Posts in ספרות צ'כית
קארל צ'אפק: אדמאבל

הטקסט המקורי פורסם בלידובה נוביני ב־30 בדצמבר 1934. התרגום לעברית פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון הארץ ביום שישי, 24.10.2025


אָדָמאֲבָל – מין זן מיוחד של אנשים שביחס לכל דבר שהם נתקלים בו יש להם איזה "אבל", איזו הסתייגות. לעולם אין הם אומרים "כן כן" או "לא לא", אלא "כן אבל" או "לא אבל".

אם תאמרו להם ששתיים כפול שתיים הם ארבע, ישיבו לכם מיד במעין תחושת עליונות, "כן, אבל שתיים כפול שלוש, אדוני, הם שש", ואז יסתלקו מעליכם שבעי רצון על שלא נכנעו והעמידו את דבריכם, כמו שאומרים, על דיוקם. אם תיאנחו שהימים, תודה לאל, כבר מתארכים מעט, יטענו משהו בנוסח, "כן, אבל זה לא מה שיעלים את מצב הביש הכלכלי". אם בעטיה של סיבה דחופה כלשהי תזעיפו פנים כי פֶּטר הוא גנב ופושטק, ישיבו, "כן, אבל אצל צאפְּל הזה שמה המצב גם־כן לא יותר טוב".

כידוע מהדקדוק, "אבל" היא מלת קישור על דרך הניגוד. אדמאבל אינו מסייג ואינו שולל אלא רק מתנגד, מציג איזו התנגדות לכל. מטבעם אלה מוליכים גרועים שהאנרגיה המועברת בהם אובדת. אין הם מכחישים כי שתיים כפול שתיים הם ארבע, הם רק מקפידים להבהיר שאין לכך חשיבות מיוחדת, שאת הארבע הזה אתם יכולים לשגר אל התהום, וכי יש בעולם עוּבדות חשובות יותר, למשל זה ששתיים כפול שלוש הם שש. אם תמשה מולם מהמים ילד טובע, לא יאמרו לך שלא היית צריך לעשות כן, הם רק יתבטאו, פחות או יותר ברוח הזאת, כי אמנם היו מעשיך ראויים אך על סיפון האונייה פריצ'יפסה מאפאלדה טבעו 300 בני אדם או משהו כזה, ואותם הרי אף־אחד לא משה מהמים. אתה יכול לעזור לאביון, אבל נערי הטוב, בכך עוד לא נפתרו הבעיות החברתיות.

לכן האינטלקטואלים מפסידים ברגע שמדובר בדברים ארציים. מסיבה זו אובדות האמיתות לעתים קרובות כל כך בחיים הציבוריים, והן מוחלפות בדבר־‏מה פרימיטיבי לאין שיעור: כלומר, בסיסמאות.

בקיצור, אינך יכול לעשות דבר, אף לא להביע דבר, בלי שאפשר יהיה לתלות עליו איזה "אבל". זו מטרת האדמאבל. להם תמיד יש יותר שכל, הם תמיד נזכרים בדבר־מה שחסר או אינו מטופל במצב הנתון, עוד דבר שאפשר להצביע עליו בנזיפה כעל קיצור דרך, חוסר שלמות או פיתרון גרוע.

להיות אדמאבל – יש בכך יתרונות:

1. מודעות לעליונות האינטלקטואלית שבאמצעותה אנו מתקנים ו"משיבים למקומם הטבעי" את מעשיהם וידיעותיהם של הסובבים אותנו.

2. האפשרות הנעימה שלא לעשות דבר, אלא לעסוק רק בעמדה שבה אנו אוחזים, רק להצביע על הסתייגויותינו, ובכך במידה מסוימת לממש את האני שלנו.

3. ככלות הכול: סיפוק עמוק מן העובדה שזוהי הדרך המוצלחת ביותר להציק לזולת.

אותו "אבל" עקרוני הוא לרוב מחלה אינטלקטואלית. האדם הפשוט עסוק יותר בדברים עצמם מבעמדות לגביהם; אין הוא מנסה לבדל את האני שלו מזה של הזולת באי־אלו הסתייגויות, או בהדגשת השקפתו המיוחדת.

לכן האינטלקטואלים מפסידים ברגע שמדובר בדברים ארציים; בשל העובדה שיש להם רק השגות, אבדה להם היכולת ל"כן" או "לא" פשוטים. כל האמיתות שעשויים היו להזדקק להן, תלויות עבורם רק באותו "אבל" שמגביל אותן. מסיבה זו אובדות האמיתות לעתים קרובות כל כך בחיים הציבוריים, והן מוחלפות בדבר־‏מה פרימיטיבי לאין שיעור: כלומר, בסיסמאות.

אדמאבל מפסידים כל שהם נוגעים בו; נותר להם רק ה"אבל" שלהם. ישמור אותנו האל מן האדמאבל!

