הטקסט המקורי פורסם בלידובה נוביני ב־30 בדצמבר 1934. התרגום לעברית פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון הארץ ביום שישי, 24.10.2025. 

---

אָדָמאֲבָל – מין זן מיוחד של אנשים שביחס לכל דבר שהם נתקלים בו יש להם איזה "אבל", איזו הסתייגות. לעולם אין הם אומרים "כן כן" או "לא לא", אלא "כן אבל" או "לא אבל".

אם תאמרו להם ששתיים כפול שתיים הם ארבע, ישיבו לכם מיד במעין תחושת עליונות, "כן, אבל שתיים כפול שלוש, אדוני, הם שש", ואז יסתלקו מעליכם שבעי רצון על שלא נכנעו והעמידו את דבריכם, כמו שאומרים, על דיוקם. אם תיאנחו שהימים, תודה לאל, כבר מתארכים מעט, יטענו משהו בנוסח, "כן, אבל זה לא מה שיעלים את מצב הביש הכלכלי". אם בעטיה של סיבה דחופה כלשהי תזעיפו פנים כי פֶּטר הוא גנב ופושטק, ישיבו, "כן, אבל אצל צאפְּל הזה שמה המצב גם־כן לא יותר טוב".

כידוע מהדקדוק, "אבל" היא מלת קישור על דרך הניגוד. אדמאבל אינו מסייג ואינו שולל אלא רק מתנגד, מציג איזו התנגדות לכל. מטבעם אלה מוליכים גרועים שהאנרגיה המועברת בהם אובדת. אין הם מכחישים כי שתיים כפול שתיים הם ארבע, הם רק מקפידים להבהיר שאין לכך חשיבות מיוחדת, שאת הארבע הזה אתם יכולים לשגר אל התהום, וכי יש בעולם עוּבדות חשובות יותר, למשל זה ששתיים כפול שלוש הם שש. אם תמשה מולם מהמים ילד טובע, לא יאמרו לך שלא היית צריך לעשות כן, הם רק יתבטאו, פחות או יותר ברוח הזאת, כי אמנם היו מעשיך ראויים אך על סיפון האונייה פריצ'יפסה מאפאלדה טבעו 300 בני אדם או משהו כזה, ואותם הרי אף־אחד לא משה מהמים. אתה יכול לעזור לאביון, אבל נערי הטוב, בכך עוד לא נפתרו הבעיות החברתיות.

בקיצור, אינך יכול לעשות דבר, אף לא להביע דבר, בלי שאפשר יהיה לתלות עליו איזה "אבל". זו מטרת האדמאבל. להם תמיד יש יותר שכל, הם תמיד נזכרים בדבר־מה שחסר או אינו מטופל במצב הנתון, עוד דבר שאפשר להצביע עליו בנזיפה כעל קיצור דרך, חוסר שלמות או פיתרון גרוע.

להיות אדמאבל – יש בכך יתרונות:

1. מודעות לעליונות האינטלקטואלית שבאמצעותה אנו מתקנים ו"משיבים למקומם הטבעי" את מעשיהם וידיעותיהם של הסובבים אותנו.

2. האפשרות הנעימה שלא לעשות דבר, אלא לעסוק רק בעמדה שבה אנו אוחזים, רק להצביע על הסתייגויותינו, ובכך במידה מסוימת לממש את האני שלנו.

3. ככלות הכול: סיפוק עמוק מן העובדה שזוהי הדרך המוצלחת ביותר להציק לזולת.

אותו "אבל" עקרוני הוא לרוב מחלה אינטלקטואלית. האדם הפשוט עסוק יותר בדברים עצמם מבעמדות לגביהם; אין הוא מנסה לבדל את האני שלו מזה של הזולת באי־אלו הסתייגויות, או בהדגשת השקפתו המיוחדת.

לכן האינטלקטואלים מפסידים ברגע שמדובר בדברים ארציים; בשל העובדה שיש להם רק השגות, אבדה להם היכולת ל"כן" או "לא" פשוטים. כל האמיתות שעשויים היו להזדקק להן, תלויות עבורם רק באותו "אבל" שמגביל אותן. מסיבה זו אובדות האמיתות לעתים קרובות כל כך בחיים הציבוריים, והן מוחלפות בדבר־‏מה פרימיטיבי לאין שיעור: כלומר, בסיסמאות.

