הרומאן “סירה מספר חמש” ראה אור בסלובקית בשנת 2010. אני מקווה שבשנה הקרובה נוכל להביאו לדפוס בתרגומי, בתיווך מרכז התרבות הסלובקי בירושלים. הקטע שמובא כאן, גרסה ראשונה מתוך התרגום בכתובים, תורגם לקראת פסטיבל “ליל הספרות”, שהתקיים בתל אביב זו השנה השלישית, בארגונו של המרכז הצ’כי. הנושא השנה היה “מילה שלה”.

---

אני אשמור לך עליהם, אמרתי. התכופפתי בזהירות מעל הפנים המקומטות. פשוט תלכי, אמרתי בחוסר סבלנות. אולי ביקשתי לעזור לה ואולי רק ריגשה אותי תחושת הכוח. באותו רגע יכולתי רק אני להיות לה לעזר. האישה היססה, ניסתה לסדר את השמיכה שנבעטה וחיפשה אחר המוצץ בסל העגלה המרופדת בחיתולים. שוב נשמע הקול, דחוף ורם, כאילו גם רמקול הפלסטיק בתחנה ידע כי עתה יש לעזור למישהו. לבסוף הכריעה, שלפה איזו חבילה מן התיק התלוי על ידית העגלה, עוד פעם אחת סקרה אותי ואת הילדים ורצה למעלה במדרגות. עוד שניות ספורות ואל התחנה פרצה הרכבת בשאון.

רכנתי מעל העגלה וסירקתי את שיערי אל מאחורי האוזן, שלא ידגדג את פני הילדים ולא יעצבן אותם. בחיתולים הלבנים נראו שתי הפנים כעוגות דובדבנים תפוחות, מונחות על מפית.

הייתי שמחה גם אני לשכב בחיתולים לבנים כאלה, מאולחשת בריח חלב, מושקטת באהבת־אם מתמדת, בשקט, בתמימות, בבוּרוּת מבורכת, בחושים שטרם התפתחו עד תום והם מגנים עליי עוד יותר משהם פותחים בפניי את העולם. הייתי מתכרבלת לכדור כמו חתלתול, טומנת את פניי בחיתול, ומעבירה את כל ילדותי בעגלת בטלת־תינוקות מיוחלת־כמעט. הייתי מתעוררת מבוגרת, מסוגלת לסרב, להתגונן ולהחליט החלטות מבלי להראות סימן. הייתי שמחה להתעורר אל תוך עולם אחר מזה שבמציאות. הייתי שמחה לנסות חיים אחרים. הייתי פוקחת את עיניי בבקתת הגן שלי, באור בוקר מנצנץ, מוקפת אינספור חפצים קטנים שסיפורים נקשרו בהם מתקופות אושר קצרות. מכל סכנה היו שומרים אותי כחיילים גבעולי עשב קשים, ששנים ארוכות לא כוסחו. גדר חיה הייתה מגינה עליי בענפים זקורים, פונים אל כל הכיוונים. אקצץ בהם ואקצר רק כשאוכל להתגונן בעצמי.

קינאתי בילדים על שאינם חייבים לדאוג לדבָר. אם הם רוצים דבר־מה, הם רק צריכים לבכות. תמיד יבוא מישהו. אבל לבכות בקול גדול זה קל; לא לבכות – זה מה שקשה. קשה לבלוע את העצב והפחד ואת הבדידות ואת אי־הוודאות, לשמור על פני־אבן ולהחניק הכול ורק בגלל שלא יאה, בגלל שלא נעים לאחרים, כי זה לא הרגע המתאים, לא זמן טוב, לא מצב־הרוח הראוי.

כשהעוללים מייללים, מתקבצת מיד כל המשפחה וכל אחד מנסה למצוא פתרון לרעב, לקור, לצרכים, להנאה, לכל מה שלא נוח. לפני שהילדים מתחילים לחשוב ולדבר, פוסקים כולם כי הבכי טבעי הוא, נורמלי, אפילו נחוץ כדי שכולם יבינו את הקטנטנים. בחיוך גדול אומרים: קדימה, קטנצ'יק, תצרח כמה שצריך, תאמן את הריאות האלה. אבל בלב כולם מייחלים שהבכי יהיה קצר ככל האפשר, השכנים עוד עלולים לחשוב שהמשפחה לא יודעת לטפל בצאצאה־שלה.

קינאתי בניקיונם, בחיתוליהם הלבנים, בשמיכה הרכה ובראשי־התיבות של שמותיהם, שנרקמים על בגדיהם בתפרים עדינים. דמיינתי את אִמותיהם, עמלות בערבים במחט ובחוט־רקמה, רכונות נרגשות מעל האותיות הקטנות – אותיות שנרקמות באהבה וכמו מלאך שומר הן יושבות על החיתולים ומזכירות לעולם את האלטרואיזם האימהי, את חוסר־אנוכיותה של האם הזו, שהרי במקום לכבס את חולצתה, לחפוף את שיערה ולנוח, היא רוקמת ראשי־תיבות. אולי הייתה זו עבודתה של סבתא, של סבתא מן האגדות, שימים שלמים היא יושבת ליד החלון ומקדישה לנכדיה את מלוא רגעי־צלילותה הנדירים ואת כל מיומנויותיה שאין להן שימוש אחר.

קינאתי בשינה השקטה, הכבדה, שהם יודעים לצלול אל תוכה בכל עת ובכל מקום שרק ירצו. הרי כולם שמחים כשהילדים ישנים. כדי שלא יתעוררו, פוסעים סביבם הכול על קצות האצבעות, הדלת סגורה־למחצה, הווילונות מורדים. קינאתי בהם, כי כולם רוחצים ידיים לפני שנוגעים בהם, ושום מבוגר מיוזע לא מזדחל אל עריסתם, לא מתפלש בשמיכותיהם הריחניות או מזיל להם מתוך שינה ריר צהבהב על מצעיהם.

הם היו קטנים כל כך, שאיש ודאי לא הציב להם תנאים בתמורה לאהבה. איש לא אמר להם: אם תהיו טובים, נאהב אתכם.

הצצתי בתיק התלוי על ידית העגלה. היו בו המוני דברים, תרמוס, אבקה לבנה במכלי פלסטיק שקופים, כוסות מדידה מפלסטיק, בגדים, חיתולים חד־פעמיים, תרופות כלשהן בבקבוקונים וטיפות אף עם טפטפת גומי. הכול היה נקי, ארוז להפליא בתיק הרך שהאישה שכחה לסגור. חשבתי: לכמה דברים זקוק כזה ילד קטן. אני לא סחבתי איתי כלום פרט לארנק ומפתחות, אפילו ממחטות לא.

מן התחנה נשפכו לפתע אנשים עמוסי תיקים וחבילות. דחפתי את העגלה מעט הצידה, עמוק יותר אל צלו של דוכן עיתונים, שאיש לא ייתקל בה ויעיר את הילדים. הבטתי היטב בכל אחד מן הנוסעים, אך האישה לא הייתה ביניהם. לא הצלחתי להיזכר לגמרי בפניה, למרות שהלכה רק לפני דקות ספורות, אבל הייתי מזהה אותה לפי חולצת הטריקו הקרועה. איש לא הבחין בנו, לא בי, אף לא בעגלה הגדולה. שניים־שלושה אנשים נעמדו לפני הדוכן, אך משהבחינו ברשת הסורגים המכסה את האשנב, עזבו מבלי לומר מילה. תוך רגע הייתה המדרכה ריקה, וגם המדרגות וגם המסדרון הארוך. שום סימן לאישה.

היא השאירה את שני ילדיה הקטנים לבדם. לפני תחנת הרכבת הדוחה, שאנשים מוזרים משוטטים בה, בצל דוכן העיתונים, בצל ההולך־וקטֵן ללא רחֵם.

השמש כבר צרבה את פניהם של הקטנים, ואלה החלו לזעוף ולהתכעס, אחד מהם תלש את המוצץ מפיו בתנועה לא־מיומנת, אקראית, השני החל למשוך בשלו בעוז. סובבתי את העגלה כדי שהשמש לא תכה בילדים, הסרתי את השמיכה וחשפתי את רגליהם הזעירות. הרגליים היו שמנמנות ולבנות, מלאות קפלים עמוקים, כאילו קשר אותן מישהו בחבל מתחת לברכיים. אחד הילדים פלט צרחה לפתע. זמן מה ניסיתי לנענע את העגלה היטב, לפסוע הלוך־ושוב לכאן ולשם ככל שהתיר הצל, אך ללא הועיל, הילדים רק ניתרו. רצתי במעלה המדרגות, הצצתי במסדרון, אך לא היה כל זכר לאישה. הרמקול בישר על בוא רכבת נוספת. חזרתי אל הילדים שנרגעו בינתיים, עתה רק התייפחו והניפו אגרופים. הרוח התגברה ורשרשה בעלי השיחים הנמוכים. הכנסתי את שתי אצבעותיי המורות אל כפות הידיים הזעירות, שנסגרו עליהן כצבת.

הרכבת עזבה. אך האישה לא שבה. הילדים שכבו והביטו בשמיים. מתחת למדרגות הפכה הרוח פחית בירה ריקה וגלגלה אותה בשאון גדול לרוחב המדרכה, ובתוך כך יצרו האלומיניום, הרוח והאספלט הגבשושי מין מלודיה מוזרה. האזנתי. הצליל היה נעים, הוא הזכיר לי גינה, כי קרקוש דומה היה נשמע לעתים קרובות מבעד לגדר, מאחת מגינות השכנים, כשהפחיות התלויות על העץ הבריחו זרזירים.

עמדתי מתחת לגרם המדרגות והבטתי במסדרון. הבנתי פתאום שכבר זמן רב לא יצא איש מן התחנה. זה היה מוזר, כי לפני כן, עוד בטרם הופיעה שם האישה עם העגלה, זלגו מן התחנה אנשים בלי קשר לשאלה אם עמדה רכבת על הרציף או לא. עתה נותרה התחנה ריקה, ואם בכל זאת היה שם מישהו, מוכרח היה לשבת היכן־שהוא בדממה על ספסל, או לשתות בירה, רכון על הדלפק. הזמן כמו עמד מלכת בתוך הרִיק. שמעתי היטב את הפחית הולמת בגבשושיות האספלט, שמעתי את הקרקוש שלא הופרע בדבר. שום רחש מן הרמקול, שום קול משרוקית, שום שקשוק גלגלים, הלמות פסיעות אדם, כלום, רק הפסקה שקטה לטובת הפחית. האישה עדיין לא באה. נדמה היה לי שכבר עברה שעה לפחות, אבל לא היה לי איך לבדוק, לא ידעתי מה השעה, גם לא מה הייתה השעה כשבאה הרכבת. לא היה לי טלפון, זה לא היה מקובל עדיין. אז מה עכשיו? יכולתי לעמוד מול תחנת הרכבת כמה שרק רציתי, הייתי מחזיקה מעמד ברעב ובצמא, אבל מה אם הילדים יהיו רעבים, ישתינו על עצמם או יתחילו להשתעמם? אם תכה בהם השמש, הם יקבלו מכה. ילדים קטנים שכוחים מפוחדים, מסוחררים במכת־שמש.

ורק אני, אני שיודעת היטב מה פירוש להישאר לבד, עם מעט מצרכים בשקית ניילון וצרור מפתחות בכיס, אני אהיה זו שתציל אותם. כי אם אני יודעת לדאוג לעצמי, לאימא ולאירנה, אדע לדאוג גם לילדים האלה. אני יכולה לקחת אותם למקום שבו לא יפריעו להם רכבות ומנועי מכוניות מתניעות – למקום שבו יוכלו להירגע. אני יודעת לדאוג לכול; אשגיח גם על אלה.

הפחית התגלגלה לאיטה על המדרכה וטרפה את ספקותיי. אם האישה לא תשוב בטרם תתגלגל הפחית אל רגליי, אקח מכאן את הילדים. ככה החלטתי.

הרומן "מטא" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת Host. את הפרק הראשון מתוכו תרגמתי עבור המרכז הצ'כי בת"א, לרגל אירועי "לילה פנטסטי" – סדרת ערבי ספרות בהשתתפות מרכזי התרבות האירופים בישראל. הוא מובא כאן באישור ההוצאה.

---

 גב הספר:
אנשי־על קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על. בעולם אחר הייתה לנקה קריזובה יכולה להיות גיבורת־על מן השורה. אלא שבעולם שבו היא חיה, אף אחד לא זקוק לאנשים בטייטס ובגלימה. במאה העשרים ואחת אין באמת ביקוש לציידי־פושעים חובבנים. לעומת זאת, אנשים מוכנים להרוג בשביל שואו וסקנדלים. וכך, בעוד שכולם סביבה בולעים כל מטא־סנסציה חדשה, לנקה חיה חיים רגילים כסטודנטית: היא ישנה כדי להעביר הנגאובר, מנמנמת בהרצאות, לא עונה לטלפונים מאימא ומדי פעם עוזרת לחברה לעבור מבחן הודות ליכולות־העל שלה. היא מעולם לא חשקה בתהילה, בתשומת לב טלוויזיונית או בגדודי מעריצים.

ובכל זאת, נראה שמעריץ אחד יש לה.

---

את הסיפור הזה אפשר להתחיל בהרבה דרכים. ובכנות, אני עוד לא יודעת באיזו מהן לבחור.

נקודת פתיחה מתבקשת היא כמובן הבוקר ההוא, כשהתעוררתי בחדר שלי עם הנגאובר מטורף ובחור זר במיטה. אבל אני לא רוצה שתקבלו רושם שזה אחד מהסיפורים האלה.

מהסיפורים האלה "על בחור ובחורה".

כי זה לא כזה סיפור.

אולי להתחיל... במה שקרה אז במחנה ליד הנחל? זו כנראה הנקודה הכי מוקדמת בכל העניין הזה: חמש הדקות המפחידות ביותר בילדותי התמימה, וסיפור־מקור של גיבורים, נבלים, של כוח גדול ואחריות גדולה. אבל...

זה לא סיפור כזה.

אז אתם יודעים מה? נתחיל בשאלה. בעצם שתיים. ואני מבקשת שתסגרו לרגע את הספר או את הקובץ פי.די.אף או אני לא יודעת במה אתם קוראים, ובאמת, אבל באמת תחשבו על שתי השאלות האלה, אוקיי?

אז.

אילו היה לכם איזשהו כוח על, איזה כוח הייתם רוצים?

ומה הייתם עושים איתו?

בחרתם?

תנו לי לנחש... לעוף? זה אחד הפופולאריים... ואיך לא, נכון? מי שיודע לעוף חופשי כמו ציפור, לא צריך לבזבז כסף על חופשי־חודשי.

מה עם קריאת מחשבות? זה בטוח חתיכת סכיזופרניה, אבל ברור. למעשה יש לנו פה בצ'כיה כמה קוראי מחשבות: למפורסם שבהם יש טוק־שואו פסיכי לגמרי והוא עושה מעצמו גלאי־שקר אנושי למרואיינים שלו. כל יום שני בשמונה וחצי הוא מגלה כמה רומנים, מחולל כמה גירושים ומגלה מי האבא האמיתי של מי. הוא מקבל על זה ערימה של כסף והוא המאמי הלאומי. הוא היה יכול לעבוד במשטרה או בשירות החשאי, אבל בתכל'ס אפילו זרועות הביטחון לא מגלגלות סכומים כמו תוכנית טלוויזיה נחותה.

