Posts in מתוך קובץ סיפורים
יאן נרודה: בבית שלושת השושנים
יאן נרודה סיפורי מאלה סטראנה

יאן נרודה נולד ב-1834 ומת ב-1891. הוא חי כל ימיו בפראג והרבה לכתוב עליה, למשל בקובץ הסיפורים המפורסם ביותר שלו, “סיפורי מאלה-סטראנה”, שממנו כבר הבאתי את סיפורו של מר פורל. היום אני מביא את תרגומי הישן לסיפור מאוד לא-אופייני לנרודה, סיפור שכולו תשוקה וארוטיקה.


אני חושב שהייתי משוגע אז. כל ורידיי פעמו, דמי להט.

היה ליל קיץ חם אך אפל. בעננים שחורים התעטף סוף-סוף האוויר הגופריתי, המת, של הימים האחרונים. לעת ערב הדפה לפניה רוח סערה את העבים, אחר כך השמיע רעם אדיר קולו, גשמי זעף שטפו, ועד שעת לילה מאוחרת נמשכו הגשם והרעמים. ישבתי מתחת לאַרְקָדַת העץ של הפונדק שב"בית שלושת השושנים", הסמוך לשערו של מנזר סטרהוב. היה זה פונדק קטן, שבימים ההם פקדו אותו אורחים רבים מן הרגיל רק בימי ראשון, שאז בילו בסלונו צוערים וקורפורלים, אשר רקדו לקול נגינת פסנתר. אכן היה זה יום ראשון. ישבתי לשולחן שלצד החלון, מתחת לארקדה, לגמרי לבדי. רעמֵי-אדירים הלמו בקולם כמעט בזה אחר זה, הגשם תופף על רעפי הגג שמעליי, המים ניגרו באשדים שוטפים אל הקרקע, והפסנתר שבסלון זכה רק להפוגות קצרצרות בטרם שוב נשא קולו. לרגעים השקפתי בעד הדלת הפתוחה אל הזוגות המסתחררים, המצחקים; לרגעים שוב נשאתי מבטי החוצה אל הגינה החשוכה. לעתים, כשהאיר את השמים ברק בהיר במיוחד, הבחנתי בקצה הארקדה בערימות לבנות של עצמות אדם. שהרי כאן היה פעם בית קברות קטן, ובדיוק באותו שבוע הוציאו מקברם את השלדים כדי להעבירם למקום אחר. האדמה הייתה עדיין הפוכה, הקברים פתוחים.

ואולם רק לרגעים קצרים נשארתי אצל השולחן. תכופות קמתי ממקומי וקרבתי אל דלת הסלון הפתוחה לרווחה, כדי להביט מקרוב ברוקדים. משכה אותי לשם נערה יפה, כבת שמונה-עשרה. דקת גזרה, קוֵיה חמים ומלאים, שערה השחור פזור, גזור בקו העורף, פניה חלקים ועגולים, עיניה בהירות – נערה יפה! במיוחד ריתקו אותי עיניה. כמים צלולות, צופנות-סוד כפני מים, אך חסרות-שלווה, הן מעלות בדעתך מיד את המלים: "האש מן העצים תִּשְׂבַּע, והים ירווה ממים, בטרם תשֹבע יפת-העין מגברים".

היא רקדה כמעט בלי הרף. אך היטב השגיחה בעובדה כי לכדה את מבטי. כשרקדה בקרבת הדלת שלידה עמדתי, הביטה בי תמיד במבט חודר; וכשהמשיכה לרקוד בעומק הסלון, ראיתי, אף חשתי, כי בכל סיבוב היא שולחת מבטה אליי. לא ראיתיה מחליפה דברים עם איש.

שוב עמדתי שם. מבטינו נפגשו מיד, אף על פי שהנערה עמדה אחרונה בשורה. הקוודריל התקרב אל קצו, הסיבוב החמישי הסתיים, לפתע פרצה נערה אחרת אל הסלון בריצה, נשימתה קצרה והיא נוטפת מים. היא פילסה דרכה אל יפת-העין. המוזיקאים החלו לנגן בשישית. בעוד שרשרת האנשים הראשונה נוצרת לחשה הרצה דבר-מה ליפת-העין, וזו הנידה ראשה בשתיקה. הסיבוב השישי התארך מעט, צוער נמרץ ניהל אותו. כשהגיע לקצו שוב הביטה יפת-העין אל דלת הגן, ואז פנתה אל הדלת הראשית של הסלון. ראיתי אותה מכסה בחוץ את ראשה בשמלתה העליונה, ואז נעלמה.

הלכתי והתיישבתי שוב במקומי. הסופה החלה שוב, כאילו עדיין לא סערה כלל לפני כן; הרוח ילל בכוח מחודש, הרעמים הלמו. האזנתי ברעדה, אך מחשבותיי היו נתונות רק לאותה נערה ולעיניה הפלאיות. ללכת הביתה – על כך לא היה אפשר לחשוב אפילו.

רבע שעה חלפה והבטתי שוב אל דלת הסלון. יפת-העין עמדה שם בשנית. היא היטיבה את שמלתה הרטובה, ניגבה את שערה הלח ועלמה מבוגרת יותר סייעה לה.

"ומדוע יצאת הביתה במזג אוויר נורא שכזה," שאלה ההיא.

"אחותי באה לחפש אותי". עתה שמעתי לראשונה את קולה. הוא היה רך כמשי, מתנגן.

"קרה דבר-מה בבית?"

"מתה אימא".

נרעדתי.

יפת-העין הסתובבה ויצאה החוצה. היא עמדה לצדי, מבטה נח על מבטי, חשתי את ידה לצד ידי הרועדת. אחזתי בידה, והיא הייתה רכה.

בשתיקה משכתי את הנערה עוד ועוד אל הארקדה, והיא באה ברצון.

הסופה התגברה והגיעה עתה אל שיאה. הרוח געשה כשיטפון-מים, שמים וארץ צווחו, מעל ראשינו התגלגלו רעמים, המתים סביבנו כמו צרחו מקבריהם.

היא נצמדה אליי. חשתי את בד שמלתה הלח נדבק אל חזי, הרגשתי את גופה הרך, את נשימותיה הקורנות – חשתי, כאילו עלי לשתות את נפשה הנקלֵית מתוכה!

