Posts in מתוך קובץ סיפורים
מארק שינדלקה: הקשת
sindelka.jpg

מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.

"אתה לא רוצה להגיד לי על זה משהו?" ניסה פטר. השמשה הקדמית התאבכה באדי מילות השווא. אבל כלום. האדים פוחתים ואובדים. אובדת גם המשמעות, סיבת אותן מילים. שקט. סיבובי המנוע הרכים, הקבועים, תנועתו החלולה של מוט ההילוכים, אנחת הרכב הנוסע. לידו, בזווית העין, בנו. נשען על החלון, ראשו כפוף, שעוּן לאחור, שפתיו חיוורות, קפוצות, בלתי נגיש, זר. פטר שב במבטו אל הדרך. הם נוסעים ביער. יורד גשם. המגבים נעים במקצב קבוע. מסמנים חצי עיגול, הגומי חורק, המשטח הנקי מתחיל באחת להתמלא בגשם.

"זה שיזרקו אותך מהבית ספר, זה נראה לי ברור," אומר פטר, כבר לגמרי לחינם. מן המושב שלצדו כמו נושב קור. הגומי חורק, המשטח מתחיל להתמלא בגשם. זה מעביר לפטר צמרמורת בגבו. בנחרצוּת שמפתיעה אותו עצמו, הוא מוריד הילוך. כאילו משהו השתחרר ממקומו, כאילו שבר משהו חי. הוא פונה אל שביל ביער. אבנים ניתזות אל השילדה. הוא מביט בילד. הוא יושב ללא תנועה, ללא שינוי, חיוור, זר. על מה הוא חושב? הוא מסתכל למעלה, אל צמרות העצים. הן נעות מעליו. מתפרשות כמו מערכת עצבים. הכל מחליק, נוסע הלאה. סחרחורת קלה. ועל החלון מים. טיפה מצטרפת לטיפה, משקלה גובר, היא גולשת, מותירה סימן רטוב, עוד רגע וגם הוא מתפרק מעצמו ושב והופך לטיפות נפרדות. אילו רק ידע מאיפה להתחיל, איך להתקרב. לפחות תגיד משהו, יקוּבּ! אל תסתתר לי! אבל יקוב שותק, הדרך עולה, ומסביב הולם הגשם. ומעל לכל – נוירוזה. חצי עיגול, חריקת הגומי. נער בשם יקוב. בנו בזווית העין. תנועת הענפים, תנועת העצים. ומעל הכל לפתע חצי עיגול.

"תראה, יקוב, קשת!" אומר פטר, מצביע, אבל לשווא, זה מיותר.

 

"בזה אתה כבר לא מחליט! אני מקוָה שזה ברור לך, אתה – לא!" צועקת האישה הזעירה, השבירה. אשתו לשעבר. אשתו לשעבר של פטר. לפטר עולות בראשו מילים רעות, אך בקול הוא אומר רק: "יאנה, תעשי לי טובה, אני מבין אותך, וצדקת אז... היינו צריכים לעשות משהו. אבל ככה... זה לא הולך ככה. את הרי לא רוצה לאבד את יקוב לגמרי!"

אלא שיאנה מתעקשת:

"בזה אתה כבר-לא-מח-ליט!" והיא הולמת בסכין על קרש החיתוך לפי הקצב, הבצל מתפרק, מן החדר הסמוך נשמעת חריקה. בנה השני של יאנה. שני עם בעלה החדש. הבעל החדש עומד נשען על המשקוף. הוא מקשיב. הוא שותק. הוא בוהה בסיר שבו נוצר מזון.

"יקוב לא משוגע", אומר פטר מעצמו, בהיסוס. "והוא גם לא אלים, לא שום דבר כזה. הוא רגיש, הוא בן ארבע עשרה, זה גיל דפוק. תקופה כזאת... אז הוא מצא לעצמו כמה אידיוטים, אני לא יודע..." הוא שומע את עצמו בין רחשי אדים, במטבח שהיה פעם גם מטבחו. המנורה מעל השיש, עם המפסק השומני בצד, דלתות על מגנט, המבער השמאלי מאחור בכיריים לא עובד, החלון נסגר בקושי, צריך לדחוף קצת מלמטה. טפט עם דוגמת פרחים, שהם רבו בגללו. כתם על הטפט קצת מעל השולחן, טביעת אצבע שוקולדית של יקוב בן שלוש.

"הם התגרו בו," יאמר לבסוף פטר וזה יישמע אמין. "אני אלך למנהל, אפשר עוד לעשות משהו..."

"מה לעזאזל אתה עוד רוצה לעשות?!" חותכת אותו יאנה במבטה. היא קוצצת את ראש הגזר. מבעד לתנועת הקולפן העצבנית מבליחה נימה אחרת. "לעשות משהו היה צריך כשהוא היה בן תשע... כשהוא תלה את החתול של השכנה..."

בבת אחת נזכר פטר באותו אחר צהריים. קיץ, האוויר מחניק, אִינְוֶרְסְיָה, שמיים אפורים, כולם אפאטיים מהחום, מיוזעים. פטר, יאנה, קובה והמכשפה מקומת הקרקע, זו שפטר צרח עליה בדלת כי היא גררה את יקוב הביתה באוזן. כולם עומדים מאחורי הבית, בוהים בֶּעָלֶה לָשון ורדרד, בשתי עיני דגים בולטות, בצרור מוך חסר צורה, תלוי על ידית הדלת, שעוד לפני שעה היה שמו מיקֶש.

"יאנה, זה... זה מה שילדים עושים. הם... הם מנסים דברים..."

יאנה מגחכת. "אתה כנראה השתגעת באמת. גם עם הילד הזה, גם איתו הוא פשוט 'ניסה', כן?"

"בחיי אלוהים, זה דברים אחרים לגמרי! פה הם הלכו מכות, זאת היתה תאונה."

"לא, זאת לא היתה תאונה. הילד שבר את הלסת."

"הם התגרו בו."

"זה לא נכון," אמרה יאנה. פטר מתופף באצבעות על השולחן ומניד בראשו.

"זה שיקוב התחיל, זה מה שכמה בהמות אומרים. את מאמינה יותר להם?"

קול החריקות דועך. "זה היה בכיתה מלאה ילדים... ויקוב הודה".