אדמאבל מפסידים כל שהם נוגעים בו; נותר להם רק ה"אבל" שלהם. ישמור אותנו האל מן האדמאבל!

התרגום וההקדמה שלהלן פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בנובמבר 2014:
הבוקר שוב ביקרתי את קארל צ'אפק, כלומר את מקום מנוחתו האחרונה בבית הקברות בוישהראד, ובשובי הביתה התיישבתי לתרגם את רשימתו הקצרה על הדרך שבה אנשים קוראים ספרים. הנה היא אפוא לפניכם בתרגומי מצ'כית, מתוך הקובץ "הדברים שסביבנו". הרשימה נכתבה ב-1925 והיא מלווה באיורים מאת המחבר. בפסקה הראשונה רומז צ'אפק לשני ספרים: האחד מאת ז'ורז' אונט, והשני מאת ויקטור הוגו.

---

מן המפורסמות היא, כי דעתו של האדם הקורא ספר נודדת אל עולמות אחרים, והוא חווה גורלות אחרים, למשל את זה של חרש הברזל או של האדם הצוחק. כתוצאה מכך, הוא מבקש להיפטר מגשמיותו, הכובלת אותו אל מקומו הפיזי ואל גורלו שלו. האדם הקורא ספר מבקש אפוא לשבת או לשכב בנוחיות הרבה ביותר, על מנת שגשמיותו לא תכביד עליו ולא תטרידו. על כן מרבה הקורא הדרוך לשים את רגליו על השולחן או להשעין את סנטרו על כף ידו, או שהוא מאמץ לעצמו תנוחה נוחה אחרת, שאותה הוא מרשה לעצמו רק כשאין משגיחים בו; בקצרה, הוא מציב את גופו הבלתי-מוסרי ונעדר-הנוחות באופן שבו ייתן לו מנוח ולא יתבע את זכויותיו. זו הסיבה שאנשים רבים קוראים במיטה, למשל. אין זה בגלל שבטלנים נוטים לקריאה, אלא בגלל שהקוראים נוטים לבטלה. בחשמלית, הקורא נאחז בקושי בידית והוא מיטלטל כאגס בשל. ברכבת נוטה הקורא להניח את רגליו על המושב שמולו, או בחיקם של שותפיו לקרון. יש אנשים שכל ספה, כורסא או שזלונג מעוררים בהם מחשבות אהבים; בי מעוררים רהיטים שופעים אלה מחשבות-קריאה. מבין האומות כולן, הבריטים הם צרכני הספרים הגדולים ביותר; על כן הם מייצרים את הכורסות הנוחות ביותר בעולם. תפוקת הרומאנים האנגליים גדלה בהתאמה עם תעשיית הריהוט הסלוני האנגלית. עוד לא ראיתי איש קורא בעודו אוחז משקולת או כשהוא מקפץ על רגל אחת. רק במקרים קיצוניים במיוחד קורא אדם בעמידה. אדם קורא זקוק לאיזון מרבי וליציבות. מרכז הכובד שלו חייב להיתמך כראוי.

מובן כי קיימות השקפות שונות בעניין הנוחות הגופנית. כנער אהבתי לקרוא בשכיבה על הבטן מתחת למיטה, ככל שהדבר נוגע בחומרי קריאה קשים או אסורים; בעוד שספרי הרפתקאות או יומני מסע יכולתי לחוות במלואם רק ביושבי על ענף מתנדנד של עץ מילה נאה, בצמרת דמוית ג'ונגל. את "אוהל הדוד תום" קראתי בעליית גג ספונת עץ, ואת "שלושת המוסקטרים" – ביושבי פשוק רגליים על מעקה. בחוויית הקריאה עזת-הרושם ביותר זכיתי בעודי מכורבל על השלב הגבוה ביותר בסולם; אך כבר איני זוכר איזה ספר היה זה. היום שוב לא הייתי פוצח בתרגילי התעמלות-קריאה כאלה; אף קשה לי יותר לקרוא ואיני יודע אל נכון מהי התנוחה הנכונה לקריאת – נניח – "תולדות הז'ירונדינים" לאלפונס דה למרטין, או לכתבי פרויד.

