מראשית אוקטובר ניתן להאזין באתרי הפודקסט השונים לספר שמע שנוצר ביוזמת EUNIC GLOBAL ונשיאות סלובניה במועצת האיחוד האירופי, בשיתוף עם מכוני התרבות הלאומיים של מדינות האיחוד. הוא מציג סיפורים קצרים של סופרים עכשוויים מן המדינות השונות. הפרק השני בספר, בתרגומי מצ'כית, הוא הסיפור "הקשת" מאת מארק שינדלקה - סיפור יפהפה ומטריד ממש, על חיפוש אהבה בין אב ובן, ועל אופנים שונים של אלימות. פרק זה נוצר בשיתוף המרכז הצ’כי בתל אביב.

"אתה לא רוצה להגיד לי על זה משהו?" ניסה פטר. השמשה הקדמית התאבכה באדי מילות השווא. אבל כלום. האדים פוחתים ואובדים. אובדת גם המשמעות, סיבת אותן מילים. שקט. סיבובי המנוע הרכים, הקבועים, תנועתו החלולה של מוט ההילוכים, אנחת הרכב הנוסע. לידו, בזווית העין, בנו. נשען על החלון, ראשו כפוף, שעוּן לאחור, שפתיו חיוורות, קפוצות, בלתי נגיש, זר. פטר שב במבטו אל הדרך. הם נוסעים ביער. יורד גשם. המגבים נעים במקצב קבוע. מסמנים חצי עיגול, הגומי חורק, המשטח הנקי מתחיל באחת להתמלא בגשם.

"זה שיזרקו אותך מהבית ספר, זה נראה לי ברור," אומר פטר, כבר לגמרי לחינם. מן המושב שלצדו כמו נושב קור. הגומי חורק, המשטח מתחיל להתמלא בגשם. זה מעביר לפטר צמרמורת בגבו. בנחרצוּת שמפתיעה אותו עצמו, הוא מוריד הילוך. כאילו משהו השתחרר ממקומו, כאילו שבר משהו חי. הוא פונה אל שביל ביער. אבנים ניתזות אל השילדה. הוא מביט בילד. הוא יושב ללא תנועה, ללא שינוי, חיוור, זר. על מה הוא חושב? הוא מסתכל למעלה, אל צמרות העצים. הן נעות מעליו. מתפרשות כמו מערכת עצבים. הכל מחליק, נוסע הלאה. סחרחורת קלה. ועל החלון מים. טיפה מצטרפת לטיפה, משקלה גובר, היא גולשת, מותירה סימן רטוב, עוד רגע וגם הוא מתפרק מעצמו ושב והופך לטיפות נפרדות. אילו רק ידע מאיפה להתחיל, איך להתקרב. לפחות תגיד משהו, יקוּבּ! אל תסתתר לי! אבל יקוב שותק, הדרך עולה, ומסביב הולם הגשם. ומעל לכל – נוירוזה. חצי עיגול, חריקת הגומי. נער בשם יקוב. בנו בזווית העין. תנועת הענפים, תנועת העצים. ומעל הכל לפתע חצי עיגול.

"תראה, יקוב, קשת!" אומר פטר, מצביע, אבל לשווא, זה מיותר.

"בזה אתה כבר לא מחליט! אני מקוָה שזה ברור לך, אתה – לא!" צועקת האישה הזעירה, השבירה. אשתו לשעבר. אשתו לשעבר של פטר. לפטר עולות בראשו מילים רעות, אך בקול הוא אומר רק: "יאנה, תעשי לי טובה, אני מבין אותך, וצדקת אז... היינו צריכים לעשות משהו. אבל ככה... זה לא הולך ככה. את הרי לא רוצה לאבד את יקוב לגמרי!"

