיתונים ובמגזינים. רק נסו לדמיין את שופמן או את אביגדור המאירי (שנולד חודשים ספורים אחרי צ'אפק) על שער המוסף לשבת.
כזה הוא צ'אפק בצ'כיה של היום. בכתיבתו המגוונת כל-כך, שנעה מפיליטונים אקטואליים, דרך סיפורים בלשיים ועד מדע בדיוני, יש בו משהו לכולם. ומה עם "שנת הגנן"? באופן מפתיע, מבין הספרים הרבים שכתב, זו כנראה יצירתו היחידה שזמינה לקוראי אנגלית וגרמנית כמעט ברציפות מאז שנות השלושים. יש רומאנים גדולים של צ'אפק (בראשם "קְרַקָטִיט" המוקדם, המהמם) שנדפסו באנגלית לאחרונה בשנות השלושים ומאז אינם זמינים עוד בתרגום. ובכל זאת נדמה ש"שנת הגנן" יוצא דופן בכתיבתו של צ'אפק. עד כדי כך יוצא דופן, שבלבל אפילו את ויליאם הארקינס, מחשובי החוקרים של יצירתו ושל ספרויות סלאביות בכלל, שהצליח רק לומר שזה ספר מצחיק מאוד, ואינטימי.
ובכן, ראשית מוטב לומר מה הספר איננו. אין זה ספר גינון, כפי שב"הארץ" כבר טעו (פעמיים) להגדירו. אין בו טיפים. זה ספר על התשוקה האנושית המגוחכת למשטר את העולם. ואין תמה: צ'אפק הוא מענקי החוקרים בספרות של מגבלות המין האנושי, ובניגוד לרוסים כבדי-הראש המחטטים בנפש, הוא עושה זאת בצעד קל, בדילוג ובשריקה שמסתירים תוגה גדולה. הוא הסופר האופסימיסטי הגדול ביותר, זה בטוח.
"שנת הגנן" הוא באמת ספר מקסים לגמרי, אולי היצירה המתוקה ביותר של צ'אפק. אבל מאחורי הפשטות – בסך-הכול סקירה של שנה אחת בחיי הגינה הביתית – מתגלה ספר מרתק מבחינה ספרותית-פילוסופית. כמי שהפיץ בעולם את המלה "רובוט" (ולא המציא אותה, כפי שרבים, ובכללם בונדי, טועים לספר; המצאת המילה שמורה ליוזף, אחיו הצייר של הסופר, שאיוריו מלווים גם את "שנת הגנן"), צ'אפק בונה כאן דגם ייחודי של הסובייקט האנושי, נדיר בקיצוניותו אפילו ביחס ליצירותיו הגדולות: מכונה אנושית שכרוכה לגמרי בעבודת הגינה, מכונת-גננוּת שאין לה תוחלת בלעדיה. אין ספק שהגינה היא מעשה ידי אדם הנהנה מטיפוחה; אבל צ'אפק מדגים וחוזר ומדגים לא רק כמה היא שולטת באדם, אלא גם כמה חיים ורצון חופשי יש בגינה כשלעצמה. כדי לטעון להומניזם בכתיבתו של צ'אפק, צריך להתעלם במפגיע
מ"שנת הגנן".
בדצמבר 1925, כארבע שנים לפני "שנת הגנן", פרסם צ'אפק בעיתון "לידובה נוביני" את הפיליטון הנפלא "בשבח הגמלוניים". באנשים שהכול נופל להם מהידיים זיהה צ'אפק כוח מיוחד למצוא חיים בעצמים דוממים. אך ב"שנת הגנן" החיים כבר ניתנים לעצמים עצמם. מהצינור שמשתולל כשמנסים לאחוז בו ועד שיחי הפטל שנודדים מגינתו של השכן, או אבטיח שעובר את הגדר, צ'אפק מזהה את התשוקה לתנועה ואת הרצון לעוצמה של כל הדברים שהאדם מנסה (בהאדרה עצמית ריקה מתוכן) למסגר ולמשטר.
יתרה מזאת: מכונת הגננות כלל אינה מותאמת לתפקידה. הפרקים שמתארים את הניסיון להתאים רגליים אנושיות לעבודות גננות, והפרק שבו מתייתר הגב האנושי, הם מן הפסגות הקומיות – והטרגיות – של "שנת הגנן". אם יש מקום לרסיס הומניזם בספר הזה הרי הוא כאן, כשהשעבוד דורש גם התאמה ומאפשר לאדם התעלות רגעית. ככלל, זהו טקסט של ענווה מול העולם: "החיים מורכבים יותר משיכול אדם לתאר", כותב צ'אפק, וממשיך להטיל על הגנן ריבוא דברים שאינו שולט בהם או מבינם, ממזג האוויר ועד ילדים.
