איני יודע מדוע, בעצם, קוראים לו "יקר"; משום שאיני יודע האם הוא יקר, כשם שאיני יודע האם הוא אדום שיער כמו הקיסר ברברוסה או קירח כסנטור רומי. איני יודע כיצד לדמיינו, ונדמה לי כי ייוותר עבורי בגדר תעלומה עד סוף ימיי. לעתים קורה לו, לאדם, שניגש אליו מישהו מהוגן למדיי ואומר: "אני האדון כך וכך וקראתי את מאמרך על –"; ברגע זה, כשאתה מתוודע כך לקוראך, אתה מאבד אותו; משום שהאדם הזה כבר אינו קורא יקר וסודי, אלא אדון כך וכך; זהו אדון עם זקן ועם דעה נתונה; הוא מכר שלך. עם כל אדם שאליו אתה מתוודע, נדחק הצידה קורא מסתורי נוסף: הוא כבר אינו כזה; משום שהקורא היקר אינו איש מבין אלה שאתה מכיר; הוא התגלמות האנשים שאותם אינך מכיר.

אבל אילו ניסיתי להעניק לאותו אדם בלתי-מוכר אי-אילו תכונות, הייתי מגלה שאיני יכול לדמיין את הקורא היקר כדמות אוהבת באופן מיוחד, עליזה ומסורה. תחת זאת הייתי מדמיין אותו כדמות קפדנית מאוד וקודרת, שנוטלת לידיה את מאמרי או את ספרי כפי ששופט נוטל לידיו תיק משפטי. אני חושב שיש לו פאות ארוכות כמו לסבא-זמן, והגרוע מכל: הוא מכיר הכל ויודע הכל לגבי כל נושא שעליו אני כותב, משום שהוא עוסק בכל המקצועות. מעיניו לא נמלטת אף שגיאה משגיאותיי, אף בורות, מעידה ושגגה; הוא תופס אותי בכל דבר שהתבלבלתי בו, ושאותו הוא מכיר טוב ממני. אין הוא אומר דבר; אך בגבותיו מסתמנת שמחה חורשת רעה על שתפס אותי: אהה, חביבי, כאן קצרה הבנתך.

ידיעותיו מדהימות ואולי בלתי-מוגבלות; אם אני מבלבל בין עששית ופנס-כורים הוא מעיר על כך; לא חומק ממנו הדבר אם אני מחליף, בעטיה של תמימות בוטאנית, בין שן החתול ולוע הארי.

אנשים, אני מפחד ממנו! לעתים קרובות אני נעצר בכתיבתי ומוחק את שזה עתה כתבתי; משום שאיני מרגיש בטוח נוכח הקורא היקר. הוא נורא, הוא בלתי-ידוע; אם קוראים לו "יקר", הרי זה מתוך פחד משתולל: מוכרחים לשאת חן בעיניו.

לידובה נוביני, 26 במאי 1926

[התרגום והמבוא פורסמו במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, 27.4.2014]

---

באחרית הדבר לתרגום "ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק (ראה אור בעברית בשם השגוי-במובהק “הסיפורים הגנוזים”) מעירה רות בונדי כי "לקראת חג המולד של שנת 1926 כתב [צא’פק] מערכון בשם ‘סיפור בית לחם', על אכזבתו של פונטיוס פילטוס, המושל הרומי בארץ-ישראל, מכך שאנשי בית לחם לא באו להגן על ישו, יליד עירם, לפני הוצאתו להורג; מאוחר יותר נולד ממנו פרק של ‘הסיפורים הגנוזים'".