"בולשיט," מתפרץ פטר. "איזה קישקוש, בחיי! אני לא יודע למה הוא אומר ככה, אבל זה לא נכון. הוא עושה דווקא, מה אני יודע, בשביל לעצבן – אותי ואותך..."

יאנה מעווה את פניה, שפתה מתפתלת. היא חותכת גזר ושותקת. הבעל החדש עומד, בוהה בסיר כבתהום. פטר היה ממשיך, אבל זה לא הולך. הוא שואף אוויר, משהו בו נלפת, אבל הוא משחרר.

"טוב. תראי," יאמר אחר כך בזהירות, "מה אם במקום זה אני אקח את יקוב לכמה זמן אליי? ננסה..."

שקט.

"מה כל כך מפחיד פתאום?!" פורצת יאנה בצעקה לא צפויה, "איפה היית כשהיינו צריכים אותך? זה אתה שעזבת אותנו, אם הספקת לשכוח! בשביל הזונה הזאת! איך אני אמורה להסתדר לבד? את הכל הרסת! אתה יודע איך יקוב אהב אותך? הוא לא הפסיק לשאול... כזה נבלה אתה! לא היו בכלל צריכים לתת לך לראות אותו!"

"יאנה, אני..."

"תסתלק," תאמר יאנה בשקט, בקור.

פטר מביט ביאנה. הבעל החדש בסירים. בעבוע עדין ורחישת אדים. הבל.

"אמרתי לך להסתלק. תעוף! אתה שומע?"

"יאנה, תקשיבי, אני לא פה בגללך, אלא בגלל יקוב. תירגעי בבקשה. ככה זה לא יילך. מה את חושבת בכלל..."

"תעוף מפה כבר!" צועקת יאנה וחותכת את האצבע. אל מעגל לובן הסלרי הפרוס נספגת טיפת דם. "תלך!" דמעות, מעיל, נעליים, דלת, במסדרון קריר, סירחון מרתפים לח.

 

הם יוצאים מן היער. מסביב נפרשים במרחב שטחי מרעה. המרחבים הפתוחים. רק פה ושם מישהו התיישב בקצה האחו. פטר בלם, סובב את המפתח, הרעש נעלם. יקוב אפילו לא זז. עוד רגע שניהם יושבים בשקט, מביטים בעקשנות בשמשה הקדמית. שניהם עוד מרגישים את טרטור המנוע בעמוד השדרה, בעצמות. שקט. החרשת אוזניים. מרעה.

"זזנו," קוטע זאת פטר.

הם הולכים.

הכל נשמע. שתי טריקות דלת. חריקת סוליות בדשא הרטוב. קוּבָּה מקנח אף. פטר פותח את תא המטען. "תעזור לי?" הם מוציאים ריבוע. גוף המטרה. אל ריבוע העץ מחוברות בברגים רצועות של איזה חומר. ריפוד, לֶבֶד, צמר זכוכית. משטח קשה למגע ויציב, אבל חץ יחליק לתוכו בקלות ואפשר לשלוף אותו אחר כך בלי בעיות. הם הולכים באחו. סוחבים. בערך שישים מטר מהרכב הם עוצרים, פותחים את רגלי העץ ומציבים את המתקן. הם מצמידים אליו מטרת נייר חדשה. פטר מביט סביב. מישור מושלם. בחרך מעל היער מאירה שמש בין ערביים. שוב נראית חתיכת קשת בשמיים. ריח דשא לח באחו.

"אז מה, התאמנת?" שואל פטר.

יקוב מניד בראשו. הוא עומד מעל מזוודה גדולה פתוחה מפיברגלס. הוא מרכיב את הקשת. אל הידית מעץ אשור חזק הוא מבריג שתי כנפי פלסטיק שדומות למגלשיים. את הכנף התחתונה הוא משעין מאחור אל שריר הסובך בשמאלו, את גוף הקשת הוא משעין על רגלו השניה, כך שתוביל למעלה באלכסון לאורך הירך והגב אל ידו הימנית. הוא מצמיד את ידו לגוף, מסובב את גֵּווֹ, מכופף את הקשת בכל גופו ומתקין את המיתר. פתאום הוא אוחז בידו כלי נשק. הוא מותח את הקשת לניסיון, מצמיד את המיתר אל לחיו, ושוב מרפה לאיטו. כמה התחזק. כמה גדל והפך לגבר, חושב פטר. לפני שנה עוד נדרש להתקין את המיתר עבורו. באיזו קלות עשה זאת עתה בעצמו. כבר מזמן עבר לכלי למבוגרים. כמו פטר, גם הוא משתמש בקשת כבדה לירי מדויק עד שמונים מטר, קשת מדויקת, עם כוח המתיחה הגבוה ביותר שעוד אפשר להתקין בה מיתר ללא שימוש במותחן.

את כלי הנשק שלו מרכיב פטר בתוך רגע. שניהם מחברים את האשפה, את המגן לפרק יד שמאל, עונדים את הטבעת עם משטח העור המגן מפני שפשוף על כריות האצבע של יד ימין, זו היד המותחת את המיתר. אל הידית הם מבריגים כוונת מתכת. שניהם נוטלים חץ מסגסוגת אלומיניום. שניהם פונים לצדם, מפשקים רגליים. פטר מותח את המיתר, מכוון קצרות, יורה. יורה יקוב. הם מתחלפים. שותקים, מכוונים, מצמצמים עיניים. שקט. רק רטט מיתרים חלול. נוצות החץ רוחשות וכמעט מיד נשמעת טפיחה עמומה על המטרה. מהירוּת. באוויר טריוּת, גולמיוּת, שמש קרה חלשה, קרעי ענן, בַּיַּעַר עוֹף. צורח, משתתק ושוב אינו נשמע.

כל אחד יורה עשר פעמים. הם ניגשים למטרות. סופרים, שולפים מן המטרות חיצי מתכת קרים, פטר מראה משהו, מסמן, מסביר. יקוב מניד בראשו. אולי אפילו בעצמו אומר דבר מה. הם שבים אל הרכב. הכל חוזר חלילה.