קארל צ'אפק: איך קוראים ספרים

התרגום וההקדמה שלהלן פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בנובמבר 2014:
הבוקר שוב ביקרתי את קארל צ'אפק, כלומר את מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות בוישהראד, ובשובי הביתה התיישבתי לתרגם את רשימתו הקצרה על הדרך שבה אנשים קוראים ספרים. הנה היא אפוא לפניכם בתרגומי מצ'כית, מתוך הקובץ "הדברים שסביבנו". הרשימה נכתבה ב-1925 והיא מלווה באיורים מאת המחבר. בפסקה הראשונה רומז צ'אפק לשני ספרים: האחד מאת ז'ורז' אונט, והשני מאת ויקטור הוגו.


מן המפורסמות היא, כי דעתו של האדם הקורא ספר נודדת אל עולמות אחרים, והוא חווה גורלות אחרים, למשל את זה של חרש הברזל או של האדם הצוחק. כתוצאה מכך, הוא מבקש להיפטר מגשמיותו, הכובלת אותו אל מקומו הפיזי ואל גורלו שלו. האדם הקורא ספר מבקש אפוא לשבת או לשכב בנוחיות הרבה ביותר, על מנת שגשמיותו לא תכביד עליו ולא תטרידו. על כן מרבה הקורא הדרוך לשים את רגליו על השולחן או להשעין את סנטרו על כף ידו, או שהוא מאמץ לעצמו תנוחה נוחה אחרת, שאותה הוא מרשה לעצמו רק כשאין משגיחים בו; בקצרה, הוא מציב את גופו הבלתי-מוסרי ונעדר-הנוחות באופן שבו ייתן לו מנוח ולא יתבע את זכויותיו. זו הסיבה שאנשים רבים קוראים במיטה, למשל. אין זה בגלל שבטלנים נוטים לקריאה, אלא בגלל שהקוראים נוטים לבטלה. בחשמלית, הקורא נאחז בקושי בידית והוא מיטלטל כאגס בשל. ברכבת נוטה הקורא להניח את רגליו על המושב שמולו, או בחיקם של שותפיו לקרון. יש אנשים שכל ספה, כורסא או שזלונג מעוררים בהם מחשבות אהבים; בי מעוררים רהיטים שופעים אלה מחשבות-קריאה. מבין האומות כולן, הבריטים הם צרכני הספרים הגדולים ביותר; על כן הם מייצרים את הכורסות הנוחות ביותר בעולם. תפוקת הרומאנים האנגליים גדלה בהתאמה עם תעשיית הריהוט הסלוני האנגלית. עוד לא ראיתי איש קורא בעודו אוחז משקולת או כשהוא מקפץ על רגל אחת. רק במקרים קיצוניים במיוחד קורא אדם בעמידה. אדם קורא זקוק לאיזון מרבי וליציבות. מרכז הכובד שלו חייב להיתמך כראוי.

מובן כי קיימות השקפות שונות בעניין הנוחות הגופנית. כנער אהבתי לקרוא בשכיבה על הבטן מתחת למיטה, ככל שהדבר נוגע בחומרי קריאה קשים או אסורים; בעוד שספרי הרפתקאות או יומני מסע יכולתי לחוות במלואם רק ביושבי על ענף מתנדנד של עץ מילה נאה, בצמרת דמוית ג'ונגל. את "אוהל הדוד תום" קראתי בעליית גג ספונת עץ, ואת "שלושת המוסקטרים" – ביושבי פשוק רגליים על מעקה. בחוויית הקריאה עזת-הרושם ביותר זכיתי בעודי מכורבל על השלב הגבוה ביותר בסולם; אך כבר איני זוכר איזה ספר היה זה. היום שוב לא הייתי פוצח בתרגילי התעמלות-קריאה כאלה; אף קשה לי יותר לקרוא ואיני יודע אל נכון מהי התנוחה הנכונה לקריאת – נניח – "תולדות הז'ירונדינים" לאלפונס דה למרטין, או לכתבי פרויד.

האדם הקורא מבקש את הבדידות; בראש ובראשונה כנראה מפני שבאותו רגע הוא חסר הגנה נגד כל אדם שנמצא בקרבתו, וכן מפני שקריאה היא עיסוק בלתי-חברתי בעליל. אם מישהו בקרבתכם שקוע בספר, אין הוא שוהה לצדכם כי אם במקום אחר לגמרי. אין לו כל עניין בכם, אין הוא קשור בכם – כי אם באנשים אחרים. האדם הקורא תמיד נרגן ביחסו אל מי שבדיוק אינו קורא; זה הקורא מעווה את פניו או מכווץ את מצחו, ואתם אינכם יודעים מדוע; הוא זר לכם כל כך עד שאתם תוהים מה דבר נורא עוללתם לו, שאתם ראויים לדחייה כזו של כל רעוּת והתרועעות. המבקש לקרוא, התבודד לך! כך זה בטוח יותר. זו הסיבה שאנשים בעלי אינסטינקט משפחתי חזק מקריאים בקול את הספרים שהם קוראים; בדרך לא ברורה הם ערים לאפשרות כי אילו קראו אותם בשקט, לעצמם, היו מתנתקים מחיק משפחתם.