על כל פנים... מה עוד? התחדשות־על של האיברים, ככה שלא תצטרכו לפחוד על החיים שלכם בכל לילה כשאתם נלחמים ברשע? לא עדיף כבר לתת למישהו לדקור אותך פעמיים בחודש בשידור חי בטלוויזיה, או לירות בך או לדרוס אותך? כי זה בדיוק מה שעושה אחד האינפלואנסרים הכי גדולים באינסטה הצ'כי. פוסט אחד שלו שווה פלוס מינוס מיליון קורונות. לעבור דרך קירות? בטוח יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם זה, אבל תאמינו לי ששום דבר מזה לא חוקי או משתלם כמו תוכנית ריאליטי חודרנית משלך, בלי קשר לזה שהקונספט ממצה את עצמו אחרי העונה הראשונה. ראיית רנטגן? במקרה הלכתי לחטיבה עם בחור כזה. בנוסף הייתה לו גם יכולת מדהימה לזכור מתי יש לאיזו קבוצה של הבנות שיעור התעמלות. עכשיו הוא עובד בביטחון בשדה תעופה, אז הוא לא הדוגמה הכי טובה למה שאני מנסה להסביר לכם, אבל נראה לי שאתם לפחות מבינים את הסיפוק שאני מרגישה כל פעם שאני נזכרת בזה.

הפואנטה היא, שגם אם הייתם רוצים יכולת לאכילת־על — לא שאני יכולה לדמיין שתרצו כזה דבר, אבל נגיד — החדשות הטובות הן שגם כזה בחור קיים: הוא בן חמש עשרה, יש לו שיניים מיהלומים וערוץ יוטיוב שבו הוא נוגס כל דבר שהספונסרים שולחים לו בצירוף צ'ק, ועל כל מחבת שהוא נושך הוא מקבל יותר כסף מהמשכורת ברוטו של אימא שלי.

אז תחשבו שוב, מה אכפת לכם.

אם היה לכם הכוח שאתם הכי רוצים, מה הייתם עושים?

הייתם לובשים גלימה וטייטס ויוצאים להציל את הפלנטה?

או הופכים לסנסציית האינטרנט הגדולה בעולם?

כי אתם יודעים מה הבעיה? לסנסציות יש ביקוש. ביקוש לגיבורים — לא, נוֹט סוֹ מאץ'. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדרך הביתה באיזה שוד בסמטה צדדית חשוכה? כמה פעמים בחיים שלכם עברתם ליד בית בוער ואישה שצועקת ליד הכניסה "הילד שלי שם"? שלא לדבר על זה שהצלת חיים — גם אם היה בה צורך אמיתי קבוע — באופן עקרוני היא לא ממש עניין מכניס.

אנשי־על — או אנשי־מטא, כמו שקוראים להם באופן רשמי — קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על.

אלה סלבריטאים מעולם הבידור.

בדיוק התחלתי ללכת לבית הספר כשהכול התפוצץ. זאת אומרת, זה לא שכל אנשי־המטא התחילו להתקיים בבת אחת... בשנים הראשונות, כשהכול התחיל, עוד הצלחתי לתזמן כמו שצריך את היציאות שלי לשירותים, אז על רוב מה שקרה באותה תקופה גם ככה שמעתי רק הרבה שנים מאוחר יותר.

ככל שאני יודעת, הראשון היה איזה טיפוס אחד מהודו.

כמובן שיש הרבה "ראשונים": רֶדיט מלא עבודות־בעיניים, כל מיני אנונימיים ממיליון מקומות בעולם מתחרים ביניהם מי ימצא את העדות הכי מוקדמת על פעילות של אנשי־מטא. נראה לי שמדובר בווידאו של הבחור הזה שמרים גרוטאה של רכב. זה קרה עוד לפני שיוטיוב היה קיים, אז זה הסתובב ברשת ב...

אהמ...

אוקיי, אני באמת לא יודעת במה אנשים צפו לפני שהיה יוטיוב, אבל בקיצור: אנשים ראו את זה, צחקו, וחשבו לעצמם: איך שהטכנולוגיה מתקדמת, אפילו בחורים שמצלמים את עצמם במה שהוא בבירור מצלמה יד שנייה יכולים לעשות כאלה קסמים עם אפקטים, שזה נראה כאילו השחיף ממש מרים אוטו שלם מעל הראש. הם לא העלו בדעתם שהם באמת עדים למשהו שיכול לשנות את כל העולם מהיסוד.

הם הרי לא יצאו מדעתם.

ברשת אפשר למצוא מלא סיפורים כאלה. ויכול להיות שאפילו קצת חבל לי שלא נולדתי חמש שנים קודם ולא יכולתי לחוות את זה. אחד מהסרטונים האהובים עליי הוא זה של הסיני ששדד את הבנק הלאומי באמצעות טלפורטציה. הוא צילם את הכול והפיץ את הווידאו לכל העולם, אבל הבנק כמובן לא היה יכול להכריז אז ששדד אותו מישהו שמסוגל לשגר את עצמו ממקום למקום. אז הם התעקשו שמדובר במתיחה.

בטח לא תופתעו לשמוע שעדיין לא מצאו אותו.

אני באמת חושבת שאז, שנייה לפני שזה התפוצץ, אז זה בטח היה הכי קורע. כל סוד הרי מאבד מהקסם שלו כשאתם מגלים איך עושים אותו.

והגילוי הזה היה כל חמש עשרה דקות התהילה שהמדינה הקטנה שלנו, המדינה הלא־חשובה שלנו, הצליחה לסחוט מהמָיינדפָאק הגלובאלי הזה.

זה קרה כשהבן של איזה סטניסלב פוריזק מוויסוצ'ינה שלף מצלמת וידאו מהמגירה ורובה מהאסם, כיוון את שניהם אל אבא שלו, ולחץ.

הווידאו הזה כמובן כבר מזמן ביוטיוב. בפעם הראשונה ראיתי אותו במסיבת פיג'מות אצל חברה מהיסודי, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. אני כן זוכרת אבל איך קברתי את הראש בשמיכה כשהסרט התמקד בדמותו של מר פוריזק, עומד באוברול כחול לפני שער האסם, ועם מבט לגמרי פלגמטי על הפרצוף פושט את ידיו לצדדים, בזמן שהבן שלו, שלגמרי יכול היה להיות בגיל שלנו אז, מצמיד בלי הרבה כישרון את הכת לכתף ויורה בו ישר באמצע החזה.

אני זוכרת איך שאר הבנות בחדר צווחו בהתרגשות ואיך אחת מהן הצליחה בסוף לשלוף את הראש שלי מהשמיכה בדיוק ברגע שהמצלמה התמקדה בחזה של מר פוריזק, שרוקן מהאוברול המרוטש שלו כדורי עופרת מרוסקים.

מובן שזה אחד הסיפורים הכי מבוקשים — ובגלל זה גם הכי מסולפים — של המציאות שלנו, אז קראתי עשרות גרסאות שונות פחות או יותר של מה שקרה אחר כך. אבל אם נסכים לא להיצמד יותר מדי לפרטים, אז זה קרה ככה:

מישהו הדליף את הווידאו.

משלחת של שירות הביטחון הכללי באה לקחת את מר פוריזק, ובמשך שבוע אפילו המשפחה שלו לא שמעה ממנו.

וכשהוא הופיע שוב מול עדשותיהן של מצלמות הטלוויזיה, זו הייתה הפּצצה התקשורתית של המאה ה־21: גיבורי־על קיימים והראשון ביניהם הוא נהג טרקטור מוויסוצ'ינה.

מסיבת העיתונאים שבה הכריזו על כך היא עד היום הווידאו השני־הכי־נצפה ביוטיוב — ישר אחרי הקליפ דאנס הספרדי מהקיץ שעבר, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו. ואם אתם שואלים אותי, אז זה מאה אחוז בגלל הפרצוף המסכן של סטניסלב פוריזק, שנראה כל הזמן כאילו מכבסים שם סיפורים לא נעימים מהילדות שלו, ולא את העובדה שהעור שלו עמיד בפני פגיעת כדורי עופרת שנעים במהירות של חמש מאות מטר בשנייה.

ומהר מאוד התחילו אנשי־מטא לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. כולם השתגעו מזה. ברור. היה זמן שזה נראה כאילו יהיה שלום עולמי פשוט בזכות העובדה שכולם בשוק מזה שבקומיק־קון השנה יהיו אוונג'רז אמיתיים.

העולם הזה, שאף אחד לא חשב שיכול עוד להפתיע איכשהו, השתנה מהיסוד בתוך שבועות.

לטוב? לרע? לא יודעת. איך אני בכלל אמורה לשפוט? כמה אתם זוכרים מגיל שבע? אני הרי נולדתי לעולם הזה.

אלה שנולדו דור אחד קודם לכן... להם העולם התהפך ככה פתאום באמצע החיים.

בשנים הראשונות קרו מלא דברים מטורפים. כתות דתיות, סינדיקטים אקטיביסטיים... העולם נעמד על הראש ועוד עשה סלטות. אבל אחר כך... אחר כך זה נרגע.

את פוריזק ודומיו פחות או יותר בלעה האדמה — הוא עצמו עוד עשה כל מיני עבודות צדקה, ביקר ילדים בבתי חולים וכאלה, אבל היה די ברור שזו לא כוס התה שלו. הדור הצעיר תפס את המקום שלו: הדור שידע מה זה אינטרנט וכמה הם יכולים לקבל על סלפי אחד עם איזה ילד בכיסא גלגלים. הדור הצעיר תפס את ההגה ויצא לעצב את העתיד.

ואת מקום הפחד מהעובדה שלאחד מכל מאה אלף איש יש יכולות שסותרות את כללי הפיזיקה, החליפה התמיהה מכך ששאר התשעים־ותשעה אלף תשע מאות תשעים ותשעה נורמלים יכולים להדליק טלוויזיה בערב או לפתוח פייסבוק ולהשתומם מהעובדה שאחרי מילניומים שלמים של ציוויליזציה אנושית היה להם המזל להיוולד לרגע ההיסטורי הזה, שבו החלו להתרחש ניסים; לעידן שאפשר לתקוע למישהו סכין ביד ולראות את הפצע מחלים לנגד עיניך. ואז לקבל חתימה על החזה מאותה יד עצמה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להשיג כרטיס לערב הגאלה של ערוץ 12.

אני זוכרת ערב אחד.

אני זוכרת אותו בדיוק מרבי. זה היה 25 בינואר 2008, הייתי בת אחת עשרה, שכבתי על הספה בסלון, השמיכה נוגעת לי בסנטר, הרגשתי הכי רע בעולם ובהיתי בחלל שלפני הטלוויזיה, ששידרה את אמת או בדיה — הדבר הזה עם קורא המחשבות — ובערך באמצע התוכנית בא הביתה אבא.

זה היה בימים שהוא עוד גר איתנו.

הוא נשען על הספה ובמשך כמה רגעים בהה בטלוויזיה בשתיקה. כשאני חושבת על זה בדיעבד נראה לי שפשוט עבר עליו יום קשה, אחד מאלה שאתם רק רוצים שמישהו יוציא מכם את האוויר כמו ממזרון מתנפח וידחוף אתכם לאיזו פינה. אבל אז באותו ערב רק שמעתי אבי האהוב ממלמל בעצבנות:

"אהבתי את זה יותר כשהכול היה כמו פעם. כשאנשים עוד היו נורמליים".

ואני בת האחת העשרה שיהקה, העיפה מעליה את השמיכה ומיהרה לנעול את עצמה בחדר עם דמעות בעיניים.

בכיתי כל הלילה עד שהשמש עלתה. כי בדיוק באותו היום גיליתי, שאני לא נורמלית.

חיים ציגאן הוא שם העט של קרול אפרים סידון, סופר ומחזאי שספריו “חלום על אבי” ו”חלום עליי” הפכו בשנות השבעים לספרי פולחן ולקולו של דור. קרול סידון הוא גם רבה הראשי של צ’כיה, חובב גדול של ספרות מד”ב ועולמות חלופיים. בשנת 2014 הוא הפתיע את עולם הספרות הצ’כי ברומאן האדיר “שיטת אלטשול”, הכרך הראשון בסדרה בת ארבעה ספרים. עוד על סידון ועל פרשת חיים ציגאן אפשר לקרוא בכתבתו הנהדרת של יוני רז פורטוגלי במוסף כלכליסט. בשנת 2019 זכה סידון בפרס המדינה לספרות, ובעקבות זכייתו שוחחתי עליו עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית “מה שכרוך” - ראו למטה. לבקשתו של סידון תרגמתי בשנת 2015 פרק מן הרומאן, ואני מביא אותו כאן. בשנת 2019 העלה תאטרון מלנקי בתל אביב קריאה מבוימת של “שפירא”, המחזה הידוע ביותר של סידון, גם כן בתרגומי.

---

הלוויה יהודית, מתוך “שיטת אלטשול”

מעטים נסעו באותו ליל דצמבר ברכבת הבינלאומית המהירה שחצתה את צ'כוסלובקיה הקומוניסטית. בקרון המחלקה הראשונה ישבו לכל היותר חמישה נוסעים, ובשאר המחלקות לא יותר מחמישה עשר נוספים. באחד מתאי המחלקה השנייה, שמוקמה לפני קרון המסעדה, ישבו יחדיו שני גברים. ליד החלון, בעניבה אדומה מעוטרת כוכבים בכחול-בהיר, ישב צעיר שהיה בדרכו חזרה מביקור אצל אמו באיטליה; ומולו, בחולצת פסים כחולה ששרווליה מופשלים, רגליו מחוץ לנעליו החומות, ישב מירֶק צְ'טְוֶרָאק. הוא היה גבר חייכן בן שישים וחמש ששערו צהבהב ועל ידיו נמשים זהובים כפירורי לחם על קרפיון של חג המולד. הוא גלגל והפשיל את מכנסיו האפורים המגוהצים, כדי לשמור על קפליהם, ורגליו הגרובות גרביים כחולים נחו על המושב שמולו, לא רחוק מן הצעיר. את מקטורנו תלה לצדו על קולב מתקפל. כסוכן נוסע ראוי לשמו בתחום הבדים, היה תמיד מוקפד ומסודר. הוא חזר עתה מן הקונגרס היהודי בבאזל, שבו דנו רבנים בנושאים שאותם לא הבין ושממילא לא היו מעניינו. אבל מישהו מהקהילה היהודית הרי חייב להשתתף באירועים כאלה במערב, והדבר לא באמת סיבך לו את החיים יותר מדי. אלא שכעת ניסה להירדם.

כחצי שעה לאחר שיצאה הרכבת ממינכן החל הצעיר שליד החלון להתפתל. "אלוהים, איך שאני צמא!" הוא נאנח, "איך שמתחשק לי בירה!"

צ'טווראק לא אמר דבר ורק בחן בעפעפיים סגורים למחצה את הצעיר, שחיטט בארנקו.

"אדון, כמה יכולה לעלות בירה בקרון המסעדה?"

"חמישה מארקים," ענה צ'טווראק מבלי לפקוח את עיניו.

"אפשר לחיות עם זה," אמר הצעיר. "בירה אחת ואני חוזר. תשים לי עין על המזוודה?"

"כמובן."

הצעיר תחב את הארנק אל כיס החזה והתרומם. צ'טווראק אסף את רגליו תחתיו כדי שיוכל לעבור, אבל הצעיר התיישב שוב.

"לא, אני לא משלם שלוש מאות קורונות על בירה," חלק עמו את מחשבותיו. "אני אחכה עד שנגיע לפילזן ושם אשתה בירת פְּרַאזְדְרוֹי בעשרים!"

עד תחנת חֶבּ – הראשונה מעבר למסך הברזל – היו לו עוד שני התקפים כאלה, ובחבּ עצמה התקף שלישי ורביעי, מכיוון שהרכבת עמדה שם זמן רב בתחנה. בכל זאת התגבר בכל פעם ושב והתיישב במילים: "אחכה עד פילזן".