אכן, מטקסט מוקדם זה, שפורסם ב"לידובה נוביני", עיתון הבית של צ'אפק, ב-25 בדצמבר 1926, נולד ב-1932 הסיפור "פילטוס לעת ערב", שגם הוא פורסם מעל דפי אותו עיתון ממש (27.3.1932). בטקסט המאוחר שזורים משפטים שהועתקו ישירות מן הטקסט המוקדם. אלא שחלקו של פילטוס בטקסט המוקדם זעיר ממש; אין הוא מופיע בו אלא בפיסקה האחרונה. ודאי שפילטוס עצמו אינו "מאוכזב" מאנשי בית לחם. מי שבאמת מאוכזב - ובעצם מופתע מהתנהגותם - הוא צ'אפק עצמו.

הטקסט המוקדם הזה הוא כתב תוכחה יפהפה, חד ותקיף, נגד התנהלות המדינה הצ'כוסלובקית והאנשים החיים בה. הוא גם אחד מן הטקסטים (הרבים אצל צ'אפק) שבעקבות הקריאה אפשר לומר שדבר לא השתנה בשמונת העשורים ומחצה שחלפו מאז. "לידובה נוביני" עצמו מודע לחזרה הנצחית של הכל, ובשנים האחרונות הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו, בכל יום ראשון, פלייטון ישן ומצוחצח של צ'אפק.

“גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על “האינסטינקטים הבריאים של העם” או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב.”

— קארל צ'אפק, סיפור בית לחם

---

כשלמדתי את סיפורי התנ"ך, נותרו כמה עניינים בלתי מובנים לי: מה עלה בגורלם של רועי הצאן, אשר כרעו ברך באסם שבבית לחם מול הרך הנולד? ולאן הסתלקו שלושת המלכים, שעלו אליו לרגל מן המרחקים, ובידיהם זהב ולבונה ומור? במובן מסוים הנחתי כי ביום שישי הטוב אמור היה להגיע אל פילטוס בריצה שליח מטעמם של שלושת המלכים, ולהודיע שאמנם אין בכוונתם להתערב באירועי הפרובינציה היהודית, אך יש להם עניין מיוחד בתינוק זה המכונה ישוע, והם מוחים על המזימה שנרקמה נגדו; או שהיה עליהם לפחות להופיע לאחר מעשה, בחרבות שלופות, כדי לנקום את דמו של האיש היקר להם. שלושת המלכים אולי כבר הלכו עד אז לעולמם; אך בוודאי חיו עדיין הרועים מיהודה, וראוי היה כי ביום שישי הטוב ינהרו בזרם הבאים לירושלים וימחו במקלות מונפים נגד אי-הצדק המשווע שנעשה לאדם שבירכו בבואו לעולם. לא תפשתי אז כיצד ייתכן שאיש לא התערב בעניינו של ישוע, ופרט לאוזנו המקוצצת של מלכוס[1] לא אירע דבר שימנע את עיוות הצדק השיפוטי הזה. בימי בחרותו יש לו, לאדם, דימוי אבירי למדי של העולם. מה שנוגע ללבי היום יותר מכל הוא הגרוטסקה האנושית הנצחית הבאה כאן לידי ביטוי בפשטות וכלאחר יד. ראשית, אני חושב ששלושת המלכים, וגם רועי הצאן הטובים, יכלו להיות מעט נדיבים יותר בהביאם את מתנותיהם לרך הנולד; ושנית, הייתי אומר כי אין ספק שכמה רועים מבית לחם אכן באו לצפות בצליבה, משום שבני האדם אוהבים בידור. "זה היה בלגן רציני", סיפרו אחר כך; "האדמה רעדה והקברים נפתחו - נו, היה שווה לבוא; חבר'ה, הייתם צריכים להיות שם!"

הרועים מבית לחם חיים עד היום, מוכנים לקבל בברכה כל מי שמגיע, ולסקול כל מי שעושה משהו. הם מוכנים להשתחוות, אך השתחוות אין פירושה התחייבות. הם מוכנים לקרוא הלל, אך קריאה זו אין פירושה שבועה. הם נמצאים בכל מקום שיש בו איזו התרחשות מעניינת: באסם שבבית לחם, וגם בגולגולתא. באחד מטיף להם המלאך, ובשני מסית אותם כייפא.[2] לכל הרוחות, רצונם הטוב של בני האדם![3] ברצון יקשיבו; אך הם מקשיבים לכל אחד. ברצון ישירו "הושענא!" עם המלאכים, ויקראו "צלבוהו!" עם בני האדם. כן, בשלום הם חיים; להם לא קורה דבר, כי אין הם מסכנים דבר. אף את כבודם אין הם מסכנים. אלה הם אנשי ההמון. כל אחד מאתנו יכול להיות איש ההמון.

