יאן נרודה: בבית שלושת השושנים
יאן נרודה נולד ב-1834 ומת ב-1891. הוא חי כל ימיו בפראג והרבה לכתוב עליה, למשל בקובץ הסיפורים המפורסם ביותר שלו, “סיפורי מאלה-סטראנה”, שממנו כבר הבאתי את סיפורו של מר פורל. היום אני מביא את תרגומי הישן לסיפור מאוד לא-אופייני לנרודה, סיפור שכולו תשוקה וארוטיקה.
אני חושב שהייתי משוגע אז. כל ורידיי פעמו, דמי להט.
היה ליל קיץ חם אך אפל. בעננים שחורים התעטף סוף-סוף האוויר הגופריתי, המת, של הימים האחרונים. לעת ערב הדפה לפניה רוח סערה את העבים, אחר כך השמיע רעם אדיר קולו, גשמי זעף שטפו, ועד שעת לילה מאוחרת נמשכו הגשם והרעמים. ישבתי מתחת לאַרְקָדַת העץ של הפונדק שב"בית שלושת השושנים", הסמוך לשערו של מנזר סטרהוב. היה זה פונדק קטן, שבימים ההם פקדו אותו אורחים רבים מן הרגיל רק בימי ראשון, שאז בילו בסלונו צוערים וקורפורלים, אשר רקדו לקול נגינת פסנתר. אכן היה זה יום ראשון. ישבתי לשולחן שלצד החלון, מתחת לארקדה, לגמרי לבדי. רעמֵי-אדירים הלמו בקולם כמעט בזה אחר זה, הגשם תופף על רעפי הגג שמעליי, המים ניגרו באשדים שוטפים אל הקרקע, והפסנתר שבסלון זכה רק להפוגות קצרצרות בטרם שוב נשא קולו. לרגעים השקפתי בעד הדלת הפתוחה אל הזוגות המסתחררים, המצחקים; לרגעים שוב נשאתי מבטי החוצה אל הגינה החשוכה. לעתים, כשהאיר את השמים ברק בהיר במיוחד, הבחנתי בקצה הארקדה בערימות לבנות של עצמות אדם. שהרי כאן היה פעם בית קברות קטן, ובדיוק באותו שבוע הוציאו מקברם את השלדים כדי להעבירם למקום אחר. האדמה הייתה עדיין הפוכה, הקברים פתוחים.
ואולם רק לרגעים קצרים נשארתי אצל השולחן. תכופות קמתי ממקומי וקרבתי אל דלת הסלון הפתוחה לרווחה, כדי להביט מקרוב ברוקדים. משכה אותי לשם נערה יפה, כבת שמונה-עשרה. דקת גזרה, קוֵיה חמים ומלאים, שערה השחור פזור, גזור בקו העורף, פניה חלקים ועגולים, עיניה בהירות – נערה יפה! במיוחד ריתקו אותי עיניה. כמים צלולות, צופנות-סוד כפני מים, אך חסרות-שלווה, הן מעלות בדעתך מיד את המלים: "האש מן העצים תִּשְׂבַּע, והים ירווה ממים, בטרם תשֹבע יפת-העין מגברים".
היא רקדה כמעט בלי הרף. אך היטב השגיחה בעובדה כי לכדה את מבטי. כשרקדה בקרבת הדלת שלידה עמדתי, הביטה בי תמיד במבט חודר; וכשהמשיכה לרקוד בעומק הסלון, ראיתי, אף חשתי, כי בכל סיבוב היא שולחת מבטה אליי. לא ראיתיה מחליפה דברים עם איש.
שוב עמדתי שם. מבטינו נפגשו מיד, אף על פי שהנערה עמדה אחרונה בשורה. הקוודריל התקרב אל קצו, הסיבוב החמישי הסתיים, לפתע פרצה נערה אחרת אל הסלון בריצה, נשימתה קצרה והיא נוטפת מים. היא פילסה דרכה אל יפת-העין. המוזיקאים החלו לנגן בשישית. בעוד שרשרת האנשים הראשונה נוצרת לחשה הרצה דבר-מה ליפת-העין, וזו הנידה ראשה בשתיקה. הסיבוב השישי התארך מעט, צוער נמרץ ניהל אותו. כשהגיע לקצו שוב הביטה יפת-העין אל דלת הגן, ואז פנתה אל הדלת הראשית של הסלון. ראיתי אותה מכסה בחוץ את ראשה בשמלתה העליונה, ואז נעלמה.
הלכתי והתיישבתי שוב במקומי. הסופה החלה שוב, כאילו עדיין לא סערה כלל לפני כן; הרוח ילל בכוח מחודש, הרעמים הלמו. האזנתי ברעדה, אך מחשבותיי היו נתונות רק לאותה נערה ולעיניה הפלאיות. ללכת הביתה – על כך לא היה אפשר לחשוב אפילו.
רבע שעה חלפה והבטתי שוב אל דלת הסלון. יפת-העין עמדה שם בשנית. היא היטיבה את שמלתה הרטובה, ניגבה את שערה הלח ועלמה מבוגרת יותר סייעה לה.
"ומדוע יצאת הביתה במזג אוויר נורא שכזה," שאלה ההיא.
"אחותי באה לחפש אותי". עתה שמעתי לראשונה את קולה. הוא היה רך כמשי, מתנגן.
"קרה דבר-מה בבית?"
"מתה אימא".
נרעדתי.
יפת-העין הסתובבה ויצאה החוצה. היא עמדה לצדי, מבטה נח על מבטי, חשתי את ידה לצד ידי הרועדת. אחזתי בידה, והיא הייתה רכה.
בשתיקה משכתי את הנערה עוד ועוד אל הארקדה, והיא באה ברצון.
הסופה התגברה והגיעה עתה אל שיאה. הרוח געשה כשיטפון-מים, שמים וארץ צווחו, מעל ראשינו התגלגלו רעמים, המתים סביבנו כמו צרחו מקבריהם.
היא נצמדה אליי. חשתי את בד שמלתה הלח נדבק אל חזי, הרגשתי את גופה הרך, את נשימותיה הקורנות – חשתי, כאילו עלי לשתות את נפשה הנקלֵית מתוכה!