אלא שיאנה מתעקשת:

"בזה אתה כבר-לא-מח-ליט!" והיא הולמת בסכין על קרש החיתוך לפי הקצב, הבצל מתפרק, מן החדר הסמוך נשמעת חריקה. בנה השני של יאנה. שני עם בעלה החדש. הבעל החדש עומד נשען על המשקוף. הוא מקשיב. הוא שותק. הוא בוהה בסיר שבו נוצר מזון.

"יקוב לא משוגע", אומר פטר מעצמו, בהיסוס. "והוא גם לא אלים, לא שום דבר כזה. הוא רגיש, הוא בן ארבע עשרה, זה גיל דפוק. תקופה כזאת... אז הוא מצא לעצמו כמה אידיוטים, אני לא יודע..." הוא שומע את עצמו בין רחשי אדים, במטבח שהיה פעם גם מטבחו. המנורה מעל השיש, עם המפסק השומני בצד, דלתות על מגנט, המבער השמאלי מאחור בכיריים לא עובד, החלון נסגר בקושי, צריך לדחוף קצת מלמטה. טפט עם דוגמת פרחים, שהם רבו בגללו. כתם על הטפט קצת מעל השולחן, טביעת אצבע שוקולדית של יקוב בן שלוש.

"הם התגרו בו," יאמר לבסוף פטר וזה יישמע אמין. "אני אלך למנהל, אפשר עוד לעשות משהו..."

"מה לעזאזל אתה עוד רוצה לעשות?!" חותכת אותו יאנה במבטה. היא קוצצת את ראש הגזר. מבעד לתנועת הקולפן העצבנית מבליחה נימה אחרת. "לעשות משהו היה צריך כשהוא היה בן תשע... כשהוא תלה את החתול של השכנה..."

בבת אחת נזכר פטר באותו אחר צהריים. קיץ, האוויר מחניק, אִינְוֶרְסְיָה, שמיים אפורים, כולם אפאטיים מהחום, מיוזעים. פטר, יאנה, קובה והמכשפה מקומת הקרקע, זו שפטר צרח עליה בדלת כי היא גררה את יקוב הביתה באוזן. כולם עומדים מאחורי הבית, בוהים בֶּעָלֶה לָשון ורדרד, בשתי עיני דגים בולטות, בצרור מוך חסר צורה, תלוי על ידית הדלת, שעוד לפני שעה היה שמו מיקֶש.

"יאנה, זה... זה מה שילדים עושים. הם... הם מנסים דברים..."

יאנה מגחכת. "אתה כנראה השתגעת באמת. גם עם הילד הזה, גם איתו הוא פשוט 'ניסה', כן?"

"בחיי אלוהים, זה דברים אחרים לגמרי! פה הם הלכו מכות, זאת היתה תאונה."

"לא, זאת לא היתה תאונה. הילד שבר את הלסת."

"הם התגרו בו."

"זה לא נכון," אמרה יאנה. פטר מתופף באצבעות על השולחן ומניד בראשו.

"זה שיקוב התחיל, זה מה שכמה בהמות אומרים. את מאמינה יותר להם?"

קול החריקות דועך. "זה היה בכיתה מלאה ילדים... ויקוב הודה".

"בולשיט," מתפרץ פטר. "איזה קישקוש, בחיי! אני לא יודע למה הוא אומר ככה, אבל זה לא נכון. הוא עושה דווקא, מה אני יודע, בשביל לעצבן – אותי ואותך..."

יאנה מעווה את פניה, שפתה מתפתלת. היא חותכת גזר ושותקת. הבעל החדש עומד, בוהה בסיר כבתהום. פטר היה ממשיך, אבל זה לא הולך. הוא שואף אוויר, משהו בו נלפת, אבל הוא משחרר.

"טוב. תראי," יאמר אחר כך בזהירות, "מה אם במקום זה אני אקח את יקוב לכמה זמן אליי? ננסה..."

שקט.

