ראיון עם אלונה קמחי, פראג 2014

בינואר 2014 הגיעה אלונה קמחי לפראג, להשקת הרומאן “סוזנה הבוכיה” בתרגום לצ’כית. הנחיתי את ההשקה וקיימתי שיחה פומבית עם קמחי. למחרת נפגשנו שוב לצורך ראיון, שפורסם בכתב העת הספרותי Literární noviny. הגרסה העברית של הראיון מובאת כאן.

---

נולדת באוקראינה, עלית לישראל בתור ילדה בת שש. איך את זוכרת את השנים הראשונות בארץ?
אלה היו שנים מוזרות כי למדתי בכיתות מיוחדות, של עולים חדשים, אז זה היה סוג של נתק, סוג של בועה. אבל הייתי ילדה, הכל נראה מלהיב ומעניין.

אז לא היה משבר, שום טראומה של עקירה.
רק בדיעבד. אבל בזמן אמת ילדים לא תופשים את זה באופן טראומטי, הם פשוט נודדים לאן ששמים אותם ונהנים מהחיים.

אחר כך למדת משחק, היית שחקנית בתיאטרון. זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני מוצא משהו קרוב בין משחק ובין כתיבה: בשניהם יש אלמנט של החלפת זהות, דיבור בקול של דמות אחרת. את מזהה משהו כזה בעצמך?
בכתיבה זה מאוד ברור: יש לך הזהויות של הדמויות שלך ואתה חייב לצלול לתוכן. ובדרך כלל הדמויות שלי הן אנשים שונים ממני. אבל זה מתחבר לחלק ממני, ואז אני מתפיחה אותו ומנסה לעשות אותו עגול ושלם, להפוך חלק קטן באישיות שלי לאישיות שלמה של מישהו אחר. גם במשחק אתה חושב הרבה על הדמות, אבל שם אתה צריך פשוט להתנהג כמוה. בכתיבה אתה יושב לבד ועושה את הדברים שלך, ואתה יכול להתנהג איך שאתה רוצה; אבל הדמויות שלך צריכות להתנהג כמו שהן צריכות.

למה בכלל רצית להיות שחקנית?
זה התחיל בכך שבצבא, בקיבוץ שבו שירתתי, היכרתי בחורה שרצתה להיות שחקנית. ומכיוון שאני באה ממשפחה רוסית יהודית שבה לא היה מקובל ללמוד שום סוג של אמנות – כי היה ברור שיהודים צריכים ללמוד משהו הרבה יותר מעשי, להיות מהנדסים, להיות רופאים, כי זו הדרך היחידה להתקדם ולמצוא את מקומך בחברה – אז זה נראה לי כל כך זוהר, משהו שעושים רק אנשים נורא מיוחדים. ופתאום פגשתי בחורה רגילה לגמרי שרצתה להיות שחקנית. כשהגעתי לתל אביב כבר לא עמדתי בפיתוי. ובעצם, האמת היא שרציתי ללמוד ב"בצלאל" [בית הספר הגבוה לאמנות בירושלים, פ"פ], אבל הבעיה היתה שצריך להגיש תיק עבודות, וזה אמר לבזבז עוד שנה על הכנת תיק עבודות. אז פשוט נרשמתי ישר לבית ספר למשחק וזהו.

וכשנפגשנו אתמול לשיחה, בהשקת הספר, תיארת את המהלך הזה כטעות.
זה לא מקצוע שמתאים לי. אתה נמצא כל הזמן בחיכוך עם אנשים, זה מקצוע מאוד היררכי. התיאטרון הוא מקום מאוד ביקורתי, אתה כל הזמן תחת מבט של הזולת – אלה דברים שמראש לא מתאימים לי, הם לא מתאימים למי שאני.