קארל צ'אפק: הוכחה חותכת
kapsa.jpg
img220.jpg

הנה הצצה אל העבר - אל התרגום הראשון שלי, שאבד קצת בתהום הנשייה. הסיפור “הוכחה חותכת” הוא צ’אפק-המהתל-בז’אנרים בשיאו. התרגום, יחד עם ההקדמה שצירפתי אליו ומעידה היטב כמה השתנה מעמדו של צ’אפק בישראל בשנים שחלפו, פורסמו בגיליון מספר 3 של כתב העת קצר-הימים “אלמנך”, בשנת 2010 - גיליון שהוקדש כולו לנושא המכתבים.


"סיפורים מכיס אחד" ( 1929 ) הוא כנראה קובץ הסיפורים המפורסם ביותר מבין אלפי העמודים שהותיר אחריו הסופר הצ'כי קארֶל צ'אפק, שמוכר בארץ בעיקר כסופר מדע בדיוני ("המלחמה בסלמנדרות") וכמחזאי שהציג לעולם את המלה "רובוט". 24 סיפורי הקובץ עוסקים כולם בשאלת האפשרות לדעת, ובמגבלותיה של הידיעה האנושית. זהו ללא ספק אחד העיונים הספרותיים המקיפים ביותר בשאלה "מהו ידע" ובמימושה של הפילוסופיה הספקנית, וצ'אפק תוקף בכוח בכל החזיתות: הוא מפקפק בידיעותיו של המדע, בידיעותיה של הדת, מפקפק בגרפולוגים ומפקפק בשופטים. הוא מטיל ספק באמונות הבסיסיות ביותר שמניעות את בני האדם, מדגים וחוזר ומדגים כיצד הן מעכבות אותם, מטעות אותם, שוללות מהם הלכה למעשה את חייהם.

הדברים הופכים סבוכים יותר אם נזכור שרוב גיבוריו של צ'אפק בסיפורים הקצרים האלה הם אנשי משטרה, בלשים, שופטים-חוקרים (כמו בסיפור שלפנינו) – כלומר, אנשים שההגעה לאמת האחת, המוחלטת, היא כל תכלית עבודתם. אי-ידיעה מערערת לאנשים כאלה את עולמם הפרטי והמקצועי

כאחד. וגם עבור הקוראים, נדמה, מדובר בקובץ סיפורים מבלבל, שכוחו באפקט המצטבר שלו: צ'אפק מציג בו דרכים רבות כל כך לערער את מושג האמת, ובתחומים רבים כל כך, שקשה להתעלם מדבריו. הוא אף משכיל להציע בזה אחר זה, בסיפורים עוקבים, טיעונים סותרים – סתירות שדווקא פועלות כך יחדיו ומערערות עוד יותר כל תקווה לוודאות. הסיפור שתורגם כאן שייך לקבוצת סיפורים שבהם מדגים צ'אפק כיצד עצם הטענה לידיעת אמת חייבת להיות מוטלת בספק כשמדובר בבני אדם, שהרי לעולם אין לדעת מה הם מסתירים, מהן תוכניותיהם, וכיצד הם עתידים לפעול.

מבחרים מתוך "סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מכיס שני" (שראה אור גם הוא ב 1929- , ובמובנים רבים הוא המשכו הישיר של קודמו, על אף הבדלים

חשובים בין הקבצים, בעיקר ככל שהדבר נוגע לטכניקות סיפוריות), תורגמו לעברית כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, על ידי אליעזר ארנשטיין ופסח ליפובצקי ("משני הכיסים גם יחד", "כבוד השופט צוחק"), ואחר כך בשנות השבעים על ידי דב קווסטלר (במבחר "האיש שידע לעופף"). חוה שור תרגמה בשנות השישים שני סיפורים שנכללו במבחר "מלוא השק סיפורים". ב 2001- תורגמו שמונה סיפורים על ידי רות בונדי, וראו אור בכרך זעיר בהוצאת עם עובד – קובץ שהיה, עד חודש מארס השנה, הספר היחיד משל צ'אפק שעוד ניתן היה להשיגו מעת לעת בחנויות. באמצע חודש מארס ראה

אור תרגום ראשון לעברית של "שנת הגנן" לצ'אפק, גם הוא בתרגומה של בונדי, בהוצאת בבל.


"אתה יודע, טוניק", אמר השופט החוקר מאטֶס לחברו הקרוב ביותר, "זה עניין של ניסיון; אני לא מאמין לאף תירוץ, לשום אליבי ולשום דיבורים; אני לא מאמין לנאשם וגם לא לעדים. הבנאדם משקר, גם כשהוא לא מתכוון לשקר; ככה, למשל, יישבע בפניך העד שאין בו כל איבה כלפי הנאשם, והוא בעצמו לא יודע שבאותו הזמן ממש, בתוככי נפשו, אתה מבין, בעומק הלא מודע שלו, הוא שונא את הנאשם בגלל איזו קנאה או עוינות מודחקת. כל דבר שהנאשם מוציא מהפה כבר תוכנן מראש; וכל דבר שמוציא מפיו העד, ייתכן שנובע מכוונה מודעת – ואפילו לא מודעת – לסייע לנאשם או להזיק לו. את זה אני יודע, חביבי: הבנאדם הוא ממזר שקרן מכף רגל ועד ראש.

"במה אני מאמין, אם כך? בדברים שקורים במקרה, טוניק; באותם מעשים או פעולות או בַּמילים הלא מודעות, או – איך לומר – בלתי נשלטות, שהבנאדם פולט פה ושם בלי משים. אפשר לזייף הכל, לייפות כל דבר, בכל דבר יש כוונה כלשהי, הכל הוא העמדת פנים, הכל מלבד המקריות: זה גלוי ממבט ראשון. השיטה שלי היא כזו: אני יושב ומניח לאנשים לברבר את כל הדברים שהמציאו והכינו מראש; אני מעמיד פנים כאילו שאני מאמין להם, אני אפילו מעודד אותם כדי שיפטפטו עוד ועוד, ואני אורב להם, עד שנפלטת להם מהפה איזו מילונת לא מכוּונת, לא שקולה; אתה יודע, הבנאדם צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. יש שופטים חוקרים שהטקטיקה שלהם היא לבלבל את הנאשם; לכן הם מתפרצים לדבריו כל הזמן ומסובבים אותו ככה, שהטמבל הזה מוכן להודות מרוב בלבול אפילו ברצח הקיסרית אליזבת. אני לא. אני מבקש ודאות מוחלטת; לכן אני אורב בסבלנות, עד שמתוך ההתחמקויות והשקרים השיטתיים שמכונים בשפה המקצועית "עדות", מבליחה חתיכה לא מודעת של אמת. בעמק הבכא הזה, אתה יודע, האמת הטהורה מתגלית רק במקרה: רק פליטת פה יכולה להסגיר את הבנאדם; רק טעות שהוא עושה בלי כוונה.