בשעה עשר בערב נכנסה הרכבת הבינלאומית המהירה אל תחנת פילזן. הצעיר זינק אל המסדרון שבין התאים, פתח את החלון והתכופף החוצה בקוצר רוח. אלא שהתחנה המוארת-בחסכנות היתה ריקה מאדם. על קירותיו של אולם הנוסעים תלויות היו כרזות אדומות ועליהן, באותיות צהובות, סיסמאות בדבר ידידוּת הנצח עם ברית המועצות. אך הקיוסקים שבהם מכרו בירה היו סגורים, והמלצרים ממסעדת התחנה, שאותם ראה בחלומו צועדים ושוב על הרציף, נושאים מגשים עמוסי כוסות מטוללות של בירה זהובה, לא נראו עתה בשום מקום. נדרש לצעיר רק חודש אחד בעולם הנורמלי, חשב צ'טווראק, וכבר שכח היכן ביתו.

הוא התרחק מן החלון במסדרון והכריז בהלם: "פילזן – עיר הבירה!"

צ'טווראק נעל את נעליו ויצא אליו אל המסדרון.

"בעוד שעה תהיה בפראג," ניחם אותו בעודו מביט בשני חיילים חמושים שהובילו אזרח על רציף התחנה. האיש אחז מזוודה בידו האחת, בשנייה החזיק רשמקול ועל ראשו היתה כיפה סרוגה. כשהבין לבסוף את מי הם מובילים, נסוג צ'טווראק במהירות מן החלון אל הקרון, כדי שלא יבחינו בו מבחוץ.

"הם כנראה תפסו את הבחור הזה ברכבת שלנו," נכנס הצעיר אחריו אל תוך התא והניד בראשו בצחוק. "הוא לא אידיוט? להיות נוסע סמוי ברכבת מהקפיטליזם אל הסוציאליזם?"

צ'טווראק החיוור הביט בו ברחמים. "נו," אמר, "אנחנו עוד היינו צריכים לשלם על הכרטיס".

כל הלילה חקרו בפילזן את משה, אבל לא הוציאו ממנו שום דבר פרט לכך שאשתו נפטרה והוא נוסע להלווייתה. ביום המחרת לקחו אותו לפראג וחקרו אותו שוב עוד פעמים רבות. הסגן ואגנר, שהכיר אותו הכי הרבה זמן, היה משוכנע שבלומנדורף סובל מלקות שכלית, אבל אין פירושו של דבר שהוא לא הציג לו שוב ושוב את אותן השאלות, עבור איזה שירות חשאי הוא עובד. גם הפסיכולוג שנקרא למקום הסיק בסבירות הגבוהה ביותר האפשרית כי בלומנדורף אינו משקר. הוא העיד ללא כחל ושרק על התנאים במחנה הפליטים בקרלסרוּהֶה ועל כל החקירות שעבר מאז שהגיע לגרמניה. על פי מידע שנמסר להם ממקורות אחרים, היתה עדותו אמת. בכל זאת אי אפשר היה לשלול את האפשרות כי הנאיביות שלו היא רק העמדת פנים, ושהלכה למעשה נשלח בחזרה אל הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'כוסלובקיה בידי השירות החשאי האמריקאי, הגרמני או הישראלי.

ככל שהדבר נוגע למשה, הוא כבר תכנן מראש את הקרב על קבורתה היהודית של רעייתו, והדברים התפתחו בדיוק כפי שדמיין. הוא הניח שימצאו אותו בקרון, ואלמלא הריח אותו הכלב היה בהכרח מסגיר את עצמו. הוא ניסה לנצל את החקירות כדי לשמוע מוואגנר כיצד מתה לודמילה ואם אין מישהו שאחראי למותה. רמיזות כאלה לא נשאו חן בעיני ואגנר: הוא עצמו עשה למענה כל שהיה ביכולתו. הוא הורה להעביר אותה מבית החולים במוטול אל בית החולים הצבאי בסטר'שוביצה, שבו מטופלים רק אח"מים והוא מצויד במיטב המכשירים המודרניים, אך הכול היה לשווא. "הלוא הבטחתי לך שנדאג לאשתך," הביט בו בעיני אלכוהוליסט לחות, "ואנחנו מקיימים את הבטחותינו".

היתה זו בעיה שהדרג הנמוך פשוט לא ידע להתמודד עמה. בלומנדורף היגר לגרמניה כחוק, כך שלא היה אפשר לתפור לו סעיף של יציאה בלתי חוקית מן הרפובליקה. אך הוא לא היה כבר אזרח צ'כוסלובקיה, וכך – חרף העובדה שביקש מקלט פוליטי בארץ קפיטליסטית – גם לא יכלו לתפור לו בגידה. חציית הגבול בניגוד לחוק על ידי אזרח זר בהיעדר אישור רשמי וללא ויזה בתוקף – זה עשוי היה לפתוח פתח לגירוש, אלא שהוא לא היה אזרח של אף מדינה והם לא יכלו לשלוח אותו לגרמניה, שכן טרם קיבל שם מקלט. הדבר היחיד שיכלו להדביק לו היתה נסיעה בשחור ממעבר הגבול עד חב, ששם שלפו אותו מתחת למושבי המחלקה הראשונה...

ההתרחשויות סביב שובו אילצו את אנשי הפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית להיפגש בדחיפות ולהחליט מה לעשות. בסופו של דבר נתקבלה הצעתו של הפסיכולוג החברתי אוז'דניק: ינהגו בו כבסוכן של השירות החשאי הצ'כוסלובקי שנקרא בחזרה אל המולדת לאחר שביצע את משימתו, ועל האֶס.טֶה.בֶּה הוטל להכין את בלומנדורף לקראת השימוש שייעשה בו בתקשורת.

כשסיפר לו על כך ואגנר, התעקש משה ביתר-שאת כי יסכים לכך אך בתנאי שרעייתו לא תישרף כפי שמבקש אביה, אלא תיקבר באדמת בית הקברות היהודי החדש אשר ברובע אוֹלְשַאנִי. בסופו של דבר נענו לבקשתו, אך ההלוויה נקבעה רק ל-2 בינואר, אחרי שמשה יתייצב מול המצלמות וידווח על התנאים האיומים במחנה הפליטים אשר בקארלסרוהה, ועל התנהלותם האכזרית של הפקידים הגרמנים והאמריקנים בעניינו של הצ'כי המבקש מקלט פוליטי. הוא שוחרר מבית המאסר ברוזיניה ביום שני, מפני שביום ראשון חל ראש השנה הנוצרי, ולא ראוי היה לשחררו לפני שידור התוכנית שנועדה להניא אנשים מהגירה. אחרי שבדקו את החפצים שבמזוודתו חקרו אותו עוד בעניין התפילין, והוא סיפר להם שוב שנועדו לתפילה. כשנפרדו, בישר לו ואגנר כי יוכל להמשיך ולהשתמש בדירתו, וכי הוא ידאג לכך שמשה יירשם כשוכר. המפתח היה בינתיים בידי חמיו של משה, שהתגורר בדירה מאז מתה בתו. אחר כך החתים ואגנר את משה על הסכם שתיקה וליווה אותו למטה אל הכניסה. רק שם מסר לידיו את תעודת הזהות החדשה שלו. הופיעה בה התמונה שצולמה כשעוכב בפילזן.

"אל תשכח לחתום על התעודה," עיווה ואגנר את פניו בזלזול, "ולהתראות אחר הצהריים".

משה עמד לפני בית הכלא. הוא חשב ללכת לארוחת צהריים במסעדת הקהילה היהודית ולאכול סוף סוף כמו שצריך. בתא המעצר אכל רק לחם, ושלה כופתאות מתוך רוטב. קודם כל שטף אותן במים מן הברז שזרם לשירותים, ואחר כך ניגב אותן בשרוול. אך כשדמיין לעצמו איך יסתכלו עליו כולם בקהילה, עבר לו התיאבון. כל החברים והמכרים יראו בו מרגל קומוניסטי והוא אפילו לא יוכל לשכנע אותם בטעותם. על כן הלך ברגל עם מזוודתו ועם הרשמקול אל מרכז העיר. הדרך מרוזיניה היתה ארוכה, אך הוא לא מיהר לשום מקום. נותרו עוד חמש שעות עד להלוויה.

בהלוויה שהתקיימה בבית הקברות היהודי החדש, שהיה מושלג קלות, השתתפו בדיוק עשרה יהודים, כדי שיהיה מניין ומשה יוכל לומר קדיש. עובדה זו, והשעה המאוחרת טרם דמדומים, היו תוצאתו של ההסכם שבעל-פה עם ואגנר. פרט לאחראי על בית הקברות, לחזן ולחמשת האדונים הזקנים מבית הכנסת אלטנוי, היו שם גם מנהל המוזיאון צ'טווראק, וחמיו של משה. הסגן ואגנר – למרות שככל הנראה היה גם הוא יהודי – לא נכלל במניין. תחת זאת ניצב בשערו של בית הקברות וסימן את שמות הנוכחים.

האדונים הזקנים נהגו במשה בהתחשבות. אף מילה לא נאמרה בעניין הופעתו בטלוויזיה ואיש לא התפלא שהוא שוב כאן. הטקס החל בשלוש בדיוק, ובשלוש וחצי כבר נגמר הכול. משה, חמיו וצ'טווראק פסעו לאיטם אחרונים.

"עכשיו תגיד לי רק אם זה היה שווה הכול," שבר שפיץ את השתיקה.

ב-21 באוגוסט 1968 נופף הקומוניסט השרוף הזה לטנקים הרוסיים, והשניים נכנסו לוויכוח כבר בזמן סעודת החתונה. מאוחר יותר התפתחה מריבה גדולה עוד יותר, כשמשה העז לומר שהשואה היתה עונש מאלוהים על כך שיהודי אירופה הפרו את בריתם עמו. שפיץ הבין את הדברים כאילו ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית היא הגורם לשואה, ובסופו של דבר זה בדיוק מה שמשה חשב; מאוחר יותר חשב להתנצל, אך דחה זאת שוב ושוב. גם מסיבה זו העביר ברחוב את יום שני כולו, לפני ההלוויה.

אלא שעתה לא היה בטוח כיצד עליו להבין את שאלת חמיו.

הוא ענה לו בשאלה. "למה אתה מתכוון?"

"נו," התנשף שפיץ, "אם זו באמת הסיבה שבגללה חזרת, אז מה השגת בעצם? שהיא שוכבת באדמת-קודש? זה מה שמספיק לך כדי להיות מאושר? הרי אפילו דמעה לא הזלת!"

"גם אתה לא," אמר משה, שעקב אחריו בזמן ההלוויה. שפיץ הגוץ, לבוש מעיל גשם וברדס על ראשו, עמד לצד הקבר כגזע עץ כרות, ומעת לעת הבזיק בעיניו אל משה מתחת לגבותיו האפורות, הסמיכות.

"היה לי די זמן לבכות, חודש שלם! חודש שלם החזיקו את הילדה האומללה הזו בקרח, רק בגללך!" הטיח בו שפיץ.

"אילו הרשית לקבור אותה לפי ההלכה, זה היה יכול להיגמר מוקדם בהרבה," הצליף משה, "ואני אפילו לא הייתי בא".

"מה אתה מתכוון לעשות?"

"אל תדאג," נדחף אל שיחתם צ'טווראק, שצעד מאחוריהם. "כבר דאגנו לחתן שלך. מאחד בינואר הוא מועסק כרסטורטור אצלי במוזיאון".

"אני לא מבין," נהם שפיץ. "במקום שהמפלגה והממשלה יענישו אותו, הן מטפלות בו בכפפות של משי! כשאנחנו היינו צעירים הוא היה יושב כל החיים שלו," נבח במורת רוח. "הרפובליקה אינה שובָך שכל אזרח יכול לעוף ממנו לאן שהוא רוצה!"

"שום דבר כבר אינו כשהיה," העיר צ'טווראק. הוא ניסה לרמוז כך שאחרי מותם של שלושת מנהיגיה הסניליים של ברית המועצות פונה ההיסטוריה לנתיבים בלתי צפויים. מה שהיה בסופו של דבר טיפול הגיוני למדיי באיש זה ששב אל המדינה, העיד בעיני צ'טווראק על שינויים מהותיים שמן הראוי להיערך להם. הוא חש בעצמותיו את קריסת האימפריה הקומוניסטית.

"לא תרצה לעבור אליי לברטיסלבה?" פנה שפיץ במפתיע אל משה.

"אתה רואה," התפרץ צ'טווראק, "גם זה לא רעיון רע. לפחות שם אף אחד לא מכיר אותך".

אבל משה אמר: "לא, זה לא".

"אם לא אז לא," משך שפיץ בכתפיו הרחבות. מכיוון שכבר קרבו אל הבניין שבו, בקומת הקרקע, שכן משרדו, הוא משך את הברדס מעל ראשו העגול שצימח תלתלים לבנים קטנים וצפופים, והכריז בסרקזם: "אני מניח שכאן אני כבר לא צריך שום דבר על הראש".

"אבל כן הייתי שמח לבקר בסלובקיה," אמר משה לפתע.

"מה?" הביט בו חמיו בתמיהה.

"הייתי שמח לבקר ב... ב... בסניצָה," גמגם משה.

"אולי הממשלה והמפלגה יממנו לך חופשת הבראה בהרי הטטרה!" זעף שפיץ, אבל כעבור רגע הוסיף: "אם תרצה, תוכל לנסוע איתי. הרכב חונה מחוץ לבית הקברות".

השעון שעל מגדל הכנסייה הרבוע בסניצה הראה שמונה וחצי בבוקר. הכיכר, על בתיה הקטנים וכיפת הבארוק שבראש המגדל הגותי, היתה מכוסה שמיכת שלג אחידה. משה צעד בכיוון הכנסייה והותיר אחריו עקבות שהלכו והתרבו בשלג הנקי, כמו ציפור במגפיים. הוא עצר לפני עמוד שבראשו דמות אישה בסגנון הבארוק. בבסיס העמוד נחרטה בגסות כתובת בלטינית, שבה חזרה פעמיים המילה virgo. זה היה כרונוגרם שאותו, למרבה הבושה, לא הצליח לפענח אף לא אז, כשהיה כאן לראשונה. לא מעט שנים חלפו מאז שהקיף את הקדושה הנוצרית הזו.

בכנסיות שבפראג התרגל לאפלולית, והקישוטים המוגזמים בהן נראו לו מדכאים. קירותיה של הכנסייה המקומית היו חשופים, ואור לבן נהר פנימה מבעד לחלונות. מעל המזבח המוזהב, בזרועות פרושות, קיבל כריסטוס את פניו כשה אובד, אך למרבה המזל היו שתי ידיו ממוסמרות. לפתע, כאילו תכנן זאת מישהו מראש, שטף את משה מלמעלה מפל של צלילי עוגב. הוא נבהל, פסע אל מרכז הכנסייה והביט מעלה. הצלילים הדהדו מכל הכיוונים, אך הוא שמע צעדים מהירים מכיוון ספסלי המקהלה, ובתוך רגע נפתחה למטה דלת קטנה בקיר שמאחורי שורות הספסלים מימין. גבר גדול בכובע על ראשו ובצווארון נכנס דרכה. "ברוך ישו המשיח," הדהדה לחישתו במקדש.

משה קרב אליו והושיט לו יד.

הכומר אחז את ידו בלחיצה רכה של שתי ידיו והוביל אותו אל תא הווידוי. הוא חשב שמשה הוא כופר שימים קשים עוברים עליו. אך משה לא הקשיב למה שאמר לו; הוא הרהר, כיצד יעלה בידו לעמוד על אמיתות המעשה שחלם מתחת למושבי הרכבת המהירה, בטרם שלפו אותו משם שומרי הגבול. בתא שברוזיניה הפך בחלום הזה שעות ארוכות. אף על פי שניתן להסביר את החלום בפחד מפני מה שעלולים לעשות לו כשיתפסו אותו מעבר לגבול, הוא ראה בחלום התגלות.