עם כל הכבוד לספרות, בזאת יש להודות: הספר שזה עתה סיימנו לקראו מעורר בנו אותו רושם דק רגש שמעוררת בנו הצלחת שממנה סיימנו זה עתה לאכול. אנו מפנים אותה על מנת שלא נידרש להביט בה. רק אנשים רשלניים במיוחד, כמוני למשל, מניחים לספר להתגלגל לו במקום שבו הניחו אותו כשסיימו את קריאתו. אך דבר אינו גורם לנו בוז גדול יותר מעיתונים שקריאתם נסתיימה. אם אנו מבקשים להעליב מישהו כהלכה, אנחנו יכולים לומר לו שהוא מעניין אותנו כמו עיתון שסיימנו לקראו.

הקורא הראוי בולע את הספר באיטיות; הוא מתענג על כל ביס. הוא קורא שתי מלים פה ומשפט שלם שם, סופג אותו עד תום כמו פיינשמקר גדול שמעריך עוד מראש את המנה שתונח לפניו. לאחר שביתר את הספר, הוא פוצח בטקס הישיבה: הוא מתרפק לו, מצטנף בעצמו, מנסה להניח כאן את הראש ואת הרגליים שם, עד שלבסוף הוא מאשר: 'כן, עכשיו זה בסדר…'

נפלא הדבר, איך מתעוותים האנשים ומתפתלים כשהם קוראים ספרים.

קארל צ'אפק: תפילת הערב הזה

לאחר שצ'כוסלובקיה סירבה לדרישה להעביר לידי היטלר את השטחים דוברי הגרמנית הסמוכים לגבול עם גרמניה, הציגו ממשלות בריטניה וצרפת אולטימטום לנשיא אדווארד בנש: צ'כוסלובקיה תיענה לדרישתו של היטלר, או שתלחם לבדה מול גרמניה ותישא בתוצאות. היה זה ב-21 בספטמבר 1938, הערב שלו הקדיש כנראה צ'אפק את תפילתו. צ'כוסלובקיה נכנעה לאולטימטום באותו היום. למחרת, ביום שבו פורסמה התפילה של צ'אפק בעיתון "לידובה נוביני", כבר הציג היטלר דרישות נוספות. הסכם מינכן נחתם ב-29 בספטמבר וסיפח רשמית את חבל הסודטים לגרמניה. צ'אפק הלך לעולמו פחות משלושה חודשים אחר כך. התרגום וההקדמה שלעיל פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בינואר 2011.


אלוהים, אתה שבראת את הארץ היפה הזו רואה את כאבנו ואת אכזבתנו; לך אין אנו צריכים לגלות את תחושותינו, וכיצד ראשינו שחים. לא בבושה; לנו אין על שום מה להתבייש, אף שהגורל מכה בנו במוט ברזל. לא אנו הם שנרמסו; לא אנו הם, שהפגינו רק מעט אומץ. אומתנו לא איבדה דבר מכבודה; רק מעט מגופה אבד לה. אנחנו כאדם שנלכד בין גלגלי שיניים; עם הכאב הראשון והנורא מכול, כבר הוא חש כי הוא חי. אומתנו חיה, והכאב האדיר שאנו חשים, הוא בדיוק שגורם לנו להבין עד כמה אדירים חיינו, עד כמה עמוקים.

אלוהים, אתה שבראת את האומה הזו, לך אין אנו צריכים לספר דבר; אך לבבותינו ושפתינו מעצמם מנסים לנסח לפחות לנו-לעצמנו את מה שלעולם אל לנו לאבד; כלומר, את האמונה. את האמונה בנו-עצמנו ובדברי-ימיך. מאמינים אנו כי לא עמדנו, אף לא נעמוד, בצד השוגה של ההיסטוריה. מאמינים אנו, כי בצידנו ובמאבקנו יש יותר עתיד, עוד יותר מן הדבר שיגדל ויישא פרי, משיש בצד האלימות והכוח הזמני. האמת חזקה מן הכוח, משום שהיא נצחית. אך גם ברגע הקשה הזה עלינו להבין את מחויבותנו, כי לא בידיים שלובות נמתין לעתיד. עוד הלאה נעבוד למען אומתנו, למען כוחה הפנימי ואחדותה. ככל שטובים יהיו אנשי אומתנו, כן ניטיב עם צידה הראוי של ההיסטוריה.