מובן שהיום שוב אין מדובר במשיח, ושוב אין נגלים מלאכים, אף לא כוכבי בית לחם בשמים; רק רועי הצאן נותרו, ועמם הפכפכותם וזיכרונם הקצר. הם מאורגנים טוב מבעבר, ובמקום המלאך מבשרים להם העיתונים אם עליהם לקרוא "הללויה" או "צלבוהו". השנה הבאה אל סיומה עוד מהדהדת איכשהו חלילי שלום; אחרי המולת חודשי הקיץ זו כמעט הקלה, ואל לנו לרצות עתה לשיר שיר אחר. מתנגנים להם שירי עם, שמילותיהם הן "למה זה לא נעלוצה"[4] ו"עכשיו תורנו". גם אילו נטינו להאזין לשירים אלה עד תומם, נראה כי לא יתנגנו עד תום. הלהקה שהוזמנה לנגן כמעט שאיננה מתואמת, וכמה מחבריה רגילים מדי להמולה מכדי שנוכל לבטוח בהם כשהם מנגנים בצוותא. אם אתם מבקשים לכם איזו נבואה לחג המולד, קשה יהיה להבין מכל האותות כאן בארץ דבר-מה אחר מזה: שאחרי הדבר הקיים יכול עוד לבוא דבר מה נורא בהרבה. אלה שזרעו רוח, שכחו להרגיעה;[5] אלה שבישלו מרק, שכחו לכבות את האש. הרועים מבית לחם שוב אינם ממתינים לכוכב; די להם בחזיזים כלשהם. ככל שהדבר תלוי בהם, הם ילכו להשתחוות לפני כל ניצוץ; בני האדם התרגלו מדי לכוכבים. גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על "האינסטינקטים הבריאים של העם" או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב. היו אלה בעלי הרצון הטוב שצעקו "שחרר את בראבא!"[6] רצון טוב יכול להפוך אותנו לאזרחים טובים, אך אין הוא מעניק לנו משטר טוב. לשם כך צריך מלבד רצון טוב גם היגיון טוב; ויתרה מכך, הבנה ברורה של אחריותנו.

ידיעת אחריותנו - בדיוק זה הדבר שקיוויתי לו כנער מצד רועי הצאן מבית לחם: שיתנערו וילכו להציל את האדם שגורלם הובילו אליהם; שיתייצבו מול פילטוס ויאמרו: "אדוננו, אנחנו לא סמרטוטים; אם כבר יש פה מישהו או משהו שלו השתחווינו, יודעים אנו גם לעמוד איתנים למענו. זה, איך לומר, צו כבודנו". ולכך היה עונה פילטוס: "אנשי בית לחם, לכך ציפיתי; אם על אדם למשול, האומנם יסמוך על אספסוף ירושלמי זה, שהיום הוא צועק כך ומחר הוא צועק אחרת? מאנשים כמוכם עושים חיילים שאינם יודעים כניעה מהי; מאנשים כמוכם נבנית אימפריה. ללא נאמנות אין אומץ; ללא מחויבות גדולה אין כוח. נניח לעסקנים לצעוק בחוץ; לא אניח לגעת בשערה משערות ראשו של האיש הזה. נכון, נחבל כך במופת יפה ונצחי של מרטיריות, אך אני מאמין, אנשי בית לחם, כי אפשר יהיה גם לעשות משהו מהארץ הקטנה והארורה הזאת". ואנשי בית לחם היו אומרים: "פילטוס הזה הוא לפחות בן אדם הגיוני". והוא היה מזמין אותם לשבת אצל שולחנו.