"מה כל כך מפחיד פתאום?!" פורצת יאנה בצעקה לא צפויה, "איפה היית כשהיינו צריכים אותך? זה אתה שעזבת אותנו, אם הספקת לשכוח! בשביל הזונה הזאת! איך אני אמורה להסתדר לבד? את הכל הרסת! אתה יודע איך יקוב אהב אותך? הוא לא הפסיק לשאול... כזה נבלה אתה! לא היו בכלל צריכים לתת לך לראות אותו!"

"יאנה, אני..."

"תסתלק," תאמר יאנה בשקט, בקור.

פטר מביט ביאנה. הבעל החדש בסירים. בעבוע עדין ורחישת אדים. הבל.

"אמרתי לך להסתלק. תעוף! אתה שומע?"

"יאנה, תקשיבי, אני לא פה בגללך, אלא בגלל יקוב. תירגעי בבקשה. ככה זה לא יילך. מה את חושבת בכלל..."

"תעוף מפה כבר!" צועקת יאנה וחותכת את האצבע. אל מעגל לובן הסלרי הפרוס נספגת טיפת דם. "תלך!" דמעות, מעיל, נעליים, דלת, במסדרון קריר, סירחון מרתפים לח.

הם יוצאים מן היער. מסביב נפרשים במרחב שטחי מרעה. המרחבים הפתוחים. רק פה ושם מישהו התיישב בקצה האחו. פטר בלם, סובב את המפתח, הרעש נעלם. יקוב אפילו לא זז. עוד רגע שניהם יושבים בשקט, מביטים בעקשנות בשמשה הקדמית. שניהם עוד מרגישים את טרטור המנוע בעמוד השדרה, בעצמות. שקט. החרשת אוזניים. מרעה.

"זזנו," קוטע זאת פטר.

הם הולכים.

הכל נשמע. שתי טריקות דלת. חריקת סוליות בדשא הרטוב. קוּבָּה מקנח אף. פטר פותח את תא המטען. "תעזור לי?" הם מוציאים ריבוע. גוף המטרה. אל ריבוע העץ מחוברות בברגים רצועות של איזה חומר. ריפוד, לֶבֶד, צמר זכוכית. משטח קשה למגע ויציב, אבל חץ יחליק לתוכו בקלות ואפשר לשלוף אותו אחר כך בלי בעיות. הם הולכים באחו. סוחבים. בערך שישים מטר מהרכב הם עוצרים, פותחים את רגלי העץ ומציבים את המתקן. הם מצמידים אליו מטרת נייר חדשה. פטר מביט סביב. מישור מושלם. בחרך מעל היער מאירה שמש בין ערביים. שוב נראית חתיכת קשת בשמיים. ריח דשא לח באחו.

"אז מה, התאמנת?" שואל פטר.

יקוב מניד בראשו. הוא עומד מעל מזוודה גדולה פתוחה מפיברגלס. הוא מרכיב את הקשת. אל הידית מעץ אשור חזק הוא מבריג שתי כנפי פלסטיק שדומות למגלשיים. את הכנף התחתונה הוא משעין מאחור אל שריר הסובך בשמאלו, את גוף הקשת הוא משעין על רגלו השניה, כך שתוביל למעלה באלכסון לאורך הירך והגב אל ידו הימנית. הוא מצמיד את ידו לגוף, מסובב את גֵּווֹ, מכופף את הקשת בכל גופו ומתקין את המיתר. פתאום הוא אוחז בידו כלי נשק. הוא מותח את הקשת לניסיון, מצמיד את המיתר אל לחיו, ושוב מרפה לאיטו. כמה התחזק. כמה גדל והפך לגבר, חושב פטר. לפני שנה עוד נדרש להתקין את המיתר עבורו. באיזו קלות עשה זאת עתה בעצמו. כבר מזמן עבר לכלי למבוגרים. כמו פטר, גם הוא משתמש בקשת כבדה לירי מדויק עד שמונים מטר, קשת מדויקת, עם כוח המתיחה הגבוה ביותר שעוד אפשר להתקין בה מיתר ללא שימוש במותחן.