אפילו בגורלנו נמשכים דברי ימי עולם, ועוד הלאה יימשכו מתוך חיוניות אדירה ונאדרת. אל לנו להתיירא מן ההתפתחויות בעולם. היפוכו של דבר: כל מעשה אלימות מחוויר מול הצורך הכלל-אנושי בחירות, בשלום ובשוויון בין בני האדם ואומותיהם. רבות עלינו לעשות למען עצמנו, עלינו לאהוב עוד יותר את אומתנו, עוד יותר לאהוב בינינו; מאמינים אנו כי גם בכך, ובעיקר בכך, טמון תפקידנו בעולם: להפוך את עצמנו לאומה הראויה לעתיד טוב יותר מן הפרק האפל הנוכחי, הזמני, של ההיסטוריה האירופית.

אלוהים, אין אנו מבקשים ממך שתנקום את נקמתנו; אך מבקשים אנו כי בכל איש ואיש מאתנו תפיח  את רוח האמון והאמונה, וכי לא תניח לאיש להתייאש לשווא, אלא לחפש במה יוכל לסייע במשימותיה העתידיות של האומה הנצחית. אין אנו זקוקים עתה למיואשים. זקוקים אנו לאמונה. לכוח הפנימי אנו זקוקים. לאהבה היעילה אנו זקוקים, שתחזק אותנו פי עשר. אומה לעולם לא תהיה קטנה, כל עוד לא תניח לעצמה לסטות מאמונתה בעתיד, ומעבודתה למען ימים טובים יותר, שיבואו.

קארל צ'אפק: תפילה [על מזג האוויר]

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפברואר 2012. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צ’אפק פרסם אותו ב-13 בפברואר 1929 ב”לידובה נוביני”.]

אלוהים, השולט בזמנים ובמזג האוויר, חוס נא כבר עלינו בני האדם, על החיות והצמחים, וטול מעלינו את הכפור הזה האכזר, קשה הלב, חסר הרחמים וקפוץ-היד, המשמיד את חיית השדה, וללא רחם מייסר את האדם בעבודתו.

רחם על הארנבים, על עובדי הרכבת, רחם על הדוורים, על השומרים, על החוגלות ועל שאר חיות השדה. שהרי אין כפור אלים זה הולם את הזמן המואר והתבוני שבו אנו חיים; רוחות מזרחיות אלה, חסרות עידון, אינן נושבות אל יעדן במקומותינו, אנו הפונים אל המערב; הלחץ הגבוה אינו הולם את הביתיות הצנועה שלנו. הב לנו הפשרת שלגים, למען תִּפָּקַח האדמה ותנץ שלגיות ופרחי כובע-הנזיר; הבא אלינו רוחות רכות וחמימות ממערב, המסלקות את השלגים ומבקעות את הקרח; גאל אותנו מכוויות הקור, מן השפעת ומגולשי הסקי, ועשה את שעשית בכל שנה מן השנים: שא ידך ואמור – הרף, מעתה אתחיל שוב פרק חדש.

קארל צ'אפק: אילו

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפסטמבר 2011. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צירפתי אז את ההקדמה הבאה:] ב-1 בינואר 1928 פרסם קארל צ'אפק את הפיליטון Kdybych בעיתון לידובה נוביני. הוא נדפס שוב בספר "לוח השנה" (Kalendář) שראה אור לראשונה ב-1940, אחרי מותו של צ'אפק, וכולל מבחר טקסטים פובליציסטיים על עונות השנה. אני מביא אותו כאן לקראת השנה העברית החדשה, בתרגומי ממהדורת 1983 של הספר, כרך 12 בסדרת כל כתבי קארל צ'אפק בהוצאת Československý spisovatel.


אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור אלוהים — אבל לא, זה לא ילך, כי אלוהים הרי לא ישן לעולם. אז אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור פטרוס הקדוש, הייתי אומר לעצמי: "ומה אני אמור לעשות השנה בשביל הצ'כוסלובקים השדים-משחת האלה? הם הרי כופרים גמורים, ולפעמים – חזיז ורעם! – הם פשוט אספסוף כפוי-טובה; אבל משהו עוד יכול לצאת מהם. אני חושב שיש להם מזג אוויר קצת קשה מדי; אולי זו הסיבה שבגללה הם כל-כך זועפים וחמומי-מוח. בקיץ לוהט אצלם ויש סופות רעמים, והם עצבניים ונוהמים זה על זה; ובחורף הם קופאים עד כדי כך, שכל אחד חושב רק על עצמו ומתנהג אל הזולת כמו קרחון. זה הכול בגלל מזג האוויר. ובגלל זה שום דבר לא מוצא חן בעיניהם; בחורף קר להם מדי ובקיץ יותר מדי חם; אם משהו שחור, אז הוא שחור להם מדי, ואם משהו לבן, אז הוא יותר מדי לבן; שום דבר לא טוב בשבילם. הם פשוט התרגלו לכך בגלל מזג האוויר שלהם. אבל חכו, בני-בליעל, אני אעניק לכם מזג-אוויר נפלא כמו ליד הים; אתן לכם חורף נוח – עם שלג, זה ברור; כזה זיגוג מושלג, תאווה לעיניים – וקיץ מרנין עם שמש ורסס טל, ושיקח אותי השד אם לא אשנה אתכם! אם תהיו נוחים יותר זה לזה, יהיה לכם מזג אוויר נוח יותר; ואם אתם לא רוצים להתחיל, אז אתחיל אני. ויהיה אלוהים עמכם בשנה החדשה!"

