[פורסם בפייסבוק ב-2014]

ביום חמישי (18.4) התקיימה האזכרה השנתית ליוזף צ'אפק, אחיו הגדול של קארל צ'אפק וסופר מוכשר בפני עצמו, צייר בעל שם עולמי ומבקר אמנות חשוב. יוזף צ'אפק מת במחנה הריכוז ברגן בלזן, זמן לא רב לפני סוף מלחמת העולם השניה. בהיעדר קבר אמיתי לעלות אליו, האזכרה השנתית מתקיימת ליד הקבר הסמלי שלו בבית הקברות וישהראד בפראג. זהו קברם של המוציא לאור ירוסלב פרוספישיל ובני משפחתו. על המצבה חרוטה גם הכתובת "כאן נועד להיקבר יוזף צ'אפק, צייר ומשורר". את האזכרה מארגנת אגודת האחים צ'אפק, והיא כוללת תמיד הרצאה קצרה או קטע קריאה משל הסופר המנוח. השנה הוקרא טקסט מקסים שכתב על נוף ילדותו.

בתום הטקס ממשיכים כולם מרחק מטרים ספורים אל קברו של פרדיננד פרוטקה, עיתונאי חשוב שנעצר בצ'כוסלובקיה ונשלח לדכאו ולבוכנוולד, שרד את המלחמה וגלה אחרי הפוטש הקומוניסטי לאנגליה ולארצות הברית. מפרי עטו הוקרא באזכרה השנה טקסט יפה על יומנה של אנה פרנק.

אני מביא כאן אפוא טקסט אחד מפרי עטו של יוזף צ'אפק. אין זו פסגת יצירתו; רשימותיו בספר "הנווד הצולע" או הנובלה "צל השרך" עולות באיכותן על הרשימה הזו. הבון-טון האינטלקטואלי בצ'כיה הוא לטעון בתוקף כי יוזף הוא ככלל יוצר גדול יותר מקארל. אבל הרשימה הזו מתאימה תמאטית לאזכרה ולגורלו של צ'אפק, והיא מתאימה לימים הללו בשנה, וממילא היא מעידה היטב על כתיבתו של צ'אפק הבכור.

---

אני מודה, הנושא הזה אינו במיוחד נעים; אנשים לא אוהבים לדבר עליו, ואם כבר מוכרחים, אז התחושות שהוא מעלה אינן נעימות במיוחד. תחושות נעימות יכולות למלא, במקרה זה, רק את אלה הממציאים כלי נשק, אם בדיוק יש להם רעיון טוב לאיזה כלי קטלני ואם העבודה הולכת להם טוב. ייצור מוות הוא אבן היסוד של המלחמה, וכמו כל טכנולוגיה גם הוא דורש חדשנות מתוחכמת. אין פלא אפוא, כי אינספור מוחות מבריקים הוגים יומם וליל במוות, כלומר בייצור מוות, וחותרים לזרז את תהליך הייצור באמצעים המובחרים ביותר. ככל מלאכה אחרת המבוצעת בחריצות, גם זו עולה יפה, ותכופות אף פותחת בפנינו עתיד חדש.

פעם קרה בגרמניה, שבאיזו מעבדה צבאית מתו לפתע פתאום תריסר פועלים מגז צבאי עילאי במיוחד שפותח שם ונמצא בשלב הניסוי. הפועלים המתים הללו לא יכלו להיזהר על חייהם יותר משנזהרו, שכן הגז החדש היה חסר צבע לחלוטין, חסר טעם וריח – יתרונות צבאיים שאין לערער עליהם, מפני שאמצעי גאוני זה מונע מן האויב המותקף את היכולת להבין כי הוא עתיד בוודאות לאבד את חייו.

גם הפועלים לא הבינו זאת, ואף הם איבדו את חייהם להמצאה החדשנית הזו באופן מיידי, בשלווה וללא התרגשות מיוחדת, פשוט בכך ששאפו משהו קטלני חסר צבע, חסר טעם וחסר ריח. אפשר שהיה זה גז בעל רמת קטלניות גבוהה עד כדי כך, עד שאפילו לא הבינו שהם מתים כבר, והם התבדחו תוך כדי כך או דיברו על פוליטיקה. לאור העובדה כי מותם היה נטול תכונות בלתי-נעימות, אפשר שעד היום אין הם ערים לדבר מותם, ואלוהים יודע מתי דבר מותם (שאותו ביססו כל הוועדות) בכלל יכה בהם. המוות החדש הזה הוא אמנם הומאני ביותר, שהרי אין הוא גורם למוכה כל טרדה מעוררת חשד, ואף אין הוא נותן לו זמן להתעצב על חייו בעודו גוסס, אבל בדיוק במובן זה הוא מדוייק מדי. סוף סוף, אם נשקול את הדבר בתשומת לב, במקרה של מוות בשעת מלחמה אין האדם תוהה במה לבחור: אם מוות שכזה, בלתי-נראה, או שמא בזה הישן, הגלוי, שאליו אנו רגילים יותר. האם לא מוטב לו, אם כבר הכרח הוא (מתוקפן של נסיבות צבאיות, כלכליות-לאומיות או תרבותיות-ציוויליזציוניות רחבות יותר) שיהיה מומת באופן הטכנולוגי ביותר, לבקש לשם כך את הגז המבאיש מכול, בעל הטעם המבחיל מכול, את הגז המגרה מכולם, מהפך הקרביים והריאות, ושצבע לו שחור-ירוק; או שמא את אותו הכלום המבעית, ההורג ואינו נראה? לו יקרעו את בשרנו וירסקו את עצמותנו בשאגה וברעם של יום הדין; לו יפרוץ דמנו ויגעש כה גבוה שהרקיע יוכתם כולו! למצער נדע כי נרצחנו וכי אנו גוועים. נוכל למות גונחים ומקללים, ערים למתרחש. יהא נא המוות אימה שואגת ומזמזמת, יהא נא איום בכל דרכיו, לו רק יהא נראה. למען נדע כי בקושי רב, בנצלו עד תום את כל כוחותיו המאיינים, יצר אותו האדם, שהמוות לא נועד להיות מלאכתו. מוות שנוצר בידי אדם יכול להיות רע ומקולל, רצחני ומדמם, גס כאלתו של קין, אך אל לו להיות בלתי-נראה. אם ראוי לחדשנות הצבאית שתיעצר במבוכה, כאן הוא מקומה להיעצר.

שהרי המוות הבלתי-נראה הוא המצאה מחוכמת מדיי אפילו עבור האכזריות האנושית. הרי עלול לקרות (וללא ספק יקרה) שהאוכלוסיה האזרחית, שאינה פוקדת את השוחות, תמות אף היא בגז הבלתי-נראה, מבלי להיות ערה לקיומן - אך בהחלט מתוקפן - של תפישות אסטרטגיות גבוהות בתוכנית המלחמה. תמות האֵם הפורסת באותו הרגע לחם לבנהּ, תמות בעת שתבקש את הלחם לילד המקפץ עתה על רגל אחת ומושיט ידו ללחם, חדל באחת, ידו צונחת והוא מת. הם ימותו באמצע המלים, מתים במחשבה שחיים הם, מתים הממשיכים בחייהם, אינם ערים במעשיהם ובמילותיהם לנוחות הבלתי-מודעת של החיים. הכרח היה כי האויב המנצח יפרוץ באחת ויוסיף להמית בקת ובסכין את כל אותם מתים שאינם ערים למותם; אשר חרף מותם מאמינים עדיין כי חיים הם.