את כלי הנשק שלו מרכיב פטר בתוך רגע. שניהם מחברים את האשפה, את המגן לפרק יד שמאל, עונדים את הטבעת עם משטח העור המגן מפני שפשוף על כריות האצבע של יד ימין, זו היד המותחת את המיתר. אל הידית הם מבריגים כוונת מתכת. שניהם נוטלים חץ מסגסוגת אלומיניום. שניהם פונים לצדם, מפשקים רגליים. פטר מותח את המיתר, מכוון קצרות, יורה. יורה יקוב. הם מתחלפים. שותקים, מכוונים, מצמצמים עיניים. שקט. רק רטט מיתרים חלול. נוצות החץ רוחשות וכמעט מיד נשמעת טפיחה עמומה על המטרה. מהירוּת. באוויר טריוּת, גולמיוּת, שמש קרה חלשה, קרעי ענן, בַּיַּעַר עוֹף. צורח, משתתק ושוב אינו נשמע.

כל אחד יורה עשר פעמים. הם ניגשים למטרות. סופרים, שולפים מן המטרות חיצי מתכת קרים, פטר מראה משהו, מסמן, מסביר. יקוב מניד בראשו. אולי אפילו בעצמו אומר דבר מה. הם שבים אל הרכב. הכל חוזר חלילה.

אחרי כמה סיבובים שולח פטר מבט אל מעבר לאחו, יקוב בדיוק טוען חץ, כבר כמעט מותח את המיתר, ברוֹך מניח פטר יד על כתפו, עוצר בעדו, מניד בראשו, "תראה," הוא לוחש, כמו לא רוצה להפחיד, להניס, יקוב מפנה את ראשו, לרגע אינו מבין, אבל אז הוא רואה. ליד היער, משמאלם, עדר אדיר, עדר איילים בן עשרים פרטים אולי.

שניהם שותקים, מביטים בשקט. האיילים רועים ברוגע, הם רחוקים, משהו כמו מאתיים חמישים, שלוש מאות מטר, אולי בכלל לא מרגישים בהם, הרוח הקלה נושבת בכיוונם של פטר ויקוב, הם לא יכולים להריח. הם לא יודעים עליהם. ולפתע לוחש קובה: "בוא נוריד אחד..." ומשהו בפטר נרעד. אפשר נרעד מדי. אפשר שאפילו קובה השגיח בכך... והוא מחייך! רק קצת, ובכל זאת... פטר ניצב כמו ניכווה.

"בוא!" דוחק בו קובה.

פטר בוחן את קובה בהיסוס ולבסוף אומר בחשש: "אי אפשר, קובה..."

"למה?"

"הוא רחוק... ו... לא צריך להרוג אותו. תירה בו, הוא יברח... אחר כך נצטרך לחפש אותו ביער... לחסל אותו..."

"אז נחפש."

פטר נושך את שפתו התחתונה. הוא מקלף ממנה שערת עור סדוק. הוא יורק.

"אתה... יודע להרוג אותו?" הוא מביט ביקוב.

"לא יודע," מושך קובה בכתפיו. "אולי... יש לנו הרי סכין."

פטר מניד בראשו. כן. יש להם סכין. לפטר יש ברכב סכין קפיצית.

"קובה, זה לא כל כך פשוט... וחוץ מזה, הם רחוקים. לא תצליח לירות עד שם..."

באותו רגע ירה קובה. הכל עצר. האחו, היער, עיני האיילים, לבו של פטר. יקוב עומד, הוא עוקב אחר החץ במסלולו. הוא ירה חכם, מתחת לזווית המתאימה, באלכסון למעלה. החץ מסמן חצי עיגול, עולה לנקודה הגבוהה ביותר ומתחיל לרדת, מתחיל לצבור מהירות איומה, נוראה, משקלו גובר.

הוא נתקע באדמה בערך חמישים מטר מן העדר. האיילים ניתרו. פטר נשם לרווחה.

