דניאלה הודרובה: בשתי הדרכים
הקדמה קצרה [פורסם בפייסבוק ב-13.8.2018]
הוצאות הספרים בישראל פחדניות. כמעט כולן; הגדולות בוודאי. הן לא באמת מחפשות ספרים טובים. הן ידברו אתכם במספרים בלבד. כמעט כל המו"לים בישראל עצלים. ספרות לא מעניינת אותם. אתם יודעים את כל זה. ובכל זאת, כדי שתקראו משהו חדש, אתם זקוקים להן. אני יכול להכיר טקסטים נפלאים, אבל ללא הוצאה לא אוכל להציג לכם אותם.
מזה שלוש שנים אני מחפש הוצאה שתוציא לאור את הספר "בשתי הדרכים" מאת דניאלה הודרובה. זה הטקסט הכי פיוטי ויפה שקראתי. כבר כתבתי עליו כאן, חפשו. עוד לא מצאתי הוצאה. לא שאני מתפלא. יש הוצאה שתרגמתי לה ספר שמכר שתי מהדורות. אבל עוד ספר של אותו סופר? לא, לא מכר טוב מספיק. אצל הוצאה אחרת, רומאן שלם בתרגומי שכב במגרה שמונה שנים (!), עד שהם איבדו את הזכויות לפרסם אותו בעברית. הוצאה אחרת החליטה לבטל את הוצאתו של ספר חשוב, שכבר תורגם ונערך ודומני שאפילו הוכן לדפוס, פשוט כי התחלפה שם העורכת הראשית. הקודמת היתה נהדרת. החדשה קצת מטומטמת.
אז אני לא הולך לספר לכם שוב על הודרובה, על פרוייקט החיים שלה, על הרומאן הזה. אני כן הולך לפרסם כאן פרק אחד מדי יום, במשך חמישה ימים. חשוב לקרוא אותם לפי הסדר, ומדי יום אקשר לפרקים הקודמים. אם תרצו עוד, אנא מכם - ראשית כל שתפו את הטקסט הזה. אחר כך כתבו למו"ל החביב עליכם. אם אתם המו"ל החביב עליכם, כתבו לי. בהצלחה לכולנו.
עדכון אפריל 2024: העדכון המשמח ביותר שאפשר לחשוב עליו. יצאנו לאור! הרומאן “בשתי הדרכים” ראה אור החודש בהוצאת אפרסמון, בצירוף פתח דבר והערות שלי, והקדמה קצרה שכתבה הודרובה במיוחד למהדורה העברית. אני מוחק את חמשת הפרקים שהופיעו כאן בעבר (מי שממש רוצה יכול עדיין למצוא אותם בפייסבוק). במקום זאת, אני מביא כאן את הפרק הראשון בגרסתו הסופית. על העריכה הנהדרת: דבורה נגבי.
החלון שבחדר הילדים
אָליצֶה דָווידוֹביצ'וֹבָה לא הייתה מעלה בדעתה כי חלון חדר הילדים שלה תלוי נמוך כל כך מעל בית הקברות אוֹלשאני — כה נמוך, עד שגוף יכול לעבור את המרחק בתוך פחות משתי שניות.
מישהו כמו מתאנח חלושות במזווה. אָליצֶה פוסעת פנימה ורואה: ליד השולחן יושבת סבתא ודמעות זולגות מעיניה. על השולחן פרושה מפת השבת. אולי מישהו עוד יעשה ממנה פעם שמלה, חושבת אָליצֶה, שמלת שבת.