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור ראש הממשלה, הייתי מאוד מופתע מזה, ובמבוכה הייתי משפשף את סנטרי ("אהה," הייתי אומר לעצמי, "אני מוכרח להתגלח"). אם הייתי מִתרגל, כעבור כמה רגעים, להשתנוּת הפלאית של קיומי, הייתי נשאר במיטה עוד כמה דקות, כמו שעשיתי כשעוד הייתי אזרח מן השורה; אבל כבר לא הייתי חוזר לישון, אלא מהרהר בערך כך: "חי נפשי, השנה עלינו לחגוג עשור לרפובליקה. אני יודע מה; אכנס את הקבינט ואומר: נערים, אשתקד מָשַלנו ועדיין זכרנו את אוסטריה; השנה עלינו למשול בסימן הרפובליקה. הביטו, בדרך זו או אחרת עלינו לחבר את הכול יחדיו: מחנה הימין ומחנה השמאל — הרי הם לא שווים כלום; הרפובליקה היא… כמו מעגל; והאם יש במעגל צד שמאל או ימין?" – בשלב זה היו עולים במוחי עוד טיעונים רבים, אבל הייתי שומר אותם לישיבת הקבינט; ואז הייתי קם ומקפיד – כדי שיהיה מזל טוב בשנה החדשה – לפסוע צעד ראשון ברגל ימין.

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור ראש העיר פראג, הייתי צופה רגע אל עתיד טוב יותר ואז הייתי אומר לעצמי: "נראה לי שהצ'אפק הזה צודק; כבר היינו צריכים להתחיל לטפל בעניין החגורה הירוקה סביב פראג. כשאני מדמיין ככה את שדרות העצים היפות הללו… ואת כרי הדשא לילדים… ופה ושם חורשות… נו כן, הבה ניגש לעבודה."

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור מיליונר, איש בעל אמצעים, הייתי אומר לעצמי: "כבר השנה 1928? אלוהים, איך שהזמן רץ! אין מה לעשות, השנה עליי להשקיע את כספי; עליי להקים או לייסד דבר מה לציון שנת העשור – אבל משהו בעל ערך. יש עוד להרהר בזאת; אבל כסף לשם כך יהיה, לכך כבר נדאג."

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה כאיש צעיר בן עשרים1, הייתי מסתובב לצד השני והייתי ממשיך לישון. ומה, שאני עוד אחשוב על משהו אחרי הסילבסטר?!

אילו התעוררתי בבוקר השנה החדשה בתור הכלבלבונת שלי מינדָה, הייתי מתגרד רגע ברגלי האחורית (כי היה לי על העורף כזה פרעוש צמא-דם), ואז הייתי אומר לעצמי: "השנה כבר לא אכעיס את אדוני, אצא החוצה כמו שצריך, לא אפזר עצמות במדרגות, אשמור על הניקיון, לא אישן על הספה, לא אתרוצץ בערוגות שבגינה –" ובשלב זה הייתי מקבל קוביית סוכר והייתי שמח בחיי עד בלי די.

פאבל בארש: מטא

הרומן "מטא" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת Host. את הפרק הראשון מתוכו תרגמתי עבור המרכז הצ'כי בת"א, לרגל אירועי "לילה פנטסטי" – סדרת ערבי ספרות בהשתתפות מרכזי התרבות האירופים בישראל. הוא מובא כאן באישור ההוצאה.


 גב הספר:
אנשי־על קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על. בעולם אחר הייתה לנקה קריזובה יכולה להיות גיבורת־על מן השורה. אלא שבעולם שבו היא חיה, אף אחד לא זקוק לאנשים בטייטס ובגלימה. במאה העשרים ואחת אין באמת ביקוש לציידי־פושעים חובבנים. לעומת זאת, אנשים מוכנים להרוג בשביל שואו וסקנדלים. וכך, בעוד שכולם סביבה בולעים כל מטא־סנסציה חדשה, לנקה חיה חיים רגילים כסטודנטית: היא ישנה כדי להעביר הנגאובר, מנמנמת בהרצאות, לא עונה לטלפונים מאימא ומדי פעם עוזרת לחברה לעבור מבחן הודות ליכולות־העל שלה. היא מעולם לא חשקה בתהילה, בתשומת לב טלוויזיונית או בגדודי מעריצים.

