ביום 16 בפברואר שנת אלף שמונה מאות ארבעים ועוד קצת, פתח מר פוֹרֵל את חנות הדגן שלו ב"בית המלאך הירוק".
"Du, Poldi, hörst", אמרה אשת הקפטן בקומה שמעלינו לבתה הצעירה, שבדיוק עמדה לצאת בדרכה אל השוק, ועמדה עדיין במסדרון, "גריסים קני אצל החדש הזה, לא יזיק לנסות".
קלי הדעת עשויים ודאי לחשוב, כי פתיחתה של חנות דגנים חדשה היא עניין של מה בכך. אך לאנשים כאלה אין לי אלא לומר: "בורים שכמוכם!" – או אולי רק למשוך בכתפיי ולא לומר דבר. בימים ההם, אם תושב הכפר לא ביקר בפראג במשך עשרים שנה אולי, ואחר כך בא אל רחוב אוסטרוהובה בעד שער סטרהוב, היה מוצא את החנווני באותה פינה כמו לפני עשרים שנה, את האופה תחת אותו שלט מוּכר, ואת הירקן באותו בית. באותם ימים היה לכל אחד מקום קבוע. לפתוח לפתע חנות דגנים במקום שבו הייתה למשל מכולת – כל-כך טיפשי היה הדבר, שאיש לא העז אף להעלותו על הדעת. חנויות עברו בירושה מאב לבן, ואם נפלה במקרה חנות לידיו של זה-מקרוב-בא, בן פראג או בן הכפר, לא הביטו בו ילידי המקום בחשדנות, שהרי בכל זאת המשיך בכך את הסדר הקיים, ולא זעזע דבר במיני חידושים. אבל ההוא, מר פורל, לא רק שהיה זר לחלוטין, אלא שאף פתח את חנותו ב"בית המלאך הירוק", אשר בו, מזמן מי יזכרהו, לא הייתה חנות כלל; גדולה מזו, אף הורה להרוס בשל כך, בדירה אשר בקומת הקרקע, את הקיר הפונה אל הרחוב! שם היה תמיד רק חלון מקורה, אשר מולו ישבה מבוקר ועד ערב הגברת סטנקובה, ספר התפילות לפניה וסוכך ירוק מול עיניה, וכל מי שעבר בסביבה יכול היה לראותה. את האלמנה הישישה לקחו לפני כשלושה חודשים לקושיז'ה, ועתה… – ובשביל מה בכלל החנות הזו? חנות דגנים אחת כבר הייתה ברחוב אוסטרוהובה, ואף כי לגמרי בקצהו התחתון, בכל זאת מה צורך יש בעוד אחת? באותם ימים עוד היה לאנשים ממון, ואת רוב צרכיהם קנו ישירות מן הטוחן. אפשר שמר פורל חשב: "זה יהיה בסדר!" או אפשר שחשב לעצמו בגאווה, כי גילו הצעיר, מראהו הטוב, פניו העגלגלים, עיניו התכולות החולמניות, גזרתו הדקה, ובנוסף על כך רווקותו, יובילו אליו את הטבחיות. אך אלה כולם דברים מוזרים.
חלפו רק שלושה חודשים, מאז עבר מר פורל לרחוב אוסטרוהובה; הוא הגיע לכאן מאי-מקום, מן הכפר. האנשים לא ידעו עליו דבר, מלבד זאת, כי בנו של טוחן הוא; ואפשר שהיה מספר להם עוד בעצמו, וברצון, אך הם לא שאלו. הם התנשאו מולו בגאוות ילידי-המקום, הוא היה זר להם. לעת ערב היה יושב "בבית הצהוב" וקנקן בירה לפניו, בפינתו של שולחן קטן, ליד האח, רק הוא לבדו. האחרים לא התייחסו אליו כלל, רק הנידו לו בראשם כשנכנס. מי שהגיע אחריו, הביט בו כאילו ישב כאן הזר הזה היום לראשונה; ואם בא הוא-עצמו אחרון, כבר קרה שחדלו כולם מדיבורם. והרי אפילו אתמול לא הבחין בו איש, וכזו חגיגה עליזה הייתה כאן! שהרי אתמול חגג מר יארמארקה, פקיד הדואר, את חתונת הכסף שלו. אותו מר יארמארקה היה כמובן רווק זקן, אבל בדיוק בשמונה עשר לחודש פברואר מלאו עשרים וחמש שנים ליום שבו כמעט-קט ונישא. הכלה הלכה לעולמה יום לפני החתונה, ומר יארמארקה שוב לא הרהר אפילו באפשרות להינשא. הוא נותר נאמן לכלתו, ואת חתונת הכסף ציין אתמול בהתכוונות שלמה. גם שאר השכנים, אנשים טובים כולם, לא ראו בכך דבר-מה מוזר, אפילו לא במעט. וכשמר יארמארקה שלף, לקראת תום השתייה היומית, שלושה בקבוקים של יין מן העיר מְנְיֶלְנִיק, הרימו כולם כוסית לכבודו מכל הלב. הכוסות עברו מיד ליד – לגברת בעלת-הבית היו במלאי רק שתי כוסות יין – אך אף אחת לא הגיעה אל מר פורל, וזאת למרות העובדה שלמר פורל הייתה היום מקטרת מרשאום חדשה, מצופת כסף, שאותה קנה אך ורק כדי להיראות כאחד השכנים.