אחרי כמה סיבובים שולח פטר מבט אל מעבר לאחו, יקוב בדיוק טוען חץ, כבר כמעט מותח את המיתר, ברוֹך מניח פטר יד על כתפו, עוצר בעדו, מניד בראשו, "תראה," הוא לוחש, כמו לא רוצה להפחיד, להניס, יקוב מפנה את ראשו, לרגע אינו מבין, אבל אז הוא רואה. ליד היער, משמאלם, עדר אדיר, עדר איילים בן עשרים פרטים אולי.

שניהם שותקים, מביטים בשקט. האיילים רועים ברוגע, הם רחוקים, משהו כמו מאתיים חמישים, שלוש מאות מטר, אולי בכלל לא מרגישים בהם, הרוח הקלה נושבת בכיוונם של פטר ויקוב, הם לא יכולים להריח. הם לא יודעים עליהם. ולפתע לוחש קובה: "בוא נוריד אחד..." ומשהו בפטר נרעד. אפשר נרעד מדי. אפשר שאפילו קובה השגיח בכך... והוא מחייך! רק קצת, ובכל זאת... פטר ניצב כמו ניכווה.

"בוא!" דוחק בו קובה.

פטר בוחן את קובה בהיסוס ולבסוף אומר בחשש: "אי אפשר, קובה..."

"למה?"

"הוא רחוק... ו... לא צריך להרוג אותו. תירה בו, הוא יברח... אחר כך נצטרך לחפש אותו ביער... לחסל אותו..."

"אז נחפש."

פטר נושך את שפתו התחתונה. הוא מקלף ממנה שערת עור סדוק. הוא יורק.

"אתה... יודע להרוג אותו?" הוא מביט ביקוב.

"לא יודע," מושך קובה בכתפיו. "אולי... יש לנו הרי סכין."

פטר מניד בראשו. כן. יש להם סכין. לפטר יש ברכב סכין קפיצית.

"קובה, זה לא כל כך פשוט... וחוץ מזה, הם רחוקים. לא תצליח לירות עד שם..."

באותו רגע ירה קובה. הכל עצר. האחו, היער, עיני האיילים, לבו של פטר. יקוב עומד, הוא עוקב אחר החץ במסלולו. הוא ירה חכם, מתחת לזווית המתאימה, באלכסון למעלה. החץ מסמן חצי עיגול, עולה לנקודה הגבוהה ביותר ומתחיל לרדת, מתחיל לצבור מהירות איומה, נוראה, משקלו גובר.

הוא נתקע באדמה בערך חמישים מטר מן העדר. האיילים ניתרו. פטר נשם לרווחה.

יקוב הוריד את הקשת.

"אתה רואה, הם רחוקים..." אמר פטר.

שוב הם מביטים בעדר. האיילים ממשיכים לרעות ברוגע. מפעם לפעם זוקף מי מהם את ראשו ומרחרח. ללא תועלת. הרוח נושבת בכיוון הלא נכון.

"תנסה אתה, אבא," לחש יקוב. שוב חייך מעט. ופטר הרגיש לפתע שיקוב קרוב. הוא כאן, הוא כמעט לידו. הם ביחד. תנסה אתה, אבא. רוח עברה באחו. סירקה ברכּוּת את הדשא. עם ריח הדשא נשאה אליו גם משהו עצי, לח, מתקתק. מצחין. צחנת בשר ציד מחניקה. קצת זבל, קצת קליפת עצים. הרוח שככה. הצחנה נמוגה.

פטר ירה. החץ נחת בערך שלושים מטר מהחיות הראשונות. העדר ניתר, זינק נסוג, עמד. ראשים מחפשים בבלבול, תרים אחר הריח, בחלוף רגע שוב יורדים אל הקרקע. שקט שוב. איילים בולסים צמחים.

"הם לא קולטים בכלל מה קורה!" לוחש יקוב בהתרגשות.

"צריך להתקרב," אומר פטר. הוא הולך לרכב, הוא מוציא סכין מתא הכפפות. הוא לוחץ על הכפתור, הלהב מזנק עם הלחיצה. חמישה עשר סנטימטרים מתכת. כמה קשים כבר יכולים להיות גידי אייל? מאיפה להתחיל לחתוך? מהצוואר? לקטוע את חוט השידרה? השאלה היא אם אתה יודע מה יהיה. השאלה היא אם אתה מוכן לזה. אתה יכול לדמיין בכלל? פטר מנסה לדמיין. חבטה הגונה. מהומת אלוהים בגוף חיה קטנה בלב האחו. הולמת סביב בפרסותיה. נעוצה בחץ בקרקע – כי כשקטן המרחק, אפשר לנעוץ בקרקע גם פרה... והאייל קטן הוא, שברירי ככלב ציד. פטר רואה זאת. הוא רואה את האימה בחרוזים. בעיניים השחורות העמוקות. פטר ויקוב רצים. החיה נושאת רגליה, מצליחה להשתחרר (מוטב לחשוב על הנורא מכל), בורחת, צולעת, נופלת, שוב קמה, רגליה מפושקות, כמו שקם סוס שזה עתה נולד. היא בורחת. נעלמת ביער. בין העצים מבזיק ברק החץ. היא איננה. פטר משליך את הקשת ורץ בכל כוחו, רץ ככל שיניחו לו כוחותיו. הוא שועט בעד שיח פטל מת. מועד על שורשים ועל סלעים כְּסוּיֵי טחב. אך החיה איננה. אבודה בעומק יער, לבדה עם פצעיה. כמה זמן תגווע עוד? להגיע בפיה אל חפץ זר תקוע בגופה. לכפוף צוואר במעגל. כמו כלב אחר זנבו... אני הולך על זה, יקוב. מה אכפת לי מחיה? מה אכפת לי ממשהו? אני הולך, כי אולי זו, זוהי דרכנו. דרכנו זה אל זה.

הוא מקפל את הסכין, מחביא אותה בכיס.

הם הולכים.