אז להיות סופרת זה מצוין, לא צריך להתחכך עם איש.
להיות סופרת זה כבר הקצה השני, לפעמים אתה מרגיש מאוד בודד ובא לך לתקשר עם אנשים. לפעמים אני הולכת לסטודיו שלי וממש לא בא לי להתנתק אפילו מהעוזרת. בא לי להמשיך לדבר איתה רק לא להישאר לבד. אבל בעיקרון אני אוהבת להיות לבד.

 סוזנה חוזרת בספר שוב ושוב על הרצון שלה לא להיות, לא להפריע לסצינה להתרחש, להישאר מחוץ למתרחש.
זה סוג של משאלת מוות, אני חושבת, הרצון להיעלם ולא להתקיים. כן, אני מכירה את זה מעצמי, לאו דווקא כמוות, אבל לפעמים נוכחות פעילה יכולה להיות מאוד מייגעת. כשהייתי יותר צעירה, לא רציתי 'לא להיות'. היה חשוב לי להיות נוכחת, לפעול, להיות מעורבת בסביבה שלי. עכשיו זה הרבה פחות חשוב לי. אני אוהבת לפעמים פשוט לא לעשות שום דבר, לא להתערבב בשום מקום, להיות סוג של אי-קיום.

מאוד אהבתי את סוזנה כדמות, ומצד אחר נדמה לי שהיא אמורה להיות דמות בלתי נסבלת. היא מלאה שגעונות וטירופים, היא נורא מוקצנת. ולכל אורך הקריאה לא הפסקתי לתהות אם את, בעצם, אוהבת אותה.
אני נורא אוהבת אותה, אבל שמתי כשמשקל נגד לה את האורח, שאותו היא מעצבנת באורח קיצוני, והוא כל הזמן גוער בה ומטלטל אותה. זה האיזון בספר. אם לא היה לה קונטרפונקט כזה, היא באמת יכולה היתה לעצבן. ובכל מקרה שום דבר לא היה קורה לה, כי היא אדם שלא קורה לו כלום. אבל ברגע שאתה שם מולה את האורח, שלא מרוצה ממנה וכל הזמן יש לו מה להגיד, הוא מצליח בפועל לחלץ אותה מהמלכודות שלה-עצמה, ואני חושבת שזה מאזן את הבלתי נסבלות שלה.

את חושבת שהיא חכמה?
כן. מתוקף היותה מי שהיא. היא בן-אדם מתבונן מאוד, רפלקטיבי, קונטמפלטיבי. מכיוון שהיא לא לוקחת חלק פעיל בשום דבר, היא לוקחת חלק בהתבוננות. זה מבטיח דקות הבחנה ותובנות שייתכן שפשוט לא יכולות להיות לאנשים פעילים יותר ואולי יותר בריאים נפשית, כי הם עסוקים בלחיות ולחוות. היא, לעומת זאת, עסוקה בקיום בבועה שלה ובהתבוננות החוצה על העולם מתוך הבונקר.

היא גם מתרגשת משירה. אבל במקרה של פרסי ביש שלי היא אמנם מכירה אותו דרך השירה, ובכל זאת ממש מתאהבת בו רק כי הוא כל כך יפה.
זה נכון. למרות ששלי לא היה ממש יפה. אצלה הוא כן יפה, וזה בגלל השירה. היא גם מוקסמת מכל הרומנטיקה האנגלית הזאת. כן, היא לא בן אדם לא-מתורבת; היא קוראת, היא מציירת, היא עושה את הדברים המאוד קטנים והמאוד צנועים שלה, רק שזה חסר מעוף וחסר תנועה החוצה. זה לגמרי נשאר במגירה. היא נשארת במגירה.

אין לה שום תשוקה לפרסום, למשל.
שום דבר כזה. היא אומללה בחיים הקטנים שלה, הלא-תוססים; אבל אין לה אומץ ויכולת, והיא זקוקה לכוח חיצוני שיעורר אותה כדי להיות מסוגלת להתנתק מהקשר האובססיבי שלה עם אימא שלה, ולצאת לבד לעולם.