יקוב הוריד את הקשת.

"אתה רואה, הם רחוקים..." אמר פטר.

שוב הם מביטים בעדר. האיילים ממשיכים לרעות ברוגע. מפעם לפעם זוקף מי מהם את ראשו ומרחרח. ללא תועלת. הרוח נושבת בכיוון הלא נכון.

"תנסה אתה, אבא," לחש יקוב. שוב חייך מעט. ופטר הרגיש לפתע שיקוב קרוב. הוא כאן, הוא כמעט לידו. הם ביחד. תנסה אתה, אבא. רוח עברה באחו. סירקה ברכּוּת את הדשא. עם ריח הדשא נשאה אליו גם משהו עצי, לח, מתקתק. מצחין. צחנת בשר ציד מחניקה. קצת זבל, קצת קליפת עצים. הרוח שככה. הצחנה נמוגה.

פטר ירה. החץ נחת בערך שלושים מטר מהחיות הראשונות. העדר ניתר, זינק נסוג, עמד. ראשים מחפשים בבלבול, תרים אחר הריח, בחלוף רגע שוב יורדים אל הקרקע. שקט שוב. איילים בולסים צמחים.

"הם לא קולטים בכלל מה קורה!" לוחש יקוב בהתרגשות.

"צריך להתקרב," אומר פטר. הוא הולך לרכב, הוא מוציא סכין מתא הכפפות. הוא לוחץ על הכפתור, הלהב מזנק עם הלחיצה. חמישה עשר סנטימטרים מתכת. כמה קשים כבר יכולים להיות גידי אייל? מאיפה להתחיל לחתוך? מהצוואר? לקטוע את חוט השידרה? השאלה היא אם אתה יודע מה יהיה. השאלה היא אם אתה מוכן לזה. אתה יכול לדמיין בכלל? פטר מנסה לדמיין. חבטה הגונה. מהומת אלוהים בגוף חיה קטנה בלב האחו. הולמת סביב בפרסותיה. נעוצה בחץ בקרקע – כי כשקטן המרחק, אפשר לנעוץ בקרקע גם פרה... והאייל קטן הוא, שברירי ככלב ציד. פטר רואה זאת. הוא רואה את האימה בחרוזים. בעיניים השחורות העמוקות. פטר ויקוב רצים. החיה נושאת רגליה, מצליחה להשתחרר (מוטב לחשוב על הנורא מכל), בורחת, צולעת, נופלת, שוב קמה, רגליה מפושקות, כמו שקם סוס שזה עתה נולד. היא בורחת. נעלמת ביער. בין העצים מבזיק ברק החץ. היא איננה. פטר משליך את הקשת ורץ בכל כוחו, רץ ככל שיניחו לו כוחותיו. הוא שועט בעד שיח פטל מת. מועד על שורשים ועל סלעים כְּסוּיֵי טחב. אך החיה איננה. אבודה בעומק יער, לבדה עם פצעיה. כמה זמן תגווע עוד? להגיע בפיה אל חפץ זר תקוע בגופה. לכפוף צוואר במעגל. כמו כלב אחר זנבו... אני הולך על זה, יקוב. מה אכפת לי מחיה? מה אכפת לי ממשהו? אני הולך, כי אולי זו, זוהי דרכנו. דרכנו זה אל זה.

הוא מקפל את הסכין, מחביא אותה בכיס.

הם הולכים.