החץ על המיתר. מחרישים נשימות וצעדים. מתגנבים כפופים בדשא. הדשא רטוב, אינו רוחש. כשכמה חיות משגיחות בהם, הם קופאים. יקוב לא יודע נפשו, פטר מבחין בכך. והוא מבחין בזאת גם בו עצמו. התרגשות. יש בזה משהו עתיק, נושן. דגם קדמוני. ארכיטיפ. אב, בן, ציִד. הֶרג. פטר חש בדופק. בכפות ידיו, בצוואר, ברקות, בצד שמאל של החזה. הוא מלקק את שפתיו. עוד כמה צעדים. כל תנועה לשקול, להעריך, לבצע. ככל שהם קרבים לעדר, כן נדמה הוא לעצמו נקי יותר וריק. הוא משליך את כל המיותר. מתפשט מהגיונו, ממשקעיו ומשכבות מחשבותיו. הוא נדמה לעצמו קל. במקומו חושבים גידיו, עצביו ועצמותיו. הוא עוצר את יקוב בתנועת יד. הם התקרבו לפחות חמישים מטרים. יקוב הביט בשאלה. פטר הניד בראשו. הם יורים. שניהם ביחד. יקוב טוען מיד עוד חץ נוסף ויורה שנית. אז פטר יורה גם הוא עוד חץ אחד. החצים נופלים.

העדר גואה בפחד, נס בפראות אל היער. מחליק על המרעה, נמלט. מדלג בין העצים. המולה כמו בְּעֵת מטח ברד. לאט היא שוככת. נעלמת.

שקט.

לא פגעו, אף לא אחד. החצים נפלו בדיוק בלב העדר, אך לא פגעו באף חיה. ארבע נוצות חץ לבנות נראות היטב, מזדקרות באחו. לא פגעו באף חיה. ממקום כלשהו במרעה הריק מתחיל לחלחל אל תודעתו הצלולה השקופה של פטר דבר מה קשה ושחור. כאילו עברו הרבה יותר. דבר מה חשוב בהרבה. זה היה בטווח ירי. בטווח מגע. הם כבר הושיטו יד, הם כבר אחזו את זה בידיהם, וגם כך זה החליק, נשפך מבין האצבעות. יקוב מביט בארבעת החצים הריקים, הדוממים, החלולים, הנעוצים באחו. והרגע מר. מחמיץ. פטר אומר משהו, אך בעצמו אין הוא יודע מה. הוא היה שמח ללכת. צריך לאסוף את החיצים, מתחיל להחשיך, צריך לנסוע מכאן. הוא היה שמח ללכת כבר, אבל אי אפשר, שניהם עומדים ומחכים.

יקוב מרים את הקשת, מותח אותה בכל כוחו ויורה הישר למעלה. ישר מעל ראשיהם. הכל מחשיך לפטר מול עיניו. יקוב, מה לעזאזל אתה עושה?

החץ ננעץ בקרקע ארבעה מטרים בערך משמאל ליקוב.

שניהם עומדים. מתנשפים. לבו של פטר פועם כל כך שהוא מִטַּלְטֵל מעט. שריר הלב מאזן אותו בלב האחו. יקוב נפחד גם הוא, גם הוא עומד. הוא נראה כשיכור. בעיניים ריקות הוא מביט בפטר. מתבונן דרכו. מה עכשיו? חום. טשטוש. נחיל. וכאילו משהו יצא מאיזון. כאילו משהו החל לגלוש וליפול. עצים שחורים נעים בקצה האחו. רוח. יעבור, יעלם. צמרות חשופות, פרושות כמערכת עצבים. זה מחליק, המשקל גובר, זה צובר מהירות, כיוון. ראשו של פטר מסתחרר. הוא עומד במרכז היבשת. במרכז לוחות טקטוניים. יקוב מחכה. מבועת, שיכור מאימה ואלוהים יודע ממה עוד. ופטר מוכרח. הוא מוכרח, כי אולי דווקא זה...

הוא מותח את המיתר ועוזב. זה רוטט, הגידים רוחשים. החץ יוצא הישר למעלה. פטר עוצם את עיניו, לוחץ חזק את עפעפיו. חזק כל כך שזה כואב, חזק כל כך שראשו מתחיל לזמזם. כל העולם נגמר, איבד לעד את פניו, איבד את משמעותו.

פטר עומד.

ומחכה.

אריקה אולהובה: הילד
nechci.jpg

אריקה אוֹלָהוֹבָה היא סופרת ידועה מבני רומה. היא נולדה ב-1957 בעיר זבולן בסלובקיה. מגיל חמש עשרה עבדה במפעל ואחר כך בתור טבחית. סיפוריה הקצרים ראו אור בקבצים ובכתבי עת של בני רומה. לדבריה, היא כותבת בצ'כית, אך מושפעת ממסורת הסיפור של בני רומה דרך סיפורים ששמעה בילדותה מסבה וסבתה. קובץ הסיפורים שלה "איני רוצה לחזור אל חיק המתים", שראה אור ב-2004, מציב זה לצד זה את העל-טבעי ואת סיפורי האימה. היא מתגוררת בצ'כיה.
התרגום שלהלן פורסם במקור ב”מעבורת: פרויקט הסיפור הקצר”. ערכה את התרגום: מאיה פלדמן.


חמש שנים חלפו מיום שנישאה – וכלום. משפחתה הגדולה, ששפעה ילדים, הביטה בה בקדרות ובעצב: נשים עקרות אינן דבר שבשגרה אצלם. לכל הנשים במשפחתה ובמשפחתו של בעלה היו ילדים. המון ילדים! בנים ובנות קטנים וגדולים, פקוחי עיניים, מתולתלים; הם קראו לה דודה וזה עשה לה רע. זה לא שהיא שנאה אותם, זה רק שההערות והגערות שספגה מבעלה ומחמותה הפכו אותה לאישה שתקנית, ועם זאת חרוצה, כזו שלא עניינו אותה שיחות בטלות בחצר. רוזְקה היתה גדולה וחזקה, ובכל זאת יפה. שיערה היה בהיר למדיי ביחס לשושלתה. עורה לא היה כהה כל כך ועיניה היו נוצצות. זה לבדו הבדיל אותה מכל האחרים.

רוזקה היתה חסונה והיא הקדישה עצמה לעבודה, היא עמלה בשדות ובבית עד רדת יום. בעלה עדיין מיאן להשלים עם העובדה שלא נתנה לו ילד, והוא שתה אפוא עוד יותר, עד שפניו השחומות חדלו לחייך. הם גרו בחדר אחד עם אמו ועם אביו, והיא היתה שבה מן השדה או מן הבקר רק משהחשיך.