"שמע, טוניק, אני לא שומר ממך סודות; הרי אנחנו חברים מהילדוּת – אני לא צריך להזכיר לך איך חטפת בשבילי כששברתי את החלון. לא הייתי מגלה את זה לאף אחד, אבל יש משהו שאני מתבייש בו, משהו שאני מוכרח להוציא החוצה; אין מה לומר, בני אדם צריכים להתוודות. אני אספר לך איך ממש לאחרונה השיטה שלי הוכיחה את עצמה בחיי... בחיי הפרטיים ביותר; בקיצור, בחיי הנישואין שלי. ואז תאמר לי, בבקשה ממך, שהייתי טיפש ונבזה; זה מגיע לי.

"ידידי, אני... כן, אני חשדתי באשתי מרתה; בקצרה, קינאתי כמו משוגע. אני הכנסתי לעצמי לראש, שיש לה משהו עם ההוא... הצעיר הזה... בוא נקרא לו ארתור, נדמה לי שאתה לא מכיר אותו. חכה, אני לא ברברי; אם הייתי יודע בוודאות שהיא אוהבת אותו, הייתי אומר, מרתה, בואי ניפרד. אבל זה מה שהכי גרוע: לא הייתה לי כל ודאות; טוניק, אתה לא יכול לתאר לעצמך את הייסורים. חי אלוהים, זו הייתה שנה איומה! אתה יודע אילו שטויות יכול בעל קנאי לעשות: הוא יתכנן מעקבים, יארוב, יחקור את המשרתות, יעשה סצנות... אבל תזכור שאני – כך רצה המזל – שופט חוקר; ידידי, חיי המשפחה שלי בשנה האחרונה – זו הייתה חקירה צולבת מתמשכת מבוקר ועד... עד ששוב הגיע הזמן לישון.

"החשודה, זאת אומרת מרתה, עמדה בזה יפה; גם כשבכתה, גם כשנפגעה ושתקה, גם כאשר מסרה היכן הייתה כל היום ומה עשתה, המשכתי לשווא להשתוקק לאיזו פליטת פה שלה, לאיזה רמז מסגיר. אתה יודע, לעתים קרובות שיקרה לי, כלומר, בדרך כלל הייתה משקרת, אבל אתה יודע איך זה עם נשים; אשה לא תגלה לך אפילו אם הייתה שעתיים אצל התופרת – היא תמציא שהייתה אצל רופא השיניים או בבית הקברות אצל אמאל'ה. ככל שאמללתי אותה יותר – טוניק, גבר קנאי גרוע יותר מכלב משתולל – ככל שחקרתי אותה יותר, כך הייתי משוכנע פחות. כל מילה שלה ניתחתי, בכל התחמקות שלה נברתי עשר פעמים; אבל לא מצאתי כלום מלבד אותם חצאי האמיתות וחצאי השקרים המחושבים הרגילים, שמרכיבים כל קשר אנושי נורמלי, אתה יודע, ובמיוחד את חיי הנישואין. אני יודע איך הרגשתי תוך כדי כך; אבל כשאני חושב כמה סבלה באותה עת מרתה האומללה, מתחשק לי להחטיף לעצמי.

"ובכן, מרתה נסעה השנה לפְרַנְטִישְׁקוֹבִי לָאזְנְיֶה – אתה יודע, ענייני נשים וכיוצא בזה, בקיצור, היא נראתה לא טוב. ברור שביקשתי שמישהו שם ישים עליה עין – שילמתי לאיזה מנוול שבעצם רק שרץ במסבאות... זה מוזר, איך כל החיים מתקלקלים כשדבר אחד בהם מתערער; אם יש לך כתם באיזה מקום, אתה מתלכלך כולך. מרתה כתבה לי... במין חוסר ביטחון כזה, בביישנות... כאילו לא ידעה על מה לכתוב; מובן שקראתי כל מכתב אלף פעם וחיפשתי בין השורות... והנה פעם אחת קיבלתי ממנה מכתב, הכתובת הייתה "פראנטישק מאטֶס, שופט חוקר" וכן הלאה; וכשאני פותח את המעטפה ושולף את המכתב שלה, אני רואה את המילים: "ארתור יקירי"!

"שמע, חשבתי שאני הולך למות. הנה זה, סופסוף. זה קורה לפעמים, כשהבנאדם כותב כמה מכתבים, שהמכתב נדחף למעטפה הלא נכונה. איזה ביש מזל, הלא כן, מרתה? אבל הצטערתי עליה, ידידי, שככה גילתה לי את הקלפים שלה.

"אל תבין אותי לא נכון, טוניק, התכוונתי שלא לקרוא את המכתב הזה, שהיה מיועד לאותו... אותו ארתור, והדבר הראשון שעלה בדעתי היה לשלוח אותו בחזרה למרתה; הייתי עושה את זה בכל מצב אחר, אבל הקנאה היא תשוקה מלוכלכת, כל כולה גועל נפש. ידידי, אני קראתי את המכתב הזה, ואני אראה לך אותו, משום שאני נושא אותו איתי. תראה, אם כך, מה נכתב בו:

ארתור יקירי,

אל תכעס על שלא עניתי לך עד עתה; אבל הייתי אחוזת דאגה מפני שפרנצי שלי – זה אני, כן? – לא כתב לי כבר זמן רב כל כך. אני יודעת שיש לו עבודה רבה, אבל כשאישה לא שומעת מבעלה זמן רב כל כך, היא מסתובבת כמו נשמה תועה. אבל את זה אתה לא תוכל להבין, ארתור. בחודש הבא פרנצי יבוא לכאן, אז אולי תוכל לבוא גם אתה. הוא כותב לי שיש לו עכשיו מקרה מאוד מעניין. הוא לא כתב מהו, אבל אני חושבת שזה הרצח של הוגו מוּלר, וזה מעניין אותי מאוד. אני כל כך מצטערת שפרנצי התרחק ממך מעט, אבל זה בגלל שיש לו כל כך הרבה עבודה; לוּ היו הדברים כמו פעם, הייתם יכולים לצאת קצת ביחד, או לנסוע לטיול באוטו. תמיד נהגת בנו בכזו חביבות, וגם עתה לא שכחת אותנו, אף על פי שהדברים כבר אינם כפי שהיו צריכים להיות. אך כזה הוא פרנצי, עצבני ומוזר. אגב, אתה אפילו לא כתבת לי מה עושה הילדונת שלך. פרנצי גם מתלונן שחום אימים בפראג; מוטב לוּ היה יכול לנסוע לכאן ולנוח, אבל הוא בטח יושב עד הלילה במשרד. מתי תיסע לים? אני מקווה שתיקח איתך את הבחורה שלך; אתה לא יודע מה זה, כשאנחנו הנשים מתגעגעות. בידידות, ארתורי,