ביום 16 בפברואר, בשש בבוקר, פתח מר פורל את חנותו ב"בית המלאך הירוק". כבר אתמול היה כאן הכול מוכן, החנות בהקה בלובן, חדשה כולה. על מדפי האחסון ובשקים זהר קמח, לבן יותר מן הקיר שזה עתה סויד, והאפונים נצצו, צהובים יותר מן הכפות הכתומות. כשעברו השכנים והשכנות ליד החנות, הביטו היטב פנימה, וחלקם אף צעדו צעד אחד לאחור, כדי להביט שנית. אך איש לא נכנס אל החנות פנימה.
"אך עוד יבואו", אמר לעצמו מר פורל, לבוש ז'קט קצר, אפור, ומכנסי בד לבנים, בשעה שבע.
"לו רק היה לי כבר הלקוח הראשון", אמר בשעה שמונה, הדליק את מקטרת המרשאום החדשה שלו ונשף ענן עשן. בשעה תשע התקרב כמעט עד לדלת חנותו והשקיף חסר סבלנות אל הרחוב, שמא צועד שם סוף-סוף הלקוח הראשון. בדיוק אז באה במעלה הרחוב בת הקפטן, העלמה פולדי. העלמה פולדי הייתה גברברונת שמנמנה, לא גבוהה אבל בריאה, בת קצת יותר מעשרים. כבר ארבע פעמים בערך אמרו עליה שהיא עתידה להתחתן, ובעיניה הבהירות היה אותו מבט שווה-נפש, עייף אפילו, שמתגנב לעיניהן של הנשים כולן, כשההינומה מתעכבת יותר מן המקובל. היא הייתה מהדסת בהילוכה, אבל היה בהילוכה זה גם דבר-מה ייחודי נוסף. בפרקי זמן קבועים הייתה העלמה פולדי כושלת ושולחת בתוך כך יד אל שמלתה, כאילו מעדה עליה. לי הזכיר הילוכה פואמה אפית ארוכה, המחולקת בקפדנות לבתים בהתאם למספר הרגליים. מבטו של מוכר הדגנים נח על העלמה פולדי.
עם סל בידה באה העלמה עד לחנות. היא הביטה מעלה אל החנות, כאילו הפתיע אותה דבר-מה, ואז מעדה על הסף וכבר עמדה בדלת. היא לא נכנסה לגמרי, וקירבה במהירות את צעיפה אל אפה. שכן מר פורל עישן כבר זמן רב, ובחנות היה די עשן.
"ברכות, עלמתי. כיצד אוכל לשרתך?" שאל מר פורל ברצון, נסוג שני צעדים לאחור והניח את המקטרת על הדלפק.
"שתי כוסות גריסים בינוניים," הורתה העלמה פולדי ונסוגה בחצי גופה החוצה מן החנות.
מר פורל החל לפעול. הוא מדד שתי כוסות, הוסיף עוד חצי ונתן הכל בשקית נייר. הוא חש כאילו עליו לומר דבר-מה בעודו עושה כן. "מובטחני, עלמת חמד, כי יהיו לשביעות רצונך", לעלע. "הנה לך, בבקשה!"
"וכמה?" שאלה העלמה פולדי בעודה מחזיקה את האוויר בריאותיה, ומשכה בצעיפה.
"ארבע אגורות. – בבקשה! ואני נושק ידך בהכנעה! קונה ראשון – וכזו קונה נאה. פירושו של דבר שהרבה מזל יהיה לי!"
