הרומן "מטא" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת Host. את הפרק הראשון מתוכו תרגמתי עבור המרכז הצ'כי בת"א, לרגל אירועי "לילה פנטסטי" – סדרת ערבי ספרות בהשתתפות מרכזי התרבות האירופים בישראל. הוא מובא כאן באישור ההוצאה.
גב הספר:
אנשי־על קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על. בעולם אחר הייתה לנקה קריזובה יכולה להיות גיבורת־על מן השורה. אלא שבעולם שבו היא חיה, אף אחד לא זקוק לאנשים בטייטס ובגלימה. במאה העשרים ואחת אין באמת ביקוש לציידי־פושעים חובבנים. לעומת זאת, אנשים מוכנים להרוג בשביל שואו וסקנדלים. וכך, בעוד שכולם סביבה בולעים כל מטא־סנסציה חדשה, לנקה חיה חיים רגילים כסטודנטית: היא ישנה כדי להעביר הנגאובר, מנמנמת בהרצאות, לא עונה לטלפונים מאימא ומדי פעם עוזרת לחברה לעבור מבחן הודות ליכולות־העל שלה. היא מעולם לא חשקה בתהילה, בתשומת לב טלוויזיונית או בגדודי מעריצים.
ובכל זאת, נראה שמעריץ אחד יש לה.
את הסיפור הזה אפשר להתחיל בהרבה דרכים. ובכנות, אני עוד לא יודעת באיזו מהן לבחור.
נקודת פתיחה מתבקשת היא כמובן הבוקר ההוא, כשהתעוררתי בחדר שלי עם הנגאובר מטורף ובחור זר במיטה. אבל אני לא רוצה שתקבלו רושם שזה אחד מהסיפורים האלה.
מהסיפורים האלה "על בחור ובחורה".
כי זה לא כזה סיפור.
אולי להתחיל... במה שקרה אז במחנה ליד הנחל? זו כנראה הנקודה הכי מוקדמת בכל העניין הזה: חמש הדקות המפחידות ביותר בילדותי התמימה, וסיפור־מקור של גיבורים, נבלים, של כוח גדול ואחריות גדולה. אבל...
זה לא סיפור כזה.
אז אתם יודעים מה? נתחיל בשאלה. בעצם שתיים. ואני מבקשת שתסגרו לרגע את הספר או את הקובץ פי.די.אף או אני לא יודעת במה אתם קוראים, ובאמת, אבל באמת תחשבו על שתי השאלות האלה, אוקיי?
אז.
אילו היה לכם איזשהו כוח על, איזה כוח הייתם רוצים?
ומה הייתם עושים איתו?
בחרתם?
תנו לי לנחש... לעוף? זה אחד הפופולאריים... ואיך לא, נכון? מי שיודע לעוף חופשי כמו ציפור, לא צריך לבזבז כסף על חופשי־חודשי.
מה עם קריאת מחשבות? זה בטוח חתיכת סכיזופרניה, אבל ברור. למעשה יש לנו פה בצ'כיה כמה קוראי מחשבות: למפורסם שבהם יש טוק־שואו פסיכי לגמרי והוא עושה מעצמו גלאי־שקר אנושי למרואיינים שלו. כל יום שני בשמונה וחצי הוא מגלה כמה רומנים, מחולל כמה גירושים ומגלה מי האבא האמיתי של מי. הוא מקבל על זה ערימה של כסף והוא המאמי הלאומי. הוא היה יכול לעבוד במשטרה או בשירות החשאי, אבל בתכל'ס אפילו זרועות הביטחון לא מגלגלות סכומים כמו תוכנית טלוויזיה נחותה.