הגינה תקבל כל שתדרוש, כי הגנן – וזו אבחנה מזהירה של צ'אפק – אינו מגדל פרחים, אלא אדמה. כמה ארוטית אהבתו של הגנן לאדמתו! "הוא חי שקוע בתוכה. הוא מקים לו את מצבת הזיכרון שלו בערמת קומפוסט". בהמשך מובלעת טענה גדולה יותר: שאולי רק במותו יגשים הגנן במלואה את התשוקה להזין את האדמה החמה והלחה, לטעום אותה ולחיות בתוכה.
הארקינס אולי התבלבל מכל זה, אבל "שנת הגנן" בהחלט מתפקד כחלק מיצירת צ'אפק כולה. אפשר לזהות כאן רעיונות שנמשכים מ"סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מכיס שני" – ספרי הסיפורים המזהירים שראו אור באותה שנה עם "שנת הגנן" (צ'אפק כתב מהר, והרבה): תשוקותיהם הפליליות של מגדלי קקטוסים (כמו ב"הקקטוס הגנוב"), השאיפה להיות הבעלים של כל מיני הצמחים, וההכרח להערים על בעליהם הנוכחיים ("צ'ינטמנים וציפורים"), המרדף אחר צמח נדיר ("הכריזנטמה הכחולה"), ובעיקר – תֶמה צ'אפקית חשובה – ההכרח להיות לא-מודע לשלטי אזהרה (כנ"ל).
26 פרקים יש בספר, אחד לכל חודש בשנה ולעבודת-הגינה השוטפת במהלכו; ועוד 14 פרקים, שכל אחד מהם מציע התבוננות ממוקדת בתחום אחר בחיי הגן, ומאפשר לצ'אפק לזקוף את ראשו הפילוסופי. חסיד של הפילוסופיה הפרגמטיסטית האמריקנית, ובמשך זמן רב גם חסיד גדול של אמריקה (אהבה שממנה עוד יתפכח מאוחר יותר) – צ'אפק מוכיח בפרקים האלה את כוחו כסופר למאה ה-21. קראו למשל את הפרק על חג העבודה: כמי שידע דבר או שניים על פרגמטיזם, ברור לצ'אפק עד כמה מטופש להלל את העבודה ולא את תוצריה. טולסטוי תפר בעצמו את נעליו, אבל אלה היו נעליים מכוערות ולא נוחות. עבודה צריכה להיעשות על ידי בעלי מקצוע, או כדי לאפשר קיום. עבודה לשם העבודה היא מלאכה לבטלה ותו לא.
לכן התרגום של רות בונדי אף הוא נפלא לגמרי, ועומד זקוף גם מול המקור הצ'כי. למעשה, התרגום הזה הוא בפירוש מפסגות יצירתה שלה, ובהחלט לא שכחתי את תרגומיה לקונדרה ולהאשק. עתה מותר לקוות כי פקיעתן לפני שנתיים של זכויות היוצרים על יצירותיו של צ'אפק תזמן לנו סוף-סוף הוצאה שתיקח על עצמה את תרגומן. משהו מפרי עטו תורגם לעברית כמעט מדי עשור מאז שנות הארבעים, בכפילויות רבות ולא אחת בהוצאות קטנות, לעתים בתרגום מגוחך עד מופרע. יוצאי דופן בולטים בתחום זה רות בונדי, שעבודה נאה (אם כי מילולית מדי, לפרקים) עשתה בקובץ הזערורי, בן שמונה סיפורים, שתרגמה לפני שנים ספורות עבור הוצאת "עם עובד" (ושהיה, עד עתה, הספר היחיד משל צ'אפק שעוד ניתן היה להשיג פה ושם); ודב קווסטלר המנוח, שבשנות השבעים תרגם באופן יעיל למדי מבחר סיפורים קצרים שכונסו בקובץ "האיש שידע לעופף" (אבל גם קווסטלר חטא לטקסטים פה ושם, למשל כשקיצץ את הסיפורים, חתך מהם את פתיחותיהם שנדמו לו בלתי-רלוונטיות). יותר מכל, אין ספק כי הגיע הזמן להפקיד את הטרילוגיה הצ'כית בידי מתרגם-אמן שיוכל לה: תרגום עוועים ראה אור ב-2001, וצ'אפק עודנו מתגלגל בקברו בעטיו. הגיעה העת להריק אל העברית את "קרקטיט" המורכב, האטומי-נבואי, מאוד-לא-צ'אפקי בארוטיקה שמוצאת בו ביטוי; ואת "ייסורי האל", ספר הסיפורים הראשון של צ'אפק, שבו כמה מן הסיפורים העגמומיים, הפילוסופיים והמטאפיסיים ביותר שכתב צ'אפק בחייו. גם מדף ספרי הילדים ישמח ודאי בתרגום ראוי של "דאשנקה" (תורגם לפני שנים),
ושל "תשע האגדות" שכתב צ'אפק – תשע אגדות שעד היום מרכיבות את אחד מספרי הילדים הפופולאריים בצ'כיה, ולא לחינם. מתוך הספר הזה תרגמה בונדי לפני שנים לא רבות את
האגדה הראשונה, אבל גם התרגום הזה ראה אור בהוצאה קטנה יחסית, שניכר, לטעמי, כי
לא השקיעה בעריכת-תרגום ראויה, וממילא ראוי לתרגם את הספר במלואו (הוא כולל גם סיפור אחד נהדר של האח יוזף).