שוב ושוב דימה לעצמו כיצד קושרים אותו אל לוח המתיחה ושופכים עליו מים, כדי שיגלה להם היכן החביא את גביע הכסף ולא יברח להם בשנית. מגע המים הקפואים גרם לו תמיד להרגיש כאילו מושך אותו דבר-מה בחזרה אל תוך גופו, בניגוד לרצונו. זה כאב כל כך, עד שהכאב במפרקי הירך השליך אותו שוב החוצה ומיד אחר כך, כמו שלפוחיות ציפה של הדגים, ריחף מתחת לקשתות המרתף. לא, להבא שוב לא יניח להם לשכנע אותו לשוב בעד שום מחיר, אמר לעצמו. חיים בגוף מעורר רחמים כל כך, שלעולם לא יהיה בשימוש – הדבר פשוט אינו שווה את זה. אלא שמשהו עצר בעדו מלקטוע את החיבור אליו. כמו חבל טבור דק מדק חיבר אותם, דבר מה דקיק כקור עכביש וחזק כחבל שנטווה מכסף טהור. חבל הכסף, כך הבחין, היה כפול והוביל מטה, אל נחירי אפו. הוא ידע שלא ימות כל עוד לא יפקע החבל. ממש כמו שנכתב בספר קוהלת: "עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר". אילו היה עתה מתפלל שמע ישראל, היה החבל פוקע והוא, כמו רבי עקיבא, היה נופח את נשמתו במלה "אחד". יכול היה להיות חופשי. ואז הבחין כי התקרה שמעליו עשויה דיקט. למעשה דמתה לצדו התחתון של כיסא, וכשהניח את ראשו על צדו הימני, היה שם אור והביט בו כלב. מאחוריו פסעו רגליים במגפי צבא. גררו אותו ברגלו השמאלית והוא נאחז ברגלי המתכת שבפינת מסתורו. כששלפו אותו סופסוף החיילים והוא שכב על גבו במסדרון המחלקה הראשונה, שוב היה משה בלומנדורף ושוב, השבח לאל שבמרום, לא היה לייב מסניצה.

הכומר הסיט בינתיים את הווילון הימני בתא הווידוי, ושלח ידו אל רצועת בד ירוקה, רקומה אותיות לטיניות וצלבים. "אדוני הכומר, אני..." התבונן בו משה במבטו הכן ביותר, "רסטור... ראטור".

"האל מאזין לכולם. באהבתו הנצחית ימחל לך," לחש הכומר. הוא נישק את הרדיד ותלה אותו על צווארו.

"אני רס-טו-רא-טור," סירב משה להיכנס אל התא, "ולא באתי כדי להתוודות!"

הכומר זרח באחת. "בשם פצעי האל, אתה הרסטורטור שהבטיחו לנו? הרי זה נס!" בשמחתו קרע מעל צווארו את הרדיד, אך אז נרגע, קיפל אותו בקפידה, נשק לו והניח אותו על המושב בתא הווידוי. אחר פנה אל משה ופניו זרחו שוב. "כבר בכלל לא חשבתי שזה יקרה!" אחז בו בשתי כתפיו ונענע אותו. "רסטורטור אמיתי ועוד מצ'כיה, ברוך ישו המשיח! אני פרנטישק פֶּטרָאשֶק, הכומר המקומי".

"אני משה בלומנדורף".

"אתה אפילו לא יודע איזה עונג הוא לי! אבל בוא אחריי," כרע על ברכו במעבר שבין הספסלים, הצטלב ובתוך כך השגיח שהרסטורטור לא יברח. "נאלצתי להניח את פלוריאן שלנו בחדר תשמישי הקדושה, כדי שלא יתפורר לנו לגמרי, למען האל!" הוא נאנח וגישש בידו אחר משה, נשען עליו, נשף והתרומם. צחנת אלכוהול ובצל אפפה את משה. "כל הקיץ התפללתי שלא תפרוץ שריפה, אבל השבח לאל – השנה לא קרה דבר. פלוריאן הקדוש הוא פטרונם של הכבאים, אתה יודע".

בחדר תשמישי הקדושה, שקירותיו לבנים, זרח תנור חשמלי. על השולחן המכוסה מפה משובצת בכחול ובלבן, עמדו בקבוק ללא תווית, ריק עד מעבר למחציתו ובו נוזל זהוב, וצלחת ועליה שאריות בייקון, בצל ולחם. פטראשק פתח את הארון שבו תלה חלוק הטקס שלו, כרע על ברכיו והושיט למשה בשתי ידיו פסלון עטוף סדין. "אני כבר עושה לך מקום על השולחן, אם תרשה לי. ברגע שאצליח לקום," נאנח, "הברך, הברך!" ושלח את שתי ידיו אל הדלת הסגורה בטרם התרומם. אז שם את הבקבוק ואת שאריות האוכל במקרר ונטל ממשה בחזרה את הפסל, כאילו היה תינוק עטוף.

"אז זהו פלוריאנק הקדוש שלנו," אמר בהתרגשות כשהניח את הקדוש על השולחן והסיר את תכריכיו, כאילו הציג ילד נכה לרופאו. לכל אורך גופו של פלוריאן העשוי עץ, בן המאה ה-19, השתרג בקע ארוך, ורק בקושי החזיק הפסל מעמד. "אז מה אתה אומר?" שאל בדאגה, "אפשר יהיה לתקן אותו?"

על זה משה לא חשב מראש. הכול היה מתוכנן אחרת. הוא רצה לשכנע אותו שהמוזיאון היהודי צריך לברר מידע על הגביע הגנוב, אם עודנו נמצא ברשות הכנסייה בסניצה או לא, ואם לא – לאן נעלם. תחת זאת בחן עתה את פלוריאן הקדוש, ששיני הזמן בצעו לשניים, והוא חכך בדעתו איזה נזק הוא עלול לגרום אם ינסה לתקן אותו ללא ציוד מתאים. הוא ייאלץ להתעכב כאן לפחות כמה ימים ולהביא בחשבון שבתוך שנה שוב יתבקע. למרבה המזל לא היה לפלוריאן הזה מהמאה ה-19 ערך כספי רב. אז הוא שאל אם יש בסניצה נגר.

הו, כן, יש בסניצה קואופרטיב רהיטים, הם מייצרים רהיטי סיבית פשוטים, בייצור המוני!

הם נסעו לשם באוטובוס, כי הקואופרטיב שכן בקצה העיר ולכומר לא היתה מכונית. פטראשק ישב מול משה ופלוריאן הארוז נח בחיקו, והבהיר בקול את חששותיו שמא בעל הקואופרטיב לא יבוא לקראתם. הוא היה מהגר ולא היה לו שמץ של קשר לעיר, ובנוסף לזה גם היה אוונגליסט חסר כל נגיעה לאמנות. משה השתמש ברמזים ושאל, אם אין בכנסיה עוד חפצי ערך. אלא שבעיני הכומר היתה כל הכנסייה יקרת ערך, וזו היתה אפוא שאלה שלא נוסחה כראוי. בעודו מתאר בזו אחר זו את התמונות הקדושות כולן, עקב משה אחר משחקי האור הלבן הבהיר, שנחת עליו לפרקים מבעד לחלון האוטובוס. בחוץ היה יום שמש והשמיים הכחילו נוכח הגגות הלבנים. לבסוף ירדו מן האוטובוס וצעדו בין העצים המושלגים בשביל המוביל אל הבית הנמוך שבו שכן הקואופרטיב. בבואם קיבל את פניהם שאון מסורים וריח עץ.

"אבל החפץ יקר-הערך ביותר בכנסייתנו", אמר פטראשק כשצעדו אל שטח הקואופרטיב בעד השער המקושט שתבליטיו תיארו, כמו תמיד, את נצחיותה של ברית המועצות, "היה גביע קופטי עתיק, שהעניק לכנסייה הברון ניארי, לרגל הקדשתה".

משה אמר: "ולמה קופטי?"

"אחד מאבותיו הרחוקים החרים אותו בזמן מסע צלב. הקופטים הם כת נוצרית מאתיופיה," הרצה לו פטראשק. "הם צאצאיהם של המצרים הקדמונים, אתה יודע? אבל זה עניין לדיון ארוך יותר. אספר לך הכל הערב אצלי בבית, אם ירצה האל והכל יסתיים בכי טוב עם פלוריאן שלנו. אז תתפלל; האוונגליסטים חושבים שהקדושים הקתוליים הם לא יותר מאלילים מתועבים. אתה יודע איך זה".

מנהל הקואופרטיב בהחלט לא היה אוונגליסט מאמין כמו שחשש הכומר. אבל היה לו עוד הרבה זמן עד הפנסיה, והוא חשש שמישהו ילשין עליו שהוא עובד בשחור. לבסוף נפתרה הדילמה בכך שסגר במשרדו את הכומר ואת הרסטורטור ביחד עם הפלוריאן שלהם ודידה משם כדי להביא להם סט חדש של ציוד נגרים לעבודה עדינה, ודבק בצנצנת. הם יכולים לקחת הכול עד סוף השבוע ואז להחזיר, ומברשת לדבק הם יכולים לקנות בחנות שבכיכר. פטראשק ארז שוב את פלוריאן, אחז בו בחיקו והודה ברגש למנהל, שיגמול לו האל הטוב.

הגבר צמצם את עיניו החכמות: "בשמחה, אדוני הכומר. הדבק שלך בחינם".

כך, עשרים דקות אחרי שהגיעו למקום, ישבו שוב עם פלוריאן בתחנת האוטובוס שעליה השלט 'אשל"ו – אגודה שיתופית לרהיטים וצבע', ומשה היה עני במאה קורונות, כי לפטראשק לא היה די כסף. פרט לכמה מטבעות היה זה כל רכושו. אם הכומר לא יחזיר לו את המאייה, לא יהיה לו כסף לסיגריות. על כן גמר בדעתו לא לקנות בשום אופן את המברשת, עד שפטראשק לא יחזיר לו את הכסף. אבל האחרון ראה במשה מלאך אמיתי והוא החזיר לו את מאה הקרונות כנגד חתימתו. פחדן כמו שהיה מוקדם יותר הנגר בסדנה, הוא התקשר מייד אל הבישוף בטרנאבה, כדי להודיע כי הרסטורטור הגיע, וכדי להודות לו על שלא שכח את בקשתו. משה התאבן מיד, כי במשרד הבישוף לא ידעו כמובן דבר בעניינו של שום רסטורטור מפראג, אך הבישוף הסכים לבסוף עם פטראשק, כי רוח הקודש נענתה לתחינותיו של פלוריאן הקדוש, ובעצמה שלחה את הרסטורטור.

כששב פטראשק מן החנות עם המברשת והסיגריות שקנה בפאב, מצא את משה באמצע התפילה, עטוף רדיד לבן ועליו פסים שחורים וקופסה שחורה קטנה על מצחו. מעולם לא ראה לפני כן יהודי מתפלל. הוא הניח את המברשת הארוזה על השולחן, ששורת אזמלים כבר נפרשה כעליו מסביב לפלוריאן, ובשקט, כדי לא להפריע, התיישב על הכיסא. פעם, לפני שנהרס, ניצב בסניצה בית כנסת ששרכים כיסו אותו. אחרי שסיים ללמוד בסמינר בטרנבה, קיבל את הסמכתו והגיע לסניצה כדי למלא את שליחותו, עוד הספיק לבקר במקום שכוח-האל הזה. לא היה לו ספק כי העם העיקש נפל קורבן לחרון אפו של האלוהים, אך אצבע האלוהים שנגעה בו מילאה את פטראשק אימה. הוא הקדיש לכך את אחת מדרשותיו הראשונות. הוא הזכיר את מרד קורח במשה, ואת מחתות הקטורת שנישאו בידי מאתיים וחמישים בנים בכורים, כדי להעלות בהן לאל קורבן ניחוח קדוש ולהוכיח כך כי הם – ולא צאצאי אהרון אחי-משה – הראויים לכהונה הגדולה. אז יצאה אש גדולה מאת האלוהים ואכלה את חמישים ומאתיים הגברים. אין ספק כי הדבר חזר על עצמו גם אחרי שהאל בחר את הכנסייה הקתולית להיות לו לעם ישראל חדש. נביט אפוא באותה יראת אלוהים גם בחורבות המקדשים היהודיים אחרי שהאלוהים החריבם בשל עקשותם של היהודים, ובכך התקדש בהם, ושלח אותם אל אבדונם. נביט בהם ביראת אלוהים, ויהיו-נא סימן ואות לכל הממרים את רצון האל! כך נזף במאמיניו, ועד היום סומרות השערות שעל עורפו כשהוא נזכר בדרשה ההיא. המאמינים ישבו כאילו קפאם שד, ואחרי התפילה נישקו רבים את שתי ידיו בהוקרת תודה. כשהתבונן אחר כך במשה בעבודתו – כיצד הוא מפריד בזה אחר זה באזמלים ובנקישות פטיש את סיבי העץ שהחזיקו עד כה את פלוריאן – התמלא פליאה עד כמה מיומן היהודי הזה, וכמה חרוץ. יהיה אשר יהיה, באמת אמן הוא – בכך לא היה ספק.

משה, בינתיים, התמלא דאגה מפני הרגע שבו יפריד בין שני חלקי הפסל. כדי לחברם יחדיו ביציבות יזדקק עוד למלחציים, וכאלה הנגר לא השאיל לו. אך דיה לצרה בשעתה. הזמן עבר והוא היה רק ברבע הדרך כשנזכר שהכומר חייב לו עדיין את הסיפור על הגביע הקופטי. "הבטחת לספר לי בערב מה קרה לגביע הקופטי", הזכיר לו.

"אתה רואה," חבט פטראשק במצחו, "פחות או יותר שכחתי מארוחת הערב! מה אוכל לתת לך? הרי שנינו לא אכלנו מהבוקר," הבין באימה אמיתית.

"אל תדאג מזה, אני אקפוץ לפאב," שיקר משה.

"עכשיו, באחת עשרה בלילה?"

"אני לא מפחד מהחושך".

"הרי הוא כבר מזמן סגור, איפה אתה חי?"

מה יכול היה משה לומר לו? שבקארלסרוהה היו רוב הפאבים פתוחים עד הלילה? שכאשר הורידו אותו בפילזן מהרכבת, ואז לקחו אותו למטה המשטרה, בכל זאת את הרושם הגדול ביותר הותירו בו הרחובות הריקים והחשיכה? האמנם הבין עד כמה גורלי המעבר מן הזוהר הקורן של העולם המערבי אל החשכה העמוקה, רק כששוב לא היתה חזרה? "בירה ולחם בחמאה יספיקו לי. ומאפרה!" קרא אחרי הכומר היוצא. הוא פתח מעט את החלון והדליק סופסוף סיגריה.

פטראשק חזר. אל פלוריאן והמאפרה שעל השולחן הצטרפה גם צלחת ועליה פרוסת לחם לבן, מרוחה בחמאה. בקצהו השני של השולחן התרווח הפינגווין מול צלחת עם גבינת ברינדזה, ומזג בירה לשתי כוסות. "אז מה תרצה לדעת?"

משה, הגם שלא בשמחה, כיבה את הסיגריה כי הרעב היה קשה יותר, ושלח ידו אל הלחם. "אוכל אולי... לראות את הגביע הקופטי?" שאל.

"אבל איך, מה איתך," אמר פטראשק. "בפעם השנייה כבר לא מצאו אותו".

"ומתי נגנב בפעם הראשונה?"

"אני חושב," מרח פטראשק גבינה על הלחם בכובד ראש, "אני חושב שבשנת 1538, אם אני זוכר נכון. אבל מאה שנה מאוחר יותר הופיע, כבדרך נס. למרבה הצער אבד לנו שוב ב-1739, והפעם לתמיד. לדאבוני, איני יכול להכחיש שבשתי הפעמים היו בדבר טביעות אצבע של האנשים שלך."

"בחייך!" אמר משה ונגס בלחם עם החמאה.

"לדאבוני אלו הם פני הדברים".

"איך נראה הגביע?"