ציינת אתמול שזה ספר על הקשר בין אימא ובת. וזה היה קצת מטריד לחשוב על כך: זה אומר משהו די מחריד על יחסי אימהות ובנות.
תראה, זה לא אומר דבר מחריד, אבל זה כן אומר משהו על קשר שאי אפשר לנתק. אתה יודע, על פי המחשבה האנליטית, בערך בגיל 4, אולי מוקדם יותר, ילד קטן מתחיל להבחין בהבדל בינו ובין אימא שלו, לראות שהם בעצם לא אחד. לילדה אין התגלות כזאת, כי ההבדל המגדרי לא קיים. לכן, קשרים בין אימהות ובנות שונים מאוד בין יחסי אימא ובן. יש בקשר הזה חוט שבקלות עשוי לא להתנתק. זה קשר שבו הפוטנציאל לסימביוזה מאוד גדול.

איך היה הקשר במשפחה שלך?
מאוד סימביוטי. למרות שכמו לסוזנה, גם לי היו בעיות איתה, ולא חייתי איתה מגיל צעיר. אבל הייתי מאוד סימביוטית איתה. היה לי מאוד חשוב מה היא חושבת, הייתי כרוכה אחריה מאוד. היה לי קשה כשהיא סובלת, מאוד הזדהיתי איתה. זה היה על סף הלא-בריא. במובן הזה אני מאוד מבינה את סוזנה. אתה גם כועס כשאתה כל כך מחובר למישהו, כי השאיפה האנושית היא כן לעצמאות, כן לאינדיווידואציה, אז זה מקומם אותך. אבל אתה לא יכול לעשות שום דבר. לכן אנשים שנמצאים בסימביוזה בעצם אינם מאושרים בכלל.

 וגם אימא של סוזנה בכלל לא מנסה לדחוף אותה החוצה.
בכלל לא! אימא שלה רואה בטיפול בה איזו משמעות של החיים שלה. זה מזור מבדידות, זה מזור מתחושה שלא צריכים אותך, יש שם המון יתרונות שבזכותם גם יחסים כל כך חולניים יכולים להיחשב כאופציה.

ובסוף מי שמצליח להוציא את סוזנה מהשיגרה הוא גבר, ודווקא הוא, בין כל הגלריה הזו של דמויות דפוקות, הוא זה שיוצא בסוף הכי גרוע: הוא מציג את עצמו כאיזו הבטחה גדולה, סוזנה נרתעת ממנו אבל מגלה בו פוטנציאל, ואז מסתבר שהכל הוא שקר והעמדת פנים.
אני חושבת שהפוטנציאל שהיא גילתה בו הוא לאו דווקא פוטנציאל שהוא הציג, זה לא שהיה לה כל כך איכפת עד כמה הוא באמת סוחר אמנות או אמן לשעבר. אני חושבת שזה משהו בטמפרמנט שלו, באנרגיה שלו, ובאופן שהוא בחר להתייחס אליה שלא בכפפות משי. הוא מילא אותה בהרבה השראה. בסוף, כשמתגלה שהוא לא מה שהוא הציג את עצמו, אני לא חושבת שזה הפריע לה. זה הפריע לאימא שלה, אבל סוזנה ראתה אותו בתור מי שהוא היה כשהם היו ביחד, ולא בגלל הישגי העבר שלו, אלא באופן הכי מיידי והכי אישי.

אז אין לי מה להסיק מזה על יחסי גברים-נשים?
לא. אתה יכול להסיק מזה שיש בזה משהו מלהיב, במפגש בין גברים ונשים, משהו שמחלץ אותך מעצמך, משהו מאוד מעורר, שמפגש בין נשים לא תמיד יכול לספק.

