על קארל צ'אפק, בעקבות "שנת הגנן" - ובכלל

זוהי הגרסה המלאה לטקסט שפורסם עם צאת הספר "שנת הגנן" באתר האינטרנט "נענע", 21.4.2010

רומן צ’כי
יש תגובה אחת קבועה שאני מקבל ממי ששומע לראשונה שאני חוקר את הספרות הצ'כית של המאה העשרים, ובעיקר את יצירתו של קארֶל צ'אפק – אחד מענקי הרוח הצ'כים במחצית הראשונה של המאה. היא כרוכה בהטיה קלה של הראש, צמצום של העיניים, חיוך שבין מופתע למוקסם, ושאלה מנוסחת היטב: "באמת? למה דווקא?"

כששאלו את אדמונד הילארי למה טיפס על האוורסט, הוא ענה: "כי הוא שם". זו בהחלט התשובה הפשוטה ביותר, אם כי ככל שהדברים נוגעים לספרות הצ'כית, נדמה לי שגם אלה שיוצרים אותה יעדיפו לחשוב עליה כעל גבעה ירוקה ולא כעל הר גבוה מדי, שמתים בו. התשובה האמיתית היא, שמדובר באחת הספרויות המרתקות ביותר, כר פורח של סגנונות והשפעות, אילוצים והמצאות, שמלבלב באמצע היבשת הכבדה מכולן, בשפה שאיש אינו מבין, ומדי פעם שולח לעולם הגדול שמסביב איזו בדיחה מוצלחת או התבוננות מלאת-תוגה בחיים האלה, האבסורדיים.

במובנים רבים, קארֶל צ'אפק (שנולד ב-1890 ומת רק 48 שנה מאוחר יותר) הוא נציג מושלם של הספרות הצ'כית. הוא התנסה כמעט בכל ז'אנר אפשרי, כתב רומאנים, קבצי סיפורים, מחזות, אינספור טורים עיתונאיים ופיליטונים, ספרי ילדים וספרי מסעות, תרגם שירה וכתב ביקורות. הוא עירב ביצירותיו פילוסופיה וסאטירה, פרודיה ופסטיש; ובעיקר, הוא הסופר המפוכח ביותר שאני יכול להעלות על דעתי. רק קונדרה משתווה לו, אולי. זה הפיכחון שהופך את צ'אפק, בעיניי, לסופר מרכזי במאה ה-21, אפילו שהלך לעולמו יותר משישים שנה לפני שהמאה ה-21 החלה.

גם אם נתעלם מהפילוסופיות המורכבות, המאוד לא מובנות מאליהן, שעומדות מאחורי חלקים ניכרים מיצירתו (גם "שנת הגנן"), ברור שדבר אחד מעסיק את צ'אפק יותר מכל: השאלה מהי אמת, והאם אפשר להגיע אליה. במלים אחרות: האם אפשר באמת לדעת משהו. אבל צ'אפק תמיד מקורי: הוא בחן ז'אנרים רבים כל כך – מרומאן ריאליסטי לכאורה ("הורדובל") ועד מדע בדיוני (למשל המחזה "אֶר.אוּ.אֶר", או הרומאן "בית חרושת למוחלט"); מסיפורים קצרים ועד טקסטים פילוסופיים – ששאלת האמת והאפשרות לדעת מוצאת לעצמה כל הזמן ביטוי חדש.

במיוחד מדהימה העובדה שצ'אפק הצליח, כבר בשנים המוקדמות של המאה שעברה, לזהות את מה שהפילוסופיה המערבית מצליחה להבין לגמרי רק בעשורים האחרונים: שאין אמת מוחלטת; שהידע האנושי תמיד מוגבל; ושכל מה שהאדם יכול לעשות הוא לנסות להתמודד עם המעט שאפשר לדעת. מוכרחים להודות שהגיבורים של צ'אפק בדרך כלל אינם מצליחים להתמודד עם המעמסה הזו. הם נכנסים לבלבול שקשה להם להתמודד עמו, ולפעמים גם הקורא חייב להתבלבל איתם. אבל הבלבול הזה מעלה לפחות שאלה חיובית אחת: האם לא מוטב להתבלבל, מאשר לחיות בשקר הגדול של האמת?