פעם אחת, כשחזרה כך הביתה, חמותה ובעלה לא היו שם ובמיטה שכב חמיהָ השיכור. היא שאלה אותו היכן כולם – הוא רק מלמל במעורפל שבעלה לקח את אימא העירה, אל האחות. שהיא כנראה חולה. היא אכלה אפוא ארוחת ערב והלכה לשכב.

הוא העיר אותה בנשימתו השיכורה, ומשקל גופו מעך אותה לגמרי. לא היה בכוחה לעשות דבר, אפילו לא לצעוק. הוא חסם את פיה בידו הגדולה והיא הביטה חסרת אונים בפני הארגמן של חמיהָ... כשגמר, עמד מעליה ואמר שאסור לה לספר על כך לאיש, וממילא הרי איש לא יאמין לה. הוא טרק את הדלת והיא שמעה רק את שעון הקיר, שדפק כמו ליבה הדוהר. בעלה חזר הביתה כעבור שעה, אפילו לא הדליק את האור, נשכב לידה, הסתובב ובתוך דקה נרדם. הוא לא ליטף אותה ולא נגע בה, כאילו לא היתה שם כלל. היא רצתה לספר לו הכול, אך כבר לא היה לה כוח, היא רק הביטה עד הבוקר אל תוך החשכה, ומחשבות, פחד והשפלה התערבבו בדמעות שזלגו על לחייה.

הזקן לא הסתכל עליה כמו קודם, רק חמותה הביטה בה בחיוך כשהקיאה בבקרים והתעגלה. גם אל פניו הקודרות של בעלה שב החיוך והוא היה נחמד יותר אליה, ואדיב. לשכנים היה סופסוף משהו לדבר עליו, ורוזקה וחמותה הכינו בגדים לרך הנולד ודנו בשם שיעניקו לו.

חודש לפני הלידה היא חלמה חלום. היא ראתה בו את חמיהָ ואת הילד, ושניהם היו דומים מאוד. בחלום הם היו רעים מאוד ופגעו בה. כשהתעוררה בבהלה, עוד שמעה את צחוקם המבעית. היא נטפה זיעה קרה, היא כבר ידעה שאת הילד הזה היא לא רוצה, שהוא יהיה קללתה כל ימי חייו.

נולד לה בן, הם קראו לו על שם החם – קארצ'י. רוזקה החניקה את רתיעתה המוזרה ממנו וקירבה אותו אל חיקה. בנה הביט בה כמבוגר וצמצם את עיניו בחיוך זדוני. היא השיבה אותו במהירות אל עריסתו והתרחקה. איש לא הבחין בכך וכולם סבבו אותו וחייכו, רק היא ידעה שהוא שונה מכל העוללים האחרים והוא עוקב אחריה בעיני הפחם השחורות שלו, המצומצמות.

בלילה, כשכולם ישנו, העיר אותה איזה רחש. היא התיישבה והביטה מסביב, והבחינה באֵימה בילד, שעמד לצד מיטתה ועוויה מוזרה על פניו. היא גילתה בפליאה שיש לו שיניים. הוא צחקק שוב ומיהר אל העריסה. היא צרחה וכולם נבהלו והדליקו את האור, עדיין ישנוניים, ושאלו אותה מה קרה. היא בכתה וסיפרה מה ראתה. בעלה אמר לה שרק חלמה חלום, וחמותה מיהרה להביט בילד, ששכב בעריסה מכוסה בשמיכה. הוא החל לייבב חלושות ואז פרץ בבכי, חמותה לקחה אותו אל חיקה וניחמה אותו, ואז נשאה אותו אל רוזקה ונזפה בה שאין היא אוהבת את בנה. היא ציוותה עליה שתניק אותו, הרי הילד ודאי רעב. רוזקה היתה מבולבלת לגמרי, היא לקחה אליה את העולל וחלצה שד. הבחור מיד התחיל למצוץ. לפתע חשה כאב חד: הקטן נשך לה את השד, חורר אותו עד זוב דם. היא השליכה אותו על השמיכה למרגלותיה ואמרה בבכי שהילד נשך אותה. חמותה נטלה במהירות את הילד וחיטטה בפיו באצבע המורה. אבל היא לא מצאה שם דבר – שום שן, כפי שטענה כלתה. היא רטנה לעברה וכולם הסכימו שרוזקה פצעה את שדהּ בעצמה, כדי שלא תצטרך להניק. הזקנה החליטה להאכיל את הקטן בחלב פרה ואמרה לאישה הצעירה שאם היא לא רוצה בו, תדאג היא בעצמה לנכדהּ. האישה הזקנה לקחה את הילד אל המיטה שלה ושל בעלה ובכך הסתיים אותו הלילה.

בבוקר לא דיבר איש עם רוזקה. האישה הצעירה היתה על סף בכי, היא לא ידעה מה עליה לעשות, כיצד לספר להם כל מה שקרה ושהילד הזה הוא בעצם חטא שעל אודותיו שתקה זמן רב כל כך, שאין זה אלא שוליית-שטן קטן בדמות תינוק.

לא חלף אפילו שבוע, ובוקר אחד מצאו את האישה הזקנה מתה. היא שכבה במיטה, עיניה פעורות לרווחה והעולל לצידה, מניף ידיים ורגליים וצוחק. רוזקה ידעה שהוא זה שרצח את חמותה, ושהוא עתיד לרצוח שוב. אלא שאיש לא האזין לה, כולם חשבו שהשתגעה וקצת ירדה מהפסים, ואת מותה של הזקנה תלו בהתקף לב.

בלילה הבא החליטה רוזקה לא לישון, ולעקוב אחר הילד שבעריסה. והוא, כשכבר חשב שכולם ישנים, טיפס לאט החוצה ורץ אל המיטה שבה שכב האיש שלה. היא העמידה פני ישנה, ומבעד לחריצי עיניה הביטה לראות מה יקרה. הילד שלף לאיטו את הכרית מתחת לראשו של בעלה והצמיד לו אותה אל פניו. היה לו כוח כזה, שאפילו שהגבר בעט ברגליו ובידיו ניסה להסיר את הכרית, לאט לאט אזלו כוחותיו. רוזקה זינקה ממקומה וניסתה לקרוע את הכרית מידיו של הפעוט. לילד היה כוח עצום, הוא דחף אותה עד שנפלה והמשיך לחנוק את בעלה. היא לקחה כיסא שעמד לא רחוק וחבטה בראשו של הילד. הוא התחיל לילל ולחרחר כמו שֵד.