צריך לומר שזה ספר מאוד פוליטי, בסופו של דבר. הוא מתרחש בימים שאחרי רצח רבין, מיד אחרי הבחירות שכולנו חשבנו שבהן השמאל ינצח בגדול, וקיבלנו את הימין ולראשונה גם את נתניהו. והיום עדיין נתניהו בשילטון, והשמאל עדיין מתלונן שגנבו לו את המדינה. עברו עשרים שנה ושום דבר בישראל לא השתנה.
אני דווקא חושבת שהרבה מאוד השתנה. אני חושבת שיש רגרסיה גדולה מאוד ואנשים הרבה יותר קשים והרבה פחות אופטימיים. יש המון חרדה, אין שום רמז לתהליך שלום, שום רמז לפתרון הסכסוך עם הפלשתינאים. אני רואה את זה אפילו על ילדים שכבר לא חווים את רצח רבין כטראומה אישית, אלא כמו עוד 'יום השואה', עוד יום בלוח-החגים בבית הספר, והם לא מודעים לתהליך שעבר על ישראל. יש המון הפחדה של האזרחים מפני הערבים, מפני המצב, מפני העולם; אווירה של פראנויה. אלה דברים שרק הולכים ומקצינים. אנשים לאומנים יותר, מאוד לא פתוחים לזרים, אין שום מדיניות הגירה למשל, יש הרבה ממה שקוראים "מסתננים" מאריתריאה ומסודן. המדינה הולכת ונעשית יותר גזענית. והכל נובע מפחד, פחד שהשלטון דואג לחזק אצל האנשים. כי כשיש פחד כולם מגובשים יותר, יש סוג של איחוד בעם. אני לא יודעת איך תיראה ישראל אם פתאום יהיה שלום ונצטרך להתחיל לטפל בבעיות הפנימיות שלנו.

“את יכולה לדמיין קייב בישראל? הפגנות אלימות ברחובות על המצב ונגד הממשלה?
-לא. אני לא חושבת. זה קשור למה שדיברנו קודם: בישראל, תחושת הסכנה מבחוץ כל כך גדולה, שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם להתקומם נגד הממשלה. כי הממשלה מובילה אותם, היא מגינה עליהם. כשאתה חי עם מבט נצחי החוצה, בפחד מהשכנים שלך, אין מקום להתקוממות אזרחית.”

אם "יפרוץ שלום", כמו שכתב ברכט.
אם יפרוץ שלום, בדיוק, וכל הבעיות הפנימיות בין דתיים וחילונים, בין מזרחיים ואשכנזים, פתאום כל זה יעלה לחזית. עכשיו כל הבעיות האלה נדחקות הצידה נוכח הבעיה הגדולה – אנחנו נגד העולם, אנחנו נגד העולם בכלל ונגד הערבים בפרט. לשילטון יש אינטרס ללבות את החרדה הזו, את תחושת חוסר האמון הזאת, כי זה באמת מרחיק אותו מהבעיות הפנימיות ומקטין אותן. הן לא יוצרות פילוג בעם, והעם מאוחד.

ואיך יוצאים מזה?
כנראה שלא יוצאים מזה.

אז לאן מגיעים?
אני לא יודעת. אולי לא נגיע לשום מקום טוב. אני מנסה להיות אופטימית, אבל אני באמת לא יודעת מה יהיה עם ישראל. כי היא ממש מתעקשת להיות מבודדת מהעולם, לא להשתנות, ולהמשיך ולהחזיק בדעות הפרנואידיות שלה, הגזעניות. תראה, עובדה שבדרום אפריקה האפרטהייד נגמר, הלחץ הזה של העולם והלחץ מבפנים היו יותר חזקים מהצורך לשלוט. אני לא יודעת אם זה מה שיהיה עם ישראל. אין לי מושג.

את מדברת על פראנויה, אבל אפשר לצטט כאן את וודי אלן: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.
אה, אני בטוחה שרודפים אחרינו! אבל זה עניין של סדר גודל. אני בטוחה שיש אנטישמיות ושהערבים אינם בהכרח האנשים הכי נוחים בעולם. אבל יש משהו מאוד עצוב בזה שתהליך השלום נגדע ומעולם לא התחדש ולא מרצד באופק. לעשות שלום עם האויבים שלנו – זה אינטרס הדדי. אף אחד לא רוצה לרצוח ולזרוק אנשים לים. אנשים רוצים לחיות טוב; הפלשתינאים, בסופו של דבר, רוצים לחיות טוב, לגדל את הילדים, שתהיה כלכלה טובה, שיהיה נעים. אנשים רוצים לחיות, הם לא חיות פוליטיות מטבעם.