על כל פנים... מה עוד? התחדשות־על של האיברים, ככה שלא תצטרכו לפחוד על החיים שלכם בכל לילה כשאתם נלחמים ברשע? לא עדיף כבר לתת למישהו לדקור אותך פעמיים בחודש בשידור חי בטלוויזיה, או לירות בך או לדרוס אותך? כי זה בדיוק מה שעושה אחד האינפלואנסרים הכי גדולים באינסטה הצ'כי. פוסט אחד שלו שווה פלוס מינוס מיליון קורונות. לעבור דרך קירות? בטוח יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם זה, אבל תאמינו לי ששום דבר מזה לא חוקי או משתלם כמו תוכנית ריאליטי חודרנית משלך, בלי קשר לזה שהקונספט ממצה את עצמו אחרי העונה הראשונה. ראיית רנטגן? במקרה הלכתי לחטיבה עם בחור כזה. בנוסף הייתה לו גם יכולת מדהימה לזכור מתי יש לאיזו קבוצה של הבנות שיעור התעמלות. עכשיו הוא עובד בביטחון בשדה תעופה, אז הוא לא הדוגמה הכי טובה למה שאני מנסה להסביר לכם, אבל נראה לי שאתם לפחות מבינים את הסיפוק שאני מרגישה כל פעם שאני נזכרת בזה.
הפואנטה היא, שגם אם הייתם רוצים יכולת לאכילת־על — לא שאני יכולה לדמיין שתרצו כזה דבר, אבל נגיד — החדשות הטובות הן שגם כזה בחור קיים: הוא בן חמש עשרה, יש לו שיניים מיהלומים וערוץ יוטיוב שבו הוא נוגס כל דבר שהספונסרים שולחים לו בצירוף צ'ק, ועל כל מחבת שהוא נושך הוא מקבל יותר כסף מהמשכורת ברוטו של אימא שלי.
אז תחשבו שוב, מה אכפת לכם.
אם היה לכם הכוח שאתם הכי רוצים, מה הייתם עושים?
הייתם לובשים גלימה וטייטס ויוצאים להציל את הפלנטה?
או הופכים לסנסציית האינטרנט הגדולה בעולם?
כי אתם יודעים מה הבעיה? לסנסציות יש ביקוש. ביקוש לגיבורים — לא, נוֹט סוֹ מאץ'. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדרך הביתה באיזה שוד בסמטה צדדית חשוכה? כמה פעמים בחיים שלכם עברתם ליד בית בוער ואישה שצועקת ליד הכניסה "הילד שלי שם"? שלא לדבר על זה שהצלת חיים — גם אם היה בה צורך אמיתי קבוע — באופן עקרוני היא לא ממש עניין מכניס.
אנשי־על — או אנשי־מטא, כמו שקוראים להם באופן רשמי — קיימים. אבל אף אחד מהם אינו גיבור־על.
אלה סלבריטאים מעולם הבידור.
בדיוק התחלתי ללכת לבית הספר כשהכול התפוצץ. זאת אומרת, זה לא שכל אנשי־המטא התחילו להתקיים בבת אחת... בשנים הראשונות, כשהכול התחיל, עוד הצלחתי לתזמן כמו שצריך את היציאות שלי לשירותים, אז על רוב מה שקרה באותה תקופה גם ככה שמעתי רק הרבה שנים מאוחר יותר.
ככל שאני יודעת, הראשון היה איזה טיפוס אחד מהודו.
כמובן שיש הרבה "ראשונים": רֶדיט מלא עבודות־בעיניים, כל מיני אנונימיים ממיליון מקומות בעולם מתחרים ביניהם מי ימצא את העדות הכי מוקדמת על פעילות של אנשי־מטא. נראה לי שמדובר בווידאו של הבחור הזה שמרים גרוטאה של רכב. זה קרה עוד לפני שיוטיוב היה קיים, אז זה הסתובב ברשת ב...
אהמ...