— סבתא, מדוע את בוכה? שואלת אליצה, וסבתא דווידוביצ'ובה מצביעה על הפינה: אינך רואה? סבא מקלף בצל. — אבל סבא הרי... — ששש, סבתא דווידוביצ'ובה מניחה אצבע על שפתיה. נדמה כי סבא דווידוביץ', המקלף בצל בפינה, שמע היטב את הסתייגותה של אליצה, והוא צוחק ביובש. אליצה מבינה את טעותה, הגם שעד הרגע שבו פסעה אל המזווה ידעה אל נכון ובביטחון גמור כי סבא מת לפני שלושה חודשים; היא זכרה היטב איך חזר יום אחד מגברת סוֹשקוֹבָה, שאצלה נהג לשהות כבר שנים הרבה. סבא שב אל המזווה כדי למות, גופו היה מרוסק כולו אחרי שהגרמנים קשרו אותו אל לוח המתיחה ב'הגיבור' ושברו אותו על הגלגל. ואחר כך כבר לא יכול היה לזוז וסבתא טיפלה בו כמו בילד. כל בוקר, כשהלבישה את סבא, הוא איים עליה כי ילך שוב אל הגברת סוֹשקוֹבָה, אבל אחר כך השתתק תמיד ונותר לשבת עד הערב במקום שהניחה אותו סבתא, ורק היה לעיתים צוחק ביובש. הוא צחק גם אחר כך, כשהייתה מפשיטה אותו ומשכיבה אותו במיטה. ובצחוקו כמו רצה סבא דווידוביץ' לומר: גם ככה זה אבוד לךְ, שוב אלך אל הגברת סושקובה, בשביל לעשות לך דווקא אני אלך. אך הוא לא הלך לשום מקום כי הוא התבייש מהגברת סושקובה — עכשיו, כשהיה מעורר רחמים כל כך — ומלבד זאת, יהיה עליו לזחול לשם על ארבע.
אליצה לא ידעה איך לחזור בה מדבריה, והיא שאלה אפוא את סבתא דווידוביצ'ובה מדוע פרושֹה היום מפת השבת על השולחן. וסבתא התפלאה מאוד: האומנם שכחת, עלמתי, כי היום יבוא פּאבֶל סאנטנֶר כדי לבקש מסבא את ידך? הלוא הוא זה אשר הביא את הבצל, כשעבר כאן הבוקר. הוא שמַח כשאמרנו לו שאת מרגישה קצת יותר טוב.
אליצה דווידוביצ'ובה לא הבינה מה זה עלה בדעתה של סבתא דווידוביצ'ובה, כל העניין הזה עם פּאבֶל סאנטנֶר והבצל, פּאבֶל סאנטנֶר אומנם חיזר אחריה, אך לפני שבועיים נסע עם הטרנספורט. וגם אם במקרה היה כאן, אין סיכוי שהיה מביא עימו בצל. ומדוע זה יבוא לבקש את ידה מסבא, כשסבא כידוע... ופרט לכך לא הייתה אליצה בטוחה שפאבל סאנטנר רוצה לשאת אותה לאישה, הוא לא היה מאלה שחושבים על נישואין, הוא לא חשב על כך אפילו כשאחז את אליצה בחיקו לפני שנסע, זו היא שרצתה בכך, לא הוא, כי הוא במחשבותיו כבר היה במקום אחר לגמרי. וכשהביטה אליצה אחריו, לראותו הולך מעימה לאורך חומת בית הקברות אוֹלְשָאנִי, כשהביטה אחריו מבעד לחלון חדר הילדים, מחלון חדר־גיל־שמונה־עשרה שלה, הוא אפילו לא נשא אליה את עיניו.
סבתא דווידוביצ'ובה שבמזווה פצחה שוב ביפחות חרישיות, ואולי לא היה זה כלל בכי, אולי הייתה זו תפילת שבת. אליצה דווידוביצ'ובה סגרה אחריה את הדלת בזהירות. היא תהתה אם עליה ללבוש את שמלת התיאטרון שלה, או שמא מוטב לה להיות עירומה כשיבוא פאבל סאנטנר. הוא חזר, כנראה, אם הביא לסבתא דווידוביצ'ובה בצל, הוא כנראה באמת יבוא, אם סבתא דווידוביצ'ובה פרשה את מפת השבת וסבא דווידוביץ' שב מן המתים. נראה שבאמת יבוא לבקש את ידה, אף על פי שכל זה מוזר מאוד.