אבל בישראל המון אנשים הם כן חיות פוליטיות. כולם חיים בתוך זה.
זה נכון, אבל גם אנשים שמאוד מתעניינים בפוליטיקה בסך הכל רוצים לחיות את החיים שלהם ולתת חינוך טוב לילדים שלהם ושיהיה להם טוב, רוצים אושר – זה עניין עתיק כמו העולם עצמו. זה רצון נורא מהותי, ואני לא בטוחה שמצב של מלחמה מתמדת זו הדרך להשיג אותו.

אחת הדמויות בספר טוענת שהפריחה התרבותית של היהודים היתה בגולה, וכשכולם התרכזו במקום אחד, כל זה נגמר.
היהודים תמיד היו קהילה בתוך עמים אחרים והם מאוד למדו להתאים את עצמם, לקבל את הזולת, לקבל תרבויות אחרות. היה משהו מאוד הומניסטי ביהודים, באינטלקטואלים שלהם, אלה היו אנשים מאוד פתוחים לסביבה. נכון שהם תמיד שמרו על הצביון הדתי שלהם, על המסורת שלהם; ועדיין, היה בהם משהו מאוד פתוח והומניסטי. כל זה נעלם במובנים רבים מרגע שקמה ישראל והפכה למדינה קטנה ואגרסיבית מאוד – כמובן, מסיבות ראויות של הגנה עצמית, אבל אני חושבת שזה כבר הלך רחוק מדי. תחשוב על הדימוי של ישראל בעולם: זו מדינה של חיילים. לטוב ולרע, זה משהו שיהודים מעולם לא היו.

אחת המעלות של הספר, בעיניי, היא השימוש הנהדר שלו בשפה, שהיא מוקפדת מאוד אבל שואלת מאינספור מקורות, ושומרת כל הזמן על תחושה אגבית כמעט. לא יכולתי שלא לתהות כמה אגבית מבחינתך מלאכת הכתיבה, עד כמה היא באה לך בקלות?
זה מתחלק לשניים. הכתיבה באה לי מאוד בקושי, לאו דווקא הכתיבה עצמה אלא להביא את עצמי לכדי כתיבה. יש בכתיבה משהו שכל כל מנתק אותך מהעולם, זה לנדוד לעולם אחר לגמרי ולהישאר לבד. אני לא יודעת למה, אבל כל סופר – חוץ מגרפומאנים גמורים – יגיד לך שיש בזה משהו מאיים. אבל כשאני כבר כותבת, אז כבר יותר קל לי. היד שלי קלה.

איך בכלל החלטת לכתוב? איך הופכת שחקנית לסופרת?
ידעתי שאני כותבת טוב, מגיל די צעיר. ראיתי שאני כותבת חיבורים טובים, וקראתי הרבה, וכבר בזמן לימודי התיאטרון כתבתי בעיתונים. לאורך כל תקופת התיאטרון כתבתי, אמנם לא ספרות, אבל כל הזמן כתבתי בעיתונים, כתבתי טקסטים לזמרים שבן-זוגי עבד איתם, ובעיקר נורא חלמתי לכתוב. הרבה שנים.

ואיך התקבל הספר הראשון שלך?
זה היה קובץ סיפורים שבהתחלה בכלל הגשתי אותו לתחרות של סיפורים בעילום שם וזכיתי בה. אחר כך, כשיצא הספר, הוא זכה לקבלת פנים מדהימה. זכיתי עליו בפרס ספר השנה. אז הבנתי שאני מתקשרת, שזו לא בועה, שאני מייצרת שיש לו יכולת ליצור קשר עם קהל.

