קארל צ'אפק: הקורא היקר

איני יודע מדוע, בעצם, קוראים לו "יקר"; משום שאיני יודע האם הוא יקר, כשם שאיני יודע האם הוא אדום שיער כמו הקיסר ברברוסה או קירח כסנטור רומי. איני יודע כיצד לדמיינו, ונדמה לי כי ייוותר עבורי בגדר תעלומה עד סוף ימיי. לעתים קורה לו, לאדם, שניגש אליו מישהו מהוגן למדיי ואומר: "אני האדון כך וכך וקראתי את מאמרך על –"; ברגע זה, כשאתה מתוודע כך לקוראך, אתה מאבד אותו; משום שהאדם הזה כבר אינו קורא יקר וסודי, אלא אדון כך וכך; זהו אדון עם זקן ועם דעה נתונה; הוא מכר שלך. עם כל אדם שאליו אתה מתוודע, נדחק הצידה קורא מסתורי נוסף: הוא כבר אינו כזה; משום שהקורא היקר אינו איש מבין אלה שאתה מכיר; הוא התגלמות האנשים שאותם אינך מכיר.

אבל אילו ניסיתי להעניק לאותו אדם בלתי-מוכר אי-אילו תכונות, הייתי מגלה שאיני יכול לדמיין את הקורא היקר כדמות אוהבת באופן מיוחד, עליזה ומסורה. תחת זאת הייתי מדמיין אותו כדמות קפדנית מאוד וקודרת, שנוטלת לידיה את מאמרי או את ספרי כפי ששופט נוטל לידיו תיק משפטי. אני חושב שיש לו פאות ארוכות כמו לסבא-זמן, והגרוע מכל: הוא מכיר הכל ויודע הכל לגבי כל נושא שעליו אני כותב, משום שהוא עוסק בכל המקצועות. מעיניו לא נמלטת אף שגיאה משגיאותיי, אף בורות, מעידה ושגגה; הוא תופס אותי בכל דבר שהתבלבלתי בו, ושאותו הוא מכיר טוב ממני. אין הוא אומר דבר; אך בגבותיו מסתמנת שמחה חורשת רעה על שתפס אותי: אהה, חביבי, כאן קצרה הבנתך.

ידיעותיו מדהימות ואולי בלתי-מוגבלות; אם אני מבלבל בין עששית ופנס-כורים הוא מעיר על כך; לא חומק ממנו הדבר אם אני מחליף, בעטיה של תמימות בוטאנית, בין שן החתול ולוע הארי.

אנשים, אני מפחד ממנו! לעתים קרובות אני נעצר בכתיבתי ומוחק את שזה עתה כתבתי; משום שאיני מרגיש בטוח נוכח הקורא היקר. הוא נורא, הוא בלתי-ידוע; אם קוראים לו "יקר", הרי זה מתוך פחד משתולל: מוכרחים לשאת חן בעיניו.

לידובה נוביני, 26 במאי 1926