ובכל זאת, נראה שמעריץ אחד יש לה.


את הסיפור הזה אפשר להתחיל בהרבה דרכים. ובכנות, אני עוד לא יודעת באיזו מהן לבחור.

נקודת פתיחה מתבקשת היא כמובן הבוקר ההוא, כשהתעוררתי בחדר שלי עם הנגאובר מטורף ובחור זר במיטה. אבל אני לא רוצה שתקבלו רושם שזה אחד מהסיפורים האלה.

מהסיפורים האלה "על בחור ובחורה".

כי זה לא כזה סיפור.

אולי להתחיל... במה שקרה אז במחנה ליד הנחל? זו כנראה הנקודה הכי מוקדמת בכל העניין הזה: חמש הדקות המפחידות ביותר בילדותי התמימה, וסיפור־מקור של גיבורים, נבלים, של כוח גדול ואחריות גדולה. אבל...

זה לא סיפור כזה.

אז אתם יודעים מה? נתחיל בשאלה. בעצם שתיים. ואני מבקשת שתסגרו לרגע את הספר או את הקובץ פי.די.אף או אני לא יודעת במה אתם קוראים, ובאמת, אבל באמת תחשבו על שתי השאלות האלה, אוקיי?

אז.

אילו היה לכם איזשהו כוח על, איזה כוח הייתם רוצים?

ומה הייתם עושים איתו?

 

בחרתם?

תנו לי לנחש... לעוף? זה אחד הפופולאריים... ואיך לא, נכון? מי שיודע לעוף חופשי כמו ציפור, לא צריך לבזבז כסף על חופשי־חודשי.

מה עם קריאת מחשבות? זה בטוח חתיכת סכיזופרניה, אבל ברור. למעשה יש לנו פה בצ'כיה כמה קוראי מחשבות: למפורסם שבהם יש טוק־שואו פסיכי לגמרי והוא עושה מעצמו גלאי־שקר אנושי למרואיינים שלו. כל יום שני בשמונה וחצי הוא מגלה כמה רומנים, מחולל כמה גירושים ומגלה מי האבא האמיתי של מי. הוא מקבל על זה ערימה של כסף והוא המאמי הלאומי. הוא היה יכול לעבוד במשטרה או בשירות החשאי, אבל בתכל'ס אפילו זרועות הביטחון לא מגלגלות סכומים כמו תוכנית טלוויזיה נחותה.

על כל פנים... מה עוד? התחדשות־על של האיברים, ככה שלא תצטרכו לפחוד על החיים שלכם בכל לילה כשאתם נלחמים ברשע? לא עדיף כבר לתת למישהו לדקור אותך פעמיים בחודש בשידור חי בטלוויזיה, או לירות בך או לדרוס אותך? כי זה בדיוק מה שעושה אחד האינפלואנסרים הכי גדולים באינסטה הצ'כי. פוסט אחד שלו שווה פלוס מינוס מיליון קורונות. לעבור דרך קירות? בטוח יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם זה, אבל תאמינו לי ששום דבר מזה לא חוקי או משתלם כמו תוכנית ריאליטי חודרנית משלך, בלי קשר לזה שהקונספט ממצה את עצמו אחרי העונה הראשונה. ראיית רנטגן? במקרה הלכתי לחטיבה עם בחור כזה. בנוסף הייתה לו גם יכולת מדהימה לזכור מתי יש לאיזו קבוצה של הבנות שיעור התעמלות. עכשיו הוא עובד בביטחון בשדה תעופה, אז הוא לא הדוגמה הכי טובה למה שאני מנסה להסביר לכם, אבל נראה לי שאתם לפחות מבינים את הסיפוק שאני מרגישה כל פעם שאני נזכרת בזה.

הפואנטה היא, שגם אם הייתם רוצים יכולת לאכילת־על — לא שאני יכולה לדמיין שתרצו כזה דבר, אבל נגיד — החדשות הטובות הן שגם כזה בחור קיים: הוא בן חמש עשרה, יש לו שיניים מיהלומים וערוץ יוטיוב שבו הוא נוגס כל דבר שהספונסרים שולחים לו בצירוף צ'ק, ועל כל מחבת שהוא נושך הוא מקבל יותר כסף מהמשכורת ברוטו של אימא שלי.

אז תחשבו שוב, מה אכפת לכם.

אם היה לכם הכוח שאתם הכי רוצים, מה הייתם עושים?

הייתם לובשים גלימה וטייטס ויוצאים להציל את הפלנטה?

או הופכים לסנסציית האינטרנט הגדולה בעולם?