עד כמה חשוב לך שיהיה קהל?
זה חשוב לי. בטח. אני לא כותבת למגירה, אף פעם לא כתבתי למגירה. זו לא מלאכה שמעניינת אותי כעשייה לגמרי ביני לביני מבלי שיהיה לה הד מבחוץ.

אז נשאל את השאלה הקלישאתית: אם היה לך מעגל קבוע של מאה קוראים שהיו מאוהבים במה שאת כותבת, האם היית ממשיכה לכתוב?
רק מאה? אולי תיתן יותר?

קיבלת אלף.
אני חושבת שהייתי ממשיכה [היא צוחקת, פ"פ]. בשביל אלף כן.

“היהודים תמיד היו קהילה בתוך עמים אחרים והם מאוד למדו להתאים את עצמם, לקבל את הזולת, לקבל תרבויות אחרות. היה משהו מאוד הומניסטי ביהודים, באינטלקטואלים שלהם, אלה היו אנשים מאוד פתוחים לסביבה. נכון שהם תמיד שמרו על הצביון הדתי שלהם, על המסורת שלהם; ועדיין, היה בהם משהו מאוד פתוח והומניסטי. כל זה נעלם במובנים רבים מרגע שקמה ישראל והפכה למדינה קטנה ואגרסיבית מאוד.”

מי המודלים הספרותיים שלך?
אין לי כל כך מודלים ספרותיים, יש לי סופרים שאני נורא אוהבת. אני מאוד אוהבת סופרים אמריקאים יהודים, את פיליפ רות, מלמוד וסול בלו, ומאוחרים יותר כמו ג'ונתן ספרן פוייר ומייקל שייבון. אני אוהבת סופרים רוסים מסויימים, את נבוקוב. אני אוהבת סופרים אנגליים כמו מרטין איימיס, או סופרת פמיניסטית שאני מאוד אוהבת – פיי וולדון. לכולם יש עניין עם השפה וסוג של עכשוויות והתבוננות פסיכולוגית שמעניינת אותי.

בהשקת הספר שאלתי אותך איך את מגדירה את עצמך, ובין היתר אמרת שאת פמיניסטית. מה זה אומר היום, להיות פמיניסטית, או סופרת פמיניסטית?
אני חושבת שזה אומר להחזיק בדעות על שוויון זכויות, כל ההוויה הנשית, ולתת לה את כל הכבוד הראוי לה נגד אפליה, נגד התעללות בנשים. אני לא אקטיביסטית, שזה סוג של פגם, כי אם את פמיניסטית רדיקלית אז בדרך כלל מצפים ממך להיות יותר פעילה בשטח. אבל אתה יודע, אני סופרת, גם זה יכול להתקיים כסוג של אקטיביזם.

נדמה לי שההגדרה הראשונה שנתת אתמול היתה 'יהודיה'.
זה לאו דווקא ראשון. אני אישה, קודם כל. בן אדם. אבל כן, אני חווה את עצמי הרבה יותר יהודיה מישראלית. איך אני אסביר את זה... אני חושבת שהרבה ערכים שהם ערכים יהודיים באופן מסורתי מתאימים לי יותר מערכים שהם באופן מסורתי ערכים ישראליים. אפילו הומור יהודי ושל יכולת להתבדח על חשבון עצמך, סוג של קוסמופוליטיות – אלה דברים שמדברים אליי הרבה יותר מהנוקשות הישראלית ומהעיסוק בישראליות.

אז איך את חיה שם? איך את חיה ככה?
אני חיה ככה כי אני רגילה. וכי זה הבית שלי, שם. נראה לי שאני כבר לא צעירה מספיק כדי לעבור, אין לי את האנרגיה לעבור באופן פרמננטי לארץ אחרת. אבל זו ארץ קשה. זו ארץ קשה. אתה יודע, יש לזה הדהוד, לאלימות הזו, לקושי הזה, לחוסר התקווה הזה ולבידול הזה בסביבה שלנו, במזרח התיכון. יש לזה השפעה על היומיום, על האלימות של היומיום, על הדברים שמעסיקים אנשים, שבו אנשים מתנהלים אחד עם השני, על תקוות לעתיד, על תוכניות לעתיד.

