(פורסם לראשונה בפייסבוק בארבעה ביולי 2026)
יום הולדת שמח לארצות הברית של אמריקה, התרבות הגדולה והמשפיעה בעולם. ב־1913 קרא קארל צ'אפק את Mere Literature, ספרו של נשיא ארצות הברית הטרי וודרו וילסון, ספר שנכתב כשווילסון היה עדיין איש אקדמיה. צ'אפק ככל הנראה קרא אותו בתרגום לגרמנית, וכתב עליו רשימה שפורסמה ב־12 בספטמבר בשבועון Přehled ("שבועון המוקדש לשאלות ציבוריות"). את הרשימה של צ'אפק קראתי לראשונה לפני כרבע מאה, כשחקרתי את יצירתו באוניברסיטת תל אביב. משפט אחד בטקסט הזה אני לוקח עמי מאז והוא אולי אחד המפתחות הטובים ביותר לפילוסופיה של צ'אפק בפרט ולארצות הברית בכלל: "באירופה מתקיים עדיין דבר־מה ימי־ביניימי – בעוד שלאמריקה לא היו ימי ביניים". לכבוד יום ההולדת המאתיים וחמישים של ארצות הברית תרגמתי הבוקר את מאמרו הפרובוקטיבי של צ'אפק.
איור בינה מלאכותית: ChatGPT
קריאה בספרו של וילסון "רק ספרות"[1] יכולה להכניס אותנו למגוון רחב של עניינים, פוליטיים, היסטוריים וספרותיים; אך בנוסף עולה ממנו עניין ייחודי לגמרי; מסתמן בו אופיו של האמריקאי – טיפוס לא תרבותי בלבד, כי אם גם לאומי. וילסון מדבר מפורשות על הלאומיות האמריקאית, על האמריקאי שאין הוא אנגלוסכסי, אף לא מהגר תלוש, כי אם אמריקאי, גזע, אומה, טיפוס של תירבות והשבחה טהורים, תוצר של פוריטנים ובוקרים, של ניו־אינגלנד ושל המערב הפרוע; זהו אדם של מחשבה עיקשת ופרקטית, שניחן ברוח התקווה והאמונה, אדם מתקדם, "פרוגרסיבי ואופטימי", לא פדנטי, לא פרובינציאלי, לא ספקולטיבי, לא בררן, איש מעשה; מייסדן של מדינות ללא פורמליזם; מורליסט שהמידה הטובה מאבדת אצלו כל אופי נשי ורך; על פי גידינגס,[2] "רוח שמשתוקקת לשינוי, אוהבת את הניסוי ומעריכה את היזמות". מאפיינים בסיסיים אלה של האמריקאי האמיתי מוכרחה הייתה אירופה להעריך כבר מזמן; בשֹורת המעשה, היזמות הפרקטית והאנרגיה הממושמעת, שהגיעה אלינו מן העולם החדש, מתחילה להשפיע בעוז על חיי הכלכלה האירופית, ואפשר רק לקוות כי תגדל השפעתם ותתרחב: במיוחד בבוהמיה, שלפחות בחלקה היא עדיין ארץ של המזרח, וטרם התפתחה אל תור ההנדסה, המסחר והניסוי שלה. אבל אותו טיפוס אנרגטי זה של עובד עיקש ואמיץ, שובר שיאים באימוני הגוף, המבקש לממש את עצמו באירופה תחת השם אמריקניזם, עדיין איננו הטיפוס האינטגרלי של האמריקאי; טיפוס זה הוא דבר־מה אחר לגמרי מאותו תיאור מאיים של "אדם מכני בעל חלקי חילוף" שהמציאו הפוטוריסטים. וודרו וילסון מאפיין את אותו אמריקאי רק ברמז, אך בקווים ברורים ונקיים, עם מגמה ברורה; מגמה זו זכתה לכינוי השגוי למדי "תרבות הלב", בעוד שפול אדם[3] מכנה את אותה מגמה עצמה של האדם האמריקאי בשם המדויק יותר, "רוח הסינתזה" (L’esprit de la synthese, בכתב העת La vie des lettres, כרך II; וג'. פ'. פרייז'ר[4], L'Amérique au travail).
על פי פול אדם, האמריקאי צורך הכי הרבה ספרים מבין האומות; המבנים היפים ביותר שמקימה הארץ הזו, שאינה נותנת דעתה במיוחד ליופי, הם אוניברסיטאות; על פי פרייז'ר, הפועל האמריקאי עולה כך בעשרות מונים על זה האירופי, בהיותו משכיל, כלומר בוגר לימודים טכניים גבוהים, והוא מסוגל לכל עבודה, ללא התמחות צרה. הנה, אומר המחבר הצרפתי, כאן טמונה העוצמה האמיתית של האמריקאים החדשים: היא כולה בכבוד שהם רוחשים לרוח, אך לרוח הפועלת ממש כמו לזו המהרהרת. כבוד זה לרוח בווריאציות תמידיות נמצא בספרו של הפרופסור־לשעבר, היום נשיא ארצות הברית. וילסון פונה ללבם של האמריקאים: קראו; אך קראו בלבכם ובדמיונכם, הימלטו מן הסכולסטיות, השתחררו מיובש הרוח, מן ההמוניות ומן הכבדוּת; שוב ושוב חוזרות אצלו המילים רגש ודמיון, הוא מדבר על "הדמיון החברתי" של הפוליטיקאי, על הרגש החי שנועד למלא את יצירתו של ההיסטוריון, שהרי עובדה פשוטה אינה היסטוריה. הדמויות היקרות ביותר ללבו הן של "הפוליטיקאי הספרותי" דוגמת וולטר בג'ט[5], או הפוליטיקאי הפילוסוף דוגמת אדמונד ברק[6]. וכאן עלינו לעצור: וילסון המדינאי אינו מעריץ את העוסקים בפעילות פוליטית, אלא מנהיגים שהיו גם, במקביל, תיאורטיקנים, פילוסופים פוליטיים, אנשי עקרונות וידע.