---

[1] הבשורה על פי יוחנן יח, 10: "ולשמעון פטרוס חרב וישלפה ויך את עבד הכהן הגדול ויקצץ את אזנו הימנית ושם העבד מלכוס".

[2] כייפא הוא יוסף הכוהן, שהיה הכוהן הגדול בזמן צליבתו של ישו. לפי הברית החדשה ראשי הכוהנים הם שמסרו את ישו לנציב הרומאי פונטיוס פילטוס.

[3] בדברו על הרצון הטוב, מתבסס צ'אפק בחופשיות על הבשורה על פי לוקאס ב, 14: "כבוד במרומים לאלהים ובארץ שלום באנשי רצונו".

[4] מתוך האופרה "הכלה המכורה" לבדר'יך סמטנה.

[5] הושע ח, 7: "כי רוח יזרעו, וסופתה יקצרו".

[6] למשל הבשורה על פי מתי כז, 21: "ויאמר אליהם את מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בראבא".

שתי סיבות היו לי, כשהתחלתי לפרסם כאן את התרגומים הישנים הללו. בראש ובראשונה: חבל לי שיאבדו. הרי כבר תרגמתי. לרוב סתם כך לעצמי, ולפעמים כי מישהו ביקש; כך או כך, הם שוכבים עכשיו בכונני מחשבים ואיש אינו נוגע בהם. וזו היתה הסיבה השנייה, שהיא חשובה לא פחות: ידעתי שאם תהיה לי סיבה לחפש ולגעת, אמצא גם דברים שבכלל שכחתי שתרגמתי. איזו הפתעה זו היתה, כשמצאתי אמש את הקטעים הללו, מתוך החיבור “האדם והמצלמה” של צ’אפק, שפורסם לראשונה בכתב העת סווייטוזור (Světozor) ב-9 וב-23 באוקטובר 1930. צ’אפק היה צלם מוצלח למדיי והעניין שלו במצלמה ובצילום היה עמוק ביותר. הנה אפוא קטעים ממחשבותיו על הצילום, שתרגמתי, מסתבר, בחורף של שנת 2011, כלומר בדיוק לפני עשור, סתם כך כי השתעממתי.

---

I

אני חושב שרוב בני האדם מקבלים מצלמה כמתנה לחג המולד או לכבוד יום-השם שלהם; המצלמה נמנית אפוא על אותם דברים, שהאדם הממוצע משתוקק אליהם מילדות, אך תמיד תופש אותם איכשהו כמותרות. אלא שהאדם לעולם אינו חש אותו יחס מקצועי אמיתי כלפי דברים שהוא מקבל במתנה. עם מצלמה-במתנה יורה האוחז בה על ימינו ועל שמאלו כמו משוגע מסוכן לציבור שנפל לידיו אקדח בראונינג, והוא מופתע מאוד כשמפעם לפעם גם יוצאת לו מזה תמונה. הוא אף אינו מנסה להבין את הסודות הגדולים יותר, למשל מה בעצם קורה שם בפנים; הוא מקפיד לחמוק מכל הסיבוכים הטכניים, כמו הצמצם, הפוקוס, או אפילו זמן החשיפה. הוא נוקט גישה נינוחה ביחס למצלמתו: אם ירצה השם, תצא תמונה; אם לא ירצה השם, גם לא תצא. אני אומר שוב, עם מצלמה במתנה לא עושים שום עבודה מקצועית.

אם אתה רוצה לצלם באופן מקצועי, עליך לקנות מצלמה בעצמך. אך ראשית כל יש צורך להודיע לכל מכריך, בפוגשך אותם, כי ברצונך לקנות מצלמה.

"אז קנה אלפא", יאמר לך בזריזות הראשון. "לי יש אלפא, והיא תתאים לך נפלא".