כי אתם יודעים מה הבעיה? לסנסציות יש ביקוש. ביקוש לגיבורים — לא, נוֹט סוֹ מאץ'. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדרך הביתה באיזה שוד בסמטה צדדית חשוכה? כמה פעמים בחיים שלכם עברתם ליד בית בוער ואישה שצועקת ליד הכניסה "הילד שלי שם"? שלא לדבר על זה שהצלת חיים — גם אם היה בה צורך אמיתי קבוע — באופן עקרוני היא לא ממש עניין מכניס.

אנשי־על — או אנשי־מטא, כמו שקוראים להם באופן רשמי — קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על.

אלה סלבריטאים מעולם הבידור.

 

בדיוק התחלתי ללכת לבית הספר כשהכול התפוצץ. זאת אומרת, זה לא שכל אנשי־המטא התחילו להתקיים בבת אחת... בשנים הראשונות, כשהכול התחיל, עוד הצלחתי לתזמן כמו שצריך את היציאות שלי לשירותים, אז על רוב מה שקרה באותה תקופה גם ככה שמעתי רק הרבה שנים מאוחר יותר.

ככל שאני יודעת, הראשון היה איזה טיפוס אחד מהודו.

כמובן שיש הרבה "ראשונים": רֶדיט מלא עבודות־בעיניים, כל מיני אנונימיים ממיליון מקומות בעולם מתחרים ביניהם מי ימצא את העדות הכי מוקדמת על פעילות של אנשי־מטא. נראה לי שמדובר בווידאו של הבחור הזה שמרים גרוטאה של רכב. זה קרה עוד לפני שיוטיוב היה קיים, אז זה הסתובב ברשת ב...

אהמ...

אוקיי, אני באמת לא יודעת במה אנשים צפו לפני שהיה יוטיוב, אבל בקיצור: אנשים ראו את זה, צחקו, וחשבו לעצמם: איך שהטכנולוגיה מתקדמת, אפילו בחורים שמצלמים את עצמם במה שהוא בבירור מצלמה יד שנייה יכולים לעשות כאלה קסמים עם אפקטים, שזה נראה כאילו השחיף ממש מרים אוטו שלם מעל הראש. הם לא העלו בדעתם שהם באמת עדים למשהו שיכול לשנות את כל העולם מהיסוד.

הם הרי לא יצאו מדעתם.

ברשת אפשר למצוא מלא סיפורים כאלה. ויכול להיות שאפילו קצת חבל לי שלא נולדתי חמש שנים קודם ולא יכולתי לחוות את זה. אחד מהסרטונים האהובים עליי הוא זה של הסיני ששדד את הבנק הלאומי באמצעות טלפורטציה. הוא צילם את הכול והפיץ את הווידאו לכל העולם, אבל הבנק כמובן לא היה יכול להכריז אז ששדד אותו מישהו שמסוגל לשגר את עצמו ממקום למקום. אז הם התעקשו שמדובר במתיחה.

בטח לא תופתעו לשמוע שעדיין לא מצאו אותו.

אני באמת חושבת שאז, שנייה לפני שזה התפוצץ, אז זה בטח היה הכי קורע. כל סוד הרי מאבד מהקסם שלו כשאתם מגלים איך עושים אותו.

והגילוי הזה היה כל חמש עשרה דקות התהילה שהמדינה הקטנה שלנו, המדינה הלא־חשובה שלנו, הצליחה לסחוט מהמָיינדפָאק הגלובאלי הזה.

זה קרה כשהבן של איזה סטניסלב פוריזק מוויסוצ'ינה שלף מצלמת וידאו מהמגירה ורובה מהאסם, כיוון את שניהם אל אבא שלו, ולחץ.

 

הווידאו הזה כמובן כבר מזמן ביוטיוב. בפעם הראשונה ראיתי אותו במסיבת פיג'מות אצל חברה מהיסודי, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. אני כן זוכרת אבל איך קברתי את הראש בשמיכה כשהסרט התמקד בדמותו של מר פוריזק, עומד באוברול כחול לפני שער האסם, ועם מבט לגמרי פלגמטי על הפרצוף פושט את ידיו לצדדים, בזמן שהבן שלו, שלגמרי יכול היה להיות בגיל שלנו אז, מצמיד בלי הרבה כישרון את הכת לכתף ויורה בו ישר באמצע החזה.

אני זוכרת איך שאר הבנות בחדר צווחו בהתרגשות ואיך אחת מהן הצליחה בסוף לשלוף את הראש שלי מהשמיכה בדיוק ברגע שהמצלמה התמקדה בחזה של מר פוריזק, שרוקן מהאוברול המרוטש שלו כדורי עופרת מרוסקים.

מובן שזה אחד הסיפורים הכי מבוקשים — ובגלל זה גם הכי מסולפים — של המציאות שלנו, אז קראתי עשרות גרסאות שונות פחות או יותר של מה שקרה אחר כך. אבל אם נסכים לא להיצמד יותר מדי לפרטים, אז זה קרה ככה:

מישהו הדליף את הווידאו.