אוקיי, אני באמת לא יודעת במה אנשים צפו לפני שהיה יוטיוב, אבל בקיצור: אנשים ראו את זה, צחקו, וחשבו לעצמם: איך שהטכנולוגיה מתקדמת, אפילו בחורים שמצלמים את עצמם במה שהוא בבירור מצלמה יד שנייה יכולים לעשות כאלה קסמים עם אפקטים, שזה נראה כאילו השחיף ממש מרים אוטו שלם מעל הראש. הם לא העלו בדעתם שהם באמת עדים למשהו שיכול לשנות את כל העולם מהיסוד.
הם הרי לא יצאו מדעתם.
ברשת אפשר למצוא מלא סיפורים כאלה. ויכול להיות שאפילו קצת חבל לי שלא נולדתי חמש שנים קודם ולא יכולתי לחוות את זה. אחד מהסרטונים האהובים עליי הוא זה של הסיני ששדד את הבנק הלאומי באמצעות טלפורטציה. הוא צילם את הכול והפיץ את הווידאו לכל העולם, אבל הבנק כמובן לא היה יכול להכריז אז ששדד אותו מישהו שמסוגל לשגר את עצמו ממקום למקום. אז הם התעקשו שמדובר במתיחה.
בטח לא תופתעו לשמוע שעדיין לא מצאו אותו.
אני באמת חושבת שאז, שנייה לפני שזה התפוצץ, אז זה בטח היה הכי קורע. כל סוד הרי מאבד מהקסם שלו כשאתם מגלים איך עושים אותו.
והגילוי הזה היה כל חמש עשרה דקות התהילה שהמדינה הקטנה שלנו, המדינה הלא־חשובה שלנו, הצליחה לסחוט מהמָיינדפָאק הגלובאלי הזה.
זה קרה כשהבן של איזה סטניסלב פוריזק מוויסוצ'ינה שלף מצלמת וידאו מהמגירה ורובה מהאסם, כיוון את שניהם אל אבא שלו, ולחץ.
הווידאו הזה כמובן כבר מזמן ביוטיוב. בפעם הראשונה ראיתי אותו במסיבת פיג'מות אצל חברה מהיסודי, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה. אני כן זוכרת אבל איך קברתי את הראש בשמיכה כשהסרט התמקד בדמותו של מר פוריזק, עומד באוברול כחול לפני שער האסם, ועם מבט לגמרי פלגמטי על הפרצוף פושט את ידיו לצדדים, בזמן שהבן שלו, שלגמרי יכול היה להיות בגיל שלנו אז, מצמיד בלי הרבה כישרון את הכת לכתף ויורה בו ישר באמצע החזה.
אני זוכרת איך שאר הבנות בחדר צווחו בהתרגשות ואיך אחת מהן הצליחה בסוף לשלוף את הראש שלי מהשמיכה בדיוק ברגע שהמצלמה התמקדה בחזה של מר פוריזק, שרוקן מהאוברול המרוטש שלו כדורי עופרת מרוסקים.
מובן שזה אחד הסיפורים הכי מבוקשים — ובגלל זה גם הכי מסולפים — של המציאות שלנו, אז קראתי עשרות גרסאות שונות פחות או יותר של מה שקרה אחר כך. אבל אם נסכים לא להיצמד יותר מדי לפרטים, אז זה קרה ככה:
מישהו הדליף את הווידאו.
משלחת של שירות הביטחון הכללי באה לקחת את מר פוריזק, ובמשך שבוע אפילו המשפחה שלו לא שמעה ממנו.
וכשהוא הופיע שוב מול עדשותיהן של מצלמות הטלוויזיה, זו הייתה הפּצצה התקשורתית של המאה ה־21: גיבורי־על קיימים והראשון ביניהם הוא נהג טרקטור מוויסוצ'ינה.
מסיבת העיתונאים שבה הכריזו על כך היא עד היום הווידאו השני־הכי־נצפה ביוטיוב — ישר אחרי הקליפ דאנס הספרדי מהקיץ שעבר, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו. ואם אתם שואלים אותי, אז זה מאה אחוז בגלל הפרצוף המסכן של סטניסלב פוריזק, שנראה כל הזמן כאילו מכבסים שם סיפורים לא נעימים מהילדות שלו, ולא את העובדה שהעור שלו עמיד בפני פגיעת כדורי עופרת שנעים במהירות של חמש מאות מטר בשנייה.