השנים הנפלאות בזבל
הרבה לפני שוודרו ווילסון הפך לנשיא ארצות הברית, הוא כתב ספר על ספרות. בספטמבר 1913 כתב צ'אפק ביקורת לא קצרה על התרגום לגרמנית של הספר הזה, וכלל בה אבחנה פילוסופית שיש בה אולי משהו פשטני, ובכל זאת היא מעניינת: בעוד שאירופה נושאת על כתפיה כל העת את הנטל של ימי הביניים, כתב צ'אפק, הרי שלארצות-הברית בכלל לא היו ימי-ביניים. אפשר לטעון נגד צ'אפק שלארצות הברית יש כל מיני משאות כבדים משל עצמה; אבל ברור שהוא זיהה בה איזה חופש שקשה למצוא אותו באירופה. חופש כזה הוא ניסה לייבא גם אל תוך הספרות שלו עצמו. הסיפורים והרומאנים שכתב מנסים כל הזמן לחמוק מסטאטיות, בורחים מדברים קבועים – גם מבחינת הדמויות, גם מבחינת הקוראים. לאלה ולאלה קשה למצוא משהו יציב להיאחז בו. במקרים רבים זה מאוד מאוד מצחיק, אבל מצד שני קשה שלא לזהות משהו מדוכדך, "אירופי", שמזדחל מתחת להומור. הרי בואו נודה על האמת: זה קשה מאוד לחיות בלי שום דבר קבוע. גם כשהוא בשיאו ההומוריסטי – ובלי עין הרע, לצ'אפק יש הרבה שיאים הומוריסטיים – תמיד מרחף שם משהו מלנכולי. אפשר לומר אולי שאצל צ'אפק, כמו אצל קריס קריסטופרסון וג'ניס ג'ופלין, חופש פירושו שאין יותר מה לאבד. ואם אין מה לאבד, אז ממילא כבר מוטב לצחוק.

וזה העניין עם צ'אפק: הוא בהחלט יכול להיות קצת מדוכדך לעתים (למשל בספר הסיפורים הראשון שלו, ובוודאי שברומאנים הריאליסטיים), אבל הרבה פעמים הוא מצחיק עד כדי כך שנוח להתעלם (ודאי בקריאה הראשונה) מן הטיפשות המוחלטת של המין האנושי, כפי שהוא מוצג ביצירותיו. צ'אפק צוחק בטקסטים שלו על המדענים, שיודעים הכול ואינם נותנים לעובדות לבלבל אותם; על הימין הקפיטליסטי; על השמאל המרקסיסטי שרק מחפש הזדמנות להגן על איזה חלש; על הכנסייה ועל המשטרה, על גרפולוגים ועל שופטים, על האיש הפשוט ועל החקלאי העממי – כולם, בכל הזדמנות, תמיד מפספסים משהו בזמן שהם טוענים שהם מבינים מה קורה מסביבם. אני חושש שהדמויות של צ'אפק די מדוכאות, בסופו של דבר; אבל הקוראים שלו יכולים להרשות לעצמם ליהנות, מאחורי גבם של הגיבורים.

אני לא יודע אם אפשר לומר שצ'אפק מלמד אותנו משהו על עצמנו. זו תמיד נראית לי הכרזה בומבסטית מדי, שאומרת יותר על הקורא מאשר על הסיפור. אבל אפשר לומר שהוא מלמד אותנו משהו על העולם שבו אנו חיים. "שנת הגנן" – ספר מצחיק עד דמעות במלוא מובן המלה – קשור גם הוא להדגמה הבלתי-פוסקת של צ'אפק עד כמה אנחנו מעריכים את עצמנו יותר מכפי שראוי לנו. כן, הגנן מצליח לגדל גינה; אבל יש כל כך הרבה דברים שלא מסתדרים לו, וכל כך הרבה דרכים שבהן הגינה היא שמגדלת את הגנן, שההישג הזה שלו קצת מאבד מכוחו. ובכלל: לפחות בשלושה מהרומאנים שלו, המין האנושי עומד על סף כליון שמקורו בחוסר הבנה של העולם; ברומאן אחר, צ'אפק שואל מה בעצם אנחנו יכולים לדעת על אדם שנדמה לנו שהכרנו; ברומאן נוסף הוא בוחן את הוויתורים שאנחנו עושים כדי להקל על חיינו, רק כדי להיתקל, בסופו של דבר, בעוד קיר. תמיד יש כוחות גדולים מאתנו, אומר צ'אפק, ולעולם איננו מבינים אותם באמת.

כל אדם שמתיימר לטעון להבנה מסוימת של חיינו במאה ה-21 צריך, לדעתי, להחליט לאיזו אסכולה פרגאית הוא משתייך: האם הוא חלק מצבא המאמינים בקפקא שכותב בגרמנית, או שהוא הולך בעקבות צ'אפק הצ'כי. במלים אחרות: לבחור בין פסימיות שמוטת כתפיים, או להסכים, מתוך ההתבוננות מפוכחת ומדכדכת בעולם שסביב, דווקא לצחוק בקול גדול. לצחוק – גם אם הסוף, בשני המקרים, לא ממש משמח.