שלך,
מרתה מאטֶסובה

 

"ובכן, טוניק, מה תגיד על זה? אני יודע שזה לא מכתב שנון במיוחד; הוא קצת קלוש בכל הנוגע לסגנון ולעניין; אבל ידידי, כמה אור שהוא שופך על מרתה ועל הקשרים שלה עם המסכן הזה, ארתור. לעולם לא הייתי מאמין לה ככה, לא משנה מה הייתה אומרת; אבל עכשיו היה לי ביד משהו שנעשה כל כך בהיסח הדעת, כל כך בלי כוונה... אז אתה רואה שהאמת, האמת החד משמעית והבלתי מעורערת, נגלית רק מבלי משים. בחיי, כמעט בכיתי מרוב שמחה, אבל גם מרוב בושה שקינאתי בטיפשות כזו.

"מה עשיתי אחר כך? נו, קשרתי בשרוך את הקלסר של רצח הוגו מוּלר, סגרתי אותו במגירה, ויום למחרת הייתי בפרנטישקובי לאזנייה. כשראתה אותי מרתה, הסמיקה וגמגמה כמו ילדה קטנה; היא נראתה כאילו עשתה משהו איוֹם. אני לא הגבתי. פרנצי, היא אמרה לי כעבור רגע, קיבלת את המכתב שלי?

"איזה מכתב, תהיתי. בשם אלוהים, את כמעט ולא כותבת לי.

"מרתה הביטה בי בפליאה ונאנחה כאילו רווח לה. אם כך, נראה ששכחתי לשלוח אותו, היא אמרה ופשפשה בתיק שלה, עד שדגה ממנו מכתב מקומט מעט. הוא נפתח במילים "פרנצי יקירי"! לא יכולתי שלא לצחוק בלבי. נראה שאדון ארתור מיהר להשיב בינתיים את מה שלא נועד עבורו.

"אחרי כן כבר לא נאמרה מילה בעניין; מובן שהתחלתי לספר לה על המקרה של הוגו מוּלר שכל כך עניין אותה. אני חושב שעד היום היא מאמינה שבכלל לא קיבלתי את המכתב ההוא.

"נו, וזה הכל; מאז די שקט אצלנו. תגיד לי, לא הייתי מטומטם, שקינאתי בכזו נבזות? עכשיו אני מנסה, כמובן, לפצות את מרתה; מהמכתב הזה הבנתי כמה המסכנה דואגת לי. זהו, הוצאתי את זה; אדם מתבייש בטיפשותו יותר משהוא מתבייש בחטאיו.

"אז הנה לך דוגמה קלאסית, איזו עוצמה מוחלטת יש למקריות טהורה, לא?"

 * * *

בערך באותו הזמן, הבחור הצעיר, שכונה לעיל ארתור, אמר למרתה: "ובכן, מתוקה, זה עבד?"

"מה, אהובי?"

"המכתב ההוא, ששלחת לו כאילו בהיסח הדעת".

"עבד", אמרה מרתה והרהרה. "אתה יודע, יקירי, אני כמעט מתביישת שפרנצי מאמין לי עכשיו בצורה עיוורת כל כך. הוא כל כך טוב אלי מאז... הוא סוחב את המכתב איתו כל הזמן, על הלב".

מרתה נרעדה. "זה בעצם נורא ש... שאני משקרת לו ככה, אתה לא חושב?"

אבל ארתור לא חשב ככה; לכל הפחות, הוא פסק שבהחלט אין זה כך.

איוון קראוס: מספר לשמיים
איוון קראוס, מספר לשמיים

איוון קראוס נולד בפראג ב-1 במרץ 1939 לאב יהודי ואם נוצרייה. הוא סופר, מחזאי, תסריטאי ומפעיל תיאטרון בובות. אביו אוטה תרם טקסטים לכתב עת פארודי, ואחרי מלחמת העולם השניה כתב (ביחד עם אריך קולקה) את הספר "בית חרושת למוות" (1946), שהפך לאחד מספרי התעודה המכוננים על אודות החיים באושוויץ. קראוס נשוי לנאדייז'דה מונזרובה – שחקנית, מפעילת תיאטרון בובות ואנימטורית. יש לו ארבעה אחים, ביניהם יאן קראוס, שחקן ומנחה הטלוויזיה הפופולארי ביותר בצ'כיה. הסיפור “מספר לשמיים” לקוח מספר באותו שם. לסיפורים נוספים, ראו כאן בקובץ פדפ.


הכול בעצם התחיל בזה שלחברי יוזף היה דוד אופנוען. הוא היה גאה בו, משום שהדוד היה רוכב בתחרויות, ויוזף דאג להזכיר את זה כל הזמן לרודולף ולי. רודולף עצמו היה בעליו של אוסף גולות זכוכית נדירות. מובן שבכך לא יכול היה בשום אופן להשתוות ליוזף, שכן דוד שמשתתף בתחרויות אופנועים הוא עניין גדול בהרבה מאוסף גולות, אבל לפחות היה לו משהו. כשדודו של יוזף היה אפילו מעורב בתאונה שעליה כתבו בעיתונים, התערער מעמדנו עוד יותר, שכן יוזף השיג לעצמו מאיפשהו גזיר עיתון נדיר, שאותו נשא עמו כל הזמן כאילו היה מדובר באיזו תעודה.

הייתי אפוא חלק מחבורה שהסכימה לקבל אותי רק בתנאים מסוימים. הייתי חייב לשאול כל פעם מה שלום הדוד וכמה גולות הורווחו.