האדם הקורא מבקש את הבדידות; בראש ובראשונה כנראה מפני שבאותו רגע הוא חסר הגנה נגד כל אדם שנמצא בקרבתו, וכן מפני שקריאה היא עיסוק בלתי-חברתי בעליל. אם מישהו בקרבתכם שקוע בספר, אין הוא שוהה לצדכם כי אם במקום אחר לגמרי. אין לו כל עניין בכם, אין הוא קשור בכם – כי אם באנשים אחרים. האדם הקורא תמיד נרגן ביחסו אל מי שבדיוק אינו קורא; זה הקורא מעווה את פניו או מכווץ את מצחו, ואתם אינכם יודעים מדוע; הוא זר לכם כל כך עד שאתם תוהים מה דבר נורא עוללתם לו, שאתם ראויים לדחייה כזו של כל רעוּת והתרועעות. המבקש לקרוא, התבודד לך! כך זה בטוח יותר. זו הסיבה שאנשים בעלי אינסטינקט משפחתי חזק מקריאים בקול את הספרים שהם קוראים; בדרך לא ברורה הם ערים לאפשרות כי אילו קראו אותם בשקט, לעצמם, היו מתנתקים מחיק משפחתם.

עם כל הכבוד לספרות, בזאת יש להודות: הספר שזה עתה סיימנו לקראו מעורר בנו אותו רושם דק רגש שמעוררת בנו הצלחת שממנה סיימנו זה עתה לאכול. אנו מפנים אותה על מנת שלא נידרש להביט בה. רק אנשים רשלניים במיוחד, כמוני למשל, מניחים לספר להתגלגל לו במקום שבו הניחו אותו כשסיימו את קריאתו. אך דבר אינו גורם לנו בוז גדול יותר מעיתונים שקריאתם נסתיימה. אם אנו מבקשים להעליב מישהו כהלכה, אנחנו יכולים לומר לו שהוא מעניין אותנו כמו עיתון שסיימנו לקראו.

הקורא הראוי בולע את הספר באיטיות; הוא מתענג על כל ביס. הוא קורא שתי מלים פה ומשפט שלם שם, סופג אותו עד תום כמו פיינשמקר גדול שמעריך עוד מראש את המנה שתונח לפניו. לאחר שביתר את הספר, הוא פוצח בטקס הישיבה: הוא מתרפק לו, מצטנף בעצמו, מנסה להניח כאן את הראש ואת הרגליים שם, עד שלבסוף הוא מאשר: 'כן, עכשיו זה בסדר…'

נפלא הדבר, איך מתעוותים האנשים ומתפתלים כשהם קוראים ספרים.

לאחר שצ'כוסלובקיה סירבה לדרישה להעביר לידי היטלר את השטחים דוברי הגרמנית הסמוכים לגבול עם גרמניה, הציגו ממשלות בריטניה וצרפת אולטימטום לנשיא אדווארד בנש: צ'כוסלובקיה תיענה לדרישתו של היטלר, או שתלחם לבדה מול גרמניה ותישא בתוצאות. היה זה ב-21 בספטמבר 1938, הערב שלו הקדיש כנראה צ'אפק את תפילתו. צ'כוסלובקיה נכנעה לאולטימטום באותו היום. למחרת, ביום שבו פורסמה התפילה של צ'אפק בעיתון "לידובה נוביני", כבר הציג היטלר דרישות נוספות. הסכם מינכן נחתם ב-29 בספטמבר וסיפח רשמית את חבל הסודטים לגרמניה. צ'אפק הלך לעולמו פחות משלושה חודשים אחר כך. התרגום וההקדמה שלעיל פורסמו לראשונה באתר הישן שלי, בינואר 2011.

---

אלוהים, אתה שבראת את הארץ היפה הזו רואה את כאבנו ואת אכזבתנו; לך אין אנו צריכים לגלות את תחושותינו, וכיצד ראשינו שחים. לא בבושה; לנו אין על שום מה להתבייש, אף שהגורל מכה בנו במוט ברזל. לא אנו הם שנרמסו; לא אנו הם, שהפגינו רק מעט אומץ. אומתנו לא איבדה דבר מכבודה; רק מעט מגופה אבד לה. אנחנו כאדם שנלכד בין גלגלי שיניים; עם הכאב הראשון והנורא מכול, כבר הוא חש כי הוא חי. אומתנו חיה, והכאב האדיר שאנו חשים, הוא בדיוק שגורם לנו להבין עד כמה אדירים חיינו, עד כמה עמוקים.