"איך הוא נראה? גם זה כתוב בספרים איפשהו. נוכל להסתכל מחר. למה זה מעניין אותך?"

"בשביל חוקר אמנות, גביע קופטי בסלובקיה הוא עניין נדיר. עולות ממנו כל כך הרבה שאלות! אולי אפשר יהיה לגלות בספרים שלך מי היה הכומר של סניצה באותם הימים..."

"על זה אני יכול לענות לך כבר עכשיו: האב אנדראס יוזף רודינסקי."

"זה לא ייאמן, כמה אתה יודע," התיישב משה על הכיסא השני.

"תמיד היתה לי חולשה להיסטוריה," הודה פטראשק.

"מה אתה אומר! והאב רודינסקי היה הכומר בזמן הגניבה הראשונה או השנייה?"

"השנייה".

"ואמרת שאת שתי הגניבות ביצעו יהודים?"

"אתה יודע, היהודים המקומיים סיפרו אגדות גמורות על הגניבה השנייה, אבל הם לא היו אובייקטיביים. שניים מהם הוצאו להורג, וכשהקהילה היהודית כאן עוד היתה פעילה, הם התפללו עליהם כל שנה באחד מהחגים היהודיים. דוקטור אופנהיימר יוכל לספר לך יותר".

"הוא מכאן?"

"יהודי זקן, אבל חוץ מזה בן-אדם טוב מאוד. הוא גר לא רחוק מכאן, ברחוב הראשי, בית מספר עשר. על הדלת למטה יש לו מין קופסה כזאת על המשקוף, שהוא מנשק. לא תוכל לפספס. איך אבל קוראים לקופסה הזאת, מלוזינה או משהו כזה".

"מזוזה".

"נכון, מזוזה".

"באותם ימים, בחקירות פושעים, עוד השתמשו בעינויים, נכון?"

"עוד דעה קדומה! הכנסייה לא היתה קשורה בשום אופן לעינויים, זה דבר ראשון, ודבר שני, אף בעל אחוזה לא היה רשאי לענות אנשים בשל נזק שנגרם לו, בלי אישור של בית הדין הגבוה. כך שאם בכלל הגיעו לכדי עינויים, זה בהחלט היה באישור".

הדוקטור הזקן צפה בו כבר מרחוק, מחלון הבית בן שתי הקומות עם המזוזה על הדלת. הוא עמד כך בחולצת טריקו ליד החלון הפתוח בקומה השנייה והביט למטה אל הרחוב. אי אפשר היה לפספס את האיש הצעיר עם הכיפה הסרוגה – כמו שהכומר תיאר לו אותו בטלפון. הוא קרא לו ואז המתין לו בחלוק בראש המדרגות. על חלוק המשי שצבעו כחול כהה, שאותו קשר במהירות מעל החולצה, היו רקומים ביד פרחי חבלבל ורודים. כשחש משה את ידו הקטנה באופן בל-ייאמן, פרפר ליבו בחזו.

דירתו של הרופא הזקן ידעה ימים יפים יותר והיתה שמורה כאילו רוהטה רק לא מזמן. למרות גילו היתה מחשבתו של הרופא צלולה, והוא עצמו נעים הליכות. הוא נמנה על היהודים הספורים מבני המקום ששרדו את המלחמה ולא היגרו לחוץ-לארץ או לישראל. בכל בוקר נסע על אופניו אל המרכז הרפואי שבו עבד חרף היותו בן שמונים ושתיים. הוא היה גאה ביותר ביכולתו לתרום. כשהוביל את האורח אל הסלון, ולמד כי הוא מתעניין בסיפורה של הקהילה היהודית במקום, כרע לפני דלתות הזכוכית של ספרייתו ופתח את מנעולו של הארון התחתון. הוא הוציא ממנו קלסר גדול עטוף בנייר משי, והניח אותו על השולחן.

"זה דבר נדיר ביותר," אמר והסיר את עטיפת הספר, "עותק של המעמאָרבוך העתיק מהמאה
ה-16, לזכר רבנו הגדול משה פרק זכרונו לברכה. הבט," הפך כמה דפים, "הנה 'אל מלא רחמים' לזכר המעונים".

משה הפך לאט את הדפים בחזרה. "מתי הגיעו יהודים לסניצה?"

"איש כמובן אינו יודע". קולו נשמע שמימי כרוח בגן-עדן. "בדרום-מערב סלובקיה חיו יהודים הרבה לפני שסניצה הוקמה, עוד בימי הביניים". הוא דיבר על הלגיון הרומאי החמישה-עשר שנשלח לכאן לנוח אחרי כיבוש ירושלים בשנת 70. החיילים סחבו איתם הרבה עבדים יהודים כשלל מלחמה, כמו שעשו גם בקלן שעל הריין, שלשם נשלחה בפקודה המחצית השנייה של הלגיון. עבדים אלה בנו תעלות מלבנים שעליהן סמל הליגיון – תעלות לאספקת מים ל-Statia הרומיות, שהתגלו בתחילת המאה העשרים בידי הארכאולוג גנירס. וחוץ מלבנים, כדים עתיקים, קערות וחרבות, נמצאו גם שתי מנורות תלויות בנות שבעה קנים.

"האדון הכומר אמר לי," קטע אותו משה, "שבשנת 1739 היה כאן משפט בעקבות גניבת גביע יקר ערך, שבה היו מעורבים חברים בקהילה היהודית. זה נכון?"

"את האירוע הנורא הזה נהגנו – כל עוד התקיימה כאן קהילה יהודית – להזכיר מדי חג שבועות באמירת שני 'אל מלא רחמים' שהראיתי לך," אמר האדון הזקן בתוכחה. הוא פתח שוב את המעמאָרבוך ותרגם עבורו מילה אחר מילה את התפילה לעילוי נשמת היהודים המעונים שהוצאו להורג. "יש לי ספריה שלמה על זה! זה היה רצח של חפים מפשע! דמם על ידיהם!"

ידיו של משה הזיעו מהתרגשות למשמע הדברים. "ספריה שלמה? כאן?" הצביע על המדפים.

"ועוד איך. הרי אני היחיד שעוד יכול לשמר את הזיכרון, מי עוד ידאג לזה? רק שגם בספרים אי אפשר למצוא הכול. אבי המנוח עוד הכיר אישית את הרב הגדול משה פרץ והוא הכיר את הטרגדיה של יהודי סניצה כפי שנמסרה בעל פה. אבל בוא נכין לנו תה, מה דעתך? אני רואה לפי הכיפה שלך שאתה בחור דתי. אני מוכרח לומר שאני עצמי כבר לא שומר כשרות, למרות שבחזיר אני לא נוגע. אבל תה לא יכול להזיק לנו," הוא נעלם במטבח. "ומה הוביל אותך אל הכומר הזה שלהם?" שאל אותו משם.

"הוא הזמין אותי לתקן פסל".

"תיזהר ממנו, בחורצ'יק, הוא אנטישמי," אמר לו הרופא מן המטבח. "היתה לו כאן דרשה אחת, שאחריה העניינים כמעט הגיעו לכדי פוגרום. יכול להיות שאלמלא הוא, עוד היתה כאן היום קהילה יהודית".

הוא חזר עם תה ועם עוגיות ישראליות. "כשר באחריות. אתה רואה, כאן יש אישור, מארץ-ישראל. יכול להיות שהוא אפילו לא התכוון להזיק, אבל יצאה מזה סערה רצינית. המשטרה נאלצה להתערב ואת פטראשק כמעט שפיטרו. מצד שני זה התאים בדיוק לקומוניסטים, שלא היו טובים יותר, והם שיחררו לחופשי את כל מעוררי השנאה הגזעית, כולל את שמש הכנסייה המשוגע, שהוביל את הפוגרום".

משה התבונן באצבעותיו הזריזות ובעורו הקמוט, המוכתם בהרת, כשמזג תה אל ספלי פורצלן קטנים מהסרוויס.

"כשהרב משה פרץ סיפר את סיפור העינויים, תמיד היה פותח בכך ששמע אותו מפי סבו, שבעצמו היה עד לאותה הוצאה-להורג איומה. על פי הגרסה הזו, ראשיתה של הטרגדיה – כמו שמקובל – באישה. יהודיה יפה משאשטין בשם שיינדל, שנישאה ליהודי בן סניצה ובאה לכאן בעקבותיו. ליהודים העשירים היו אז משרתים נוצרים ואחד מהם העז לעשות תנועה לא ראויה, אז הגברת שיינדל נתנה לו סטירה על הפרצוף. השופט הטיל עליה בשל כך קנס כספי בגובה דוקאט אחד, ובנוסף גם נגע בה בלי משים. שיינדל לא היתה רק אישה יפה אלא גם אינטליגנטית. היא לא הסגירה דבר כלפי חוץ ושאלה את השופט מה גובה הקנס שצריך אדם לשלם אם סטר לאחד האצילים. כשאמר לה שעשרה דוקאטים, השליכה שיינדל את הסכום על השולחן והכניסה לו בוקס הגון. וכך החלה הטרגדיה. השופט, בגלל שהיה אדם נעלה, לא רצה לנקום באישה על דבר פעוט כזה. אבל הוא כן נשבע שבהזדמנות הראשונה ישלמו על כך תחתיה כל היהודים בני המקום. ההזדמנות הגיעה כשנגנבו אותם שרידי-קדושים אומללים. זה היה הוא שכשהסתיימה התפילה ביום שבת בצהריים, הביא אל בית הכנסת את פטראשקה הגנב, כדי שיצביע על משתפי הפעולה שלו מבין קהל היהודים שיצאו מבית הכנסת. כך תפסו לצד לייבל סלומון גם את שליח הציבור מוזס, שלזכרו מוקדשת אחת מתפילות 'אל מלא רחמים', ושלא היה לו כל קשר לגניבה".

"פטראשקה?"

"אתה רואה? בכלל לא עלה בדעתי שהכומר הוא בן משפחתו. וכך שילמו כל היהודים את מחיר החבטה שספג השופט הנעלה, כמו שהמן ביקש לנקום בכל היהודים כולם על כך שמרדכי לא כרע בפניו ברך," נאנח הרופא. "התלייה התקיימה בראש גבעה, בקרבת הדרך המובילה מסניצה להוליץ'. הרב משה פרץ סיפר, שהיהודים המעונים ביקשו מן התליין לשים על ראשם את כיפותיהם, כי לא רצו לומר שמע ישראל בראש גלוי. זה אושר להם וכך נפחו את נשמתם תוך שהם עומדים על חפותם עד הסוף ממש. את גופותיהם שרפו, כך שאין להם אפילו קבר. אפילו לפני השואה זה כבר נראה לנו כמו הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות ליהודי".

"ולייבל סלומון הזה," שאל בקול רם, כדי שישמע אותו האדון הזקן, "הוא שרד את זה בסוף?"

"לא לא," הניד הזקן בראשו.

"אז למה לא התפללתם גם עליו?"

הרופא הביט בו, ביקש לענות לו, אבל אז חזר בו ומשך בכתפיו. משה הסיק מכך, שללייבל סלומון היה בכל זאת איזה קשר לגניבה.

לאחר שובו מסלובקיה התחיל לעבוד במוזיאון היהודי. מנהלת מחלקת הרסטורציה, שאותה הכיר היכרות שטחית – צעירה רזה ואדישה עם עיניים כחולות גדולות – אמרה לו שיוכל לבחור על מה ברצונו לעבוד, והוא שאל אותה, אם אין להם משהו של פרנק רוזנפלד. שוב היה לו מזל, כי המוזיאון הכין תערוכה מיצירותיו. הן אוכסנו בינתיים בבית כנסת מחוץ לפראג, והוא נסע עמה לשם להביט באוסף. הוא בחר דיוקן עצמי של הצייר. העובדה שהוא ישן במקום-העבודה לא הפריעה למיכאלה, וכשהגיעה בבוקר והוא עדיין ישן, החליקה מעליו בזהירות ומעולם לא העירה אותו. זמן מה עוד תירץ את הדברים בכך שצובעים את דירתו, אך מועד שובו אל הדירה הריקה ברחוב סאזאבסקה הלך והתקרב ללא רחם. אי אפשר היה לדחות זאת לעד, וכך, בתנועה מיומנת, לחץ על מתג האור שמעל ארונית הנעליים.

עכשיו יהיה זה גם קברו שלו. לקבר היה חדר כניסה ולצדו שירותים שניתן היה להפוך לחדר אמבטיה, והיה חדר אמבטיה שניתן היה להפוך למטבח, משמאל לחדר הכניסה היה מטבח שהוסב לחדר אורחים, משמאל לכניסה היה סלון גדול שהוסב לחדר שינה גדול ולסטודיו שלו, ובסוף, מאחוריו, היה חדרה של לודמילה, שאליו לא נכנסים סתם כך.

מחדר הכניסה עבר אל החדר הגדול. מחוץ לחלונו נשקף, קרוב, חלון הדירה שמעבר לרחוב. בכל מקום מסביב ניצבו ארגזי ספרים, והספרייה שאותה בנה במו ידיו מקורות ולבנים היתה ריקה כמעט לגמרי. הכל היה כפי שעזב אותו כשנאלץ לעקור לגרמניה. מיטת-יום עמדה מוצעת למרגלות החלון. השמיכה היתה סתורה כפי שעזבה אותה לודמילה כשקמה, לפני שלקחו אותה אל בית החולים, אבל אז נזכר ששפיץ הזקן ישָן כאן. גם שולחן העבודה הארוך של משה נותר מבלי שנגעו בו. נדמה היה לו, שלודמילה ביקשה לשמור כאן על נוכחותו הוירטואלית, עד שעזבה בעצמה.

אחר כך הלך לישון במה שכינו 'חדר לאורחים'. אבל כעבור חצי שעה שב אל החדר הגדול וניגש לעבוד על דיוקנו-העצמי של רוזנפלד, כי לא הצליח להירדם. רוזנפלד נראה בו בן שמונה-עשרה לערך. פניו נדמו רציניות, אך משהסיר משה את הכיסוי מחלק פניו התחתון נגלו פני צעיר ולו ברק אופטימי בעיניו. כבר במחסן הבחין משה שמשהו אינו כשורה עם הפה שלו. כמעט בטוח שהוא צייר אותו מחדש כמה פעמים, ובקצות הפה הצטברו על כן שכבות צבע רבות. הוא היה סקרן לדעת מה ביקש להסתיר בכך. הוא התקשה לעמוד בפיתוי להסיר את השכבות. הוא קיווה להשיב למוזיאון דיוקן עצמי של עלם נפעם מן החיים, במקום רוזנפלד צעיר הצופה בזוועות המתקרבות. נו, אמר לעצמו, צריך ענבים יפים כדי ללכוד שועל שמן. לפתע עלה בדעתו כי בכל אותם רגעים שהרהר עתה בדיוקנו של רוזנפלד, חש בבירור בנוכחותה של לודמילה מעבר לקיר שהפריד בין שולחן העבודה שלו וחדרה. כך העבירו את לילותיהם, כל אחד מעברו השני של הקיר. הוא עבד כאן על איזו הזמנה, והיא לרוב ישנה כבר. לעתים קראה לו משם: "בודולינק, בודולינק, תוכל לרכוב לי על זנבי![1]" ואחרי שהרכיב אותה על זנבו נרדמו יחדיו לקול קרקושו של החלון, אשר רעד מטרטור חשמליות בשדרות וינוהראדי השוממות. רגע קצר עוד האמין לאשליה ואחר כך הבין כי מצדו האחר של הקיר לודמילה כבר איננה, ולעולם שוב לא תהיה.