"אלפא לא הייתי לוקח אפילו בחינם", יודיע לך השני באי-הסכמה. "אם אתה רוצה מכשיר טוב, תקנה אך ורק דורנשמיט. לי יש דורנשמיט, ואלה, אלה תמונות!"

"אתה סתם תסתבך עם דורנשמיט," מזהיר אותך השלישי. "קנה מצלמת רפלקס. בלי מצלמת רפלקס אתה לא תרצה לעשות כלום".

"מה רפלקס," טוען הרביעי, "לי יש כבר עשרים שנה את הקופלקה הישנה שלי – כאלה תמונות לא תקבל משום מצלמה אחרת בעולם".

"תלך לאן שבא לך," מתנגד החמישי, "לאן שבא לך תלך עם הגרוטאה הזאת. רק אלקה תקנה. אני יש לי אלקה ואני אומר לך –"

"שאף אחד לא יבלבל אותך," נוהם השישי. "שום מצלמה לא תעשה לך תמונות כמו ארקו. אני לפחות יש לי ארקו".

וכן הלאה. חמוש במידע הזה (שסותר את עצמו, כמו תמיד כשמדובר במידע מקצועי מהימן), אתה צועד אל חנות המצלמות; אתה מנסה להרשים את המוכר בכך שאתה זורק לו כמה מלים מלומדות, כמו עדשה, מסך מיקוד או צמצם; אבל המוכר לא מתרשם מזה, והוא שולף עליך עומק שדה, תאורה, סולמות שיינר, צמצמי קומפור, מנגנוני החזרה, שבירת אור, שדה צילום ועוד מילות קסם, שבעזרתן הוא משכנע אותך שעליך לקנות מכונה של נידרמאייר ולא אף אחת אחרת. מרגע זה ואילך אתה מבשר לכל מכריך, בפוגשך אותם: "קנו נידרמאייר. אני לא הייתי עובד עם מכשיר אחר בשום מחיר. אין לכם מושג איזה עומק שדה נפלא יש לה!"

 📷

אך בימינו ארוכה הדרך אל התמונה. בפעם הראשונה תצליח כך או כך לפתוח את המצלמה, אבל חי אלוהים אם תצליח לסגור אותה; לפעמים נתקע משהו, ככל הנראה יש איזו בעיה בקונסטרוקציה; ואתה רץ עם המצלמה לחנות: אי אפשר לסגור אותה. "ואיך היא תיסגר", רוטן המוכר, "אם השארת את מנגנון המתיחה לא מוברג?" יום אחר כך ושוב אתה אצל אותו מוכר: שבקיצור, אי אפשר להבריג את מנגנון המתיחה. "ואיך יהיה אפשר", מציין המוכר, "אם לא משכת את מנגנון הנעילה?" אתה נוכח לדעת שבאמנות הצילום, החלק הקשה ביותר הוא פתיחת המצלמה וסגירתה; וכן החצובה, שאם טרם התרגלה אליך, מזמנת שורה ארוכה של צרות: למשל, יש לה למרבה הפלא רגל אחת ארוכה יותר; או שהיא שמה לך רגל, או שבמלוא האנרגיה שלה היא מתנגדת שתאריך עוד את רגליה. החלק הקשה ביותר באמנות הצילום הוא, אם כן, הצבת החצובה והרכבתה.

משכבר התמקצעת באוּמנות טכנית זו, באפשרותך להמשיך הלאה אל הצילום עצמו. אתה מציב את החצובה, פותח את המצלמה וגומר בדעתך להראות עכשיו לכל שאר החובבים, איך באמת עושים את זה.