יוזף דרש שנאזין לסיפורים על האימונים של דודו ועל צרות עם האופנוע. מאוחר יותר אחזה בו פרנויה והוא הודיע, כי למרות שאינו רוצה לנקוב בשמות, יש לו תחושה שנמצאים בינינו אנשים שהיו שמחים מאוד להפריד אותו מגזיר העיתון שתיאר מה בדיוק עיקם או שבר דודו הנדיר, בתוספת מניין הימים שאותם העביר הסוּפר-דוד בבית החולים במהלך השנים האחרונות.

הדפנו מעלינו האשמות אלה והבטחנו ליוזף כי הוא טועה. מה נעשה עם הכתבה הזאת, אם אין אנו בעליו של הדוד?

יוזף נרגע לכמה ימים, אבל אז שאל פתאום אם אנחנו לא מדברים על דודו כאילו היה דודנו. היינו צריכים להישבע שלא נגענו בדוד שלו, בכלל זה גם לא בסיפורו או באופנועו.

גם רודולף, באופן טבעי, לא רצה להישאר בצילו של הדוד ובעליו, ולכן הודיע לעתים אף הוא כי אין באפשרותו להיפגש איתנו, שכן עליו לספור את הגולות שלו, משום שנדמה לו שכמה מהן חסרות. יוזף הבטיח לרודולף כי לו-עצמו אין כל צורך בגולות, לאור העובדה שבכלל אין לו זמן לאסוף אותן, כי הדוד לוקח אותו איתו לתחרויות.

מצבי היה, אם כן, הכי גרוע. היה עליי להישבע שאפילו אצבע לא הנחתי על הגולות, ושלא השתמשתי בדוד אפילו בטעות. אחר כך הדרדר מצבי עוד יותר, כשיוזף התחיל לבחון אותי על אודות הדוד. היה עליי לציין לאיזה מקום הגיע הדוד בכל התחרויות האחרונות, וכן לנקוב בשמות כל מאהבותיו.

אז הבנתי כי הגיע הזמן להכריז מלחמה על הדוד בטרם אדרס תחת אופנועו או אֵטחן לחצץ.

אמרתי שאני לא ניגש לבחינה. סירבתי אפילו לומר כמה כוחות סוס יש לאופנוע, למרות שידעתי את החומר, ואמרתי שעליי לזכור דברים חשובים בהרבה.

"למשל?" שאל יוזף.

"למשל את המספר של אבא שלי", אמרתי, ומיד הרגשתי איך אני צומח בתוך הדממה שהשתררה, איך אני מזדקף, ואיך נעלם האיש על האופנוע, שאותו לא ראיתי מעודי, ואיך הופכות הגולות לעפר.

התענגתי אז על טעם סקרנותם של שני בני-כיתתי ועניתי בקמצנות, מזווית הפה, כמו שראיתי את בוגרט עושה בסרט כשהוא מתדיין עם גנגסטרים נחותים ממנו. היה עליי כמובן לבסס את הצהרתי, כדי לחמוק מהאשמות שמא המצאתי את כל העניין, והזמנתי את שני החברים אלינו הביתה. כשהשתכנעו שלאבי באמת מקועקע מספר על ידו, התחילה תקופה חדשה בחיי. בהיותי בעליו של אב ממוספר, זכיתי לחירות מושלמת.

חבריי התנהגו אליי בכבוד. רודולף הציע לי חלק מהגולות ויוזף הביע נכונות להשאיל לי את הכתבה כל שני, רביעי ושישי, אם אגלה לו מה פירוש המספר של אבא. אבל זמן רב הייתי אני עצמי עֶבֶד, והייתי בקי בעבודתו של נוגש העבדים. מלבד זאת הבנתי שמר בוגרט היה נוהג באופן דומה, ולא הנחתי לעצמי להתרכך. אמרתי לבני כיתתי שאני מבין ללבם; אבל רמזתי כי לא גולות, וגם לא דוד אופנוען, לא יכולים להשתוות למספר שאותו קיבל אבי מאיזה ארגון סודי, שאת שמו אף הוא עצמו אינו רשאי לגלות. אחר כך ביקשתי מהם שלא יעשו לי את כל העניין קשה יותר, ושמוטב שלא ישאלו אותי עוד בנדון.

ובגלל שהמספר החל לעניין גם אותי, שאלתי את אימא מי נתן אותו לאבא.

"איזה מספר?" נבהלה.

"זה שעל היד".

"על איזו יד?" שאלה אימא בדאגה ברורה.

אחר כך ניסתה להתחמק. בעצמה הציגה לי שאלות, או שענתה על שאלות שבכלל לא שאלתי.

פעם אחת, כששוב שאלתי אותה, אמרה לי שבאותה מידה יכול להיות שלאבא יש על היד קעקוע של עוגן.

"אבל עוגן אין לו," אמרתי.

"אתה רואה?" אמרה אימא נחרצות.

לעתים מיהרה לפצוח בשיר במקום לענות לי, שרה איזה שיר ארוך, ומשום שאף בן לא יפריע לאמו באמצע שיר, לא נותר לי אלא לפנות לענייני.

"יש בעלים שפשוט יש להם מספר," אמרה לי מאוחר יותר. זה שהיא כינתה את אבא 'בעל' עורר בי תחושה שמדובר ככל הנראה באיזה ארגון שבו מוספרו בעלים, ככל הנראה כדי שלא ילכו לאיבוד.

כשכבר זכרתי את שירהּ של אימא בעל-פה, חדלתי להקדיש תשומת לב למספר. ומלבד זאת עניינו אותי יותר מספרי השחקנים בנבחרת הכדורגל, ומספרי מכוניות.

זמן קצר אחר כך, כשכבר גיששתי אחר מספר הטלפון של ילדה אחת, למדתי איך קיבל אבא את מספרו. אבא טען שזה מספר לשמיים, והוא צחק כשאמר זאת. אימא, שככל הנראה לא הצליחה להשתחרר מהפחד שעוררו בה הימים שבהם חולקו מספרים, עשתה לאבא סימן שלא ידבר על זה איתי.

אולי זו הסיבה שבגללה נבהלה, כמה שנים מאוחר יותר, כשאחותי הקטנה קתרינה ביקשה לדעת מה פירוש הדבר שאמרה עליה אחת התלמידות בכיתתה.

"מה אמרה?" שאלה אימא.

"יהודיה ערמומית," אמרה אחותי.

אימא פצחה מיד בשיר והייתה כל כך מזועזעת שערבבה שתי מנגינות. אחר כך אמרה לאחותי שודאי שמעה לא טוב. קתרינה טענה ששמעה טוב מאוד. אימא עוד המהמה כמה רגעים באי-נוחות, ואז החלה להסביר לאחותי מה פירוש המילה "ערמומית".