וקרה גם שפגש אותה ברחוב. תמיד שכח באותו רגע שאינה בין החיים. הדבר היה עולה בדעתו בין-רגע, ובכל זאת עוד נדרש לשכנע את עצמו שאין זו לודמילה. הוא חשב על כך רבות כשהיה הולך לבקר את קברה. בהתחלה לא הבין מה יש לשארי-בשר לחפש במקומות האלה, הוא עצמו מעולם לא פקד שום קבר, לא היה לו את קברו של מי לפקוד. מהרגע שבו הצטרף לקהילה היהודית, החל להדליק נרות לזכר הוריו והתפלל לעילוי נשמתם – יותר מזה לא ידע עליהם. בקופסאות של הוריו המאמצים אמנם מצא תמונה של זוג שעוּן על אלפא רומיאו קבריולה ומחייך למצלמה, והוא הניח כי תמונת הוריו היא, אבל אימא אמרה שאלה לא הם. הקבר שבו נחה לודמילה היה הוכחה לכך שאמנם מתה. במובן זה – עם הקבר שאליו יכול היה ללכת – נדמָה עתה בעיני עצמו לעשיר גדול.

הוא עמד עדיין ללא מצבה, רק תלולית אדמה על ארון. בהתחלה ניסה שלא לחשוב מה קורה שם למטה לגוף האהוב, אך משהמחשבות על התפרקות הגוף שוב לא רדפו אחריו גם לא בחלומותיו, תפש את עצמו לעתים קרובות כשהוא מדמיין אותם שוכבים שם זה לצד זה. המחשבות הריקות הרגיעו אותו. הוא לא התבונן רק בתלולית באדמה; הוא תפש את כל מה שמתרחש מסביב לקבר. השתנתה עצמת האור והזווית שבה נח, וכשהפשיר השלג – מיום ליום צמח עשב מסביב לקבר. כעבור כמה ימים שם לב כי העשב כבר קנה לו אחיזה בין האבנים שעל הקבר. לעתים שמע קולות של אנשים שהלכו בשביל הראשי לפקוד את קבריהם. ציפורים ביקרו אותו. הן סקרו אותו בין ניקור לניקור ואז דילגו הלאה או שהתעופפו משם עם שלשול במקורן. כל כך הרבה חיים מסביב! אף על פי שלא בחר את מקום מנוחתה של לודמילה בבית הקברות, היה זה המקום הטוב מכל. היתה במוות שלווה נפלאה. היה יפה כאן. כשפוטר המוות את האדם מגופו, הוא פוטר את נפשו גם מכל רסיס של אנוכיות, ואדם טוב באמת הוא אדם מת.

לעתים ביקר אצלו מר גוּבּי, התיישב לצדו וניחם אותו: שידע בחייו אושר רב, שהשמיים העניקו לו אישה חטובה, ובשמחה גם גלש לפרטים. הוא לא ניסה בשום אופן להתחסד, אבל מצד שני לא היה בכך שום דבר גס. הוא שיבח את אדונָי על כל מה שסיפק לגבר בנשים. משה הבין בתוך כך שאינו שונה ממנו במיוחד, וגישתו-לחיים של הזקן הצליחה לפטור אותו במובן מסוים מתחושת האשמה. חבל רק שלא היו להם ילדים והדבר הותיר אותם אדישים למדי. הם הניחו בתמימות כי יש להם עוד די זמן.

אלא שאחרי חג השבועות קרעה את משה מטירוף-הארכיב השקט שלו הצעתו הבלתי-צפויה של צ'טווראק: לנסוע, בתור הרסטורטור של רוזנפלד, להקמת תערוכה מיצירותיו – בירושלים! זו היתה הצעה שלא יכול היה לסרב לה, למרות שהדבר בהחלט לא הסתדר לו עם לוחות הזמנים של מחקריו. אבל יש בכלל זמן מתאים? מובן שהסכים, למרות שפירושו של דבר שהוא יצטרך להגיש בין היתר בקשה לדרכון ולאישור נסיעה לישראל. צ'כוסלובקיה ביטלה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, ושגרירות ישראל הקרובה ביותר – שבה צריך היה להגיש בקשה לויזה – היתה בוינה. פגישה עם הסגן ואגנר היתה עוד פרט בלתי נעים שנכרך בנסיעה.

ואגנר אסף את משה מחדר השוער ועלה עמו במעלית אל הקומה הרביעית, שמשה טרם ביקר בה עדיין. שתיקתו, המסדרון הריק, והעובדה שהושיב אותו באיזה תא והשאיר אותו חצי שעה לבדו – כל זה הותיר על משה רושם מדכא להפליא. ואגנר חזר לבדו, נהג בכובד ראש ולא הסתיר כלל את עצבנותו. הוא הניח על השולחן שביניהם קלסר ירוק ועליו כתובת בכתב יד, ונאנח ארוכות.

"אני לא צריך לספר לך שעוברים עלינו ימים קשים," אמר. "כל כך קשים, שזה יהיה הסוף שלנו".

לפתע נשמעה זעקת אישה מהמסדרון.

ואגנר הקדיר פנים, קם ופתח את הדלת, כך שהצעקות נשמעו טוב יותר.

"מה כל הצרחות האלה?" בחן לרגע את המסדרון ואחר כך שוב סגר את הדלת. הוא נותר עומד בחוסר-וודאות ועפעפיו קפצו בעווית עצבנית. "הפקודים שלי חושבים שיש לך איזו מחויבויות כלפינו. אתה לא יכול להכחיש שנהגנו בך באופן יוצא מן הכלל. או שלא?" הוא התיישב. קול האישה המשיך לילל.

משה לא הבין על מה הוא מדבר.

"תראה, היתה לנו הבנה. כשאשתך מתה," השליך על כתפיו ז'קט משובץ, "ואתה חזרת הנה, עזבנו אותך בשקט. אפילו סידרנו לך נסיעה לישראל, ואתה יודע בעצמך שלא לחצנו עליך. אבל עכשיו אנחנו זקוקים לעזרתך".

"לעזרה שלי?"

הוא תיחקר קצת את בלומנדורף אם אין בכוונתו להישאר בישראל, ודאג שיבין שהבוסים שלו לא יתנגדו לכך (בתנאים מסוימים). הוא רמז ששינויים גדולים בדרך, ולא שלל את האפשרות שהקשרים הדיפלומטיים עם ישראל יחודשו. יש אנשים בסביבתו, אמר, שינסו למנוע את זה בציפורניים, וההנהגה החדשה של המפלגה תצטרך אנשים נאמנים בישראל. במלים אחרות, אין להם שום התנגדות שמשה יהיה סוכן-תושב של השירות החשאי הקומוניסטי. משה לעומת זאת הבטיח לו כי הוא מבקש לשוב, בגלל העבודה שהתחיל בה.

"אהה," רשם ואגנר באדישות, "אבל את זה יכולנו לקבל רק למשך איזה זמן. עכשיו אני צריך לפנות אליך כאל אדם שיש לו אחריות לגורל הארץ כולה, העולם כולו".

"אפשר להדליק כאן?"

"כמובן. אני אביא לך מאפרה. בינתיים תחשוב על זה".

הוא יצא, השאיר את הדלת פתוחה ומהמסדרון כבר לא נשמע שום קול. משה לא יכול היה להתאפק והוא בחן את הקלסר שנותר על השולחן שביניהם. היה כתוב שם בת שבע. אחר כך שב ואגנר והניח לפני משה מכסה של בקבוק. "לא מצאתי משהו יותר טוב. כולם בקומה כאן לא מעשנים. אז מה?"

"מר ואגנר, אני נשבע לך שאני לא מבין על מה אתה מדבר כל הזמן הזה".

"אל תגיד לי שלא ראית את כל הטרבאנטים המזרח-גרמניות האלה ברחובות. באחד הבניינים של שגרירות הרפובליקה הפדרלית של גרמניה יש לנו שלושת אלפים אזרחים של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שמבקשים מהממשלה שלנו מעבר למערב גרמניה. והממשלה שלנו נענית להם, אתה מבין?"

"ואיך זה קשור אליי?"

"זו לא התחלת הסוף?"

"אולי," הודה משה, "אבל אני האחרון שאצטער על כך".

"אתה מסוגל להעלות על דעתך מה יבוא אחר כך?"

"מה?"

"יהיו התקוממויות אנטי-קומוניסטיות בכל הגוש הסוציאליסטי. אני יכול לגנוב לך סיגריה אחת?"

"תרגיש חופשי".

"באופן אישי זה לא נעים לי..."

"יש לי עוד קופסה מלאה," דימה משה לעצמו שהחוקר מתנצל בפניו כי לקח לו את הסיגריה האחרונה, והדליק לו אותה.

"תודה," אמר ואגנר, ושלף טופס עתיק מן הקלסר המסומן "בת שבע". הוא הניח אותו מול משה. מתחת לכותרת "שם הסוכן", לצד שמה של לודמילה, נכתב הכינוי "בת שבע". כתובתה בסלובקיה שונתה לכתובתו ברחוב סאזאבסקה. מתחת נכתבה הודאה בכתב יד וטקסט התחייבות לשיתוף פעולה פעיל עם המשטרה החשאית, כתוב במכונת כתיבה. חתימתה של לודמילה שפיצובה נראתה אמיתית, אבל התאריך היה 7 ביוני 1974 ולודמילה היתה אז בת ארבע עשרה. אחר כך הגיש לו ואגנר עוד מסמכים נוספים, לפי הסדר. הם נכתבו במכונת הכתיבה של לודמילה שבה קפצה
ה-i הקטנה. היו אלה דיווחים מפורטים על אנשים שמשה ידע שאיתם חיה לפני שהיתה איתו. על כמה מהם לא ידע. לבסוף הגיעו גם דיווחים עליו. ודאי עבדה עליהם מעבר לקיר שהפריד ביניהם, כשהוא עמל על שיחזורים. הכל מתועד ומוקלט, הוא חשב, כולל הצעקות במסדרון. הם רוצים לשבור אותי, אבל למה?

"את זה תקרא בעיון," הצביע ואגנר מעבר לשולחן, "זה נוגע גם אליך". אבל משה לא ראה דבר. "אז אני אקריא לך בעצמי. כתוב כאן שידעת היטב על שליחותך בגרמניה. זה כתוב פה שחור על גבי לבן: יידעתי את משה בלומנדורף על משימותיו בחו"ל, אך הוא הסכים להגר רק לאחר שקיבל הבטחה ללימודי דת בהיידלברג, שישמשו אף כיסוי ראוי לתפקידו כסוכן. אז אל תעשה מעצמך תמים, בבקשה ממך!"

"כל כך הרבה עבודה עשיתם לעצמכם רק בשביל לסחוט אותי?" הרחיק מעליו משה את כל הקלסר בגועל. הוא נרגע והביט לואגנר ישר בעיניים. "אתה מוכן לומר לי סוף סוף, מה אתה רוצה ממני?"

"לא אמרתי לך? אבל בטח שכן, הרי אמרתי לך: שתישאר בישראל, לא? מה עוד אתה יכול לבקש בכלל, בנאדם. אני במקומך הייתי תופס את זה בשתי ידיים!"

"ואם אסרב?"

"יש לנו מספיק אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם. אבל ממך אנחנו מצפים לזה בחינם; בוא נאמר, כסוג של פריעת חוב".

"אני יכול לפחות לחשוב על זה?"

"יש לך שבוע. למרות שזה מיותר. בינינו, אני התנגדתי לזה. אתה לא הטיפוס הנכון ואנשים מכירים אותך מהטלוויזיה! אבל ההם טוענים שאני רואה את הכל באופן חד צדדי מדי, בשביל האלה שם למעלה אני סתם איזה אידיוט סלובקי שלקח לעצמו את העבודה הזאת בשנות השישים. הם חושבים כמה צעדים קדימה, כמו בשחמט, או ככה הם מספרים לעצמם."

"מי זה 'הם'?" התפרץ משה לדבריו.

"הפסיכולוגים. בגלל זה אני גם מזהיר אותך, לבחורים האלה אין לב. אז תשתדל לא לעשות שטויות. אנחנו משגיחים עליך".

כשהוביל אחר כך את משה במעלית אל האולם שבו נח פסל ברונזה של דזרז'ינסקי על כן מכוסה בד אדום, שלח ואגנר יד אל כיס הז'קט שלו והושיט למשה מעטפה. משה היסס לפני שלקח אותה, וּואגנר חייך לפתע בעצב: "זה לא כסף, אלא משהו לחשוב עליו. אל תסתכל על זה עכשיו."

היתה זו תמונת צבע דהויה בגודל גלויה. נראו בה כמה אנשים צעירים מחייכים למצלמה. הנערה היתה אולי בת שש עשרה או שמונה עשרה. שערה היה אסוף בסגנון הרוקוקו של סוף שנות השישים. רק אז הבין שזו לודמילה, ושהחייל, שעל דרגותיו הניחה את ראשה, דומה לוואגנר. הוא הפך את התמונה ועל גבה קרא את ההקדשה שנכתבה בסלובקית, בכתב עגול וילדותי שלודמילה כבר לא נפטרה ממנו לעולם. "לסמל האהוב יוזף ואנגר, אחרי טיול מקסים בטבע, שלך, בובונת".

למרבה הפליאה לא חש משה כל מרירות. הוא יצא מרחוב סאזאבסקה אל שדרות וינוהראדי ומשם לשכונת ורשוביצה והלאה אל נוסלה. כבר שנים רבות שלא היה כאן. ובעצם דבר לא השתנה, הכל רק היה קטן יותר ובהחלט מוזנח יותר לעומת העולם שזכר מילדותו. רגע עוד שקל אם לא כדאי לפנות לרחוב שבו עמד בית הקולנוע "מורביה", שם גר דודו החורג פרנטישק, שמת בטרם עת כתוצאה מסרטן הריאות. גם כאן הסתדרו תלמידי בית הספר המקומי לפני תהלוכת הפנסים בחגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר. הוא פנה אפוא למעלה, דרך הרחובות התלולים, אל בניין העירייה של רובע נוסלה. מימין התגוררה דודתו החורגת מז'נקה, בתולה זקנה, ובית אחד הלאה משם עוד דודה אחרת, שבעלה ניגן על כינור ותלה את עצמו. משמאל, בדירת מרתף, גרו עוד שלוש או ארבע דודות נוספות של אמו החורגת, שהיו גמדות ובהדרגה הלכו לעולמן בבתי משוגעים. כל זה היה מזמן כל כך, שפתאום כבר לא היה בטוח אם הוריו החורגים אמנם מתו או שהם חיים עדיין. אחר כך, דרך רחוב נא-קווייטניצי, שמוביל אל בית הכלא, הגיע אל כיכר הגיבורים שבו ניצב הבניין הגדול של בית המשפט, וכשעבר ליד הקצבייה, שבה היה נוהג לקנות בשר, עמד בפינת רחוב נא-פאנקראצי, המוביל ימינה אל בית הספר שלו, והלאה משם אל וישהראד.

כאן דווקא השתנו דברים רבים, בגלל הקמת המטרו. בקצהו השני של רחוב נא-פאנקראצי, מול הגן הקטן עם מגרש המשחקים, במקום שבו עמדה פעם משתלה, צמח בניין מכוער שהיה מוקף בשורת בתים בני קומה אחת. הוא המתין לאור ירוק ברמזור, ואז חצה את הכביש והלך אל הגן. הוא עמד בגבו אליו והתבונן במכוניות ובאנשים שחלפו על פניו ואז המתינו לאור ירוק על המדרכה ממול, שממנה בא, או פנו במעבר החצייה אל תחנת המטרו. בעצם לא ידע כלל מדוע הוא עומד שם, אך עשר דקות ניצב כך, ואולי עשרים. אחר כך הלך לאורך הפארק במעלה הרחוב, ועצר ליד הבית שבו עברה עליו ילדותו. שורה זו של בתים מצדו השמאלי של הרחוב נבנתה מעט לפני המלחמה. אחרי המלחמה נדחק לתוכה שיכון בשם "בתי עיתונאים", שבו התגוררו רק קומוניסטים. הוא הסתובב כמה רגעים ליד הבית ואז עשה את דרכו לאיטו בחזרה. בדיוק אמר לעצמו שילך ברגל לוישהראד ובדרך יציץ בבית הספר שבו למד, כשהבחין בלודמילה צועדת במעבר החציה שלפני הצומת. גבר בג'ינס ובז'קט, שהלך לפניו, רץ לכיוונה ומשה קפץ מהמדרכה אל הדשא ואל השיחים והסתתר שם. הוא זקף את ראשו בזהירות והתבונן בזוג מגובה המדשאה, שהתרוממה מעליו במדרון.

