הרנסנס-זוטא שעוברת בישראל יצירתו של קארל צ'אפק נמשך עתה עם צאתו לאור של "ספר האפוקריפים", קובץ סיפורים קצרים ופיליטונים שכתב צ'אפק בין השנים 1920 ו-1938, ושייחודם בכתיבה-מחדש של יצירות תנ"כיות, מיתולוגיות, היסטוריות, פוליטיות וספרותיות, קריאה וכתיבה-מחדש של מיתוסים, אגדות, סיפורי-עם, יצירות ספרות וסיפורים דתיים.

רות בונדי עושה על פי רוב מלאכה נאמנה ורבת-המצאות (תרגומה ל"שנת הגנן" של צ'אפק הוא, לטעמי, יצירת מופת שכל מתרגם ראוי לו שילמד על-פיה מלאכת תרגום מבריקה, למדנית ושקדנית מהי), אך היא לוקה הפעם באי-דיוקים מעצבנים, בבחירת מלים שאיננה רק בלתי-מדויקת, כי אם שגויה לחלוטין. נבחן שתי דוגמאות מן הסיפור הפותח, "עונשו של פרומתאוס", ונעמוד בתוך כך גם על מהלכים אופייניים לסיפורי הספר הזה בכלל.

פורסם ב”הארץ ספרות וספרים”, אפריל 2012

Read More

גם אם נתעלם מהפילוסופיות המורכבות, המאוד לא מובנות מאליהן, שעומדות מאחורי חלקים ניכרים מיצירתו (גם "שנת הגנן"), ברור שדבר אחד מעסיק את צ'אפק יותר מכל: השאלה מהי אמת, והאם אפשר להגיע אליה. במלים אחרות: האם אפשר באמת לדעת משהו. אבל צ'אפק תמיד מקורי: הוא בחן ז'אנרים רבים כל כך – מרומאן ריאליסטי לכאורה ("הורדובל") ועד מדע בדיוני (למשל המחזה "אֶר.אוּ.אֶר", או הרומאן "בית חרושת למוחלט"); מסיפורים קצרים ועד טקסטים פילוסופיים – ששאלת האמת והאפשרות לדעת מוצאת לעצמה כל הזמן ביטוי חדש.

במיוחד מדהימה העובדה שצ'אפק הצליח, כבר בשנים המוקדמות של המאה שעברה, לזהות את מה שהפילוסופיה המערבית מצליחה להבין לגמרי רק בעשורים האחרונים: שאין אמת מוחלטת; שהידע האנושי תמיד מוגבל; ושכל מה שהאדם יכול לעשות הוא לנסות להתמודד עם המעט שאפשר לדעת. מוכרחים להודות שהגיבורים של צ'אפק בדרך כלל אינם מצליחים להתמודד עם המעמסה הזו. הם נכנסים לבלבול שקשה להם להתמודד עמו, ולפעמים גם הקורא חייב להתבלבל איתם. אבל הבלבול הזה מעלה לפחות שאלה חיובית אחת: האם לא מוטב להתבלבל, מאשר לחיות בשקר הגדול של האמת?

גרסה מלאה של הרשימה שפורסמה בנענע, אפריל 2010

Read More