אלוהים, אתה שבראת את האומה הזו, לך אין אנו צריכים לספר דבר; אך לבבותינו ושפתינו מעצמם מנסים לנסח לפחות לנו-לעצמנו את מה שלעולם אל לנו לאבד; כלומר, את האמונה. את האמונה בנו-עצמנו ובדברי-ימיך. מאמינים אנו כי לא עמדנו, אף לא נעמוד, בצד השוגה של ההיסטוריה. מאמינים אנו, כי בצידנו ובמאבקנו יש יותר עתיד, עוד יותר מן הדבר שיגדל ויישא פרי, משיש בצד האלימות והכוח הזמני. האמת חזקה מן הכוח, משום שהיא נצחית. אך גם ברגע הקשה הזה עלינו להבין את מחויבותנו, כי לא בידיים שלובות נמתין לעתיד. עוד הלאה נעבוד למען אומתנו, למען כוחה הפנימי ואחדותה. ככל שטובים יהיו אנשי אומתנו, כן ניטיב עם צידה הראוי של ההיסטוריה.

אפילו בגורלנו נמשכים דברי ימי עולם, ועוד הלאה יימשכו מתוך חיוניות אדירה ונאדרת. אל לנו להתיירא מן ההתפתחויות בעולם. היפוכו של דבר: כל מעשה אלימות מחוויר מול הצורך הכלל-אנושי בחירות, בשלום ובשוויון בין בני האדם ואומותיהם. רבות עלינו לעשות למען עצמנו, עלינו לאהוב עוד יותר את אומתנו, עוד יותר לאהוב בינינו; מאמינים אנו כי גם בכך, ובעיקר בכך, טמון תפקידנו בעולם: להפוך את עצמנו לאומה הראויה לעתיד טוב יותר מן הפרק האפל הנוכחי, הזמני, של ההיסטוריה האירופית.

אלוהים, אין אנו מבקשים ממך שתנקום את נקמתנו; אך מבקשים אנו כי בכל איש ואיש מאתנו תפיח  את רוח האמון והאמונה, וכי לא תניח לאיש להתייאש לשווא, אלא לחפש במה יוכל לסייע במשימותיה העתידיות של האומה הנצחית. אין אנו זקוקים עתה למיואשים. זקוקים אנו לאמונה. לכוח הפנימי אנו זקוקים. לאהבה היעילה אנו זקוקים, שתחזק אותנו פי עשר. אומה לעולם לא תהיה קטנה, כל עוד לא תניח לעצמה לסטות מאמונתה בעתיד, ומעבודתה למען ימים טובים יותר, שיבואו.

[התרגום פורסם לראשונה באתר הישן שלי, בפברואר 2012. מצאתי אותו עכשיו בגיבוי עתיק של האתר, יחד עם תרגומים נוספים שיפורסמו בקרוב. צ’אפק פרסם אותו ב-13 בפברואר 1929 ב”לידובה נוביני”.]

אלוהים, השולט בזמנים ובמזג האוויר, חוס נא כבר עלינו בני האדם, על החיות והצמחים, וטול מעלינו את הכפור הזה האכזר, קשה הלב, חסר הרחמים וקפוץ-היד, המשמיד את חיית השדה, וללא רחם מייסר את האדם בעבודתו.

רחם על הארנבים, על עובדי הרכבת, רחם על הדוורים, על השומרים, על החוגלות ועל שאר חיות השדה. שהרי אין כפור אלים זה הולם את הזמן המואר והתבוני שבו אנו חיים; רוחות מזרחיות אלה, חסרות עידון, אינן נושבות אל יעדן במקומותינו, אנו הפונים אל המערב; הלחץ הגבוה אינו הולם את הביתיות הצנועה שלנו. הב לנו הפשרת שלגים, למען תִּפָּקַח האדמה ותנץ שלגיות ופרחי כובע-הנזיר; הבא אלינו רוחות רכות וחמימות ממערב, המסלקות את השלגים ומבקעות את הקרח; גאל אותנו מכוויות הקור, מן השפעת ומגולשי הסקי, ועשה את שעשית בכל שנה מן השנים: שא ידך ואמור – הרף, מעתה אתחיל שוב פרק חדש.