האישה הצעירה לבשה שמלת קיץ אדומה מתחת למעיל קל פתוח. היא פגשה את הגבר באמצע הרחוב, לרגע עמדו שניהם, אחזו ידיים, פנו בכיוונו של משה וצעדו אליו. כדי שלא יבחינו בו מן המדרכה, נדחק משה אל תוך שיח, עמוק ככל שעלה בידו, ולרגע אבד לו הזוג. הוא הריח את מי הקולון של ואגנר ואחר כך ראה אותם מאחור, כשחלפו על פני המסתור שלו. כשהיה בטוח שהם רחוקים דיים, חילץ את עצמו מבין הענפים שנתפסו בבגדיו, ויצא אל המדרכה. הם לא היו רחוקים כפי שהניח, שהרי לא מיהרו לשום מקום. האישה אחזה את הגבר סביב מותניו וכף ידה היתה תקועה בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו, מתחת לז'קט, והוא הניח את ידו הימנית על כתפיה.

אבל אפשר כי אשתו של ואגנר פשוט דומה ללודמילה. ככלות הכול, הוא יצא איתה בצעירותו וזה סוג הנשים שמושך אותו. ובכל זאת, האופן שבו פסעה לצדו, הדרך שבה נצמדה אליו, כל אופן צעידתה הזכיר לו את לודמילה. הם עברו ליד ביתם, ליד מסעדת או-שישקו, ליד החומה שלפני הגינות שלפני בתי העיתונאים, חלפו על פניהם ועצרו מול הבית שבו התגורר ריבאצ'ק, חברו של משה מבית הספר. לפני שנכנסו פנימה, הפנתה האישה את ראשו וצדודיתה אל משה. שוב רק לרגע, ומרחוק, אבל זו היתה היא! פעמים רבות צייר אותה, ואת הפרופיל הזה יכול היה לרשום מזכרונו. הוא אהב את קו אפה ואת השקע שמעל שפתה העליונה, גם את קו צווארה הבלתי-שגרתי, המחבר את סנטרה הנסוג עם השקע שמעל חזהּ. אבל הרי לא ייתכן שהורידו אל הקבר ארון ריק! מר גוּבּי המנוח היה ודאי יודע על כך, אמר לעצמו משה תוך כדי הליכה. ושפיץ הזקן, אביה? לא, לא, אמר לעצמו, אפילו הבולשביקים לא יכולים לזייף הלוויה בגלל שהשניים רצו להיות ביחד.

משה הביט בשעונו וניגב את הדמעות מעיניו. השעה היתה רק שתיים ואת בית הקברות היהודי החדש שליד תחנת המטרו ז'ליבסקהו סוגרים בארבע. הוא יכול להיות שם בתוך רבע שעה, כולל החלפת רכבת בתחנת מוזאום. במצב כזה הוא יכול לסמוך רק על עובדות. אולי יגלה שגובי המנוח בכלל לא אירגן את הלוויה הזו? ומה אם כן? אם כן, אולי הוא רק חולם את כל זה ולודמילה שוכבת בארון ששויף במהירות, והוא משוגע; משוגע, ובנוסף גם בן בליעל. צעד אחר צעד, אמר לעצמו, שלב שלב, קודם כל אני רוצה לראות במו עיניי את העובדות.

אחרי מר גובי שימש מר יקוב מרקוביץ' כאחראי על בית הקברות. הוא היה עתה אדונו וטייל בו ובידו מקל, כאילו היה בעליה של כל הקהילה היהודית של פראג הקבורה כאן. משה דפק על הדלת ונכנס פנימה. היה לו מזל שכמותו אפילו לא העז להעלות בדעתו: מרקוביץ' לא היה שם, ככל הנראה יצא לסיבוב, ועל השולחן שעליו מכונת כתיבה ניצב ספר גדול, מוארך, שבו נרשמו ההלוויות – והספר אפילו היה פתוח. מינואר ועד היום עברו אמנם תשעה חודשים, אך בבית הקברות התקיימו רק הלוויות ספורות. אחרים ביקשו להישרף בקרמטוריום. על הדף למעלה, בכתב יד מוקפד, נכתב "שנת 1989". משה עבר באצבעו על השמות מלמטה למעלה, עד שהגיע לרשומה הראשונה השנה – אבל זה היה מר גובי.

"אתה מחפש משהו?" שאל מרקוביץ' מאחורי גבו.

משה אפילו לא שמע אותו נכנס, אך למרבה המזל הכין תשובה מראש. "באתי בגלל המצבה. בעוד שלושה חודשים ימלאו שנה מאז ש, ש, ש..."

"יש לך טיוטה לטקסט?"

"סלי... סליחה, איזה טקסט?"

"אז תבוא ביום רביעי בסביבות אחת עשרה, יהיה פה הסתת, ואל תשכח להביא את הטקסט".

"כן," אמר משה.

"מספיק שם הנפטר ותאריכי לידה ופטירה."

משה הביט בשעון. "אני עוד אגש רגע לקבר, מר מרקוביץ'."

"יש לך זמן," חייך המשגיח בהבנה, ובאנחה פנה אל המשרד הפנימי והשעין את מקלו על השולחן.

משה העמיד פנים שאינו שומע אותו, ובמשך חצי שעה עוד פסע בין שבילי בית הקברות, הרחק מן הקבר. רק דבר אחד בטוח, אמר לעצמו: שצעד אחר צעד לא הגעתי לשום מקום. שההלוויה התקיימה – זאת ידע גם מבלי לבדוק בספר. הטעות שלו היתה שלא ביקש לראות את הגופה שבארון. הוא לא רצה לראותה מתה, הוא ביקש לשמור בזכרונו את פניה החיות. אבל אם ממילא לא היתה בארון, ודאי חשבו מראש על משהו. אבל מה אם דווקא כן היתה שם? אם כן היתה בארון, הרי שלא יכול היה לפגוש בה היום. אתה יכול לבקש שיוציאו אותה מהקבר, חשב לעצמו, אבל מי יאשר לך את זה? איזו סיבה תיתן למשטרה? "ראיתי אותה ברחוב עם הסגן ואגנר"? עוד יצחקו עליך! וכן הלאה. וכששב אל שער בית הקברות ועבר ליד חדר השומר, נד לו מר מרקוביץ' בראשו מבעד לחלון שבדלת הסגורה, וסימן לו שימתין. משה עצר וחיכה לשמוע מה על לבו.

מרקוביץ' פתח את הדלת והצביע עליו במקלו: "שם ותאריכי לידה ופטירה יספיקו לגמרי, מר בלומנדורף. זה יותר ממה שמגיע לרוב האנשים!"

הוא הגיע הביתה, הכין לעצמו קפה וישב עם הספל לשולחן. אחר כך ניגש אל מעילו כדי לקחת את הסיגריות שקנה בדרך, ושוב התיישב. הוא הדליק לעצמו סיגריה. אחר כך הלך למטבח כדי להביא מאפרה, ושוב התיישב. הוא נבר בדפים הכתובים ובפעם הראשונה הבין שהכל לשווא. הוא הניח לפניו דף, חיטט בערימות בחיפוש אחר עט תועה, ובקווים ספורים רשם את דמותה של לודמילה. הוא צעד בדירה עם הציור בידו וחיפש משהו לשתות. משלא מצא דבר בשום מקום, נותר לעמוד לפני דלת חדרה של לודמילה, שאליו לא נכנס מאז שובו מגרמניה, ובתנועה חדה פתח אותה.

מולו ניצב ארון מקושט, עשוי עץ כהה – ענתיקה שלודמילה השתמשה בה לאחסון בגדים. הוא הניח את התמונה על שולחן העבודה שלה, ובבת אחת הסתובב אל הארון.

"אז מה," אמר לו, "יש לך את השמלות שלה, או שאין?"

הארון עיכס בביישנות ולא ענה.

"אני אגיד לך בכנות", העווה משה את פניו, "אין. שפיץ הזקן אמנם יישבע שהוא שמר את הבגדים שלה במזוודה אחרי שנסענו, אבל אתה לא תשקר לי. לודמילה לא היתה משאירה כאן הבגדים שלה. כי אם יש משהו בחיים האלה שהיא אהבה, אלה היו הבגדים שלה. ועכשיו תפסיק לרעוד," איים, "או שאני אציץ בך! אבל לפני כן אני צריך להשתכר כמו שצריך. אבל גם את זה לא אעשה, כדי שלא תגיד לי תוך כדי החקירה שהיו לי הזָ... הזיות", הוא חייך וסובב במנעול מפתח עם ציצית סגולה. שתי דלתות הארון נפתחו בחריקה והארון אכן היה ריק – אלא שלא היה ריק לגמרי: עלה ממנו ריחה של לודמילה. משה נכנס לתוכו, סגר בשתי ידיו את הדלתות כך שרק קרן אור דקה האירה פנימה מן החדר, והצטנף לפקעת בפינה, כמו כלב שגבירתו עזבה אותו. אחר כך תפש שהריח מגיע מן המעיל – מן הפריט האחד ממלתחתה, שנותר אחריה בארון. היה זה מעיל צמר ארוך, שהוא קנה לה בקרקוב. היא אמרה שהוא לוחץ לה בחזה ולא לבשה אותו מעולם. כנראה שספג את ריחה מן הבגדים שכן לבשה.

למחרת קם מוקדם ונסע במטרו לפנקראץ. ברבע לשש בבוקר התגנב אל הבית שאליו ראה אותה הולכת אתמול, ובחן את שמות הדיירים. השם ואגנר לא היה שם. אולי בכלל לא קוראים לו ואגנר, וממילא למה שדווקא החוקר שלו ישתמש בשמו האמיתי, כששאר החוקרים לא עושים זאת? זה הרי היה ידוע. אלא שעל התמונה שבה נראה בצעירותו, נכתב "לסמל יוזף ואגנר, באהבה", או משהו כזה. משה נשטף זעה קרה: הרי הוא התבונן בעיקר בלודמילה, ולא הקדיש תשומת לב לחייל שלידה! מה אם לא היה זה הסגן, אלא איזה יוזף ואגנר שאיתו יצאה כשהיתה צעירה? לצערו לא לקח עמו את התמונה, היא אצלו בבית או בעבודה, אבל עכשיו עליו להסתלק מכאן מהר ככל האפשר ולחכות להם שייצאו. אם אמנם ייצאו. מעולם לא חיטט בחפציה של לודמילה וגם ללודמילה לא היתה סיבה להראות לו את התמונות שבהן נראתה עם מאהביה הקודמים. לא בלתי סביר שבמהלך חיפוש בדירה מצאו את התמונה הישנה הזו, עוד מסלובקיה, והוואגנר המזויף נטל לעצמו את שמו של החייל המצולם. השאלה היא: במהלך איזה חיפוש.

בשעה שבע יצא ואגנר מהבית, לבדו, ופנה בכיוון המטרו. משה הניח לו להסתלק. עוד שלוש שעות וחצי נדרשו כדי שהאישה תצא. שוב לבשה שמלה אדומה ומעיל חום. משה עקב אחריה עד הגן, חצה אותו כדי לקצר את הדרך, ולפני הרמזור זינק אל המדרכה. היא עברה מולו, תלתליה הערמוניים קיפצו סביב פניה והיא זרקה לעברו מבט אדיש כמו בכל גבר זר אחר שנתקלה בו ברחוב, ואז חלפה על פניו.

"לודמילה!" קרא אחריה חלושות, אבל היא אפילו לא נרעדה והמשיכה לצעוד הלאה בנחישות, אל מעבר החציה. או שלא תפשה שהוא קורא לה, או שרק העמידה פנים. ברמזור נדלק למשה אור אדום, אבל הוא חצה בריצה את הכביש ובתוך רגע נמצאה רק צעדים ספורים לפניו. אם הם באמת קיבלו את לודמילה לעבודה, ושטפו לה את המוח ביסודיות כזו, שהוא באמת לא קיים מבחינתה; ואם הצליחו להפנט אותה ולשכנע אותה שמעולם לא נפרדה מהסגן ואגנר, ושהיא חיה עם אותו שיכור כל השנים האלה, אז למה שבכלל תעסיק בזה את עצמה? היא הרי אוהבת אותו. אבל במקרה זה אין לו סיכוי לשכנע אותה שהיא אשתו כדת משה וישראל – אלא אם יקרה נס.

הוא הלך שלושה-ארבעה צעדים מאחוריה. מה אם יהפנט אותה תוך כדי הליכה? לא, הוא לא יכול לעשות את זה בלי הכנות מראש. הוא ילך עכשיו לעבודה ושם יחשוב איך לעשות זאת. הוא האט את צעדיו ולודמילה התרחקה ממנו, התרחקה עד שאבדה לו. הוא עצר ליד חנות ספרים, מול בית הספר שליד כנסיית פאנקראץ. לפני הפארק הקטן עמד עדיין פסל של בז – סמל ארגון הספורט "סוקול" מן הימים שלפני המלחמה – ששרד את השלטון הקומוניסטי. הוא חצה את הרחוב אל בית הספר ושב לאטו על עקבותיו. בדרך אל תחנת המטרו החל לעבוד על תוכניתו.

למחרת בשבע בבוקר עמד שוב ברחוב נא-פאנקראצי. שוב יצא ואגנר ראשון ומשה רק רעד וקיווה שאמנם יזכה לראות את לודמילה – מה אם אתמול היה זה רק מקרה? הרי כלל לא ידע אם הם חיים ביחד, אף על פי שאתמול בבוקר זה בהחלט נראה כך. אבל כן: שוב יצאה מן הבית, באיחור, רק אחרי תשע. היא התבוננה סביב והחלה ללכת במורד הרחוב, לאורך בתי העיתונאים. משה תכנן את הדברים כך: הוא יקרא לה כמו אתמול, כדי ליצור איתה קשר, ואחרי מעבר החציה המרומזר יתחיל לדבר איתה. כל אישה צעירה רגילה לזה, והוא כבר התחיל ככה ברחוב עם כמה בחורות שמצאו חן בעיניו. הכי חשוב לוודא שהקשר איתה נמשך. כמו אתמול, גם הפעם קיצר את הדרך ומיהר לחצות את הפארק, ושוב היתה מולו! היא העוותה את פניה כי זיהתה בו את הבחור מאתמול, ורגליו כמעט קרסו למולה. הוא היה צריך לשלוט בעצמו כדי לא לקרוא לה בשמה; אבל לא שלט בעצמו די כדי שלא יגמגם.

"שששששש", פתח, "שלום, גברת צעירה?"

היא הזעיפה את פניה, נחיריה התרחבו והיא עקפה אותו בקשת רחבה. הוא דלק אחריה, ומשחצו את הרחוב, החל לדבר בשקט. "כבר הבחנתי בך קודם, יש מעט מאוד נשים שבטוחות כמוך ביופי שלהן. אל תחשבי לי זאת לרע, שאני מעז לפנות אלייך ברחוב, אבל אני לא יכול להתאפק, זה חזק ממני. לא, אל תזעיפי פנים, העפעפיים שלך כבדים, דמייני לעצמך שתי פנינים שמשתלשלות מהם, העיניים נעצמות לך, תחושת הכובד מתפשטת למטה בפנייך, בעורפך, בזרועותייך, עד לקצות האצבעות..."

וכך דיבר אליה, אפילו פעם אחת לא גמגם, והוא רק חשש שמא תמעד. כך עברו את חנות הספרים שמול בית הספר, ואז כבר הריח את ריחה המוכר של מאפיית "אודקולק", והוא דיבר ודיבר. מבטו כבר נח על כפות רגליה והוא כמעט נתקל בה.