II

לצלם את התמונה הראשונה שלך – זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיים. בראש ובראשונה אתה מניח שתגרום קורת רוח אדירה לקרובים אליך אם תצלם אותם, ואתה אף מציע להם זאת כאילו אתה עושה להם טובה יוצאת דופן. "וזה חייב להיות דווקא היום?" – אומר לך הקרוב בחוסר-רצון. כפוי-הטובה הזה בכל זאת מצליח לאכזב אותך, אבל אתה מתגבר על כך ומכריז כי יש היום אור נעים באופן יוצא דופן, ושבכל מקרה זה ייקח רק רגע. "נו, אז מהר", אומר הקרוב בסלידה ומתיישב איפשהו בצל, בעוד שאתה כבר הצבת את המצלמה שלך במקום אחר ומבטיח; ועוד עליך להיות מאוד סבלני, בטרם תגרור אותו אל המצלמה.

נו, הנה הוא יושב פה, זועף וחסר סבלנות. עכשיו מהר לעבודה. ראשית לכוון במצלמה את זמן החשיפה. אהה, צמצם 6 עם חשיפה 1/25. עוד פעם ליתר בטחון. בחיי, עכשיו יוצא לי צמצם 18.

"אז זהו זה?" רוטן הקרוב.

"מיד, מיד". עכשיו שוב יוצא צמצם 9 עם חשיפה 1/5. אהה, זה הענן הקטן הזה שגורם לזה. אז עכשיו מהר. דבר ראשון, לחדד את הפוקוס. לא, קודם כל לפתוח את העדשה ואחר כך לחדד. לא, קודם כל לדחוף את מנגנון הנעילה של מנגנון ההחזרה. ועכשיו לחדד את הפוקוס. ככה. על מסך המיקוד נגלית תמונה.

"זה יהיה יפהפה", נאנח הצלם החובב.

"זהו זה?" אומר הקרוב בהקלה, מזנק ממקומו ומסתלק. בזעקה גדולה עליך להושיב אותו שוב ועוד פעם מחדש לחדד. "אז עכשיו!" קורא הצלם החובב, מכוון את הצמצם על 9 ואת הזמן על 25 (בשם אלוהים, זה לא היה אמור אולי להיות על 1/15? אבל שיהיה כבר ככה), לוחץ על הדק הצילום ו–

"תודה לאל," אומר הקרוב ונס משם.

"רגע, רגע," קורא חובב הצילום, "שכחתי למתוח את הקפיץ!"

שוב לחדד פוקוס. הצמצם והחשיפה בסדר (פרט לעובדה שכמו להרגיז יצאה השמש, אבל שיהיה כבר ככה). אסור לשכוח למתוח את הקפיץ! עכשיו בלב הולם ללחוץ על הדק הצילום. קליק, וזהו! הרגע הגדול של הצילום הראשון חלף. הצלם החובב נוטף זעה ומפטיר: "אוף!"

"זה קצת לקח זמן", רוטן הקרוב בעייפות ופורש לענייניו. עכשיו אתה כבר סולח לו על גסות הרוח. שיילך, המטרד! אבל כשיראה את התמונה שלו –

ברגע זה מחוויר הצלם החובב, שכן הוא מגלה ששכח את סרט הצילום בכיס וצילם רק על מסך המיקוד.

---

עוד צילומים שלי אפשר למצוא כאן. לחובבי צילום וספרות כדאי לבקר בעמודי יריד הספרים שלי, כאן - כשישראל היתה אורחת הכבוד ביריד הספרים הבינלאומי בפראג, עם אורחים דוגמת דויד גרוסמן, דרור משעני וא.ב. יהושע; וכאן - כשאירחנו את הרטה מולר, מריו ורגס יוסה, חודורובסקי ואחרים.

View fullsize

פאר פרידמן, No Photo. בודפשט 2017.

[פורסם במוסף ספרות וספרים של עיתון הארץ, 29.3.2013]

זמן קצר לפני שנחת תיאטרון הבימה בנמל יפו, צפה בשחקנים קארל צ'אפק, מגדולי סופריה של צ'כוסלובקיה ואחד העיתונאים החשובים שלה, בתיאטרון המלכותי בוינוהראדי, פראג. ד"ר שלי זך-ציון, מנהלת המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב, בדקה ומצאה לבקשתי כי בין השנים 1925-1931 הופיעו אנשי הבימה ארוכות בגרמניה, בוינה וברפובליקות הבלטיות.