החץ על המיתר. מחרישים נשימות וצעדים. מתגנבים כפופים בדשא. הדשא רטוב, אינו רוחש. כשכמה חיות משגיחות בהם, הם קופאים. יקוב לא יודע נפשו, פטר מבחין בכך. והוא מבחין בזאת גם בו עצמו. התרגשות. יש בזה משהו עתיק, נושן. דגם קדמוני. ארכיטיפ. אב, בן, ציִד. הֶרג. פטר חש בדופק. בכפות ידיו, בצוואר, ברקות, בצד שמאל של החזה. הוא מלקק את שפתיו. עוד כמה צעדים. כל תנועה לשקול, להעריך, לבצע. ככל שהם קרבים לעדר, כן נדמה הוא לעצמו נקי יותר וריק. הוא משליך את כל המיותר. מתפשט מהגיונו, ממשקעיו ומשכבות מחשבותיו. הוא נדמה לעצמו קל. במקומו חושבים גידיו, עצביו ועצמותיו. הוא עוצר את יקוב בתנועת יד. הם התקרבו לפחות חמישים מטרים. יקוב הביט בשאלה. פטר הניד בראשו. הם יורים. שניהם ביחד. יקוב טוען מיד עוד חץ נוסף ויורה שנית. אז פטר יורה גם הוא עוד חץ אחד. החצים נופלים.

העדר גואה בפחד, נס בפראות אל היער. מחליק על המרעה, נמלט. מדלג בין העצים. המולה כמו בְּעֵת מטח ברד. לאט היא שוככת. נעלמת.

שקט.

לא פגעו, אף לא אחד. החצים נפלו בדיוק בלב העדר, אך לא פגעו באף חיה. ארבע נוצות חץ לבנות נראות היטב, מזדקרות באחו. לא פגעו באף חיה. ממקום כלשהו במרעה הריק מתחיל לחלחל אל תודעתו הצלולה השקופה של פטר דבר מה קשה ושחור. כאילו עברו הרבה יותר. דבר מה חשוב בהרבה. זה היה בטווח ירי. בטווח מגע. הם כבר הושיטו יד, הם כבר אחזו את זה בידיהם, וגם כך זה החליק, נשפך מבין האצבעות. יקוב מביט בארבעת החצים הריקים, הדוממים, החלולים, הנעוצים באחו. והרגע מר. מחמיץ. פטר אומר משהו, אך בעצמו אין הוא יודע מה. הוא היה שמח ללכת. צריך לאסוף את החיצים, מתחיל להחשיך, צריך לנסוע מכאן. הוא היה שמח ללכת כבר, אבל אי אפשר, שניהם עומדים ומחכים.

יקוב מרים את הקשת, מותח אותה בכל כוחו ויורה הישר למעלה. ישר מעל ראשיהם. הכל מחשיך לפטר מול עיניו. יקוב, מה לעזאזל אתה עושה?

החץ ננעץ בקרקע ארבעה מטרים בערך משמאל ליקוב.

שניהם עומדים. מתנשפים. לבו של פטר פועם כל כך שהוא מִטַּלְטֵל מעט. שריר הלב מאזן אותו בלב האחו. יקוב נפחד גם הוא, גם הוא עומד. הוא נראה כשיכור. בעיניים ריקות הוא מביט בפטר. מתבונן דרכו. מה עכשיו? חום. טשטוש. נחיל. וכאילו משהו יצא מאיזון. כאילו משהו החל לגלוש וליפול. עצים שחורים נעים בקצה האחו. רוח. יעבור, יעלם. צמרות חשופות, פרושות כמערכת עצבים. זה מחליק, המשקל גובר, זה צובר מהירות, כיוון. ראשו של פטר מסתחרר. הוא עומד במרכז היבשת. במרכז לוחות טקטוניים. יקוב מחכה. מבועת, שיכור מאימה ואלוהים יודע ממה עוד. ופטר מוכרח. הוא מוכרח, כי אולי דווקא זה...

הוא מותח את המיתר ועוזב. זה רוטט, הגידים רוחשים. החץ יוצא הישר למעלה. פטר עוצם את עיניו, לוחץ חזק את עפעפיו. חזק כל כך שזה כואב, חזק כל כך שראשו מתחיל לזמזם. כל העולם נגמר, איבד לעד את פניו, איבד את משמעותו.

פטר עומד.

ומחכה.