היא אמרה שמשמעותה דומה לזו של המילים חכמה, נבונה, פקחית, תבונית, חדה ואינטליגנטית.

היא לא שכחה להציע גם שכלתנית, הגיונית ומחושבת. אחר כך פנתה לביטויים קרובים, לא זנחה את 'ידענית' ו'חכמולוגית', ותשומת לב מיוחדת הקדישה לצירוף 'ראש לשועלים'. היא השתמשה אף בשורת דוגמאות, על מנת שאחותי תבין היטב את הביטוי.

קתרינה, שדווקא המילה השניה בצירוף "יהודיה ערמומית" לא עניינה אותה כלל, המתינה שהרצאתה של אימא תסתיים, ואז שאלה שוב לפירושה של המלה הראשונה.

"תקפצי צ'יק צ'ק להביא לחם," אמרה לה אימא, מסיטה כך באופן בלתי-מורגש את תשומת הלב מן הנושא. אחר כך הלכה לטלפן לאבא. ובגלל שעוד בימי המלחמה התרגלה לדבר ברמזים (כדי לא להסתכן, אם מישהו מאזין), דיברה כך גם בימות שלום.

אבא, מטבעו אדם פתוח ונטול יצר מְרַגְלִי, הבין אותה בדרך כלל רק בקושי. השיחה נשמעה כך:

אימא: היי.

אבא: היי.

אימא: מישהו בבית-הספר אמר לקתרינה, שהיא הזהו, מה שבזמן המלחמה... (אימא הדגישה את הזהו.)

אבא (בתמיהה): שהיא מה?

אימא: זה, מה שבזמן המלחמה!

אבא (לא מבין): זה, שבזמן המלחמה???

אימא: ישו, תחשוב קצת!

ברגעים הבאים ניסה אבי המופתע לחשוב.

אימא: (לאחר שהניחה רגע למחשבה) מבין כבר?

אבא (לא בטוח, מפקפק): שהיא מה-ס.ס.?

אימא: אלוהים, איך מישהו יכול להיות כזה מטומטם!

בשלב זה החלו שני הוריי להבהיר אחד לשני מי מטומטם. אבא רצה לדעת מדוע אימא מדברת לא ברור. אז היא ניסתה לעזור לו.

אימא: הילדה ההיא אמרה לקתרינה, שהיא ההיפך מהדבר הזה, שאתה חשבת!

אבא: ההיפך?

אימא: כן.

אבא: פרטיזנית???

בנקודה זו בשיחה פקעו עצביה של אימא. היא איבדה את סבלנותה וזנחה את הרמזים. היא השתמשה בכמה ביטויים ישירים ופוגעניים, ואז דרשה מאבא שיבוא הביתה מוקדם, אם הוא כזה סתום.

אבא עדיין רצה לדעת אם יכול היה לשוב הביתה מאוחר יותר אלמלא היה כה סתום, אבל אימא התעצבנה וטרקה את השפופרת.

כשהבין אבא לבסוף במה מדובר, אמר שאין הוא רואה כל סיבה לדאגה. אימא אמרה שהיא לא מופתעת, שזה כל כך טיפוסי, והזכירה לו כי מוכרח להיות במשפחה מישהו שידאג. היא אמרה שגם לפני המלחמה תמיד דאגה ואבא לא לקח אותה ברצינות, ותראה איך זה נגמר. אחר כך ביקשה מאבא שייתן לה לטפל בכל העניין. אבא היה די מרוצה מהסידור הזה, משום שמבחינתו הייתה המלחמה מאחוריו. הוא האמין, עם זאת, שמוטב לומר לאחותי את האמת, אך משראה שאימא מתנגדת לכך, לא ניסה לשכנע אותה.

בכל פעם שקתרינה שאלה שוב בעניין, ניסתה אימא להסיט את תשומת לבה מהנושא בכך ששלחה את אחותי לקניות או לסרט. אבל אחותי, שתמיד דמתה לאימא בכך שהתעמקה בכל דבר עד הפרט הקטן ביותר, לא חדלה לשאול. אימא עשתה לה אז מינוי לתיאטרון ולסדרות קונצרטים, שלחה אותה לטיולים ולגן החיות. משלא היה בכך די, קנתה לה אופניים. קתרינה ראתה אינספור סרטים ומחזות, ידעה לזהות חיות וחצתה באופניה את פראג והסביבה.

ככל שרכבה, כן העמיקה במחשבותיה על שעניין אותה. ומשום שהייתה עקשנית, עלתה יום אחד על אופניה ורכבה עליהם אל הספרייה, כדי ללמוד סוף כל סוף את מה שרצתה.

פעם אחת, בדיוק כששתיהן חזרו מהכנסייה, שאלה קתרינה את אימא אם יש לה בכלל מושג שגם ישו היה יהודי.

"בבקשה ממך, על מה את מדברת שוב?" נבהלה אימא, ומשום שלא רצתה להשאיר את בתה עם מחשבות כאלה, סיפרה לה כי גם בן האלוהים הוטבל לנצרות.

"אהה," אמרה אחותי. "וגם לו זה לא ממש עזר".

יאן נרודה: איך עישן מר פורל את מקטרת המרשאום שלו
neruda.jpg

יאן נרודה, הסופר הלאומי הלא-רשמי של צ’כיה, נולד ב-1834 ומת ב-1891. הוא חי כל ימיו בפראג והרבה לכתוב עליה, למשל בקובץ הסיפורים המפורסם ביותר שלו, “סיפורי מאלה-סטראנה”, שממנו לקוח הסיפור על מר פורל. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1878 והסיפור נכתב ככל הנראה שנתיים קודם לכן. בעברית ראו אור סיפורים ספורים בלבד מפרי עטו של הענק הצ’כי, בין היתר משום שנחשד, כמקובל, באנטישמיות.


ביום 16 בפברואר שנת אלף שמונה מאות ארבעים ועוד קצת, פתח מר פוֹרֵל את חנות הדגן שלו ב"בית המלאך הירוק".

"Du, Poldi, hörst", אמרה אשת הקפטן בקומה שמעלינו לבתה הצעירה, שבדיוק עמדה לצאת בדרכה אל השוק, ועמדה עדיין במסדרון, "גריסים קני אצל החדש הזה, לא יזיק לנסות".