איני יודע מדוע, בעצם, קוראים לו "יקר"; משום שאיני יודע האם הוא יקר, כשם שאיני יודע האם הוא אדום שיער כמו הקיסר ברברוסה או קירח כסנטור רומי. איני יודע כיצד לדמיינו, ונדמה לי כי ייוותר עבורי בגדר תעלומה עד סוף ימיי. לעתים קורה לו, לאדם, שניגש אליו מישהו מהוגן למדיי ואומר: "אני האדון כך וכך וקראתי את מאמרך על –"; ברגע זה, כשאתה מתוודע כך לקוראך, אתה מאבד אותו; משום שהאדם הזה כבר אינו קורא יקר וסודי, אלא אדון כך וכך; זהו אדון עם זקן ועם דעה נתונה; הוא מכר שלך. עם כל אדם שאליו אתה מתוודע, נדחק הצידה קורא מסתורי נוסף: הוא כבר אינו כזה; משום שהקורא היקר אינו איש מבין אלה שאתה מכיר; הוא התגלמות האנשים שאותם אינך מכיר.

אבל אילו ניסיתי להעניק לאותו אדם בלתי-מוכר אי-אילו תכונות, הייתי מגלה שאיני יכול לדמיין את הקורא היקר כדמות אוהבת באופן מיוחד, עליזה ומסורה. תחת זאת הייתי מדמיין אותו כדמות קפדנית מאוד וקודרת, שנוטלת לידיה את מאמרי או את ספרי כפי ששופט נוטל לידיו תיק משפטי. אני חושב שיש לו פאות ארוכות כמו לסבא-זמן, והגרוע מכל: הוא מכיר הכל ויודע הכל לגבי כל נושא שעליו אני כותב, משום שהוא עוסק בכל המקצועות. מעיניו לא נמלטת אף שגיאה משגיאותיי, אף בורות, מעידה ושגגה; הוא תופס אותי בכל דבר שהתבלבלתי בו, ושאותו הוא מכיר טוב ממני. אין הוא אומר דבר; אך בגבותיו מסתמנת שמחה חורשת רעה על שתפס אותי: אהה, חביבי, כאן קצרה הבנתך.

ידיעותיו מדהימות ואולי בלתי-מוגבלות; אם אני מבלבל בין עששית ופנס-כורים הוא מעיר על כך; לא חומק ממנו הדבר אם אני מחליף, בעטיה של תמימות בוטאנית, בין שן החתול ולוע הארי.

אנשים, אני מפחד ממנו! לעתים קרובות אני נעצר בכתיבתי ומוחק את שזה עתה כתבתי; משום שאיני מרגיש בטוח נוכח הקורא היקר. הוא נורא, הוא בלתי-ידוע; אם קוראים לו "יקר", הרי זה מתוך פחד משתולל: מוכרחים לשאת חן בעיניו.

לידובה נוביני, 26 במאי 1926

[התרגום והמבוא פורסמו במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, 27.4.2014]

---

באחרית הדבר לתרגום "ספר האפוקריפים" לקארל צ'אפק (ראה אור בעברית בשם השגוי-במובהק “הסיפורים הגנוזים”) מעירה רות בונדי כי "לקראת חג המולד של שנת 1926 כתב [צא’פק] מערכון בשם ‘סיפור בית לחם', על אכזבתו של פונטיוס פילטוס, המושל הרומי בארץ-ישראל, מכך שאנשי בית לחם לא באו להגן על ישו, יליד עירם, לפני הוצאתו להורג; מאוחר יותר נולד ממנו פרק של ‘הסיפורים הגנוזים'".

אכן, מטקסט מוקדם זה, שפורסם ב"לידובה נוביני", עיתון הבית של צ'אפק, ב-25 בדצמבר 1926, נולד ב-1932 הסיפור "פילטוס לעת ערב", שגם הוא פורסם מעל דפי אותו עיתון ממש (27.3.1932). בטקסט המאוחר שזורים משפטים שהועתקו ישירות מן הטקסט המוקדם. אלא שחלקו של פילטוס בטקסט המוקדם זעיר ממש; אין הוא מופיע בו אלא בפיסקה האחרונה. ודאי שפילטוס עצמו אינו "מאוכזב" מאנשי בית לחם. מי שבאמת מאוכזב - ובעצם מופתע מהתנהגותם - הוא צ'אפק עצמו.