ומהר מאוד התחילו אנשי־מטא לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. כולם השתגעו מזה. ברור. היה זמן שזה נראה כאילו יהיה שלום עולמי פשוט בזכות העובדה שכולם בשוק מזה שבקומיק־קון השנה יהיו אוונג'רז אמיתיים.
העולם הזה, שאף אחד לא חשב שיכול עוד להפתיע איכשהו, השתנה מהיסוד בתוך שבועות.
לטוב? לרע? לא יודעת. איך אני בכלל אמורה לשפוט? כמה אתם זוכרים מגיל שבע? אני הרי נולדתי לעולם הזה.
אלה שנולדו דור אחד קודם לכן... להם העולם התהפך ככה פתאום באמצע החיים.
בשנים הראשונות קרו מלא דברים מטורפים. כתות דתיות, סינדיקטים אקטיביסטיים... העולם נעמד על הראש ועוד עשה סלטות. אבל אחר כך... אחר כך זה נרגע.
את פוריזק ודומיו פחות או יותר בלעה האדמה — הוא עצמו עוד עשה כל מיני עבודות צדקה, ביקר ילדים בבתי חולים וכאלה, אבל היה די ברור שזו לא כוס התה שלו. הדור הצעיר תפס את המקום שלו: הדור שידע מה זה אינטרנט וכמה הם יכולים לקבל על סלפי אחד עם איזה ילד בכיסא גלגלים. הדור הצעיר תפס את ההגה ויצא לעצב את העתיד.
ואת מקום הפחד מהעובדה שלאחד מכל מאה אלף איש יש יכולות שסותרות את כללי הפיזיקה, החליפה התמיהה מכך ששאר התשעים־ותשעה אלף תשע מאות תשעים ותשעה נורמלים יכולים להדליק טלוויזיה בערב או לפתוח פייסבוק ולהשתומם מהעובדה שאחרי מילניומים שלמים של ציוויליזציה אנושית היה להם המזל להיוולד לרגע ההיסטורי הזה, שבו החלו להתרחש ניסים; לעידן שאפשר לתקוע למישהו סכין ביד ולראות את הפצע מחלים לנגד עיניך. ואז לקבל חתימה על החזה מאותה יד עצמה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להשיג כרטיס לערב הגאלה של ערוץ 12.
אני זוכרת ערב אחד.
אני זוכרת אותו בדיוק מרבי. זה היה 25 בינואר 2008, הייתי בת אחת עשרה, שכבתי על הספה בסלון, השמיכה נוגעת לי בסנטר, הרגשתי הכי רע בעולם ובהיתי בחלל שלפני הטלוויזיה, ששידרה את אמת או בדיה — הדבר הזה עם קורא המחשבות — ובערך באמצע התוכנית בא הביתה אבא.
זה היה בימים שהוא עוד גר איתנו.
הוא נשען על הספה ובמשך כמה רגעים בהה בטלוויזיה בשתיקה. כשאני חושבת על זה בדיעבד נראה לי שפשוט עבר עליו יום קשה, אחד מאלה שאתם רק רוצים שמישהו יוציא מכם את האוויר כמו ממזרון מתנפח וידחוף אתכם לאיזו פינה. אבל אז באותו ערב רק שמעתי אבי האהוב ממלמל בעצבנות:
"אהבתי את זה יותר כשהכול היה כמו פעם. כשאנשים עוד היו נורמליים".
ואני בת האחת העשרה שיהקה, העיפה מעליה את השמיכה ומיהרה לנעול את עצמה בחדר עם דמעות בעיניים.
בכיתי כל הלילה עד שהשמש עלתה. כי בדיוק באותו היום גיליתי, שאני לא נורמלית.
מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.