קלי הדעת עשויים ודאי לחשוב, כי פתיחתה של חנות דגנים חדשה היא עניין של מה בכך. אך לאנשים כאלה אין לי אלא לומר: "בורים שכמוכם!" – או אולי רק למשוך בכתפיי ולא לומר דבר. בימים ההם, אם תושב הכפר לא ביקר בפראג במשך עשרים שנה אולי, ואחר כך בא אל רחוב אוסטרוהובה בעד שער סטרהוב, היה מוצא את החנווני באותה פינה כמו לפני עשרים שנה, את האופה תחת אותו שלט מוּכר, ואת הירקן באותו בית. באותם ימים היה לכל אחד מקום קבוע. לפתוח לפתע חנות דגנים במקום שבו הייתה למשל מכולת – כל-כך טיפשי היה הדבר, שאיש לא העז אף להעלותו על הדעת. חנויות עברו בירושה מאב לבן, ואם נפלה במקרה חנות לידיו של זה-מקרוב-בא, בן פראג או בן הכפר, לא הביטו בו ילידי המקום בחשדנות, שהרי בכל זאת המשיך בכך את הסדר הקיים, ולא זעזע דבר במיני חידושים. אבל ההוא, מר פורל, לא רק שהיה זר לחלוטין, אלא שאף פתח את חנותו ב"בית המלאך הירוק", אשר בו, מזמן מי יזכרהו, לא הייתה חנות כלל; גדולה מזו, אף הורה להרוס בשל כך, בדירה אשר בקומת הקרקע, את הקיר הפונה אל הרחוב! שם היה תמיד רק חלון מקורה, אשר מולו ישבה מבוקר ועד ערב הגברת סטנקובה, ספר התפילות לפניה וסוכך ירוק מול עיניה, וכל מי שעבר בסביבה יכול היה לראותה. את האלמנה הישישה לקחו לפני כשלושה חודשים לקושיז'ה, ועתה… – ובשביל מה בכלל החנות הזו? חנות דגנים אחת כבר הייתה ברחוב אוסטרוהובה, ואף כי לגמרי בקצהו התחתון, בכל זאת מה צורך יש בעוד אחת? באותם ימים עוד היה לאנשים ממון, ואת רוב צרכיהם קנו ישירות מן הטוחן. אפשר שמר פורל חשב: "זה יהיה בסדר!" או אפשר שחשב לעצמו בגאווה, כי גילו הצעיר, מראהו הטוב, פניו העגלגלים, עיניו התכולות החולמניות, גזרתו הדקה, ובנוסף על כך רווקותו, יובילו אליו את הטבחיות. אך אלה כולם דברים מוזרים.

חלפו רק שלושה חודשים, מאז עבר מר פורל לרחוב אוסטרוהובה; הוא הגיע לכאן מאי-מקום, מן הכפר. האנשים לא ידעו עליו דבר, מלבד זאת, כי בנו של טוחן הוא; ואפשר שהיה מספר להם עוד בעצמו, וברצון, אך הם לא שאלו. הם התנשאו מולו בגאוות ילידי-המקום, הוא היה זר להם. לעת ערב היה יושב "בבית הצהוב" וקנקן בירה לפניו, בפינתו של שולחן קטן, ליד האח, רק הוא לבדו. האחרים לא התייחסו אליו כלל, רק הנידו לו בראשם כשנכנס. מי שהגיע אחריו, הביט בו כאילו ישב כאן הזר הזה היום לראשונה; ואם בא הוא-עצמו אחרון, כבר קרה שחדלו כולם מדיבורם. והרי אפילו אתמול לא הבחין בו איש, וכזו חגיגה עליזה הייתה כאן! שהרי אתמול חגג מר יארמארקה, פקיד הדואר, את חתונת הכסף שלו. אותו מר יארמארקה היה כמובן רווק זקן, אבל בדיוק בשמונה עשר לחודש פברואר מלאו עשרים וחמש שנים ליום שבו כמעט-קט ונישא. הכלה הלכה לעולמה יום לפני החתונה, ומר יארמארקה שוב לא הרהר אפילו באפשרות להינשא. הוא נותר נאמן לכלתו, ואת חתונת הכסף ציין אתמול בהתכוונות שלמה. גם שאר השכנים, אנשים טובים כולם, לא ראו בכך דבר-מה מוזר, אפילו לא במעט. וכשמר יארמארקה שלף, לקראת תום השתייה היומית, שלושה בקבוקים של יין מן העיר מְנְיֶלְנִיק, הרימו כולם כוסית לכבודו מכל הלב. הכוסות עברו מיד ליד – לגברת בעלת-הבית היו במלאי רק שתי כוסות יין – אך אף אחת לא הגיעה אל מר פורל, וזאת למרות העובדה שלמר פורל הייתה היום מקטרת מרשאום חדשה, מצופת כסף, שאותה קנה אך ורק כדי להיראות כאחד השכנים.

ביום 16 בפברואר, בשש בבוקר, פתח מר פורל את חנותו ב"בית המלאך הירוק". כבר אתמול היה כאן הכול מוכן, החנות בהקה בלובן, חדשה כולה. על מדפי האחסון ובשקים זהר קמח, לבן יותר מן הקיר שזה עתה סויד, והאפונים נצצו, צהובים יותר מן הכפות הכתומות. כשעברו השכנים והשכנות ליד החנות, הביטו היטב פנימה, וחלקם אף צעדו צעד אחד לאחור, כדי להביט שנית. אך איש לא נכנס אל החנות פנימה.

"אך עוד יבואו", אמר לעצמו מר פורל, לבוש ז'קט קצר, אפור, ומכנסי בד לבנים, בשעה שבע.

"לו רק היה לי כבר הלקוח הראשון", אמר בשעה שמונה, הדליק את מקטרת המרשאום החדשה שלו ונשף ענן עשן. בשעה תשע התקרב כמעט עד לדלת חנותו והשקיף חסר סבלנות אל הרחוב, שמא צועד שם סוף-סוף הלקוח הראשון. בדיוק אז באה במעלה הרחוב בת הקפטן, העלמה פולדי. העלמה פולדי הייתה גברברונת שמנמנה, לא גבוהה אבל בריאה, בת קצת יותר מעשרים. כבר ארבע פעמים בערך אמרו עליה שהיא עתידה להתחתן, ובעיניה הבהירות היה אותו מבט שווה-נפש, עייף אפילו, שמתגנב לעיניהן של הנשים כולן, כשההינומה מתעכבת יותר מן המקובל. היא הייתה מהדסת בהילוכה, אבל היה בהילוכה זה גם דבר-מה ייחודי נוסף. בפרקי זמן קבועים הייתה העלמה פולדי כושלת ושולחת בתוך כך יד אל שמלתה, כאילו מעדה עליה. לי הזכיר הילוכה פואמה אפית ארוכה, המחולקת בקפדנות לבתים בהתאם למספר הרגליים. מבטו של מוכר הדגנים נח על העלמה פולדי.