העלמה פולדי הביטה בו בקרירות. מוכר הדגנים הזה, הזר! שישמח אם תתחתן איתו אנוּשה יצרנית הסבונים, ההיא הג'ינג'ית… היא לא ענתה ופסעה החוצה.
מר פורל שפשף את ידיו. הוא הביט שוב אל הרחוב ומבטו נח על מר ווֹיטישֶׁק, הקבצן. בתוך רגע עמד מר וויטישק, כובעו הכחול בידו, על סף הדלת.
"הנה אגורה," אמר מר פורל בלבביות. "בוא שוב מדי יום רביעי". מר וויטישק הודה לו בחיוך והלך. מר פורל שפשף שוב את ידיו והרהר: "נדמה לי, כי כשאני תוקע מבט חודר כזה במישהו, הוא מוכח לבוא אל החנות. הכול יהיה בסדר!"
אבל ליד "המרתף העמוק" עמדה העלמה פולדי בת הקפטן, וסיפרה לגברת קְדוֹיֶקבה, אשת חבר-המועצה: "הוא יושב שם כל כך הרבה עם המקטרת שלו, שהכול מעושן". וכשהוגש בצהריים מרק הגריסים לשולחן, פסקה העלמה פולדי בנחרצות, כי "יש לזה טעם של מקטרת", והניחה את הכף.
עד הערב כבר סיפרו כל השכנים, כי בחנותו של מר פורל מצחין הכול מעשן המקטרת, שהקמח חרוך והגריסים מעושנים. ואת מר פורל שוב לא הכירו בשם אחר מלבד "הדגנאי המעושן". גורלו נחרץ.
מר פורל לא חשד בדבר. היום הראשון היה חלש, בסדר. יום שני, שלישי – נו, זה עוד יסתדר! בסוף אותו שבוע לא ראה שני זהובים אפילו. אבל זה הרי רק —!
וכך זה נמשך. איש מן השכנים לא בא, וגם מן הכפר תעה מישהו אל החנות רק לעתים רחוקות. רק מר וויטישק בא באופן קבוע. נחמתו היחידה של מר פורל הייתה מקטרת המרשאום שלו. ככל שהשתופפה רוחו היו הטבעות שהסתחררו מפיו סמיכות יותר. לחייו של מר פורל החווירו, במצחו עלו קמטים, אך המקטרת הלכה והאדימה מיום ליום, הלכה והבהיקה. השוטרים ברחוב אוסטרוהובה הציצו בזעם אל החנות, הביטו במעשן הבלתי-נלאה – אילו רק היה מואיל, פעם אחת, מקטרת בפיו, לצאת מן החנות! אחד מהם במיוחד, מר נובָאק הקטן, היה נותן אני-לא-יודע-מה כדי להעיף לו את המקטרת הדולקת מהפה. הם חלקו, באופן אינסטינקטיבי ממש, סלידת-שכנים מן הזר. ואולם מר פורל ישב עגמומי מאחורי הדלפק ולא זז אפילו.
החנות שקעה וננטשה. כחמישה חודשים אחר כך החלו לבקר את מר פורל דמויות חשודות, יהודים. מר פורל תמיד סגר מעט את דלת החנות. השכנים סיפרו בוודאות מוחלטת, כי מאלה סטראנה עתידה לחזות בפשיטת רגל. "מי שמתחיל להתעסק עם יהודים…!"
סמוך ליום האוול הקדוש כבר סיפרו כי מר פורל עתיד לעבור משם, וכי בעל-הבית שוב צפוי להפוך את החנות לדירה. ביום שלפני מעבר הדירה נסגרה סוף-סוף החנות לתמיד.
אך ביום המחרת המה הרחוב שלפני חנותו של מר פורל אנשים, מתשע בבוקר ועד רדת הערב. סיפרו, כי משלא עלה בידו למצוא את מר פורל בשום מקום, הורה בעל-הבית לפרוץ בכוח את דלת החנות, שרפרף עץ התגלגל מלמעלה אל הרחוב, ובקומה העליונה הטלטל מוכר הדגן האומלל, תלוי במלוא קומתו ממסגרת הגג.
בשעה עשר הגיעה המשטרה ונכנסה אל החנות דרך הבית. הם הורידו את המתאבד מן החבל, ומר אוּהְמוּל, נציב משטרת מאלה סטראנה, סייע.
הוא אחז במעילו של המנוח ושלף את מקטרתו מן הכיס, הביט מה מול האור, ואמר: "מקטרת מעושנת יפֶה כל-כך לא ראיתי מימיי. הביטו בה!"
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.