על תרגום מבחר ממאמריו החדים של צ'אפק בענייני ספרות ותרבות אפשר ודאי רק לחלום – גם לאנגלית תורגמו מהם רק מעטים, אבל איזה עונג צפוי למי שיצליח להניח ידו עליהם. אפילו הפיליטונים של צ'אפק, רבים מהם יפה כוחם גם היום (והעיתון לידובה נוביני אכן מפרסם מדי יום א', באתר האינטרנט שלו, פיליטון צ'אפקי מראשית המאה). אז לקוות, אולי, מותר.
הרומאן המרהיב "המלחמה בסלמנדרות" – רומאן שהקדים את זמנו מבחינה תמטית ומבנית, בשימוש המופלא בפסטיש, בעירוב החדשני ופורץ-הדרך של ז'אנרים וסגנונות כתיבה – אפילו הוא, שתורגם ב-1991, אינו ניתן עוד להשגה בעברית. בעניינו מותר להזכיר כי אנשים רבים
מדי דאגו לחזור (פעמים רבות מדי) על הטענה שלפיה לא זכה צ'אפק בפרס נובל לספרות משום שמנהיג הסלמנדרות ברומאן הזכיר לשוודים יותר מדי את היטלר. בכלל, הרומאן הנבון הזה
זכה לפרשנויות עלובות להפליא, בין היתר כאילו יש בו איזו אלגוריה למאבק נאציזם. אלה שטויות מוחלטות, והטקסט עצמו – אם רק קוראים אותו קריאה זהירה – מבטל כל אפשרות לאנלוגיה ולקריאה מטפורית מושכלת ועקבית (גם אם צ'אפק טרח להבהיר שהוא עוסק בבעיות רלוונטיות לזמן כתיבתו). אולגה שיינפפלוגובה, רעייתו המעריצה של צ'אפק, כתבה שבשנת 1937 כבר היה צ'אפק מועמד פעמים מספר לפרס נובל, וכי באותה שנה רמזו לו השוודים שיזכה בפרס אם יכתוב טקסט חדש ש"לא יתקוף דבר ולא יתקוף איש" – אך צ'אפק סירב באמרו: "אני את עבודת הדוקטור שלי כבר גמרתי מזמן". אישית, תמיד נדמה לי שמוטב לחשוב מעט לפני שבולעים את השמועה הזו (אנקדוטה, אגב, שצוטטה מאז בידי רבים בארץ ובעולם, ושובשה לעילא), אם כי ייתכן שהרעיה יודעת מה היא אומרת. אגב, התרגום העברי ל"רומאן צ'כי", ספרה האוטוביוגרפי של שיינפפלוגובה, מוכיח שגם תרגום מופרך יכול לעבור בתוך המשפחה. די לקרוא את הקדמת המתרגם ההזויה, בעניין התעתיק הראוי של השם Karel, או את הערתו שמסבירה מדוע לא יכול היה לתעתק (!) את שם המקום Strž, כלומר סְטְרְז', כדי להבין עם מה בדיוק אנחנו מתעסקים כאן.
כך או כך, צ'אפק מת בחג המולד של 1938 (ולא בנובמבר, כמצוין באחרית הדבר הטובה שצירפה בונדי ל"שנת הגנן"), מדלקת ראות ואולי גם מהסכם מינכן. אבל המאה שלו היא המאה ה-21. קצרה היריעה מלהסביר עד כמה יפה תפישת העולם שלו לחיינו. ודווקא בגלל ייחודיותו בקורפוס הבלתי-נתפש של כתבי צ'אפק; דווקא בגלל שהוא עוסק, לכאורה, בעניינים לא-ספרותיים, "שנת הגנן" הוא מפתח יפהפה לעולם המסעיר, הגועש, מלא ההפתעות, שהותיר אחריו הסופר העצום הזה.
קארל צ'אפק, "שנת הגנן", מצ'כית: רות בונדי. הוצאת בבל, 134 עמ'