לפתע נדלק האור ולעיני הזקן ובנו המת-למחצה נגלה מראה נורא. רוזקה שכבה על הרצפה מכוסה כולה בדם, הילד הקטן גרר אותה כמו איזה סמרטוט, עיניו יוצאות מארובותיהן ופניו מעוותות, והוא חובט באגרופיו הזעירים בפניה המדממות. שני הגברים זינקו בנחישות לסייע לאישה הצעירה. התִיפלץ ניתז גם לעברם. אבל הגבר הצעיר תפס אותו ברגליו והטיח אותו בקיר. השד נפל לארץ, התרומם מיד ונס אל הדלת ביללות. שם עוד עצר לרגע והסתובב, ובצווחה עזה ברח אל החשיכה.

בעלה אסף את רוזקה אל חיקו וניקה את פניה באיזה סמרטוט. ידיו רעדו והוא בכה. האישה נשמה בקושי. הדלת נפתחה ונסגרה בחריקה, והיא הביטה בעדה אל החושך השחור ופחד בעיניה, כאילו חיכתה שהעולל השטני ישוב.

קארל צ'אפק: סיפור בית לחם
קארל צ'אפק: מאדם לאדם 2

[התרגום והמבוא פורסמו במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, 27.4.2014]


באחרית הדבר לתרגום "ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק (ראה אור בעברית בשם השגוי-במובהק “הסיפורים הגנוזים”) מעירה רות בונדי כי "לקראת חג המולד של שנת 1926 כתב [צא’פק] מערכון בשם ‘סיפור בית לחם', על אכזבתו של פונטיוס פילטוס, המושל הרומי בארץ-ישראל, מכך שאנשי בית לחם לא באו להגן על ישו, יליד עירם, לפני הוצאתו להורג; מאוחר יותר נולד ממנו פרק של ‘הסיפורים הגנוזים'".

אכן, מטקסט מוקדם זה, שפורסם ב"לידובה נוביני", עיתון הבית של צ'אפק, ב-25 בדצמבר 1926, נולד ב-1932 הסיפור "פילטוס לעת ערב", שגם הוא פורסם מעל דפי אותו עיתון ממש (27.3.1932). בטקסט המאוחר שזורים משפטים שהועתקו ישירות מן הטקסט המוקדם. אלא שחלקו של פילטוס בטקסט המוקדם זעיר ממש; אין הוא מופיע בו אלא בפיסקה האחרונה. ודאי שפילטוס עצמו אינו "מאוכזב" מאנשי בית לחם. מי שבאמת מאוכזב - ובעצם מופתע מהתנהגותם - הוא צ'אפק עצמו.

הטקסט המוקדם הזה הוא כתב תוכחה יפהפה, חד ותקיף, נגד התנהלות המדינה הצ'כוסלובקית והאנשים החיים בה. הוא גם אחד מן הטקסטים (הרבים אצל צ'אפק) שבעקבות הקריאה אפשר לומר שדבר לא השתנה בשמונת העשורים ומחצה שחלפו מאז. "לידובה נוביני" עצמו מודע לחזרה הנצחית של הכל, ובשנים האחרונות הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו, בכל יום ראשון, פלייטון ישן ומצוחצח של צ'אפק.

גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על “האינסטינקטים הבריאים של העם” או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב.
— קארל צ'אפק, סיפור בית לחם

כשלמדתי את סיפורי התנ"ך, נותרו כמה עניינים בלתי מובנים לי: מה עלה בגורלם של רועי הצאן, אשר כרעו ברך באסם שבבית לחם מול הרך הנולד? ולאן הסתלקו שלושת המלכים, שעלו אליו לרגל מן המרחקים, ובידיהם זהב ולבונה ומור? במובן מסוים הנחתי כי ביום שישי הטוב אמור היה להגיע אל פילטוס בריצה שליח מטעמם של שלושת המלכים, ולהודיע שאמנם אין בכוונתם להתערב באירועי הפרובינציה היהודית, אך יש להם עניין מיוחד בתינוק זה המכונה ישוע, והם מוחים על המזימה שנרקמה נגדו; או שהיה עליהם לפחות להופיע לאחר מעשה, בחרבות שלופות, כדי לנקום את דמו של האיש היקר להם. שלושת המלכים אולי כבר הלכו עד אז לעולמם; אך בוודאי חיו עדיין הרועים מיהודה, וראוי היה כי ביום שישי הטוב ינהרו בזרם הבאים לירושלים וימחו במקלות מונפים נגד אי-הצדק המשווע שנעשה לאדם שבירכו בבואו לעולם. לא תפשתי אז כיצד ייתכן שאיש לא התערב בעניינו של ישוע, ופרט לאוזנו המקוצצת של מלכוס[1] לא אירע דבר שימנע את עיוות הצדק השיפוטי הזה. בימי בחרותו יש לו, לאדם, דימוי אבירי למדי של העולם. מה שנוגע ללבי היום יותר מכל הוא הגרוטסקה האנושית הנצחית הבאה כאן לידי ביטוי בפשטות וכלאחר יד. ראשית, אני חושב ששלושת המלכים, וגם רועי הצאן הטובים, יכלו להיות מעט נדיבים יותר בהביאם את מתנותיהם לרך הנולד; ושנית, הייתי אומר כי אין ספק שכמה רועים מבית לחם אכן באו לצפות בצליבה, משום שבני האדם אוהבים בידור. "זה היה בלגן רציני", סיפרו אחר כך; "האדמה רעדה והקברים נפתחו - נו, היה שווה לבוא; חבר'ה, הייתם צריכים להיות שם!"

הרועים מבית לחם חיים עד היום, מוכנים לקבל בברכה כל מי שמגיע, ולסקול כל מי שעושה משהו. הם מוכנים להשתחוות, אך השתחוות אין פירושה התחייבות. הם מוכנים לקרוא הלל, אך קריאה זו אין פירושה שבועה. הם נמצאים בכל מקום שיש בו איזו התרחשות מעניינת: באסם שבבית לחם, וגם בגולגולתא. באחד מטיף להם המלאך, ובשני מסית אותם כייפא.[2] לכל הרוחות, רצונם הטוב של בני האדם![3] ברצון יקשיבו; אך הם מקשיבים לכל אחד. ברצון ישירו "הושענא!" עם המלאכים, ויקראו "צלבוהו!" עם בני האדם. כן, בשלום הם חיים; להם לא קורה דבר, כי אין הם מסכנים דבר. אף את כבודם אין הם מסכנים. אלה הם אנשי ההמון. כל אחד מאתנו יכול להיות איש ההמון.