עם סל בידה באה העלמה עד לחנות. היא הביטה מעלה אל החנות, כאילו הפתיע אותה דבר-מה, ואז מעדה על הסף וכבר עמדה בדלת. היא לא נכנסה לגמרי, וקירבה במהירות את צעיפה אל אפה. שכן מר פורל עישן כבר זמן רב, ובחנות היה די עשן.

"ברכות, עלמתי. כיצד אוכל לשרתך?" שאל מר פורל ברצון, נסוג שני צעדים לאחור והניח את המקטרת על הדלפק.

"שתי כוסות גריסים בינוניים," הורתה העלמה פולדי ונסוגה בחצי גופה החוצה מן החנות.

מר פורל החל לפעול. הוא מדד שתי כוסות, הוסיף עוד חצי ונתן הכל בשקית נייר. הוא חש כאילו עליו לומר דבר-מה בעודו עושה כן. "מובטחני, עלמת חמד, כי יהיו לשביעות רצונך", לעלע. "הנה לך, בבקשה!"

"וכמה?" שאלה העלמה פולדי בעודה מחזיקה את האוויר בריאותיה, ומשכה בצעיפה.

"ארבע אגורות. – בבקשה! ואני נושק ידך בהכנעה! קונה ראשון – וכזו קונה נאה. פירושו של דבר שהרבה מזל יהיה לי!"

העלמה פולדי הביטה בו בקרירות. מוכר הדגנים הזה, הזר! שישמח אם תתחתן איתו אנוּשה יצרנית הסבונים, ההיא הג'ינג'ית… היא לא ענתה ופסעה החוצה.

מר פורל שפשף את ידיו. הוא הביט שוב אל הרחוב ומבטו נח על מר ווֹיטישֶׁק, הקבצן. בתוך רגע עמד מר וויטישק, כובעו הכחול בידו, על סף הדלת.

"הנה אגורה," אמר מר פורל בלבביות. "בוא שוב מדי יום רביעי". מר וויטישק הודה לו בחיוך והלך. מר פורל שפשף שוב את ידיו והרהר: "נדמה לי, כי כשאני תוקע מבט חודר כזה במישהו, הוא מוכח לבוא אל החנות. הכול יהיה בסדר!"

אבל ליד "המרתף העמוק" עמדה העלמה פולדי בת הקפטן, וסיפרה לגברת קְדוֹיֶקבה, אשת חבר-המועצה: "הוא יושב שם כל כך הרבה עם המקטרת שלו, שהכול מעושן". וכשהוגש בצהריים מרק הגריסים לשולחן, פסקה העלמה פולדי בנחרצות, כי "יש לזה טעם של מקטרת", והניחה את הכף.

עד הערב כבר סיפרו כל השכנים, כי בחנותו של מר פורל מצחין הכול מעשן המקטרת, שהקמח חרוך והגריסים מעושנים. ואת מר פורל שוב לא הכירו בשם אחר מלבד "הדגנאי המעושן". גורלו נחרץ.

מר פורל לא חשד בדבר. היום הראשון היה חלש, בסדר. יום שני, שלישי – נו, זה עוד יסתדר! בסוף אותו שבוע לא ראה שני זהובים אפילו. אבל זה הרי רק —!

וכך זה נמשך. איש מן השכנים לא בא, וגם מן הכפר תעה מישהו אל החנות רק לעתים רחוקות. רק מר וויטישק בא באופן קבוע. נחמתו היחידה של מר פורל הייתה מקטרת המרשאום שלו. ככל שהשתופפה רוחו היו הטבעות שהסתחררו מפיו סמיכות יותר. לחייו של מר פורל החווירו, במצחו עלו קמטים, אך המקטרת הלכה והאדימה מיום ליום, הלכה והבהיקה. השוטרים ברחוב אוסטרוהובה הציצו בזעם אל החנות, הביטו במעשן הבלתי-נלאה – אילו רק היה מואיל, פעם אחת, מקטרת בפיו, לצאת מן החנות! אחד מהם במיוחד, מר נובָאק הקטן, היה נותן אני-לא-יודע-מה כדי להעיף לו את המקטרת הדולקת מהפה. הם חלקו, באופן אינסטינקטיבי ממש, סלידת-שכנים מן הזר. ואולם מר פורל ישב עגמומי מאחורי הדלפק ולא זז אפילו.

החנות שקעה וננטשה. כחמישה חודשים אחר כך החלו לבקר את מר פורל דמויות חשודות, יהודים. מר פורל תמיד סגר מעט את דלת החנות. השכנים סיפרו בוודאות מוחלטת, כי מאלה סטראנה עתידה לחזות בפשיטת רגל. "מי שמתחיל להתעסק עם יהודים…!"

סמוך ליום האוול הקדוש כבר סיפרו כי מר פורל עתיד לעבור משם, וכי בעל-הבית שוב צפוי להפוך את החנות לדירה. ביום שלפני מעבר הדירה נסגרה סוף-סוף החנות לתמיד.

אך ביום המחרת המה הרחוב שלפני חנותו של מר פורל אנשים, מתשע בבוקר ועד רדת הערב. סיפרו, כי משלא עלה בידו למצוא את מר פורל בשום מקום, הורה בעל-הבית לפרוץ בכוח את דלת החנות, שרפרף עץ התגלגל מלמעלה אל הרחוב, ובקומה העליונה הטלטל מוכר הדגן האומלל, תלוי במלוא קומתו ממסגרת הגג.

בשעה עשר הגיעה המשטרה ונכנסה אל החנות דרך הבית. הם הורידו את המתאבד מן החבל, ומר אוּהְמוּל, נציב משטרת מאלה סטראנה, סייע.

הוא אחז במעילו של המנוח ושלף את מקטרתו מן הכיס, הביט מה מול האור, ואמר: "מקטרת מעושנת יפֶה כל-כך לא ראיתי מימיי. הביטו בה!"