משלחת של שירות הביטחון הכללי באה לקחת את מר פוריזק, ובמשך שבוע אפילו המשפחה שלו לא שמעה ממנו.

וכשהוא הופיע שוב מול עדשותיהן של מצלמות הטלוויזיה, זו הייתה הפּצצה התקשורתית של המאה ה־21: גיבורי־על קיימים והראשון ביניהם הוא נהג טרקטור מוויסוצ'ינה.

 

מסיבת העיתונאים שבה הכריזו על כך היא עד היום הווידאו השני־הכי־נצפה ביוטיוב — ישר אחרי הקליפ דאנס הספרדי מהקיץ שעבר, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו. ואם אתם שואלים אותי, אז זה מאה אחוז בגלל הפרצוף המסכן של סטניסלב פוריזק, שנראה כל הזמן כאילו מכבסים שם סיפורים לא נעימים מהילדות שלו, ולא את העובדה שהעור שלו עמיד בפני פגיעת כדורי עופרת שנעים במהירות של חמש מאות מטר בשנייה.

ומהר מאוד התחילו אנשי־מטא לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. כולם השתגעו מזה. ברור. היה זמן שזה נראה כאילו יהיה שלום עולמי פשוט בזכות העובדה שכולם בשוק מזה שבקומיק־קון השנה יהיו אוונג'רז אמיתיים.

העולם הזה, שאף אחד לא חשב שיכול עוד להפתיע איכשהו, השתנה מהיסוד בתוך שבועות.

לטוב? לרע? לא יודעת. איך אני בכלל אמורה לשפוט? כמה אתם זוכרים מגיל שבע? אני הרי נולדתי לעולם הזה.

אלה שנולדו דור אחד קודם לכן... להם העולם התהפך ככה פתאום באמצע החיים.

בשנים הראשונות קרו מלא דברים מטורפים. כתות דתיות, סינדיקטים אקטיביסטיים... העולם נעמד על הראש ועוד עשה סלטות. אבל אחר כך... אחר כך זה נרגע.

את פוריזק ודומיו פחות או יותר בלעה האדמה — הוא עצמו עוד עשה כל מיני עבודות צדקה, ביקר ילדים בבתי חולים וכאלה, אבל היה די ברור שזו לא כוס התה שלו. הדור הצעיר תפס את המקום שלו: הדור שידע מה זה אינטרנט וכמה הם יכולים לקבל על סלפי אחד עם איזה ילד בכיסא גלגלים. הדור הצעיר תפס את ההגה ויצא לעצב את העתיד.

ואת מקום הפחד מהעובדה שלאחד מכל מאה אלף איש יש יכולות שסותרות את כללי הפיזיקה, החליפה התמיהה מכך ששאר התשעים־ותשעה אלף תשע מאות תשעים ותשעה נורמלים יכולים להדליק טלוויזיה בערב או לפתוח פייסבוק ולהשתומם מהעובדה שאחרי מילניומים שלמים של ציוויליזציה אנושית היה להם המזל להיוולד לרגע ההיסטורי הזה, שבו החלו להתרחש ניסים; לעידן שאפשר לתקוע למישהו סכין ביד ולראות את הפצע מחלים לנגד עיניך. ואז לקבל חתימה על החזה מאותה יד עצמה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להשיג כרטיס לערב הגאלה של ערוץ 12.

 

אני זוכרת ערב אחד.

אני זוכרת אותו בדיוק מרבי. זה היה 25 בינואר 2008, הייתי בת אחת עשרה, שכבתי על הספה בסלון, השמיכה נוגעת לי בסנטר, הרגשתי הכי רע בעולם ובהיתי בחלל שלפני הטלוויזיה, ששידרה את אמת או בדיה — הדבר הזה עם קורא המחשבות — ובערך באמצע התוכנית בא הביתה אבא.

זה היה בימים שהוא עוד גר איתנו.

הוא נשען על הספה ובמשך כמה רגעים בהה בטלוויזיה בשתיקה. כשאני חושבת על זה בדיעבד נראה לי שפשוט עבר עליו יום קשה, אחד מאלה שאתם רק רוצים שמישהו יוציא מכם את האוויר כמו ממזרון מתנפח וידחוף אתכם לאיזו פינה. אבל אז באותו ערב רק שמעתי אבי האהוב ממלמל בעצבנות:

"אהבתי את זה יותר כשהכול היה כמו פעם. כשאנשים עוד היו נורמליים".

ואני בת האחת העשרה שיהקה, העיפה מעליה את השמיכה ומיהרה לנעול את עצמה בחדר עם דמעות בעיניים.

בכיתי כל הלילה עד שהשמש עלתה. כי בדיוק באותו היום גיליתי, שאני לא נורמלית.