זהו הדבר שניתן לכנותו "רוח הסינתזה". אדם זה, שקולו נשמע מאמריקה, אינו רק מפלצת עשייה כפי שאנו אוהבים לחשוב, יצור שמורכב מזרועות כשל תמנון ומכלי מעשה, חיה טורפת אקטיבית ואנרגטית. רוחה של אמריקה – הומנית לאין שיעור משנדמה לנו – היא מימושו של אדם רוחני, שלם ומאוזן, אדם נכון ובעל הרמוניה אחרת לגמרי מזו הקלאסית (שילוב של הטוב והיפה), ובכל זאת הרמוני, בזכות האיזון בין מחשבה ופעולה, בין הרוח והתפרשֹותה במעשים. הקִדמה, שבה מאמין האמריקאי שלרוב אינו שמרן, מונחית בידי הרוח, לא בעשייה קדחתנית המבקשת להצטיין; בידי התרבות, ולא במנהגים והרגלים; בידי הידע, לא הכסף. זו הדוגמה האמיתית שמעניקה אמריקה, ושממנה אירופה מתעלמת.
האמריקאי מעריך את הרוח, בעוד שהאירופי מעריך את הדמות, המנהג או את מחוות הכוח. התרבות האירופית היא הרמטית, מעודנת, סכולסטית, בעוד שהתרבות האמריקאית היא היגיינה. באירופה מתקיים עדיין דבר־מה ימי־ביניימי – בעוד שלאמריקה לא היו ימי ביניים.
אמת, העשייה הפרקטית מאפיינת את האמריקאי; אפילו הפילוסופיה האופיינית לו, הפרגמטיזם, היא פילוסופיה של המעשה[7]. אך פירושו של דבר אינו רק שהאנרגיה של האמריקאי חודרת עד לעמדותיו הפילוסופיות; אלא כי חשוב באותה מידה שהפעילות הבלתי נלאית של חיי האמריקאי דרשה פילוסופיה של המעשה, בעוד שאצלנו מתרחשת כמעט כל פעילות ללא פילוסופיה. הפרופסור לסטר וורד מבוסטון מציע להקים באוניברסיטאות קתדרות להמצאה: כלומר, אמריקה זקוקה לא רק לכושר המצאה, אלא גם למתודולוגיה ולתאוריה של ההמצאה, לאיזו מומחיות המצאתית במובן הפילוסופי של המילה. לא רק האינטנסיביות של העשייה מאפיינת את האמריקאי, אלא גם העובדה שהמציא פילוסופיה לעשייה, איזו לוגיקה של האקטיביות שלו. פילוסופיה, תיאוריה, מחשבה וידע – זהו חלק אינטרגלי של האמריקניזם, של האנרגיה החומרית האמריקאית ושל העשייה האמריקאית, וגם של הקִדמה האמריקאית. זהו, הייתי אומר, האמריקניזם השלם, הקלאסי, שבאמצעותו מבטיחה אמריקה – כאשר כבר התרוממה מעל גבולות יכולתנו המעשית – לממש רמה תרבותית שאמנם אינה גבוהה מזו האירופית, אך היא מבוססת ממנה, ומסוגלת להפיק מעשי יצירה רוחניים גדולים ללא המשברים והחיכוך המכאיב, ההולכים ומתגברים בהדרגה בתרבות האירופית; שכן הדבר שחסר לאירופה הוא בדיוק רוח הסינתזה.
הערות המתרגם
[1] וודרו וילסון, Mere literature, קובץ מאמרים שראה אור ב־1896.
[2] פרנקלין הנרי גידינגס, סוציולוג אמריקאי.
[3] פול אדם, סופר צרפתי.
[4] ג'ון פוסטר פרייז'ר, סופר מסעות סקוטי. ספרו America at Work ראה אור בשנת 1903.
[5] וולטר בג'ט (Bagehot), עיתונאי ופוליטולוג אנגלי.
[6] אדמונד ברק (Burke), מדינאי ופילוסוף אירי.
[7] צ'אפק קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה בשנת 1915; עבודת הדוקטור שלו, "פרגמטיזם, או: פילוסופיית החיים המעשיים", ראתה אור כספר בשנת 1925.
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.