"בחור, למה אתה הולך אחריי?" היא התנשאה מעליו.

הוא נאלץ להשפיל את עיניו אל המדרכה נוכח מבטה הזועם. "סל... סליחה, גברתי הצעירה, רק רציתי להז... להזכיר לך משהו," עלתה בנחיריו צחנת בושם זול, שלדומילה לא היתה לעולם נוגעת בשכמותו.

"אני בהחלט לא מתכוונת לסלוח לך על שום דבר! תעשה אחורה-פנה או שאני אתן לך אחת, גמד!"

משה עמד מולה אומלל ומגוחך ורעד בכל גופו.

"סל... סליחה..." אמר שוב.

רגע עוד בחנה אותו, וכשראתה כיצד הוא רועד חסר אונים, חשה כלפיו בעיקר צער. "לך לעזאזל", אמרה והמשיכה בדרכה, "גמגמן מגמגם אחד".

בכל זאת לא הפסיק משה לעקוב אחריה, הגם שמרחוק. אבל היא לא הלכה לוישהראד, לא פנתה אף לא אל תחנת המטרו, אלא – קצת לפני גשר נוסלה – אל מלון "קרפטיה", שעל קיומו כלל לא ידע. ובקרביו של גורד-שחקים זה, עם נוף לטירה של פראג, היא נעלמה לו. ולמשה הוקל: בכל זאת אלמן הוא, ואשתו – בקבר.

עוד בטרם חצה את גשר נוסלה, הגיע למסקנה שהערימו עליו. העובדה שלודמילה דיברה אליו כפי שלא דיברה מעולם, עדיין אין פירושה שאין זו לודמילה. הדמיון הלוא ברור – אחרת חייבת היתה להיות לה אחות תאומה, ועל תאומה כזו לא שמע ממנה מעולם. אבל תפוס שכל! למה שדווקא לוואגנר יהיה כזה מזל, לפגוש פעמיים בחיים שתי נשים זהות לגמרי? ואז עלה בדעתו כי מה שאינו אפשרי בשביל ואגנר, דווקא אפשרי לגמרי עבור המשטרה. מה אם מצאו בין אלפי הסוכנוֹת אישה צעירה שדומה ללודמילה כשתי טיפות מים? למה שיעשו זאת? טוב, ממני, האלמן, אל תצפו לתשובה בקשר לזה! בעצם הרי אין דבר פשוט יותר מלהפשיל את שמלתה ולראות אם גם לה יש נקודת חן שחורה! ואם אין – אז להתנצל יפה, סליחה, עלמתי, או גברתי הצעירה, זו היתה טעות, סתם החלפתי אותך עם מישהי אחרת, שלום שלום, ולברוח משם בכיפה זקופה.

כשדמיין איך יפשיל ברחוב את תחתוניה, לא יכול היה שלא לצחוק בקול. הוא חשב על משהו מטורף עוד יותר, אך גם יותר סביר. ליד המוזיאון הלאומי הוא עלה על חשמלית ונסע במעלה הרחוב בשכונת וינוהראדי. היתה שעת צהריים כשהגיע אל בית הקברות. אחרי השעה ארבע ראה את מרקוביץ' סוגר את השער ועוזב. הבודקה הקטן עם הציוד נותר פתוח, אז הוא לקח את-חפירה וקלשון, ויצא שוב בכיוון הקבר.לאת אפילו לא נזקק כלל, כי האדמה טרם התקשה. בימים האחרונים אף לא ירד גשם, והיא לא היתה רטובה. היום היה ארוך, והוא השליך אדמה מן הקבר במשך זמן רב בטרם נתקל האת בארון. בבתי-עלמין יהודיים קוברים את המתים בארונות פשוטים מעץ בלתי מהוקצע, והמכסה מוצמד למקומו רק בכמה מסמרים. הוא יצא מן הקבר כדי לא לדרוך עליהם, ואז, בשכיבה, רופף אותם בקצה האת. אור חמים של אחר צהריים חדר אל בית הקברות מבעד למרווחים שבצמרות העצים. המכסה השתחרר סוף סוף, הוא ניגב את הזיעה שניגרה ממצחו אל עיניו, ופתח את הארון. היו בו ערימות של עיתונים. הוא נבר בהם ונבר בהם עוד – אך בארון היו רק ערימות לחות של גיליונות "רוּדֶה פּרָאבוֹ".

---

[1] מתוך סיפור ילדים מוכר. החיות מנסות לפתות את בודוליניק לצאת מביתו. השועל מבטיח לו כי ירכיב אותו על זנבו.

---

הקדמה קצרה [פורסם בפייסבוק ב-13.8.2018]
הוצאות הספרים בישראל פחדניות. כמעט כולן; הגדולות בוודאי. הן לא באמת מחפשות ספרים טובים. הן ידברו אתכם במספרים בלבד. כמעט כל המו"לים בישראל עצלים. ספרות לא מעניינת אותם. אתם יודעים את כל זה. ובכל זאת, כדי שתקראו משהו חדש, אתם זקוקים להן. אני יכול להכיר טקסטים נפלאים, אבל ללא הוצאה לא אוכל להציג לכם אותם.

מזה שלוש שנים אני מחפש הוצאה שתוציא לאור את הספר "בשתי הדרכים" מאת דניאלה הודרובה. זה הטקסט הכי פיוטי ויפה שקראתי. כבר כתבתי עליו כאן, חפשו. עוד לא מצאתי הוצאה. לא שאני מתפלא. יש הוצאה שתרגמתי לה ספר שמכר שתי מהדורות. אבל עוד ספר של אותו סופר? לא, לא מכר טוב מספיק. אצל הוצאה אחרת, רומאן שלם בתרגומי שכב במגרה שמונה שנים (!), עד שהם איבדו את הזכויות לפרסם אותו בעברית. הוצאה אחרת החליטה לבטל את הוצאתו של ספר חשוב, שכבר תורגם ונערך ודומני שאפילו הוכן לדפוס, פשוט כי התחלפה שם העורכת הראשית. הקודמת היתה נהדרת. החדשה קצת מטומטמת.

אז אני לא הולך לספר לכם שוב על הודרובה, על פרוייקט החיים שלה, על הרומאן הזה. אני כן הולך לפרסם כאן פרק אחד מדי יום, במשך חמישה ימים. חשוב לקרוא אותם לפי הסדר, ומדי יום אקשר לפרקים הקודמים. אם תרצו עוד, אנא מכם - ראשית כל שתפו את הטקסט הזה. אחר כך כתבו למו"ל החביב עליכם. אם אתם המו"ל החביב עליכם, כתבו לי. בהצלחה לכולנו.

---

עדכון אפריל 2024: העדכון המשמח ביותר שאפשר לחשוב עליו. יצאנו לאור! הרומאן “בשתי הדרכים” ראה אור החודש בהוצאת אפרסמון, בצירוף פתח דבר והערות שלי, והקדמה קצרה שכתבה הודרובה במיוחד למהדורה העברית. אני מוחק את חמשת הפרקים שהופיעו כאן בעבר (מי שממש רוצה יכול עדיין למצוא אותם בפייסבוק). במקום זאת, אני מביא כאן את הפרק הראשון בגרסתו הסופית. על העריכה הנהדרת: דבורה נגבי.

---

החלון שבחדר הילדים

אָליצֶה דָווידוֹביצ'וֹבָה לא הייתה מעלה בדעתה כי חלון חדר הילדים שלה תלוי נמוך כל כך מעל בית הקברות אוֹלשאני — כה נמוך, עד שגוף יכול לעבור את המרחק בתוך פחות משתי שניות.

מישהו כמו מתאנח חלושות במזווה. אָליצֶה פוסעת פנימה ורואה: ליד השולחן יושבת סבתא ודמעות זולגות מעיניה. על השולחן פרושה מפת השבת. אולי מישהו עוד יעשה ממנה פעם שמלה, חושבת אָליצֶה, שמלת שבת.

— סבתא, מדוע את בוכה? שואלת אליצה, וסבתא דווידוביצ'ובה מצביעה על הפינה: אינך רואה? סבא מקלף בצל. — אבל סבא הרי... — ששש, סבתא דווידוביצ'ובה מניחה אצבע על שפתיה. נדמה כי סבא דווידוביץ', המקלף בצל בפינה, שמע היטב את הסתייגותה של אליצה, והוא צוחק ביובש. אליצה מבינה את טעותה, הגם שעד הרגע שבו פסעה אל המזווה ידעה אל נכון ובביטחון גמור כי סבא מת לפני שלושה חודשים; היא זכרה היטב איך חזר יום אחד מגברת סוֹשקוֹבָה, שאצלה נהג לשהות כבר שנים הרבה. סבא שב אל המזווה כדי למות, גופו היה מרוסק כולו אחרי שהגרמנים קשרו אותו אל לוח המתיחה ב'הגיבור' ושברו אותו על הגלגל. ואחר כך כבר לא יכול היה לזוז וסבתא טיפלה בו כמו בילד. כל בוקר, כשהלבישה את סבא, הוא איים עליה כי ילך שוב אל הגברת סוֹשקוֹבָה, אבל אחר כך השתתק תמיד ונותר לשבת עד הערב במקום שהניחה אותו סבתא, ורק היה לעיתים צוחק ביובש. הוא צחק גם אחר כך, כשהייתה מפשיטה אותו ומשכיבה אותו במיטה. ובצחוקו כמו רצה סבא דווידוביץ' לומר: גם ככה זה אבוד לךְ, שוב אלך אל הגברת סושקובה, בשביל לעשות לך דווקא אני אלך. אך הוא לא הלך לשום מקום כי הוא התבייש מהגברת סושקובה — עכשיו, כשהיה מעורר רחמים כל כך — ומלבד זאת, יהיה עליו לזחול לשם על ארבע.

אליצה לא ידעה איך לחזור בה מדבריה, והיא שאלה אפוא את סבתא דווידוביצ'ובה מדוע פרושֹה היום מפת השבת על השולחן. וסבתא התפלאה מאוד: האומנם שכחת, עלמתי, כי היום יבוא פּאבֶל סאנטנֶר כדי לבקש מסבא את ידך? הלוא הוא זה אשר הביא את הבצל, כשעבר כאן הבוקר. הוא שמַח כשאמרנו לו שאת מרגישה קצת יותר טוב.

אליצה דווידוביצ'ובה לא הבינה מה זה עלה בדעתה של סבתא דווידוביצ'ובה, כל העניין הזה עם פּאבֶל סאנטנֶר והבצל, פּאבֶל סאנטנֶר אומנם חיזר אחריה, אך לפני שבועיים נסע עם הטרנספורט. וגם אם במקרה היה כאן, אין סיכוי שהיה מביא עימו בצל. ומדוע זה יבוא לבקש את ידה מסבא, כשסבא כידוע... ופרט לכך לא הייתה אליצה בטוחה שפאבל סאנטנר רוצה לשאת אותה לאישה, הוא לא היה מאלה שחושבים על נישואין, הוא לא חשב על כך אפילו כשאחז את אליצה בחיקו לפני שנסע, זו היא שרצתה בכך, לא הוא, כי הוא במחשבותיו כבר היה במקום אחר לגמרי. וכשהביטה אליצה אחריו, לראותו הולך מעימה לאורך חומת בית הקברות אוֹלְשָאנִי, כשהביטה אחריו מבעד לחלון חדר הילדים, מחלון חדר־גיל־שמונה־עשרה שלה, הוא אפילו לא נשא אליה את עיניו.

סבתא דווידוביצ'ובה שבמזווה פצחה שוב ביפחות חרישיות, ואולי לא היה זה כלל בכי, אולי הייתה זו תפילת שבת. אליצה דווידוביצ'ובה סגרה אחריה את הדלת בזהירות. היא תהתה אם עליה ללבוש את שמלת התיאטרון שלה, או שמא מוטב לה להיות עירומה כשיבוא פאבל סאנטנר. הוא חזר, כנראה, אם הביא לסבתא דווידוביצ'ובה בצל, הוא כנראה באמת יבוא, אם סבתא דווידוביצ'ובה פרשה את מפת השבת וסבא דווידוביץ' שב מן המתים. נראה שבאמת יבוא לבקש את ידה, אף על פי שכל זה מוזר מאוד.

לבסוף החליטה ללבוש את השמלה. הצווארון הלבן התקמט מעט. השמלה הייתה תלויה בארון זמן רב מאוד, כי הייתה מלחמה ואליצה חדלה ללכת לתיאטרון; אבל לא היה כבר זמן לגהץ את הצווארון, פאבל סאנטנר עשוי לבוא בכל רגע. כעת התביישה מעט, אחרי מה שקרה ביניהם בפעם האחרונה; היא לא ידעה אם הסבה לו עונג, אם בכלל מצאה חן בעיניו, היא לא יפה בכלל, וכשתזדקן תהיה מכוערת כמו סבתא דווידוביצ'ובה. פאבל סאנטנר מן הסתם ער לכל זה ובכלל לא יבוא לבקש מסבא דווידוביץ' את ידה, מן הסתם חזר בו ואמר לעצמו שאליצה דווידוביצ'ובה אינה ראויה ליותר מן הבצל הזה — ואולי אפילו לבצל לא, אולי אפילו לא לבצל.

כבר החשיך והרחוב שלצד בית הקברות אולשאני עומד בשיממונו, איש אינו עובר בו. וסבתא דווידוביצ'ובה כבר השתתקה במזווה, ודאי הניחה את ראשה על מפת השבת ונרדמה, כי ההמתנה התארכה לה. ואילו הייתה עכשיו אליצה פוסעת פנימה, סבא דווידוביץ' כבר לא היה שם. — אל תגידי לי, סבתא, שהוא יצא דרך ארובת האור. ואף מן הבצל לא יוותרו שם עקבות, כי זה זמן רב שלא היה להם בצל, סבתא דווידוביצ'ובה סתם דיברה על כך אתמול, כמה שמחה הייתה לבשל לאליצה מרק, והוא בוודאי היה עושה לאליצה רק טוב, לו אך היה לה ראש בצל אחד, אפילו רק אחד.

*

פראו הֶרגֵסֶל הורתה לתפור לה שמלה ממפת השבת. פראו הֶרגֵסֶל בכלל לא ידעה שזו מפה לשבת, ושסבתא דווידוביצ'ובה פרשֹה אותה על השולחן ביום שבו — לראשונה מזה זמן רב — לבשה אליצה דווידוביצ'ובה את שמלת התיאטרון ועפה מבעד לחלון שבחדר הילדים שלה כדי לפגוש את פאבל סאנטנר. פראו הרגסל ידעה רק כי לפניה התגוררה בדירה משפחה יהודית, וכי מישהו מבני המשפחה קפץ מן החלון יום אחד לפני שהיו אמורים להתייצב לטרנספורט. פראו הרגסל אף הייתה שוכחת זאת מזמן, אלמלא שבה ועלתה באפה צחנת בצל. לשווא ניסתה לאוורר את החדר; רבות התלוננה באוזני הֶר הרגסל, פקיד בבית המשפט, כששכבו זה לצד זה בחדר שחלונותיו פונים אל בית הקברות אולשאני. — מריחים את זה כל הזמן, סירחון של בצל. הר הרגסל שב והסביר לה שהצחנה נשמרת ברהיטים ובקירות. — ובכלל, הם אכלו רק בצל כל היום?

אחרי המלחמה, בעיר יֶנה, כשפראו הרגסל נזכרה בשנות־פראג שלה, שבה ועלתה באפה צחנת הבצל החודרנית. היא נשאה אותה עימה כבר אז, כשעזבה בחופזה את פראג. היא חשה בה עולה אפילו מכתפי בנה הבכור רוּדי, כשהניחה עליו את ראשה. גם בנה נאפף בריח הבצל היהודי. כמו הרהיטים, גם בנה.