הטקסט המוקדם הזה הוא כתב תוכחה יפהפה, חד ותקיף, נגד התנהלות המדינה הצ'כוסלובקית והאנשים החיים בה. הוא גם אחד מן הטקסטים (הרבים אצל צ'אפק) שבעקבות הקריאה אפשר לומר שדבר לא השתנה בשמונת העשורים ומחצה שחלפו מאז. "לידובה נוביני" עצמו מודע לחזרה הנצחית של הכל, ובשנים האחרונות הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו, בכל יום ראשון, פלייטון ישן ומצוחצח של צ'אפק.

“גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על “האינסטינקטים הבריאים של העם” או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב.”

— קארל צ'אפק, סיפור בית לחם

---

כשלמדתי את סיפורי התנ"ך, נותרו כמה עניינים בלתי מובנים לי: מה עלה בגורלם של רועי הצאן, אשר כרעו ברך באסם שבבית לחם מול הרך הנולד? ולאן הסתלקו שלושת המלכים, שעלו אליו לרגל מן המרחקים, ובידיהם זהב ולבונה ומור? במובן מסוים הנחתי כי ביום שישי הטוב אמור היה להגיע אל פילטוס בריצה שליח מטעמם של שלושת המלכים, ולהודיע שאמנם אין בכוונתם להתערב באירועי הפרובינציה היהודית, אך יש להם עניין מיוחד בתינוק זה המכונה ישוע, והם מוחים על המזימה שנרקמה נגדו; או שהיה עליהם לפחות להופיע לאחר מעשה, בחרבות שלופות, כדי לנקום את דמו של האיש היקר להם. שלושת המלכים אולי כבר הלכו עד אז לעולמם; אך בוודאי חיו עדיין הרועים מיהודה, וראוי היה כי ביום שישי הטוב ינהרו בזרם הבאים לירושלים וימחו במקלות מונפים נגד אי-הצדק המשווע שנעשה לאדם שבירכו בבואו לעולם. לא תפשתי אז כיצד ייתכן שאיש לא התערב בעניינו של ישוע, ופרט לאוזנו המקוצצת של מלכוס[1] לא אירע דבר שימנע את עיוות הצדק השיפוטי הזה. בימי בחרותו יש לו, לאדם, דימוי אבירי למדי של העולם. מה שנוגע ללבי היום יותר מכל הוא הגרוטסקה האנושית הנצחית הבאה כאן לידי ביטוי בפשטות וכלאחר יד. ראשית, אני חושב ששלושת המלכים, וגם רועי הצאן הטובים, יכלו להיות מעט נדיבים יותר בהביאם את מתנותיהם לרך הנולד; ושנית, הייתי אומר כי אין ספק שכמה רועים מבית לחם אכן באו לצפות בצליבה, משום שבני האדם אוהבים בידור. "זה היה בלגן רציני", סיפרו אחר כך; "האדמה רעדה והקברים נפתחו - נו, היה שווה לבוא; חבר'ה, הייתם צריכים להיות שם!"

הרועים מבית לחם חיים עד היום, מוכנים לקבל בברכה כל מי שמגיע, ולסקול כל מי שעושה משהו. הם מוכנים להשתחוות, אך השתחוות אין פירושה התחייבות. הם מוכנים לקרוא הלל, אך קריאה זו אין פירושה שבועה. הם נמצאים בכל מקום שיש בו איזו התרחשות מעניינת: באסם שבבית לחם, וגם בגולגולתא. באחד מטיף להם המלאך, ובשני מסית אותם כייפא.[2] לכל הרוחות, רצונם הטוב של בני האדם![3] ברצון יקשיבו; אך הם מקשיבים לכל אחד. ברצון ישירו "הושענא!" עם המלאכים, ויקראו "צלבוהו!" עם בני האדם. כן, בשלום הם חיים; להם לא קורה דבר, כי אין הם מסכנים דבר. אף את כבודם אין הם מסכנים. אלה הם אנשי ההמון. כל אחד מאתנו יכול להיות איש ההמון.

