טקסטים לעיתונות הצ’כית (ראיונות עם סופרים ישראלים, ועוד)

עם אתגר קרת, על ספרות ללא שומן, דגים בזנות, והשואה.

"'האי ברחוב הציפורים' לא מספר את המלחמה רק מהזווית היהודית. זה פשוט ספר הרפתקאות שטוב לכל תרבות, וככזה הוא חי כבר יותר משלושים שנה ותורגם ליותר מעשרים שפות. אני באמת חשבתי שכתבתי ספר על השואה; אבל כשהוא פורסם בארה"ב, הוא זכה פתאום בפרס על שם אדגר אלן פו – פרס לספרי מתח. ופתאום הבנתי מה יש בספר הזה. קיבלתי אז מכתב מילד מאוהיו, ילד שחור. הוא סיפר לי עד כמה הדברים דומים לְמה שקורה להם שם: איך שירו באח שלו כשהוא עמד ברחוב, והרגו אותו; ואיך ההורים שלו היו מאוד עצובים כי אבא שלו עבד מאוד קשה כדי להרוויח כסף ולשלוח את בנו לאוניברסיטה. זה היה ממש מדהים לקבל את המכתב הזה. גם אצלינו, הוא כתב לי, קורים כאלה דברים".

הריאיון פורסם ביומון הצ'כי Hospodářské noviny, ב-3 ביוני 2013.

"עם ישראל נוצק כעם בארבעים שנה של נדודים במדבר. הוא ירד למצרים משפחות-משפחות ואז עשו ממנו עַם עבדים. עַם עבדים זה תמיד רע: הזהות הלאומית שמתגבשת במצב כזה לא יכולה להיות בריאה. הסיפור הזה יכול להיות פיקציה גמורה, אבל זה לפחות המיתוס שאנחנו מספרים לעצמנו: הפכנו לעם בזמן נדודים במדבר. אפילו העובדה שקוראים לישראל "הארץ המובטחת" מעידה על כך: היא לא 'ארץ ההבטחה', היא לא 'הארץ שהובטחה' – היא The everlasting promissed land. היא מקום שאתה לא מגיע אליו לעולם.

"לכל עם יש מיתוס שמבוסס על הרצון להרחיב עוד את הגבולות, להתרחק מהמשפחה הגרעינית ולנסוע עוד ועוד. אבל כיהודים, הגלות היא חלק חשוב מהזהות שלנו, בגלל שאת רוב ימינו כעם לא בילינו במקום שלנו אלא רק בכיסופים אליו. כשישבו יהודים במרוקו, במצרים, בספרד, בהולנד, מרכז הזהות והמורשת שלהם היה במקום אחר בכלל. זה דבר נורא מוזר לחשוב עליו בכלל: שהמקום החשוב באמת, שבו הושקע כל הלהט שלהם באמת, מחוץ ליומיום, היה מקום אחר בחוץ-לארץ. זה בוודאי יוצר איזו נכונות לנדודים, נכונות לחיים שהם לא רק במקום שאליו אתה מקובע. כיסופים, אולי זו המלה."

פורסם במהדורת סוף השבוע של היומון Lidové noviny, בתאריך 24.9.2011.