לבסוף החליטה ללבוש את השמלה. הצווארון הלבן התקמט מעט. השמלה הייתה תלויה בארון זמן רב מאוד, כי הייתה מלחמה ואליצה חדלה ללכת לתיאטרון; אבל לא היה כבר זמן לגהץ את הצווארון, פאבל סאנטנר עשוי לבוא בכל רגע. כעת התביישה מעט, אחרי מה שקרה ביניהם בפעם האחרונה; היא לא ידעה אם הסבה לו עונג, אם בכלל מצאה חן בעיניו, היא לא יפה בכלל, וכשתזדקן תהיה מכוערת כמו סבתא דווידוביצ'ובה. פאבל סאנטנר מן הסתם ער לכל זה ובכלל לא יבוא לבקש מסבא דווידוביץ' את ידה, מן הסתם חזר בו ואמר לעצמו שאליצה דווידוביצ'ובה אינה ראויה ליותר מן הבצל הזה — ואולי אפילו לבצל לא, אולי אפילו לא לבצל.
כבר החשיך והרחוב שלצד בית הקברות אולשאני עומד בשיממונו, איש אינו עובר בו. וסבתא דווידוביצ'ובה כבר השתתקה במזווה, ודאי הניחה את ראשה על מפת השבת ונרדמה, כי ההמתנה התארכה לה. ואילו הייתה עכשיו אליצה פוסעת פנימה, סבא דווידוביץ' כבר לא היה שם. — אל תגידי לי, סבתא, שהוא יצא דרך ארובת האור. ואף מן הבצל לא יוותרו שם עקבות, כי זה זמן רב שלא היה להם בצל, סבתא דווידוביצ'ובה סתם דיברה על כך אתמול, כמה שמחה הייתה לבשל לאליצה מרק, והוא בוודאי היה עושה לאליצה רק טוב, לו אך היה לה ראש בצל אחד, אפילו רק אחד.
*
פראו הֶרגֵסֶל הורתה לתפור לה שמלה ממפת השבת. פראו הֶרגֵסֶל בכלל לא ידעה שזו מפה לשבת, ושסבתא דווידוביצ'ובה פרשֹה אותה על השולחן ביום שבו — לראשונה מזה זמן רב — לבשה אליצה דווידוביצ'ובה את שמלת התיאטרון ועפה מבעד לחלון שבחדר הילדים שלה כדי לפגוש את פאבל סאנטנר. פראו הרגסל ידעה רק כי לפניה התגוררה בדירה משפחה יהודית, וכי מישהו מבני המשפחה קפץ מן החלון יום אחד לפני שהיו אמורים להתייצב לטרנספורט. פראו הרגסל אף הייתה שוכחת זאת מזמן, אלמלא שבה ועלתה באפה צחנת בצל. לשווא ניסתה לאוורר את החדר; רבות התלוננה באוזני הֶר הרגסל, פקיד בבית המשפט, כששכבו זה לצד זה בחדר שחלונותיו פונים אל בית הקברות אולשאני. — מריחים את זה כל הזמן, סירחון של בצל. הר הרגסל שב והסביר לה שהצחנה נשמרת ברהיטים ובקירות. — ובכלל, הם אכלו רק בצל כל היום?
אחרי המלחמה, בעיר יֶנה, כשפראו הרגסל נזכרה בשנות־פראג שלה, שבה ועלתה באפה צחנת הבצל החודרנית. היא נשאה אותה עימה כבר אז, כשעזבה בחופזה את פראג. היא חשה בה עולה אפילו מכתפי בנה הבכור רוּדי, כשהניחה עליו את ראשה. גם בנה נאפף בריח הבצל היהודי. כמו הרהיטים, גם בנה.