ממאמר ביקורת נלהב מאת מירוסלב רוטה, שהתפרסם בעיתון "נארודני ליסטי" יום או יומיים לאחר ההצגה הראשונה בפראג, עולה כי המחזה שהוצג אז בעיר היה לא אחר מ"הדיבוק" לאנ-סקי. רוטה מפליג בשבחי התיאטרון ("אין להכחיש כי ליהודים יש דחף תיאטרלי ברור, ויוזמה; התיאטרון האירופי חייב להם רבות...") וחולק מחמאות רבות לשחקנים ("אילו היה המחזה מועלה בידי שחקנים מוכשרים פחות, היה מדובר בשיעמום פולקלוריסטי ארכני. אך שחקני 'הבימה' הצליחו, למרבה הפלא, להפיח בו חיים").

גם צ'אפק התרשם מאוד מן המחזה, מרמת ההפקה ומן התיאטרון היהודי בכלל. ב-1 במרץ 1928 – כש"הבימה" כבר המשיכה בדרכה – פרסם גם הוא מאמר קצרצר בעיתון הבית שלו, "לידובה נוביני". גם הוא יצא מגדרו בשבחים שחלק ל"הבימה"; אך הטקסט נועד גם לבקר את מצב התיאטרון בצ'כוסלובקיה של אותם הימים, וצ'אפק תופש בו את עמדת המטיף האהובה עליו.

---

התיאטרון היהודי 'הבימה', שממנו כבר נפרדנו, העלה שוב בזיכרוננו את הדוגמה הבלתי-נשכחת של 'התיאטרון האמנותי האקדמי של מוסקבה'. 'הבימה' ניחן, כמובן, במאפיינים משלו: במשחקם של שחקנים אלה ניכר, בכנות, להט דתי; זהו ריטואל; זהו זֶמר טקסי; זהו בכיו הנצחי, בוריאציות שונות, של עם ישראל הקורא למשיח. אך לא בערכים אלה מדובר; אנו חושבים על דוגמה אוֹמנותית הרבה יותר, מקצועית; על הרמה הטכנית של המשחק, שבה יכולים אנו – כוונתי לשחקנינו, למחזאינו, וכן לקהל הצופים שלנו – רק להתבונן בשקט מלא קנאה. שכן מדובר בעבודת צוות מושלמת, בסימפוניה של הישגים בתחום המשחק, בביצוע נפלא של יצירה קולקטיבית: מדובר בכל מה שהתיאטרון שלנו, גם כשהוא מתעלה אל הישגים אישיים גבוהים ביותר, חסר עד כאב בעטיו של חוסר זמן. כשאנו צופים בקונצרט המשחק של 'הבימה', שוב מבינים אנו עד כמה חוטאת שיטת הבימוי שלנו, בחפזונה המתנשף, לאמנות המשחק והבימוי; עד כמה היא חוטאת להם בהצגות הבכורה הבלתי-עשויות, המוכנות-למחצה; בעבודת הצוות המורכבת בבהלה; ובעודף ההפקות שאינו מניח ליצירתם של שחקנים ובמאים להבשיל. לא בהיעדר אמנים מדובר אצלינו, כי אם בדבר-מה שטעמו מר עוד יותר: זמן הוא שחסר לאמנינו — זמן, כדי שיוכלו ליצור עד תום. אם אנו צופים מפעם לפעם במחזה שרמתו גבוהה, כמו זה שמציגים אנשי התיאטרון המוסקבאי, וכמו זה שאנו רואים אצל 'הבימה', יש בכך דבר מה פוקח-עיניים. אך יהיה זה רק שיעור עקר אם לא יובילנו לחיפוש דרך, כיצד לשנות את קצב התנהלותו של התיאטרון שלנו.