מובן שהיום שוב אין מדובר במשיח, ושוב אין נגלים מלאכים, אף לא כוכבי בית לחם בשמים; רק רועי הצאן נותרו, ועמם הפכפכותם וזיכרונם הקצר. הם מאורגנים טוב מבעבר, ובמקום המלאך מבשרים להם העיתונים אם עליהם לקרוא "הללויה" או "צלבוהו". השנה הבאה אל סיומה עוד מהדהדת איכשהו חלילי שלום; אחרי המולת חודשי הקיץ זו כמעט הקלה, ואל לנו לרצות עתה לשיר שיר אחר. מתנגנים להם שירי עם, שמילותיהם הן "למה זה לא נעלוצה"[4] ו"עכשיו תורנו". גם אילו נטינו להאזין לשירים אלה עד תומם, נראה כי לא יתנגנו עד תום. הלהקה שהוזמנה לנגן כמעט שאיננה מתואמת, וכמה מחבריה רגילים מדי להמולה מכדי שנוכל לבטוח בהם כשהם מנגנים בצוותא. אם אתם מבקשים לכם איזו נבואה לחג המולד, קשה יהיה להבין מכל האותות כאן בארץ דבר-מה אחר מזה: שאחרי הדבר הקיים יכול עוד לבוא דבר מה נורא בהרבה. אלה שזרעו רוח, שכחו להרגיעה;[5] אלה שבישלו מרק, שכחו לכבות את האש. הרועים מבית לחם שוב אינם ממתינים לכוכב; די להם בחזיזים כלשהם. ככל שהדבר תלוי בהם, הם ילכו להשתחוות לפני כל ניצוץ; בני האדם התרגלו מדי לכוכבים. גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על "האינסטינקטים הבריאים של העם" או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב. היו אלה בעלי הרצון הטוב שצעקו "שחרר את בראבא!"[6] רצון טוב יכול להפוך אותנו לאזרחים טובים, אך אין הוא מעניק לנו משטר טוב. לשם כך צריך מלבד רצון טוב גם היגיון טוב; ויתרה מכך, הבנה ברורה של אחריותנו.

ידיעת אחריותנו - בדיוק זה הדבר שקיוויתי לו כנער מצד רועי הצאן מבית לחם: שיתנערו וילכו להציל את האדם שגורלם הובילו אליהם; שיתייצבו מול פילטוס ויאמרו: "אדוננו, אנחנו לא סמרטוטים; אם כבר יש פה מישהו או משהו שלו השתחווינו, יודעים אנו גם לעמוד איתנים למענו. זה, איך לומר, צו כבודנו". ולכך היה עונה פילטוס: "אנשי בית לחם, לכך ציפיתי; אם על אדם למשול, האומנם יסמוך על אספסוף ירושלמי זה, שהיום הוא צועק כך ומחר הוא צועק אחרת? מאנשים כמוכם עושים חיילים שאינם יודעים כניעה מהי; מאנשים כמוכם נבנית אימפריה. ללא נאמנות אין אומץ; ללא מחויבות גדולה אין כוח. נניח לעסקנים לצעוק בחוץ; לא אניח לגעת בשערה משערות ראשו של האיש הזה. נכון, נחבל כך במופת יפה ונצחי של מרטיריות, אך אני מאמין, אנשי בית לחם, כי אפשר יהיה גם לעשות משהו מהארץ הקטנה והארורה הזאת". ואנשי בית לחם היו אומרים: "פילטוס הזה הוא לפחות בן אדם הגיוני". והוא היה מזמין אותם לשבת אצל שולחנו.


[1] הבשורה על פי יוחנן יח, 10: "ולשמעון פטרוס חרב וישלפה ויך את עבד הכהן הגדול ויקצץ את אזנו הימנית ושם העבד מלכוס".

[2] כייפא הוא יוסף הכוהן, שהיה הכוהן הגדול בזמן צליבתו של ישו. לפי הברית החדשה ראשי הכוהנים הם שמסרו את ישו לנציב הרומאי פונטיוס פילטוס.

[3] בדברו על הרצון הטוב, מתבסס צ'אפק בחופשיות על הבשורה על פי לוקאס ב, 14: "כבוד במרומים לאלהים ובארץ שלום באנשי רצונו".

[4] מתוך האופרה "הכלה המכורה" לבדר'יך סמטנה.

[5] הושע ח, 7: "כי רוח יזרעו, וסופתה יקצרו".

[6] למשל הבשורה על פי מתי כז, 21: "ויאמר אליהם את מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בראבא".

יוזף צ'אפק: המוות הבלתי-נראה
big_ledacos-feuilletony-llK-1026270.jpg

[פורסם בפייסבוק ב-2014]

ביום חמישי (18.4) התקיימה האזכרה השנתית ליוזף צ'אפק, אחיו הגדול של קארל צ'אפק וסופר מוכשר בפני עצמו, צייר בעל שם עולמי ומבקר אמנות חשוב. יוזף צ'אפק מת במחנה הריכוז ברגן בלזן, זמן לא רב לפני סוף מלחמת העולם השניה. בהיעדר קבר אמיתי לעלות אליו, האזכרה השנתית מתקיימת ליד הקבר הסמלי שלו בבית הקברות וישהראד בפראג. זהו קברם של המוציא לאור ירוסלב פרוספישיל ובני משפחתו. על המצבה חרוטה גם הכתובת "כאן נועד להיקבר יוזף צ'אפק, צייר ומשורר". את האזכרה מארגנת אגודת האחים צ'אפק, והיא כוללת תמיד הרצאה קצרה או קטע קריאה משל הסופר המנוח. השנה הוקרא טקסט מקסים שכתב על נוף ילדותו.