לפני שנה היה בישראל סקנדל גדול סביב שיר שכתבת ושיזהר אשדות, בן זוגך, שר. לשיר קוראים "עניין של הרגל", והוא מתאר את השפעת השירות בצבא על החיילים הצעירים שהופכים לאדישים ובלתי-מוסריים. השיר נאסר להשמעה ברדיו, שניכם הותקפתם עליו. מכאן זה נראה לי אז כמו מהומה רבה על לא דבר, אבל אני לא יכול לדמיין איך זה לעמוד במרכזה של סערה כזו.
כן, פתאום יש מהומה רבה כל כך שאתה באמת מתחיל להרגיש רע. זו היתה חוויה מאוד קשה. הותקפנו נורא בטוקבקים, בעיתונים, ברדיו לא הסכימו להשמיע את זה, אנשים הגיבו לזה הרבה פעמים בצורה קשה. זו היתה חוויה טראומטית. זו היתה אולי מהומה רבה על לא דבר, אבל בישראל זה נחווה כאיזו השמצה, חוסר הערכה למלאכתם הקשה של החיילים; בעוד שאני כתבתי על סוג הדה-מורליזציה שהם התוצאה של חיים בצבא, ושל היות-בצבא של אנשים כל כך צעירים, למה זה מחנך אותם ולמה זה הופך אותם. אני מאוד מצטערת שזו מדינת צבא, ושהצבא הוא חלק כל כך מהותי ממנה. הייתי שמחה לימי שלום.

ומבחינה יצירתית? היו לך כמה להיטים ענקיים. כתיבת פזמונים היא מודוס אחר מבחינתך?
זה משהו שפעם יותר אהבתי, עכשיו אני עושה את זה מעט מאוד, כמעט שלא. כל השנים עבדתי בעיקר עם יזהר, בהתחלה גם קצת עם אחרים. אבל אני עובדת בעיקר איתו ובשבילו, ועכשיו, בתקליט הנוכחי שלו, הוא הולך לעבוד עם יהלי סובול ולא איתי.

איך את חווה את ישראל של היום? חיי היומיום של כישראלית?
חיי היומיום שלי הם מאוד ספציפיים, כי אני חיה בתל אביב, ותל אביב היא לא ממש ישראל, היא סוג של אי. אלה חיים מאוד מסויימים, אבל בישראל בכלל יש הרבה בעיות כלכליות. לפני שלוש שנים היתה מחאה גדולה, הרבה אנשים צעירים גם עוברים ללמוד ולחיות בברלין. במדינה שרוב המשאבים שלה מושקעים בצבא, זה מצב בלתי נמנע. וזה מאמלל את האוכלוסייה.

אבל המחאה התפוגגה כמעט כלא היתה.
אני חושבת שיש הדים שלה, היא לא השאירה ואקום ולא התפוגגה כל היתה. יש בגללה ובגלל כל מה שקורה ברשתות החברתיות הרבה יותר מודעות למצב הכלכלי, לאופן שבו מתנהלים הכלכלה והאוצר במדינה. אנשים פחות תמימים ויותר מודעים ופחות מצפים שיחליטו בשבילם. הם הרבה יותר מעורבים. אתה יכול לראות את זה בפייסבוק: אנשים פתאום דורשים את שלהם ומתקוממים.

את יכולה לדמיין קייב בישראל? הפגנות אלימות ברחובות על המצב ונגד הממשלה?
לא. אני לא חושבת. זה קשור למה שדיברנו קודם: בישראל, תחושת הסכנה מבחוץ כל כך גדולה, שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם להתקומם נגד הממשלה. כי הממשלה מובילה אותם, היא מגינה עליהם. כשאתה חי עם מבט נצחי החוצה, בפחד מהשכנים שלך, אין מקום להתקוממות אזרחית.