מובן שהיום שוב אין מדובר במשיח, ושוב אין נגלים מלאכים, אף לא כוכבי בית לחם בשמים; רק רועי הצאן נותרו, ועמם הפכפכותם וזיכרונם הקצר. הם מאורגנים טוב מבעבר, ובמקום המלאך מבשרים להם העיתונים אם עליהם לקרוא "הללויה" או "צלבוהו". השנה הבאה אל סיומה עוד מהדהדת איכשהו חלילי שלום; אחרי המולת חודשי הקיץ זו כמעט הקלה, ואל לנו לרצות עתה לשיר שיר אחר. מתנגנים להם שירי עם, שמילותיהם הן "למה זה לא נעלוצה"[4] ו"עכשיו תורנו". גם אילו נטינו להאזין לשירים אלה עד תומם, נראה כי לא יתנגנו עד תום. הלהקה שהוזמנה לנגן כמעט שאיננה מתואמת, וכמה מחבריה רגילים מדי להמולה מכדי שנוכל לבטוח בהם כשהם מנגנים בצוותא. אם אתם מבקשים לכם איזו נבואה לחג המולד, קשה יהיה להבין מכל האותות כאן בארץ דבר-מה אחר מזה: שאחרי הדבר הקיים יכול עוד לבוא דבר מה נורא בהרבה. אלה שזרעו רוח, שכחו להרגיעה;[5] אלה שבישלו מרק, שכחו לכבות את האש. הרועים מבית לחם שוב אינם ממתינים לכוכב; די להם בחזיזים כלשהם. ככל שהדבר תלוי בהם, הם ילכו להשתחוות לפני כל ניצוץ; בני האדם התרגלו מדי לכוכבים. גם אילו רצינו להתרחק מכל שהיה מגונה בשנה זו, דבר אחד לא יישכח: שנתגלתה בה רמתה הנמוכה של דעת העם. אחרי כל מה שאירע, אין עוד עסקים מפוקפקים שיוכלו להפתיענו, שום בושה, שום ציניות. לא נסמוך עוד על "האינסטינקטים הבריאים של העם" או על אמינותם של בעלי הרצון הטוב. היו אלה בעלי הרצון הטוב שצעקו "שחרר את בראבא!"[6] רצון טוב יכול להפוך אותנו לאזרחים טובים, אך אין הוא מעניק לנו משטר טוב. לשם כך צריך מלבד רצון טוב גם היגיון טוב; ויתרה מכך, הבנה ברורה של אחריותנו.

ידיעת אחריותנו - בדיוק זה הדבר שקיוויתי לו כנער מצד רועי הצאן מבית לחם: שיתנערו וילכו להציל את האדם שגורלם הובילו אליהם; שיתייצבו מול פילטוס ויאמרו: "אדוננו, אנחנו לא סמרטוטים; אם כבר יש פה מישהו או משהו שלו השתחווינו, יודעים אנו גם לעמוד איתנים למענו. זה, איך לומר, צו כבודנו". ולכך היה עונה פילטוס: "אנשי בית לחם, לכך ציפיתי; אם על אדם למשול, האומנם יסמוך על אספסוף ירושלמי זה, שהיום הוא צועק כך ומחר הוא צועק אחרת? מאנשים כמוכם עושים חיילים שאינם יודעים כניעה מהי; מאנשים כמוכם נבנית אימפריה. ללא נאמנות אין אומץ; ללא מחויבות גדולה אין כוח. נניח לעסקנים לצעוק בחוץ; לא אניח לגעת בשערה משערות ראשו של האיש הזה. נכון, נחבל כך במופת יפה ונצחי של מרטיריות, אך אני מאמין, אנשי בית לחם, כי אפשר יהיה גם לעשות משהו מהארץ הקטנה והארורה הזאת". ואנשי בית לחם היו אומרים: "פילטוס הזה הוא לפחות בן אדם הגיוני". והוא היה מזמין אותם לשבת אצל שולחנו.

---

[1] הבשורה על פי יוחנן יח, 10: "ולשמעון פטרוס חרב וישלפה ויך את עבד הכהן הגדול ויקצץ את אזנו הימנית ושם העבד מלכוס".

[2] כייפא הוא יוסף הכוהן, שהיה הכוהן הגדול בזמן צליבתו של ישו. לפי הברית החדשה ראשי הכוהנים הם שמסרו את ישו לנציב הרומאי פונטיוס פילטוס.

[3] בדברו על הרצון הטוב, מתבסס צ'אפק בחופשיות על הבשורה על פי לוקאס ב, 14: "כבוד במרומים לאלהים ובארץ שלום באנשי רצונו".

[4] מתוך האופרה "הכלה המכורה" לבדר'יך סמטנה.

[5] הושע ח, 7: "כי רוח יזרעו, וסופתה יקצרו".

[6] למשל הבשורה על פי מתי כז, 21: "ויאמר אליהם את מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בראבא".