בתום הטקס ממשיכים כולם מרחק מטרים ספורים אל קברו של פרדיננד פרוטקה, עיתונאי חשוב שנעצר בצ'כוסלובקיה ונשלח לדכאו ולבוכנוולד, שרד את המלחמה וגלה אחרי הפוטש הקומוניסטי לאנגליה ולארצות הברית. מפרי עטו הוקרא באזכרה השנה טקסט יפה על יומנה של אנה פרנק.

אני מביא כאן אפוא טקסט אחד מפרי עטו של יוזף צ'אפק. אין זו פסגת יצירתו; רשימותיו בספר "הנווד הצולע" או הנובלה "צל השרך" עולות באיכותן על הרשימה הזו. הבון-טון האינטלקטואלי בצ'כיה הוא לטעון בתוקף כי יוזף הוא ככלל יוצר גדול יותר מקארל. אבל הרשימה הזו מתאימה תמאטית לאזכרה ולגורלו של צ'אפק, והיא מתאימה לימים הללו בשנה, וממילא היא מעידה היטב על כתיבתו של צ'אפק הבכור.


אני מודה, הנושא הזה אינו במיוחד נעים; אנשים לא אוהבים לדבר עליו, ואם כבר מוכרחים, אז התחושות שהוא מעלה אינן נעימות במיוחד. תחושות נעימות יכולות למלא, במקרה זה, רק את אלה הממציאים כלי נשק, אם בדיוק יש להם רעיון טוב לאיזה כלי קטלני ואם העבודה הולכת להם טוב. ייצור מוות הוא אבן היסוד של המלחמה, וכמו כל טכנולוגיה גם הוא דורש חדשנות מתוחכמת. אין פלא אפוא, כי אינספור מוחות מבריקים הוגים יומם וליל במוות, כלומר בייצור מוות, וחותרים לזרז את תהליך הייצור באמצעים המובחרים ביותר. ככל מלאכה אחרת המבוצעת בחריצות, גם זו עולה יפה, ותכופות אף פותחת בפנינו עתיד חדש.

פעם קרה בגרמניה, שבאיזו מעבדה צבאית מתו לפתע פתאום תריסר פועלים מגז צבאי עילאי במיוחד שפותח שם ונמצא בשלב הניסוי. הפועלים המתים הללו לא יכלו להיזהר על חייהם יותר משנזהרו, שכן הגז החדש היה חסר צבע לחלוטין, חסר טעם וריח – יתרונות צבאיים שאין לערער עליהם, מפני שאמצעי גאוני זה מונע מן האויב המותקף את היכולת להבין כי הוא עתיד בוודאות לאבד את חייו.

גם הפועלים לא הבינו זאת, ואף הם איבדו את חייהם להמצאה החדשנית הזו באופן מיידי, בשלווה וללא התרגשות מיוחדת, פשוט בכך ששאפו משהו קטלני חסר צבע, חסר טעם וחסר ריח. אפשר שהיה זה גז בעל רמת קטלניות גבוהה עד כדי כך, עד שאפילו לא הבינו שהם מתים כבר, והם התבדחו תוך כדי כך או דיברו על פוליטיקה. לאור העובדה כי מותם היה נטול תכונות בלתי-נעימות, אפשר שעד היום אין הם ערים לדבר מותם, ואלוהים יודע מתי דבר מותם (שאותו ביססו כל הוועדות) בכלל יכה בהם. המוות החדש הזה הוא אמנם הומאני ביותר, שהרי אין הוא גורם למוכה כל טרדה מעוררת חשד, ואף אין הוא נותן לו זמן להתעצב על חייו בעודו גוסס, אבל בדיוק במובן זה הוא מדוייק מדי. סוף סוף, אם נשקול את הדבר בתשומת לב, במקרה של מוות בשעת מלחמה אין האדם תוהה במה לבחור: אם מוות שכזה, בלתי-נראה, או שמא בזה הישן, הגלוי, שאליו אנו רגילים יותר. האם לא מוטב לו, אם כבר הכרח הוא (מתוקפן של נסיבות צבאיות, כלכליות-לאומיות או תרבותיות-ציוויליזציוניות רחבות יותר) שיהיה מומת באופן הטכנולוגי ביותר, לבקש לשם כך את הגז המבאיש מכול, בעל הטעם המבחיל מכול, את הגז המגרה מכולם, מהפך הקרביים והריאות, ושצבע לו שחור-ירוק; או שמא את אותו הכלום המבעית, ההורג ואינו נראה? לו יקרעו את בשרנו וירסקו את עצמותנו בשאגה וברעם של יום הדין; לו יפרוץ דמנו ויגעש כה גבוה שהרקיע יוכתם כולו! למצער נדע כי נרצחנו וכי אנו גוועים. נוכל למות גונחים ומקללים, ערים למתרחש. יהא נא המוות אימה שואגת ומזמזמת, יהא נא איום בכל דרכיו, לו רק יהא נראה. למען נדע כי בקושי רב, בנצלו עד תום את כל כוחותיו המאיינים, יצר אותו האדם, שהמוות לא נועד להיות מלאכתו. מוות שנוצר בידי אדם יכול להיות רע ומקולל, רצחני ומדמם, גס כאלתו של קין, אך אל לו להיות בלתי-נראה. אם ראוי לחדשנות הצבאית שתיעצר במבוכה, כאן הוא מקומה להיעצר.

שהרי המוות הבלתי-נראה הוא המצאה מחוכמת מדיי אפילו עבור האכזריות האנושית. הרי עלול לקרות (וללא ספק יקרה) שהאוכלוסיה האזרחית, שאינה פוקדת את השוחות, תמות אף היא בגז הבלתי-נראה, מבלי להיות ערה לקיומן - אך בהחלט מתוקפן - של תפישות אסטרטגיות גבוהות בתוכנית המלחמה. תמות האֵם הפורסת באותו הרגע לחם לבנהּ, תמות בעת שתבקש את הלחם לילד המקפץ עתה על רגל אחת ומושיט ידו ללחם, חדל באחת, ידו צונחת והוא מת. הם ימותו באמצע המלים, מתים במחשבה שחיים הם, מתים הממשיכים בחייהם, אינם ערים במעשיהם ובמילותיהם לנוחות הבלתי-מודעת של החיים. הכרח היה כי האויב המנצח יפרוץ באחת ויוסיף להמית בקת ובסכין את כל אותם מתים שאינם ערים למותם; אשר חרף מותם מאמינים עדיין כי חיים הם.